ערבי טוב,

א.

אחרי שלוש שנות לימוד בבצלאל החלטתי לשוב לתל-אביב. העיר חנקה אותי, ההיסטוריה שחצתה אותי מיד אחרי שהעיר התאחדה, גמרה אותי. ירושלים היתה בשבילי פרבר עם היסטוריה והבית בנחלאות, שבו גרתי ובו, לפני שנים, גרה חווה אמי, מצא אותי בבוקר תוהה לאן הלכתי לאיבוד כששכבתי לישון בערב הקודם. רציתי לאנוס מדבר, לקבוע גבולות, אולי לנוח. דינה, חברתי מגיל חמש-עשרה, כבר מזמן הראתה לי את הדלת. עקבתי אחריה, שכרתי בלש שהיה מדווח לי על כל אידיוט שהיה עולה אליה למצוא את הדמעות שבהן חרצה על אהבתנו להיגמר. עיניתי אותה, הייתי נוסע לעכו לנגח את עזורי, לרוב הייתי יושב אצל סבי פרנץ ומפחיד את גרטרוד. קיתה סבתי מתה זה מכבר, גרטרוד שבאה לסייע לו בימיה האחרונים נשארה כדי לבשל ואחרי חמישים שנה של נמנום בהן נישאה, ילדה שלוש בנות שמנות וקברה בעל שאת שמו לא היתה יכולה לזכור, נתלהטה מאהבתה לדחליל בן השבעים שהיה פרנץ והחליטה להמליך את עצמה למלכה שלו. די הפרעתי לה. היא היתה משלחת בי את גדולתם של חתניה, אחד מהם אספן החרקים הגדול של מפרץ חיפה שהיה מדקלם במועדון השח המקומי את שייקספיר בגרמנית עתיקה, השני ניגן במצילתיים והשלישי, תימני קטן שהגיע לאשתו השמנה עד הטבור, היה מחלק תה בעירייה. הוא עבד בקיץ כמציל ושרק עד שהגלים היו חוזרים לאן שבאו. אשתו שכבה מתחת לסככה או בסמוך לה, ופעם התכסתה בחול וכלב חשב שהיא גבעה והשתין עליה. גרטרוד היתה שואלת אותי מדוע אינני נשאר בירושלים והייתי אומר לה שהאבנים הקדושות והזבל הקדוש מחכים לה, היא היתה צוחקת ונותנת לי פתקאות של בנותיה להכניס לכותל והייתי מנגב בהן את התחת של הכלב של המורה האוסטרלית לתחריט, זו שהחלטתי לאנוס. היא צחקה כשתפסתי אותה מאחור ואמרה, אני יודעת שאתה יוסף, מדוע אתה צריך להתאמץ. היא גם אמרה שהיא איננה מִדבר. היא ידעה מה אני רוצה לאנוס באמת. אחר-כך עלינו לחדרה והיא ביימה אורגזמה אוסטרלית וצווחה בפה סגור, אבל עוצמת הצעקה הפילה עלי את בובת החרסינה שעמדה אצלה מעל המיטה. כשצעקתי התחילה ללעוס לי אוזן.
אחרי שחזרתי לתל-אביב העיסוק שלי היה לקום בבוקר כדי לחכות לערב. בלי דינה לא היה טעם לשום דבר. עמדתי על הטיילת בשעת בין הערביים והבטתי בסוטים שהיו מתבוננים בשאננות עצובה בנשים שהריצו על החוף את הכלבים הגזעיים שלהן. אחד מהם מכר מטרים מרובעים של חורים להיכנס בהם. חיפשתי מימון לצביעת המדבר וכך הגעתי לקפה כסית. אמנים לא מצאתי שם אבל ראיתי אנשים בוהים אל הרחוב, הרחתי שהם קמים בבוקר לעשות את מה שאני עושה. פעם קניתי גלאבייה, לבשתי אותה, הלכתי ברחוב ואמרתי לכולם ששמי משיח בן דוד רוזנצווייג. רוזנצווייג היה שמה של אמי ומשיח בן דוד היה שמו הקודם של שחקן שפעם אהבתי. דינה אמרה לי בשיחת הטלפון היומית שאני עושה מעצמי צחוק ובכתה את הדמעות הסגלגלות שלה. אמרתי לה שאני אקרא לעצמי שרארה שזה היה שם המשפחה של דודו של עזורי, והיא אמרה, קרא לעצמך מה שתרצה. כעסתי על האופציות הפתוחות שנתנה לי. אמרה, תירגע ואז תוכל לשוב וְאלד לך ילדים. בכיתי משום שזה היה החלום שלי כשהיינו צעירים יותר וקוראים יחד שירים ושותים עראק.
