פתח דבר
"יומן זה בעצם אדם עומד לבדו בחדר, עומד בפוזה, מול הראי, ורוצה שהפוזה הזאת תישאר בראי כמו תצלום רגעי לנצח נצחים."
(מתוך יומני לאה גולדברג, עמ' 138)
השאלה העומדת בבסיס ספר זה היא מדוע אנשים מדברים אל עצמם. העובדה שאנשים בכל התרבויות ובכל הגילאים מדברים עם עצמם, כדובר ונמען של דיאלוג, נראית לכאורה ברורה מאליה, זה פשוט כך. ספר זה מנסה לקשור את כלל האספקטים הקשורים בתופעה זו ולנתח אותה.
הדיבור, כאקט שמתקיים בשפה, מניח בתוכו באופן אימננטי שלושה מרכיבים, דובר, נמען וטקסט. הניתוח הקלאסי של כל אקט שמתקיים בשפה מניח שקיים פער בין הדובר לנמען, ושהדיבור מהווה ניסיון לגשר על פער זה באמצעות השפה. כאשר אנשים מדברים לעצמם הנחת הפער בין הדובר לנמען מתבטלת או לפחות נמצאת בסימן שאלה. הדובר והשומע הם אותו אדם, כמעט אפילו באותו זמן. לאור זה נשאלת השאלה מדוע אנשים מדברים לעצמם.
ההגדרה של דיאלוג עצמי היא: "אקט של תקשורת, מילולית או כתובה שבמהותו הינו פרטי, כלומר שבו הסובייקט המדבר אינו מייעד את התקשורת לנמען ממשי כלשהוא והמוען והנמען הינם זהים" (צורן 2000, 12) הגדרה זו כוללת תופעות רבות ונפוצות כגון דיבור עצמי, דיבור אל חבר דמיוני וכתיבת יומנים אישיים. הדיאלוג העצמי נחקר עד כה בעיקר בהקשרים של פסיכולוגיה קוגניטיבית, התפתחותית וחינוכית.
תפוצתם של דיאלוגים עצמיים מסוגים שונים רחבה: הדיבור העצמי מופיע אצל כשבעים אחוז מכלל הילדים, וכשלושים אחוז מן המתבגרים כותבים יומנים אישיים. למרות תפוצה זו דיאלוגים עצמיים כמעט לא נחקרו עד כה במסגרת הפסיכואנליזה, למרות שעצם הסיטואציה בה הסובייקט מנסה לכונן את עצמו באמצעות דיאלוג עצמי רלוונטית מאוד לתיאוריה הפסיכואנליטית. התיאוריה הפסיכואנליטית עוסקת ביכולת לקיים תלות ונפרדות כסוגיה מרכזית בהבנת הנפש האנושית והתפתחותה.
התפתחות יכולת התינוק לדבר כרוכה בהכרה בהבחנה בכך שהאחר הוא חיצוני. ההכרה במובחנות היא המוטיבציה ליצירת שפה, מעין נסיון לגשר על הפער באמצעות מילים. פעולה זו כרוכה באבל, בוויתור על הפנטזיה האומניפוטנטית של להיות מובן ללא מילים, ובכניסה לסדר של המציאות. השפה במובן זה אינה אמורה לסמל את היש אלא את האין, את החלל שנוצר. ההצבה של העצמי כאובייקט בשפה כרוך במעבר למה שקריסטבה, בעקבות לאקאן, מכנה "שפת האב". זו שפה שיש בה הכרה במוגבלות, בסופיות, בחלקיות. הפרעה ביכולת לקבל את המציאות יכולה לגרום לשבר. במקרים מסוימים השבר יכול להתבטא ביצירת שפה פרטית בעלת תחביר ותוכן פסיכוטי. שפה זו מכחישה את קיומו של האחר ואת הצורך להתאים את כללי התחביר והשיח. תהום זו נוצרת בעקבות ההכרה באחר ובצורך בו, ובשבר שיכול להיווצר כתוצאה מהכרה זו. בספר זה אני מנסה לבחון אפשרות נוספת לגשר על תהום זו באמצעות דיאלוג עצמי.
הניתוח של האדם המדבר או הכותב אל עצמו התמקד עד כה בתוכן של הדיאלוג העצמי והזניח את הניתוח של עצם קיומה של הסיטואציה ומשמעותה לסוגיית האוטונומיה של העצמי. דיבור העריסה נחקר בעיקר בהקשרים של רכישת שפה ושל הנכחת האחר בהיעדרו. הדיבור הפרטי נחקר בעיקר בהקשר קוגניטיבי של ביצוע משימות ושל רכישת שפה ודיאלוג. כתיבת יומנים אישיים נחקרה בעיקר בהקשר לתכנים המופיעים בהם, לעדויות שהם מביאים ולמנגנוני הוויסות הרגשי שהם מאפשרים.
