מעבר לקופה
מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים
מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים
מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים

מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים

לזלי ננקה ארימה
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר כמתנה

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: הוצאת חרגול
  • תאריך הוצאה: אפריל 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 165 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 45 דק'

נושאים

סיפורים קצריםאמהות ובנות נשים חזקות ממוצא אפריקאי

תקציר

"'נְוואנְדוֹ, את לא יכולה סתם להסתובב ולפתוח חזיות של ילדות,' אמרה לי אימא אחרי שסגרתי את הדלת בפרצופה של גברת אוקצ'וקוו, עם הכתפיים הרחבות והאגן הרחב, שאת הצורך שלה בחזייה לא היה אפשר להכחיש. גברת אוקצ'וקוו דרשה התנצלות והסבר, ואימא שלי הכינה את הראשון אבל לא הייתה בטוחה לגבי השני. אז היא קראה לי למרפסת כדי שאסביר את עצמי."
 
הסיפורים בקובץ מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים עוסקים ביחסים בתוך המשפחה, ובעיקר בין בנות לאמהות. הגיבורות הן נשים צעירות,  שמתקשות להתמודד עם סביבתן הקרובה והמסובכת, עם מרות הורית ומשפחתית ועם תחושת זרות עמוקה, גם בניגריה מולדתן וגם בארה"ב. לא פעם הן נדחפות לעשות את הדבר הלא נכון - לבדוק את החזייה של מלכת הכיתה, לגנוב את כספי הצדקה שנתרמו לכנסייה, לשכוח לאסוף את אחותך משדה התעופה או להמרות את פי הדוד שמארח את משפחתך חסרת הכל.
 
לזלי ננקה ארימה בוחנת בעין חדה את התא המשפחתי ואת מה שאנחנו מכנים בית ואולי מולדת. היא מתמצתת בכישרון מצבים משפחתיים מורכבים, ומספרת סיפורים מפתיעים ועלילות אפלות על אובדן וצער, אהבה ובושה, ונעה בקלילות בין דייקנות רגשית ותרבותית לריאליזם פנטסטי.
 
לזלי ננקה ארימה נולדה בבריטניה וגדלה בה ובניגריה. מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים הוא ספרה הראשון. היא מתגוררת בארה"ב. הנשיונל בוק פאונדשיון בחר בה כאחד מחמשת הסופרים הצעירים המבטיחים לשנת 2017.
 
"קובץ סיפורים מחשמל".
פבלישרס ויקלי
 
"ארימה היא מספרת סיפורים מתוחכמת וערמומית וכתיבתה מיוחדת ונפלאה".
ניו יורק טיימס
לקרוא עוד...