כשהגעתי לכסית הפעלתי את השיעול האסתמטי שלא היה מי יודע מה אבל לא פעם פעל לטובתי. הרוח טיאטא עיתונים ישנים ועלים יבשים. שמתי עיתון על הראש והרגשתי איך הגשם יורד עלי. על האחרים עדיין לא ירד. סביב שולחן אחד ישבו כמה בחורים ושתי בחורות והביטו בי. הם נראו כאילו הביטו בי מפני שלא היה להם שום דבר אחר לעשות. אחד מהם, בעל קרחת במצב התחלתי ועיניים כמעט עצומות, שאחר-כך התברר לי ששמו ניסן, שאל: יורד עליך גשם? אמרתי לו: אני תחזית מזג האוויר. הוא היה משועמם מדי מכדי לצחוק והיה חבל לו להזיז את הפה. הוא אמר, אתה צריך להיות דפוק על כל הראש, אמרתי, אני מחפש אהבה, והוא אמר - מצאת.
התיישבתי ואיש לא דיבר. אחרי מחצית השעה החלו האורות להידלק בדיוק ממול, במקום שחשבתי שעומד עזורי. קראתי למלצר והזמנתי בקבוק שמפניה לכל השולחן. חצקל קד עם הבטן הענקית שלו, יצא לרגע מן הנמנום הטבעי שלו, קרב אלי ושאל ברעבתנות מסוימת, אולי בגעגועים לימים שבהם שתו כאן שמפניה, אם אני מבקש צרפתית. אמרתי כן. נתתי לו לחלוץ את הפקק וכולם אמרו לחיים ושתו את השמפניה מכוסות תה, אמרתי ששמי יוסף והם קיבלו את זה כאילו בחרתי שם מתאים לרגע ואין שום צורך בהצגת השמות שלהם. זה מצא חן בעיני. האלמוניות הטקסית איפשרה לי להיכנס לתמונה ואחרי שעה הייתי כבר אחד מן החבורה. החל לרדת הגשם שקודם ירד עלי והם הביטו זה בזה ואחד מהם אמר, יוסף הביא את הגשם לכסית. אמרתי להם, לא הבאתי, הקודם שלי אינו הקודם שלכם.
חדווה, בחורה שישבה אתו, קמה פתאום, הלכה לדלפק, ישבה על הברך הרדומה של חצקל ששוב נימנם וחייגה. מתוך שינה לקח חצקל סיר והניח אותו תחתיה. היא התחילה לבכות והדמעות נפלו לסיר. היא לא אמרה אף מילה לאפרכסת, קמה, השאירה אותה על הברך של חצקל וחזרה. היא אמרה, אשתו של הבנזונה ענתה לי, אמרה שאקפוץ לה. רמי, הבחור הכי יפה שישב שם, אמר בְּרוך, אל תדאגי חדווה, מצא חן בעיני האיפוק המנחם שלו.
היא שוב קמה, חייגה וצעקה אההההה, טרקה, וחזרה לשתות מן השמפניה. רמי לבש סוודר חום שלאור האורות המצטלבים דרך הגשם נראה סגלגל, שערו נראה כאילו היה שרוף. הטלפון העיר את חצקל שאמר מתוך שינה: יש קורקבנים ומרק גריסים! הוריד את הראש וחיכה שמרסל, המלצר, יענה לטלפון. ניסן אמר לי, כולם מכירים את כולם, כנראה מפני שאמרתי לו שהוא נראה לי מוכר. ישב שם שחקן שח זקן שפרנץ ואני היינו פוגשים בלילות והיה תמיד שואל על קיתה, ופרנץ היה אומר לו, אין קיתה, קאפּוּט קיתה, והאיש שפרנץ אמר שהיה פעם גאון במתמטיקה היה בוכה על אובדנה. ואז היה פרנץ מביט בי, איך היינו כולנו מצטלבים אלה באלה, אני שהייתי הבן של מי שהכי חָשק בקיתה ופרנץ הרגיש את הריקנות והיה מחבק אותי במבט מלא תבוסה אבל יהיר.