באמצעות ניתוח תופעת הדיאלוג העצמי אראה כי לב ליבה של חווית העצמיות היא תנועה בין היות הסובייקט תופעה אינטר-סובייקטיבית ותלוית הכרה להיות הסובייקט אוטונומי ואובייקטיבי.
רקע תיאורטי
החל מראשית המאה ה-20, וביתר שאת מאמצעה, המושג "סובייקט" החל לשמש מונח מרכזי בשיח התרבותי, הפילוסופי והפסיכואנליטי. מונח זה, מונח שגור בלשון, מקיים בתוכו עמימות וקיים טשטוש רב בנוגע להגדרתו. הפסיכואנליזה מתייחסת למושג "סובייקט" כאל ישות קיימת ועומדת שאינה תלויה בתרבות ובזמן. תפיסת הסובייקט והסובייקטיביות כמונח מארגן המפריד בין פנים וחוץ הוא עניין חדש יחסית שקיים רק כמה מאות שנים (Taylor 1989, 10).
המונח סובייקט החל להתהוות רק בתחילת המאה ה-18 כעצמי מודרני שאינו מוגדר רק באמצעות פעולת הרפלקסיה, אלא כתצורה שממקמת את הדברים שבתוך האדם כבעלי איכות מסוימת, איכות שונה מן החוץ, שנמצאת בתוך האדם, מעין טבע, מקרה פרטי ייחודי וחד-פעמי.
חלק מהבלבול שקיים סביב המושג סובייקט נובע מהשאלה האם קיים סובייקט: האם הסובייקט קודם למחשבה או שהסובייקט עצמו מוגדר באמצעות המחשבה שיש לו על עצמו. סוגיית קדימות הסובייקט יכולה להיות מובנת באופן טוב יותר אם תצורותיו השונות של הדיאלוג העצמי נלקחות בחשבון בהבנת האופן בו הסובייקט מתהווה.
מקורו של המושג סובייקט בימי היוונים הפרה-סוקרטיים בהם, כפי שמספר אריסטו (Metaphysics I III, 3-4), חיפשו אחר האלמנט היסודי ממנו עשויים כל הדברים, הישות או האחדות המונחת בבסיס ריבוי התופעות. ישות זו כונתה על ידם hypokeimenon, שמשמעה "מה שעומד מתחת בבסיס". מושג זה תורגם ללטינית כמילה subjectum, מושג בעל משמעות זהה. הסובייקט במובן זה הוא הרכיב הקבוע והמתמשך התומך בזרם התופעות והמופעים המשתנים של הפרט.
מכאן ניתן לראות כי המתח בין מובניה השונים של המילה סובייקט קיים כבר בהגדרות הבסיסיות של המילה. מילה נוספת המתקשרת למילה סובייקט היא המילה subjectus, שפירושה "המצוי תחת הסמכות". על פי מונח זה להיות סובייקט הוא להיות נתין, בדומה לשימוש הדקדוקי במילה "סובייקט" כנושא במשפט.
שני הפירושים של המונח סובייקט, נתין ותשתית, מצביעים על הכפילות במושג זה. נקודת המוצא היא הסובייקט כמקור, כגרעין שקיים בזכות עצמו, ולעומתו הסובייקט שמוגדר באמצעות יחסים ואינו קיים א-פריורית בפני עצמו. הסובייקט הוא הבעלים של המחשבות והוא היסוד החושב או התופס. הסובייקט הוא גם מושאן של מחשבות. תנאי בסיסי לקיום הסובייקט הוא תפיסתו ככזה שפועלים עליו.
הפירושים השונים למילה סובייקט מניחים בדרך כלל שהתודעה העצמית היא מרכיב בסיסי של הסובייקט, כלומר הסובייקט הוא זה שיש לו יכולת לחשוב על עצמו כבעל תודעה. הגדרה זו חדשה יחסית והיא קשורה להתפתחות המונח סובייקט בתרבות המערב כמשהו נפרד מהעולם, בעל ממדי פנים וחוץ. היכולת לומר" אני" ולדבר על ה"עצמי" בגוף ראשון כרוכה בפיתוח מבט בעל פרספקטיבה: "אני" המתבונן בעצמו (Honderich 1995, 34). המציאות הנתפסת מתארגנת לתבניות בעלות משמעות באמצעות היכולת של האדם להתבונן על עצמו, כמי שמתבונן במציאות וקולט ומפרש אותה באמצעות מבנה הקיים א-פריורית למציאות עצמה.