פרק ראשון

העתיד נראה ורוד
 
אֶזינְמָה מקרקשת במפתחות כנגד המנעול ולא רואה מה נמצא מאחוריה: אבא שלה כילד רך המתחרה על חיבתה של אימו. סבתא שלה, שכרעה תחת נטל הנשים שבבתיהן ניקתה אבק, כיבסה ושטפה רצפות, שאת התחת של ילדיהן קרצפה; שכרעה תחת נטל עצמותיו של בעל שרצה בנים רבים ותחת הגברים ששעשעה כדי להעניק לו אותם, מלווה את בנה בחיפזון של אחות רחמנייה עד לשנתו השלוש־עשרה ומתה במיטתה באנחה יגעה וממושכת.
אימו החורגת מתייחסת אליו כאל כלב שוטה המגיע לעיתים קרובות מספיק כדי שתזהה את פניו, אבל בשום פנים ואופן לא תרשה לו להיכנס הביתה. הם רוקדים זה סביב זה, ילד מתקדם בוואלס של כמיהה, אישה מתרחקת בפירואטים. היא גדלה כבִתם הבכורה של אנשים רבים מדי ויודעת שצרכיו של ילד יכולים להטביע חלומות של ילדה. הילד רואה רק את הגב המוסב, את הזילזול, והאב מתעלם מהכל, מסתנוור מתענוגות של גבר זקן עם אישה צעירה, שהרעננות עוד שורה בין רגליה. אותה הוא לא יחלוק עם אף אחד. וכשהילד חוזר מהשוק בגיל חמש־עשרה ומוצא את חפציו צרורים בשתי שקיות פלסטיק על מפתן הבית, הוא אפילו לא דופק כדי לברר למה או כדי לשאול לאן הוא אמור ללכת, אלא כורע לצד ילדים אחרים נטולי אימהות בבקתה נטושה, בנויה למחצה, ששתי החולצות הטובות שלו נגנבות שם והוא לומד לשאת את הכסף על גופו בכל עת. הוא מקבץ נדבות, הוא מוכר חלקי מתכת, הוא גונב, והשיטה השלישית באה לו בקלות כזאת שהיא הופכת לדרך מילוט. הוא מתחיל בקטן, בכייסות ובסחיבה מדוכנים שבעליהם מתרשלים בשמירה עליהם. הוא לומד לפרוץ מנעולים, להתניע מכוניות בלי מפתח, ללטש את זריזות ידיו.
המלחמה מגיעה כשהוא בן עשרים ואחת, ובעוד אנשים מריעים ברחובות — "ביאפרה! ביאפרה!" — הוא מתחיל לצבור סחורות. כשהסחורות מידלדלות הוא מתעשר. כשהמזון מידלדל, הוא פושט על חוות באישון לילה וכך יפגוש את אשתו, וכך אזינמה, המקרקשת במפתחות כנגד המנעול, לא רואה מה נמצא מאחוריה: אִמה בגיל עשרים ושתיים, לא יפה אבל רעננה כמי שלא ידעה רעב מימיה.
אִמה היא נערה נועזת שלוקחת יותר ממה שמציעים לה. השנה היא 1966, חודשים לפני שהכל משתנה, והיא נמצאת במסיבה אצל חברים של הוריה ויש שם גבר שעורו צהוב כמו מנגו והלסת שלו רבועה וגופו דומה לפסל דויד, גבר עשיר; הנשים הלא־נשואות שולפות את התחמושת שלהן (חיוך כובש, מחשוף שופע, אישיות מלבבת) ופותחות במלחמה עליו. כשהיא יוצאת וידה על העליונה, היא רואה בכך זכות טבעית.
המלחמה פורצת בחלוף שנה מתחילת החיזור. המשפחה שלה תומכת בביאפרה, המשפחה שלו חושבת שאוֹג'וּקווּ טיפש. במסיבת האירוסים שלהם משתתפים רק בני המשפחה שלה. וכשהיא חולפת ליד ביתו למחרת, היא מגלה שהוא עזב את הארץ.
עד מהרה נאלצת המשפחה לנוס מהעיר, עד מהרה היא נאלצת לסחור במיטלטלים שהצליחה לקחת, עד מהרה היא נאלצת כמעט לפשוט יד, ולראשונה בחייה המזון מצוי במשׂורה עד כדי כך שהיא חומקת לחוות באישון לילה וקוצרת בחשאי גלילים של תירס בוסרי. הם מתרככים בבישול כל כך, שהיא אוכלת גם את הליבה וגם את הקליפה הסיבית. לילה אחד היא מגלה חווה קטנה מוסתרת מאחורי גבעה ושם היא נתקלת בגבר שגונב את הבטטות החדשות שיכלו להיות שלה. אין שום תחרות; הוא שׂבע וחסון, וגם אם היא הייתה דווקא מנסה להקים מהומה, הוא היה משתיק אותה. אבל הוא מניח אצבע על שפתיו ונותן לה בטטה. ומכיוון שהיא מה שהיא, היא מצביעה על שתיים נוספות. הוא נותן לה עוד אחת והיא מסתלקת בריצה. כשהיא חוזרת לחווה למחרת בלילה, הוא מחכה לה. היא מתיישבת לצידו ויחד הם מאזינים לצרצרים וזה לנשימותיו של זה. כשהוא מניח את זרועו על כתפיה היא נשענת עליו ובוכה בפעם הראשונה מאז מסיבת האירוסים שהתקיימה חודשים קודם לכן. כשהוא מניח בטטה בחיקה, היא צוחקת. וכשהוא אוחז בידה היא חושבת, אני שווה שלוש בטטות.
היא תלד שתי בנות. לראשונה היא קוראת דווקא ביאפרה, כאומרת, תראי, אמא, את מוזמנת לתלות תקוות בדבר שברירי אחר. ולשנייה היא קוראת על שם אִמה, שכבר מתה ולא יודעת שבתה סלחה לה על כך שבחרה בצד המפסיד וקראה לבתה הצעירה אזינמה, שמקרקשת במפתחות כנגד המנעול ולא רואה מה נמצא מאחוריה: אחותה, שכולם מכנים אותה ביבי, כי איזו מין שטות זאת לקרוא לילדה על שם מדינה שלא קיימת.