רציתי לצבוע מדבר באדום, לקבוע מיקרופון באמצע המדבר ולשדר מְסָרים להיסטוריה שכולם דיברו בשמה. רציתי לחצוץ בין המדבר הלבן צהוב לבין האדום שלי, לבנות מחדש קו סגול, ירוק או אדום. כל אחד אז לעס אלוהים ובפִּיות היו כל התשובות. נכנסתי לחבורה בכסית בלי שיבקשו ממני תעודת זהות. הם שנאו שם את כולם מתוך שיעמום. טילפנתי לדינה ואמרתי לה שמצאתי חברים כלבבי. דינה גיחכה באירוניה העצובה שלה ואמרה, בטח! אמרתי לה, אני יושב בכסית ושוטף את העיניים בחתיכות; אמרתי לה, יש להם שנאה בסיסית, דינה, כל אחד בא מבדידות אחרת, זה לא הדור שלמד יחד מגן הילדים, נכנסתי לרוּטינה, כל יום מחמש עד שמונה אני יושב אתם ושונא יחד, שותה ואפילו אוכל משהו.
שאלתי אותם אם ראו איש בוולבו לבנה הנראית כאילו יצאה מכביסה, עובר, מחנה אותה ועומד ממול, והם אמרו שלא ראו. ואז הגיע עזורי בוולבו הלבנה שלו, שנראתה כאילו יצאה מכביסה, חלף אט אט על-פני בית-הקפה ואחר-כך עמד ממול, בפתח החנות.
הוא עמד שם עם המשקפיים במסגרת זהב, לבוש חולצת מאו ומקטורן אלגנטי, והביט בי. ירד גשם, אבל הוא עמד וחיכה. אולי כבר רצו לשאול מיהו אבל חסו על המילים. הם היו משועממים כל-כך שחששתי שנולדו עייפים. חדווה שאלה אם הוא תמיד מנגן מוסיקה קלסית ברדיו של הוולבו, אמרתי לה שככה הוא מרמה את כולם. רמי היה הראשון שהגיב. אני זוכר איך לגם מן השמפניה בפעם הראשונה שבאתי, לגם לאט, כאילו לא היה משועמם, הציץ בי, היה היחיד שרצה להבין מי אני. לנוכח קומתו התמירה ויופיו הבנתי שהוא עלול להמיט עלי אסון ואולי מפני שמראש הועדתי אותו לאויבוּת. חדווה סיפרה לי שהוא מתעורר בבוקר עם בחורה לצדו ושונא את עצמו. הוא אינו יודע מה שמה, אמרה, ומחפש אהבה. זה היה, כנראה, האות לי. במרירות האופיינית לה אמרה: רמי התאהב פעם בזונה מפני שנמאס לו לנשק אשה מזדיינת שאין זוכרים את שמה. הוא באמת חיפש אהבה בכל אשה שחלפה ברחוב. הוא הביט בי כאילו הייתי נשק סודי למימוש תשוקתו. כנראה הייתי חייב להפגיש אותו עם דינה.
ואז הגיעה לכסית הנערה עם הפרח בשיער, קראה את התפריט שעה ובסוף הזמינה כוס מים ושתתה אותה בלי להחזיק בידיים; כולנו הבטנו בה ואמרתי, יש לה שומה על הגב וככה היא גם אוכלת גלידה. לפני שהזמינה את כוס המים אמרה למלצר, אני חושב שזה היה זאכִּי, יפה איך שאלת אותי, וכתבה בפנקס, כשהיא מאייתת בקול את המילים מה תרצי בבקשה. בחלון המעובה אדים אפשר היה לראות את עזורי מהעבר השני של דיזנגוף והיא הלא שתתה בלי ידיים. רמי נראה מרוגז, קם, ניגש אליה, דיבר אתה, היא הפכה פניה והתבוננה בנו במשׂטמה עמומה ורמי חזר ואמר בהתלהבות כמעט זדונית, היא אמרה שאין לה שומה על הגב והיא לא מכירה אותך. ניסן אמר, כשעמדת שם, יוסף אמר שיש לך אלוהים בגב. הודיתי שאמרתי שלרמי יש אלוהים בגב. זה לא ריכך אותו, הוא חיכה לתשובה, וניסן אמר, לאכול לך אוזן יוסף, איזה מותק של שקרן אתה.