התפיסה המסורתית, הפילוסופית והפסיכואנליטית של המושג סובייקט מתייחסת לשתי נקודות המבט, הסובייקט כגרעין תשתית והסובייקט כתוצר של יחסים, כאל תפיסות מנוגדות. יכולתו של הסובייקט לתקף את עצמו והצורך שלו במבט החיצוני שיגדיר אותו היוו בעבר, ועדיין מהווים, נושא לדיון בקרב פילוסופים ופסיכואנליטיקאים מרכזיים. חלקם ניסו לאחד את שתי הגדרות הסובייקט וחלקם הדגישו דווקא את הסתירה, תוך הכרעה לטובת מומנט זה או אחר.
הניתוח של הסובייקט והסובייקטיביות, כגרעיני או כתלוי הקשר, לא יכול להיות שלם בלי לבחון את אחת התופעות המרכזיות המגדירות את הסובייקטיביות, התודעה העצמית. המתח בין שני המומנטים של הסובייקט והסובייקטיביות, התודעה העצמית כתופעה חומרית המתממשת בשפה כדיאלוג בין האני לעצמי, והפער בין היסוד הדובר ליסוד השומע, הוא המקור להיווצרות הסובייקט ברמה הקונקרטית, כמעט מראשית החיים.
הגדרת האני באמצעות הפעולה של המודעות העצמית משאירה את אוטונומיות הסובייקט בידו, אולם מעבירה את הדגש מהסובייקטיביות כמבנה א-פריורי של תפיסה, למערכת חושבת ללא קשר לנתון עליו חושבים. הפעולה הרפלקסיבית עצמה היא זו שמגדירה את הסובייקט ומתקפת את קיומו בעולם. הפעולה הרפלקסיבית מתממשת בין היתר באמצעות שפה. תופעה זו היא תוצר של דיאלוג פרדוקסלי, מאחר והבסיס לקיומו של דיאלוג הוא ההנחה בדבר הבדל בין יוצר המסר לנמען שלו.
היות האדם בעל מבנה עצמי דיאלוגי היא מאפיין אונטלוגי של האדם. העצמי הוא לעולם אינו עצמי בזכות עצמו אלא עצמי שבבסיס אישיותו מתקיימים דיאלוגים פנימיים מתמידים עם אחרים משמעותיים אשר הופנמו במהלך חייו. בעת המודרנית טושטשו המאפיינים של האדם כיצור שזהותו מכוננת ביחס לאחרים דימויי האדם בתקופה המודרנית מדגישים דווקא את חירותו, תבונתו ועצמאותו. ככל שמאפיינים שעוסקים בהכחשת התלות והדגשת העצמאות התפתחו, כך הפרקטיקות של דיאלוג שאין בו נמען ממשי הפכו להיות יותר ויותר דומיננטיות ביצירת הסובייקט המודרני. האדם האידאלי נתפס בייצוגים תרבותיים רבים כמי שמתגבר על התלות בסביבתו.
הסוגיה של היחס הדיאלוגי בין הסובייקט לאחר אינה חולשת רק על השדה הבין-סובייקטיבי. השוני הוא תנאי לדיאלוג בקשר הבין-אישי, בדיוק כפי שהוא תנאי לדיאלוג ברמה התוך-אישית. ניסיון לבודד את האני הטהור יגלה כי ה"אני" קיים רק במידה בה דבריו של הזולת משתברים בו. האדם המודרני נדרש להבין באופן בלתי פוסק מי הוא, ומהם הכוחות הפועלים עליו. פעולה זו מייצרת מבנים פרדוקסליים בהם השאלה הבסיסית " מי אני" מופנית לאחר חיצוני, באופן שמפקיע את הזהות העצמית מידי הסובייקט, והסובייקט הופך לתלוי באופן טוטאלי באחר. עם זאת עצם התלות באחר נתפסת כמכשול שיש להתגבר עליו כדי להגדיר את העצמי. הדיאלוג העצמי הוא תופעה שבבסיסה קיימת סתירה בין שתי נקודות מבט אלו, והדיאלוג העצמי, על סוגיו השונים, הוא ניסיונו של הסובייקט להתגבר על הפיצול בין היותו אוטונומי להיותו תלוי באחר.