ביבי, היפה כפי שאמה מעולם לא הייתה. ביבי, העקשנית כפי שאמה הייתה מאז ומתמיד. הן התחילו לריב עוד כשביבי הייתה בבטן ונחה בכבדות כזאת על צוואר הרחם, שלחיצה קלה יכלה לדחוף אותה החוצה. אמה של ביבי, המרותקת למיטה, התחילה לנטור לה והתרתחה כל כך, שהילדה הייתה אמורה להיצלות בתוך הבטן. וכעבור שלוש שנים נולדה אזינמה, היפה, כן, אבל במידה נסבלת, שפגיעתה קלה. היא הצל של ביבי, חיוורת יותר בגון עורה ובאישיותה, אבל מתוקה כמו שביבי יכולה להיות כשהיא רוצה משהו. ביבי מתעבת אותה. לא, אזינמה לא יכולה לשחק עם הצעצועים של ביבי; לא, אזינמה לא יכולה ללכת עם ביבי ועם חברותיה לבית הספר; לא, אזינמה לא יכולה לקבל תחבושת היגיינית, היא תיאלץ להסתפק בערימת ממחטות נייר ולהתמודד עם זה. אזינמה גדֵלה בכמיהה לחיבתה של אחותה.
כשביבי מגיעה לגיל עשרים ואחת והוריה מתקשים לשלם את שׂכר הלימוד באוניברסיטה, היא פוגשת את גוֹדווין, שעורו צהוב ולסתו רבועה כשל אביו, ומתאהבת. אהבתה מתחזקת כשאמה מתרה בה להתרחק ממנו. וכשאמה ממשיכה ללחוץ ואומרת, את לא מכירה את המשפחה שלו, אני כן, וביבי עונה, את סתם כועסת ומרירה כי הגבר שלי יותר טוב משלך, אמה סוטרת לה ושׂמה קץ לשיחה. אזינמה משמשת מתווכת, תפקיד שנכפה עליה עוד מנעוריה, ומעדכנת את ביבי בכל החדשות המשפחתיות חרף הדרישה של אימן שתתנתק ממנה.
וגודווין הוא מפרנס טוב יותר מאביה של ביבי, שכעת הוא סוחר זעיר. הוא שׂוכר לה דירה. הוא משאיל לה מכונית. הוא מסנוור אותה במערכות כוכבים של מתנות, בדברים שמעולם לא היו לה, כמו בזבוז כסף ואורגזמות. בפעם היחידה שהיא מעלה את נושא הנישואים הוא יוצא מהבית והיא לא מצליחה להשיג אותו במשך שנים־עשר ימים. שנים־עשר ימים שמבהירים היטב את תכולתו האמיתית של חשבון הבנק שלה; שנים־עשר ימים שבמהלכם היא יושבת בדירה הרשומה על שמו, נוהגת במכונית הרשומה על שמו, ותוהה מה יש בשם הזה שהופך אותו יקר־ערך עד כדי כך שהוא מסרב להעניק לה אותו. וכשהוא סוף־סוף חוזר ורואה אותה אורזת הוא לופת את שֹערה, מושך, צורח שאפילו זה שלו, אגרופיו נוחתים עליה, כן, אבל גם ההכרה שאולי אמה צדקה.
האיחוד המשפחתי אינו נעים. העין הימנית של ביבי כמעט עצומה מרוב נפיחות, הפה של אמה קפוץ והן לא מחליפות מבטים או מילים. אבא שלה, שמעולם לא היה מסוגל לשאת את המתח בין שתי הנשים, שהחזיר אותו למערבולת של ילדותו, טופח על כתפה של ביבי ויוצא, והטפיחה העדינה היא שמחלצת ממנה את הדמעות. עד מהרה היא מתייפחת ופני אמה עדיין קשים כאבן, אבל הפנים רטובים כשהיא מסֵבה אותם כדי שאיש לא יראה. אזינמה לוקחת את ביבי לחדר האמבטיה שנהגו לחלוק, ורבו עליו מאז למדו לדבר. היא מושיבה אותה על מכסה האסלה ומתחילה לנקות את פצעיה. כשהיא גומרת, המראה עדיין נורא. כשביבי קמה לבחון את פניה שתיהן משתקפות במראה. אני עדיין נראית נורא, ביבי אומרת. נכון, אזינמה עונה, והן פורצות בצחוק, ובראי הן מבחינות לראשונה שהחיוך שלהן זהה. איך ייתכן שלא שׂמו לב לכך עד עכשיו? הן לא יודעות. ביבי חוששת לגורל חפציה שנמצאים עדיין בדירה. אזינמה אומרת שלא תדאג, היא תביא אותם. למה את עדיין נחמדה אלי? ביבי שואלת. מתוך הרגל, אזינמה עונה. ביבי חושבת רגע ואומרת משהו שמעולם לא אמרה לאחותה. תודה.
וכך אזינמה מקרקשת במפתחות כנגד המנעול ולא רואה מה נמצא מאחוריה: גודווין, שגדל תחת הפינוקים הרעילים של אביו. גודווין, שכל כך לא רגיל לשמוע סירוב, עד שהוא מכה בו כמו גל של חומצה, מאכֵל את ההגינות השטחית של אדם שתמיד מקבל את מבוקשו. גודווין, שניפץ את הצ'לו שלו כשגילה שאחיו הצעיר מנגן טוב יותר ממנו, ולכן הוא הגיע הנה וכעת הוא צופה באזינמה — הדומה כל כך לאחותה מאחור — מקרקשת במפתחות הלא מוכרים לה כנגד מנעול דירתה של ביבי ולא רואה מי נמצא מאחוריה: גודווין, חמוש באקדח ויורה בגבה.
לקרוא עוד...