כעבור יומיים חזרו לכסית מהצגת צהריים בקולנוע פריז וראו אותי עם הנערה הזאת על יד הגלידרייה. כנראה שהחזקתי אותה קשורה בחוט והיא אכלה גלידה בלי ידיים. כשקרבו הראיתי להם את השומה על הגב שלה. אחרי שהורדתי את החולצה שהפשלתי לכבודם נעצו בי עיניים די מבוהלות. צעקתי עליה יאללה, לכי כבר, והיא התחילה לצעוד לאחור עם הפנים אלי, עדיין מביטה בי ועל פניה בעתה שלא יכלה לתרגם למילים כי הגלידה היתה תקועה בפה שלה. רמי רץ אחריה ואני התחלתי לפסוע לעבר כסית. הזמנתי בירה ורמי הגיע אחרון, נזוף וזועף, ניסן הצביע עלי בידו ואמר, הוא על באמת, לא עושה טריקים! סתם פריק. רמי נהם לתוך הכוס מיץ שהזמין - היא זרקה את הגלידה ועשתה את עצמה רקדנית בלט. ניסן אמר, היא רושמת בפנקס את התנועות. חדווה אמרה, אולי היא שותה מים כדי להתאמן. יוסי וחצי שתק והתבונן בעזורי. רמי המסכן לחש, היא רק בן אדם, אז היא רימתה אותי, אבל איך אתה יכול לנהוג בה ככה? חדווה שהיתה קמה לשתוק לטלפון כשחצקל מניח סיר לדמעות שלה, אמרה, מה יש, ובי לא מתעללים? חשבתי, אני אפילו לא זוכר איפה פגשתי אותה ומה עשינו אבל היה ברור לי יותר מתמיד שאני צריך את דינה ורמי יחד. אם השפּלה אז עד הסוף. מספיק מה שעזורי וחווה עשו לי. אחר-כך כשלקחתי אותה הביתה אמרה לי חדווה שאמו של רמי קפצה מחלון והתרסקה לנגד עיניו ואז לקח אביו את החברה שלו ונסע לאמריקה. לרמי היה ממה לברוח ולאן, לחפש מסכנות עם פרח בשיער. הוא נדבק עכשיו לעזורי, המראה של האיש כבר התחיל להיות הקטע המרכזי שלו. הוא היה צריך אותו כדי לנגח אותי. ידעתי שהוא היחיד כאן שמחבב אותי. הוא אמר, לעזאזל עם האיש הזה, מה הוא רוצה ממך, מדוע אתה לא מחזיר לו מבט? מנין ידעת שיש לה שומה, מה הסיפור שלך? אמרתי לו, לאיש הזה יש כוח עמידה אינסופי, ורמי שפך על עצמו את שארית המיץ; ניסן הצליח סופסוף לצחוק עם פה מוזז. אמרתי, ניסן בוא נשכח מכל העניין, אני חי בזמן ליניארי, זמן הוא כמו שטח, אין עבר ועתיד, אבל ידעתי שאני לא מצליח להסביר.
רמי היה הבחור הכי מתוק שפגשתי מימי. כבר ידעתי היטב איזה סבל אני עתיד לגרום לו. רציתי להזהיר אותו כמו שעזורי רצה להזהיר אותי מלשבת כאן יתר על המידה. אמרתי לו, אתה מחפש אהבה במקומות הלא נכונים רמי, ידעתי להכניס את המילה "אהבה" למקום הכי פחות מתאים. רמי היה כמעט מאוהב בנערה עם הפרח עד שהתחילה לרקוד כמו בלרינה. הוא לא תפס את הפחד שלי מעזורי. ידעתי שלא אוכל לספר לו סיפורים על דם קדמון העורך קרב נואש בתוכי. רציתי שדינה תספר לו על שתי ההיסטוריות שלי, מנוגדות לחלוטין ומדברות על אותו מאורע שאני קורבנו. גם זרועות הביטחון וגם הארגונים לא תפסו באמת את הפְריקיוּת שלי. לא בשביל להרשים את רמי הכרתי את הנערה בממד אחר של הזמן. וכשאחר-כך, אחרי שיקרה מה שקרה ועיתונאים ירחרחו בכסית כדי לברר מה היה הסיפור שלי, יאמרו כולם שרציתי לעשות רושם והבאתי את הגשם לכסית. למזלי רמי ישתוק.