מבנה הספר
בפרק הראשון אבחן את תופעת הדיאלוג העצמי בפסיכואנליזה. הדיון יתמקד בשני אספקטים שונים. האחד הוא ניתוח התופעות השונות הנוגעות לדיאלוג עצמי במסגרת הפסיכואנליזה. השני הוא דיון בסוגיית אוטונומיות הסובייקט על פי תיאורטיקנים שונים.
בפרק השני אעסוק בסקירה פילוסופית של תופעת הדיאלוג העצמי. פילוסופים מרכזיים מזרמים שונים כגון דקארט, הגל, קירקגור, סארטר, בובר ומרלו-פונטי עסקו בסוגיית כינון העצמי ובמתח בין האני לאחר כחלק מרכזי בתפיסה התיאורטית שלהם. אנסה לבחון את סוגיית הדיאלוג העצמי ביחס לתיאוריה שלהם.
בפרק השלישי אדון בסוגיית הדיאלוג העצמי כסוגיה של מרחב וזמן. מטרת חיבור זה הוא ניסיון לתאר את תופעת הדיאלוג העצמי במסגרת נרחבת יותר של כינון העצמי ואוטונומיות הסובייקט. הבעיה היא התלות של הסובייקט, הזקוק לסובייקטים אחרים על מנת למקם את עצמו בעולם כישות יציבה בציר הזמן והמרחב.
הפרק הרביעי יתמקד בניתוח תופעת הווידוי והשוואתה לדיאלוג העצמי במסגרת מחקר כינון העצמי והסובייקטיביות. ההגדרה הרווחת לווידוי היא פעולה מילולית, פרטית או ציבורית, בה הפרט מודה בכך שהפר כלל בעל משמעות רוחנית או פיזית ומבקש מחילה על הפרתו. במסגרת הגדרה זו ניתן לכלול וידוי בפני האל, בפני אדם אחר, מול קבוצה או בכתב. התפתחות הדיאלוג העצמי ותפיסת הסובייקט המודרני חופפות במידה רבה להתפתחות פרקטיקת הווידוי.
הפרק החמישי יתמקד בניתוח כתיבת יומנים אישיים כתופעה קונקרטית של דיאלוג עצמי. עד כה מחקר היומנים האישיים התמקד בקריאה בהם, בעיקר כמסמך היסטורי אותנטי ממנו ניתן ללמוד על החיים בתקופה מסוימת או על חייו ועולמו הפנימי של כותב היומן. הכתיבה ביומן נחשבת לכתיבה מונולוגית. לא נעשה ניתוח של סיטואציית הכתיבה כאקט של תקשורת דיאלוגית, מאחר ובהגדרתו המקובלת, הממד המהותי ביומן הוא פרטיות, והעובדה שהוא מתקיים בין אדם לבין עצמו.
פרק שש עוסק בניתוח תופעת הדיבור הפרטי כתופעה קונקרטית של דיאלוג עצמי. הדיבור הפרטי מוגדר כ"שיחה או דיבור בקול של הילד עם עצמו שאינה ממוענת לאדם אחר ולא מתקבלת ככזו", והוא רווח אצל ילדים בני שלוש עד שבע. בפרק זה אבחן את הפרדיגמות הקיימות בנוגע לניתוח של הדיבור הפרטי תוך בחינה שלהן במסגרת כוללת יותר של בחינת הדיאלוג העצמי והתלות באחר.
בפרק השביעי אבחן את היעדרו של הדיבור הפרטי בקרב ילדים ומבוגרים הלוקים באוטיזם. אחד הממצאים הנוגעים לדיבור פרטי הוא מיעוטו או היעדרו של דיבור זה בקרב בעלי ASD (Frawley 2008, 269-270). היעדרו של דיבור פרטי בקרב בעלי אוטיזם הוסבר עד כה על ידי פרדיגמת המחקר השלטת, שמתייחסת לדיבור פרטי בהקשר של פתרון בעיות ניטור, עצמי קוגניטיבי והתפתחות השפה. לפי הניתוח שלי היעדרו של הדיבור הפרטי בקרב בעלי ASD אינו אחד מן הסימפטומים של האוטיזם אלא תופעה מהותית בלקות האוטיסטית.
אלוהים, מי אני, אני יושבת הלילה בספרייה. אורות מסמאים מעל ראשי, המאוורר מסתחרר ברעש, בנות, בנות מכל עבר, קוראות ספרים. ואני יושבת כאן חסרת זהות חסרת פנים, ראשי כואב.
(מתוך יומני סילביה פלאת', 58)