סקירות וביקורות

חינוך מחדש לזלי ננקה ארימה מיטיבה לשחק עם המתח שבין הרצון להתקבל אל חיק המערב ובין המשיכה אל המקור האפריקאי

מצד אחד, שמה של לזלי ננקה ארימה הוזכר ב-‭2017‬ ברשימת חמשת הסופרים הצעירים המבטיחים של ה'נשיונל בוק פאונדיישן', עמותה שמטרתה "לחגוג את המיטב שבספרות האמריקאית, להרחיב את קהל קוראיה ולשפר את ערכה התרבותי של ספרות מעולה באמריקה". מצד שני, ברשימת התודות שבסוף קובץ הביכורים שלה, היא מודה באופן מיוחד לעמיתיה לסדנת הכתיבה ומציינת את שמותיהם, שרבים מהם מצלצלים כשמות מהגרים או מיעוטים אמריקאיים.

בראיון איתה סיפרה ננקה ארימה - ילידת אנגליה ממוצא ניגרי, שגדלה על הקו ניגריה-אנגליה וחיה כיום בארצות-הברית - כי קבוצה זו אמנם התאפיינה בהיותה "לא-לבנה", וכך התאפשר לה לראשונה לפתח את יצירתה על "טהרת הכתיבה", מבלי להיבחן תדיר ככותבת הלא-לבנה בחבורה, על כל הגישות הסוציולוגיות הדומיננטיות המשתמעות מכך.

המתח בין שני הקצוות האלה - השאיפה להתקבל לחיק המערב לצד המשיכה אל מקור הנביעה, אל נקודת הקיצון האפריקאית - מלווה את רוב הסיפורים בקובץ 'מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים'. גם אם אינם נוגעים במתח הבין-תרבותי באופן ישיר, בסופו של דבר זהו ספר שנכתב בראש ובראשונה בלשון מערבית, בעבור אותו קורא מערבי שאליו מכוונים ב'נשיונל בוק פאונדיישן'.

זוהי מלכודת שמזמנת הרבה מאוד נקודות עיוורון, אבל ננקה ארימה היא מחברת משוכללת ומודעת, ובמקום שהמלכודת תפיל אותה ברשתה, היא הופכת אותה לחומר ביד היוצר. המשפט הראשון בסיפור הפותח, 'העתיד נראה ורוד', ממחיש זאת פשוטו כמשמעו: "אזינמה מקרקשת במפתחות כנגד המנעול ולא רואה מה נמצא מאחוריה: אבא שלה כילד רך המתחרה על חיבתה של אמו". שלושה דורות מצטופפים במשפט הפתיחה הזה. הבת עסוקה בשלה ומפנה גב, מעשית וסמלית, אל האב, שדווקא פונה לאחור, אל הסבתא, ומבקש את אישורה.

הסיפור 'פרועה' מגלם את הדפוס הזה בהרחבה. גיבורת הסיפור היא צעירה עצמאית ברוחה, שגדלה בקהילה לבנה בארצות-הברית ועומדת להתחיל ללמוד באוניברסיטה. בינתיים היא מתכננת לבלות את זמנה עם חברתה לילה, אמריקאית ממוצא לבנוני, במה שהיא מגדירה כ"חודשיים שציפיתי להעביר בסוטול במרתף של לילה תוך כדי זמזום בלדות נדושות של רוק כבד". סגנון הלבוש שלה הוא "מכנסי ג'ינס רפויים, גופייה וחולצת פלאנל". ג'ינס, סמים ורוקנרול - מופת של תרבות צעירים אמריקאית. אמה נחרדת מחייה המתפקרים של בתה, ורגע לפני תחילת הלימודים היא שולחת אותה ללגוס, ניגריה, שם תערוך היכרות עם בתדודתה, צעירה בת גילה, המגלמת בעיני אמה את המודל הראוי לאישה צעירה: "צ'יניירה כל כך נחמדה, צ'יניירה הולכת לכנסייה [‭,[...‬ צ'יניירה כל כך צייתנית". כלומר, האם, שגלתה ממולדתה אל לב המערב וגידלה שם את בתה בין לבנים, מבקשת דווקא עכשיו, כשהבת מגיעה לפרקה, להשיב אותה אל הערש התרבותי המסורתי, עד כדי חינוך מחדש.

אבל כמובן שחינוך כזה נידון לכישלון, לא רק מפני שאת הנעשה אין להשיב, אלא מפני שאותו מודל מסורתי מתגלה כמצג שווא, כפנטזיה מופרכת מהיסוד. בנות המהגרים בספר נועדו להיות היברידים, מי שיהיו שחורות מדי במערב ולבנות מדי באפריקה. בסיפור 'אור' מתרחש מהלך הפוך: האם נסעה ללמוד באמריקה אבל נשארת שם לצמיתות במיני תירוצים של בעיות אשרה, עד שקשריה עם בתה ובעלה מתרוקנים מתוכן. יום אחד מחליטה האם, המנסה לשווא למשמע את הבת בשיחות סקייפ חלולות, להעתיק לאמריקה גם את בתה. האב, שגידל את בתו בעצמו על פי הגישה כי היא "הגחלת הבוהקת ביותר שלו והוא לא יעמעם את אורה", נאלץ להיכנע לאם ונידון לראות עכשיו, מצידה השני של שיחת הסקייפ, איך בתו מאבדת שם את שמחת החיים ואיך מדוכא היצר המרדני ותאב החיים שלה.