לא, לא יכולתי להיכנס להסברים. פשוט רציתי להיות שייך, להיכנס בתפר בין הבדידויות, בין הזרוּיות, למצוא מסתור בטקס העייף שלהם. לא יכולתי לספר להם על פרנץ או עזורי או על גרטרוד, פחדתי. רציתי לא להיתקל בתהיות שלהם. התשוקה הישנה שלי להיות רמי כזה התעוררה, הוא היה אליל שלי הרבה קודם שפגשתי בו. מבטו הסגיר תבונה, ידידות, כאב וכוח. אחרי שסיפרתי לדינה על הנערה אמרה, איך יכולת להתנהג ככה! באמת כאב לה. כשישבה שם ושמעה על עזורי ועל העוינות שלי כלפיו, על הצדודית שנתתי לו, בכתה. היא זכרה היטב את העלבונות, את היום שזיינתי את המדים שלה, היא ידעה איזה כעס מקנן בי ועד כמה אני צריך לבגוד כדי לכבד את עצמי. היא ידעה טוב מאוד כמה הייתי משלם כדי להיוולד רמי.
היא ידעה איך בימים בהם הייתי יושב אצל עזורי בעכו או נפגש אתו בדירה של פרנץ הייתי מענה אותו, אומר לו, קח את כל הדוקטורטים שלך ותלה אותם על החרב העקומה שדודך אמר שהיא של צלאח-א-דין, לא על הקירות! אתה מְשחק מִשחק יהודי, עזורי! והוא ניסה אז לקבל קביעות באוניברסיטה והעלבון הזה, ערבי מלומד, המומחה הגדול לתולדות הסכסוך היהודי-ערבי אינו מקבל קביעות ופרופסורים מעודנים עם עבר מפואר במאבקים היפים על זכויות אדם מתווכחים אתו על תור. הם לא חשבו על שום תור. הם ראו ערבי ולא יכלו לתפוס שיכול להיות מלומד כמוהם. שום כעס לא הזיז אותו. היה מדוד ונחוש. הם חייבים לחשוד בכל ערבי ויש להם סיבות מובנות, אמר לי. אני מכיר היטב את המבט הזה, הקר כפלדה, כאשר נסגרות הדלתות, כשאינך עוד יוסף רוזנצווייג אלא שרארה. אמרתי לו, אז מי בכלל ביקש ממך להיות אבי, אתה הולך ומתחתן עם כל יהודייה מחורבנת. איך יכולתי להסביר את זה לרמי או ליוסי וחצי או לחדווה?
אני זוכר לפני שנים. הייתי רמי. שיחקתי רמי. גרתי עם דינה. נסעתי לעכו וישבתי מול עזורי. הים נשקף בחלון. עץ התות חדר בעד הדלת הסדוקה וסבכת הברזל. ריח משכר של ניצת תפוזים עמד באוויר ובמפרץ נראתה אנייה שטה לעבר נמל חיפה. הכרמל היה מצויר בין שני אדני החלון. צעקתי עליו, אתה ישבת בדרך לירושלים בכפר קולוניה, עבר משוריין של יהודים, ישבת לך בנוח, העיקול היה גדול וירית בתת-מקלע שלך, חווה היתה מטרה נוחה. היא היתה בהירה, אתם אוהבים אותן בהירות. בסוף עזורי בכה. יש לו הדמעות הכי גדולות שראיתי מימַי, כשחווה אמי פגשה אותו נדהמה מגודל הדמעות. אמרתי לו אז, אתה ערמומי כמו כל הערבים, משחק מתון אבל רוצה את ליטרת הבשר... מתרגם אדמה להיסטוריה ומלא שנאה פאתטית. הוא בכה ואמר לי בקול רך ורטוב מן הדמעות שנכנסו לו לתוך הפה, את חווה... אני... הלא... ודם פרץ לו, אפילו מן המצח. הוא אמר, מדוע אתה צריך תמיד להאשים, יוסף, אין בך שום חמלה או אהבה. את הקנאות לא ירשת ממני ולא מחווה. אמרתי לו, עזורי, ירשתי אותה מן האוויר, מן האדמה שאתה יושב עליה עם עצי הזיתים השדודים והגעגועים לצלאח-א-דין. הולדתי את עצמי, תוריד ממני את הידיים הערביות שלך! רוצח אמהות... ואז סטר לי. שנינו בכינו. בגלל אהבתו העצומה לאמי לא היה מסוגל לענות לי על השטות שאמרתי. בכינו לתוך הלילה ושתינו וודקה ואחר-כך קפה בספלונים זעירים.
היום אני יושב רחוק משם. פריז עיר יפה, אבל לא בשבילי. גני לוכסמבורג פורחים אבל בשבילי הפרחים תמיד נובלים. מה לא הייתי נותן עכשיו כדי לשבת בכסית ולריב עם רמי.