פערי הדורות המטריארכליים האלה - הכוללים כתמיד פערים תרבותיים ואף גיאוגרפיים - מצטיירים לאורך הקובץ ככוח הרסני וממגנט גם יחד. לא רק האמהות מבקשות להטיל מרות על בנותיהן - גם הבנות, עצמאיות ומתקדמות ככל שיהיו, מייחלות לאישורן של האמהות ומתייסרות מן האכזבות שהן מנחילות להן כמעט בלי שליטה. על אף העיקרון המנחה הזה, הקובץ מפגין את עושרו ואת ריבוי הפנים של החומר הזה, משום שכל סיפור כאן עומד בפני עצמו, ויחד הם יוצרים מרקם מרתק ומגוון, שמוכיח כי גם בימים שבהם תרבויות נמהלות זו בזו והקידמה מכווצת את העולם לממדים של מסך מחשב, הנפש תקועה ללא תקנה בעידן הקולוניאלי.

עוד 3 ספרים ממוצא ניגרי:
אמריקנה > צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה
הכל קוֹרס > צ'ינוּאה אצֶ 'בֶּה ‭ ‬
Open City > טג'ו קול

ענת עינהר
בתמונה: 'הכל בהיר ויפה' של איימי שרלד, ‭ 2016 ‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

 ענת עינהר 7 לילות 11/05/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: קטיה בנוביץ'
  • הוצאה: הוצאת חרגול
  • תאריך הוצאה: אפריל 2018
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 165 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 45 דק'

נושאים

סיפורים קצריםאמהות ובנות נשים חזקות ממוצא אפריקאי

סקירות וביקורות

חינוך מחדש לזלי ננקה ארימה מיטיבה לשחק עם המתח שבין הרצון להתקבל אל חיק המערב ובין המשיכה אל המקור האפריקאי

מצד אחד, שמה של לזלי ננקה ארימה הוזכר ב-‭2017‬ ברשימת חמשת הסופרים הצעירים המבטיחים של ה'נשיונל בוק פאונדיישן', עמותה שמטרתה "לחגוג את המיטב שבספרות האמריקאית, להרחיב את קהל קוראיה ולשפר את ערכה התרבותי של ספרות מעולה באמריקה". מצד שני, ברשימת התודות שבסוף קובץ הביכורים שלה, היא מודה באופן מיוחד לעמיתיה לסדנת הכתיבה ומציינת את שמותיהם, שרבים מהם מצלצלים כשמות מהגרים או מיעוטים אמריקאיים.

בראיון איתה סיפרה ננקה ארימה - ילידת אנגליה ממוצא ניגרי, שגדלה על הקו ניגריה-אנגליה וחיה כיום בארצות-הברית - כי קבוצה זו אמנם התאפיינה בהיותה "לא-לבנה", וכך התאפשר לה לראשונה לפתח את יצירתה על "טהרת הכתיבה", מבלי להיבחן תדיר ככותבת הלא-לבנה בחבורה, על כל הגישות הסוציולוגיות הדומיננטיות המשתמעות מכך.

המתח בין שני הקצוות האלה - השאיפה להתקבל לחיק המערב לצד המשיכה אל מקור הנביעה, אל נקודת הקיצון האפריקאית - מלווה את רוב הסיפורים בקובץ 'מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים'. גם אם אינם נוגעים במתח הבין-תרבותי באופן ישיר, בסופו של דבר זהו ספר שנכתב בראש ובראשונה בלשון מערבית, בעבור אותו קורא מערבי שאליו מכוונים ב'נשיונל בוק פאונדיישן'.

זוהי מלכודת שמזמנת הרבה מאוד נקודות עיוורון, אבל ננקה ארימה היא מחברת משוכללת ומודעת, ובמקום שהמלכודת תפיל אותה ברשתה, היא הופכת אותה לחומר ביד היוצר. המשפט הראשון בסיפור הפותח, 'העתיד נראה ורוד', ממחיש זאת פשוטו כמשמעו: "אזינמה מקרקשת במפתחות כנגד המנעול ולא רואה מה נמצא מאחוריה: אבא שלה כילד רך המתחרה על חיבתה של אמו". שלושה דורות מצטופפים במשפט הפתיחה הזה. הבת עסוקה בשלה ומפנה גב, מעשית וסמלית, אל האב, שדווקא פונה לאחור, אל הסבתא, ומבקש את אישורה.

הסיפור 'פרועה' מגלם את הדפוס הזה בהרחבה. גיבורת הסיפור היא צעירה עצמאית ברוחה, שגדלה בקהילה לבנה בארצות-הברית ועומדת להתחיל ללמוד באוניברסיטה. בינתיים היא מתכננת לבלות את זמנה עם חברתה לילה, אמריקאית ממוצא לבנוני, במה שהיא מגדירה כ"חודשיים שציפיתי להעביר בסוטול במרתף של לילה תוך כדי זמזום בלדות נדושות של רוק כבד". סגנון הלבוש שלה הוא "מכנסי ג'ינס רפויים, גופייה וחולצת פלאנל". ג'ינס, סמים ורוקנרול - מופת של תרבות צעירים אמריקאית. אמה נחרדת מחייה המתפקרים של בתה, ורגע לפני תחילת הלימודים היא שולחת אותה ללגוס, ניגריה, שם תערוך היכרות עם בתדודתה, צעירה בת גילה, המגלמת בעיני אמה את המודל הראוי לאישה צעירה: "צ'יניירה כל כך נחמדה, צ'יניירה הולכת לכנסייה [‭,[...‬ צ'יניירה כל כך צייתנית". כלומר, האם, שגלתה ממולדתה אל לב המערב וגידלה שם את בתה בין לבנים, מבקשת דווקא עכשיו, כשהבת מגיעה לפרקה, להשיב אותה אל הערש התרבותי המסורתי, עד כדי חינוך מחדש.

אבל כמובן שחינוך כזה נידון לכישלון, לא רק מפני שאת הנעשה אין להשיב, אלא מפני שאותו מודל מסורתי מתגלה כמצג שווא, כפנטזיה מופרכת מהיסוד. בנות המהגרים בספר נועדו להיות היברידים, מי שיהיו שחורות מדי במערב ולבנות מדי באפריקה. בסיפור 'אור' מתרחש מהלך הפוך: האם נסעה ללמוד באמריקה אבל נשארת שם לצמיתות במיני תירוצים של בעיות אשרה, עד שקשריה עם בתה ובעלה מתרוקנים מתוכן. יום אחד מחליטה האם, המנסה לשווא למשמע את הבת בשיחות סקייפ חלולות, להעתיק לאמריקה גם את בתה. האב, שגידל את בתו בעצמו על פי הגישה כי היא "הגחלת הבוהקת ביותר שלו והוא לא יעמעם את אורה", נאלץ להיכנע לאם ונידון לראות עכשיו, מצידה השני של שיחת הסקייפ, איך בתו מאבדת שם את שמחת החיים ואיך מדוכא היצר המרדני ותאב החיים שלה.

פערי הדורות המטריארכליים האלה - הכוללים כתמיד פערים תרבותיים ואף גיאוגרפיים - מצטיירים לאורך הקובץ ככוח הרסני וממגנט גם יחד. לא רק האמהות מבקשות להטיל מרות על בנותיהן - גם הבנות, עצמאיות ומתקדמות ככל שיהיו, מייחלות לאישורן של האמהות ומתייסרות מן האכזבות שהן מנחילות להן כמעט בלי שליטה. על אף העיקרון המנחה הזה, הקובץ מפגין את עושרו ואת ריבוי הפנים של החומר הזה, משום שכל סיפור כאן עומד בפני עצמו, ויחד הם יוצרים מרקם מרתק ומגוון, שמוכיח כי גם בימים שבהם תרבויות נמהלות זו בזו והקידמה מכווצת את העולם לממדים של מסך מחשב, הנפש תקועה ללא תקנה בעידן הקולוניאלי.

עוד 3 ספרים ממוצא ניגרי:
אמריקנה > צ'יממנדה נגוזי אדיצ'יה
הכל קוֹרס > צ'ינוּאה אצֶ 'בֶּה ‭ ‬
Open City > טג'ו קול

ענת עינהר
בתמונה: 'הכל בהיר ויפה' של איימי שרלד, ‭ 2016 ‬

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

 ענת עינהר 7 לילות 11/05/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
לקרוא עוד...
מה זה אומר כשגבר נופל מהשמיים לזלי ננקה ארימה
העתיד נראה ורוד
 
אֶזינְמָה מקרקשת במפתחות כנגד המנעול ולא רואה מה נמצא מאחוריה: אבא שלה כילד רך המתחרה על חיבתה של אימו. סבתא שלה, שכרעה תחת נטל הנשים שבבתיהן ניקתה אבק, כיבסה ושטפה רצפות, שאת התחת של ילדיהן קרצפה; שכרעה תחת נטל עצמותיו של בעל שרצה בנים רבים ותחת הגברים ששעשעה כדי להעניק לו אותם, מלווה את בנה בחיפזון של אחות רחמנייה עד לשנתו השלוש־עשרה ומתה במיטתה באנחה יגעה וממושכת.
אימו החורגת מתייחסת אליו כאל כלב שוטה המגיע לעיתים קרובות מספיק כדי שתזהה את פניו, אבל בשום פנים ואופן לא תרשה לו להיכנס הביתה. הם רוקדים זה סביב זה, ילד מתקדם בוואלס של כמיהה, אישה מתרחקת בפירואטים. היא גדלה כבִתם הבכורה של אנשים רבים מדי ויודעת שצרכיו של ילד יכולים להטביע חלומות של ילדה. הילד רואה רק את הגב המוסב, את הזילזול, והאב מתעלם מהכל, מסתנוור מתענוגות של גבר זקן עם אישה צעירה, שהרעננות עוד שורה בין רגליה. אותה הוא לא יחלוק עם אף אחד. וכשהילד חוזר מהשוק בגיל חמש־עשרה ומוצא את חפציו צרורים בשתי שקיות פלסטיק על מפתן הבית, הוא אפילו לא דופק כדי לברר למה או כדי לשאול לאן הוא אמור ללכת, אלא כורע לצד ילדים אחרים נטולי אימהות בבקתה נטושה, בנויה למחצה, ששתי החולצות הטובות שלו נגנבות שם והוא לומד לשאת את הכסף על גופו בכל עת. הוא מקבץ נדבות, הוא מוכר חלקי מתכת, הוא גונב, והשיטה השלישית באה לו בקלות כזאת שהיא הופכת לדרך מילוט. הוא מתחיל בקטן, בכייסות ובסחיבה מדוכנים שבעליהם מתרשלים בשמירה עליהם. הוא לומד לפרוץ מנעולים, להתניע מכוניות בלי מפתח, ללטש את זריזות ידיו.
המלחמה מגיעה כשהוא בן עשרים ואחת, ובעוד אנשים מריעים ברחובות — "ביאפרה! ביאפרה!" — הוא מתחיל לצבור סחורות. כשהסחורות מידלדלות הוא מתעשר. כשהמזון מידלדל, הוא פושט על חוות באישון לילה וכך יפגוש את אשתו, וכך אזינמה, המקרקשת במפתחות כנגד המנעול, לא רואה מה נמצא מאחוריה: אִמה בגיל עשרים ושתיים, לא יפה אבל רעננה כמי שלא ידעה רעב מימיה.
אִמה היא נערה נועזת שלוקחת יותר ממה שמציעים לה. השנה היא 1966, חודשים לפני שהכל משתנה, והיא נמצאת במסיבה אצל חברים של הוריה ויש שם גבר שעורו צהוב כמו מנגו והלסת שלו רבועה וגופו דומה לפסל דויד, גבר עשיר; הנשים הלא־נשואות שולפות את התחמושת שלהן (חיוך כובש, מחשוף שופע, אישיות מלבבת) ופותחות במלחמה עליו. כשהיא יוצאת וידה על העליונה, היא רואה בכך זכות טבעית.
המלחמה פורצת בחלוף שנה מתחילת החיזור. המשפחה שלה תומכת בביאפרה, המשפחה שלו חושבת שאוֹג'וּקווּ טיפש. במסיבת האירוסים שלהם משתתפים רק בני המשפחה שלה. וכשהיא חולפת ליד ביתו למחרת, היא מגלה שהוא עזב את הארץ.
עד מהרה נאלצת המשפחה לנוס מהעיר, עד מהרה היא נאלצת לסחור במיטלטלים שהצליחה לקחת, עד מהרה היא נאלצת כמעט לפשוט יד, ולראשונה בחייה המזון מצוי במשׂורה עד כדי כך שהיא חומקת לחוות באישון לילה וקוצרת בחשאי גלילים של תירס בוסרי. הם מתרככים בבישול כל כך, שהיא אוכלת גם את הליבה וגם את הקליפה הסיבית. לילה אחד היא מגלה חווה קטנה מוסתרת מאחורי גבעה ושם היא נתקלת בגבר שגונב את הבטטות החדשות שיכלו להיות שלה. אין שום תחרות; הוא שׂבע וחסון, וגם אם היא הייתה דווקא מנסה להקים מהומה, הוא היה משתיק אותה. אבל הוא מניח אצבע על שפתיו ונותן לה בטטה. ומכיוון שהיא מה שהיא, היא מצביעה על שתיים נוספות. הוא נותן לה עוד אחת והיא מסתלקת בריצה. כשהיא חוזרת לחווה למחרת בלילה, הוא מחכה לה. היא מתיישבת לצידו ויחד הם מאזינים לצרצרים וזה לנשימותיו של זה. כשהוא מניח את זרועו על כתפיה היא נשענת עליו ובוכה בפעם הראשונה מאז מסיבת האירוסים שהתקיימה חודשים קודם לכן. כשהוא מניח בטטה בחיקה, היא צוחקת. וכשהוא אוחז בידה היא חושבת, אני שווה שלוש בטטות.
היא תלד שתי בנות. לראשונה היא קוראת דווקא ביאפרה, כאומרת, תראי, אמא, את מוזמנת לתלות תקוות בדבר שברירי אחר. ולשנייה היא קוראת על שם אִמה, שכבר מתה ולא יודעת שבתה סלחה לה על כך שבחרה בצד המפסיד וקראה לבתה הצעירה אזינמה, שמקרקשת במפתחות כנגד המנעול ולא רואה מה נמצא מאחוריה: אחותה, שכולם מכנים אותה ביבי, כי איזו מין שטות זאת לקרוא לילדה על שם מדינה שלא קיימת.
ביבי, היפה כפי שאמה מעולם לא הייתה. ביבי, העקשנית כפי שאמה הייתה מאז ומתמיד. הן התחילו לריב עוד כשביבי הייתה בבטן ונחה בכבדות כזאת על צוואר הרחם, שלחיצה קלה יכלה לדחוף אותה החוצה. אמה של ביבי, המרותקת למיטה, התחילה לנטור לה והתרתחה כל כך, שהילדה הייתה אמורה להיצלות בתוך הבטן. וכעבור שלוש שנים נולדה אזינמה, היפה, כן, אבל במידה נסבלת, שפגיעתה קלה. היא הצל של ביבי, חיוורת יותר בגון עורה ובאישיותה, אבל מתוקה כמו שביבי יכולה להיות כשהיא רוצה משהו. ביבי מתעבת אותה. לא, אזינמה לא יכולה לשחק עם הצעצועים של ביבי; לא, אזינמה לא יכולה ללכת עם ביבי ועם חברותיה לבית הספר; לא, אזינמה לא יכולה לקבל תחבושת היגיינית, היא תיאלץ להסתפק בערימת ממחטות נייר ולהתמודד עם זה. אזינמה גדֵלה בכמיהה לחיבתה של אחותה.
כשביבי מגיעה לגיל עשרים ואחת והוריה מתקשים לשלם את שׂכר הלימוד באוניברסיטה, היא פוגשת את גוֹדווין, שעורו צהוב ולסתו רבועה כשל אביו, ומתאהבת. אהבתה מתחזקת כשאמה מתרה בה להתרחק ממנו. וכשאמה ממשיכה ללחוץ ואומרת, את לא מכירה את המשפחה שלו, אני כן, וביבי עונה, את סתם כועסת ומרירה כי הגבר שלי יותר טוב משלך, אמה סוטרת לה ושׂמה קץ לשיחה. אזינמה משמשת מתווכת, תפקיד שנכפה עליה עוד מנעוריה, ומעדכנת את ביבי בכל החדשות המשפחתיות חרף הדרישה של אימן שתתנתק ממנה.
וגודווין הוא מפרנס טוב יותר מאביה של ביבי, שכעת הוא סוחר זעיר. הוא שׂוכר לה דירה. הוא משאיל לה מכונית. הוא מסנוור אותה במערכות כוכבים של מתנות, בדברים שמעולם לא היו לה, כמו בזבוז כסף ואורגזמות. בפעם היחידה שהיא מעלה את נושא הנישואים הוא יוצא מהבית והיא לא מצליחה להשיג אותו במשך שנים־עשר ימים. שנים־עשר ימים שמבהירים היטב את תכולתו האמיתית של חשבון הבנק שלה; שנים־עשר ימים שבמהלכם היא יושבת בדירה הרשומה על שמו, נוהגת במכונית הרשומה על שמו, ותוהה מה יש בשם הזה שהופך אותו יקר־ערך עד כדי כך שהוא מסרב להעניק לה אותו. וכשהוא סוף־סוף חוזר ורואה אותה אורזת הוא לופת את שֹערה, מושך, צורח שאפילו זה שלו, אגרופיו נוחתים עליה, כן, אבל גם ההכרה שאולי אמה צדקה.
האיחוד המשפחתי אינו נעים. העין הימנית של ביבי כמעט עצומה מרוב נפיחות, הפה של אמה קפוץ והן לא מחליפות מבטים או מילים. אבא שלה, שמעולם לא היה מסוגל לשאת את המתח בין שתי הנשים, שהחזיר אותו למערבולת של ילדותו, טופח על כתפה של ביבי ויוצא, והטפיחה העדינה היא שמחלצת ממנה את הדמעות. עד מהרה היא מתייפחת ופני אמה עדיין קשים כאבן, אבל הפנים רטובים כשהיא מסֵבה אותם כדי שאיש לא יראה. אזינמה לוקחת את ביבי לחדר האמבטיה שנהגו לחלוק, ורבו עליו מאז למדו לדבר. היא מושיבה אותה על מכסה האסלה ומתחילה לנקות את פצעיה. כשהיא גומרת, המראה עדיין נורא. כשביבי קמה לבחון את פניה שתיהן משתקפות במראה. אני עדיין נראית נורא, ביבי אומרת. נכון, אזינמה עונה, והן פורצות בצחוק, ובראי הן מבחינות לראשונה שהחיוך שלהן זהה. איך ייתכן שלא שׂמו לב לכך עד עכשיו? הן לא יודעות. ביבי חוששת לגורל חפציה שנמצאים עדיין בדירה. אזינמה אומרת שלא תדאג, היא תביא אותם. למה את עדיין נחמדה אלי? ביבי שואלת. מתוך הרגל, אזינמה עונה. ביבי חושבת רגע ואומרת משהו שמעולם לא אמרה לאחותה. תודה.
וכך אזינמה מקרקשת במפתחות כנגד המנעול ולא רואה מה נמצא מאחוריה: גודווין, שגדל תחת הפינוקים הרעילים של אביו. גודווין, שכל כך לא רגיל לשמוע סירוב, עד שהוא מכה בו כמו גל של חומצה, מאכֵל את ההגינות השטחית של אדם שתמיד מקבל את מבוקשו. גודווין, שניפץ את הצ'לו שלו כשגילה שאחיו הצעיר מנגן טוב יותר ממנו, ולכן הוא הגיע הנה וכעת הוא צופה באזינמה — הדומה כל כך לאחותה מאחור — מקרקשת במפתחות הלא מוכרים לה כנגד מנעול דירתה של ביבי ולא רואה מי נמצא מאחוריה: גודווין, חמוש באקדח ויורה בגבה.