אישה בכל אלה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אישה בכל אלה

אישה בכל אלה

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אפריל 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 130 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 10 דק'

עוזי גדור

עוזי גדור (גולדנברג) נולד בי"א בתמוז תרצ"ה, 12 ביולי 1935 בישראל וגדל בראש פינה. במסגרת עבודתו הציבורית היה אחראי על כמה פרויקטים של פיתוח התיישבות בחבל הבשור, ברמת הגולן וברצועת עזה. בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים היה אחראי על מערך הקליטה של העלייה מברית המועצות ומאתיופיה. ב-1997 התמנה ליועץ לפרויקטים מיוחדים של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואחר כך של אהוד ברק. במסגרת זו היה אחראי לפיתוח המגזר הערבי. במשך כל שנות עבודתו הציבורית כתב ספרות, אך החל לפרסם בשלב מאוחר.

מספריו:
קצה המחנה (תל-אביב : עכשיו, 1995)
ניצב על עין המים (תל אביב : תמוז, 1997)
עפולה : רומן (תל-אביב : גוונים, תשס"ד 2004)
רקיע בתוך המים : רומן (תל-אביב : ירון גולן, תשס"ה 2005)
ללקט בשדה אחר (תל-אביב : תמוז, 2006)
ליש (תל אביב : תמוז, 2010)
ליצנים (ירושלים : כרמל, תשע"א 2010)
צל הרים (תל אביב : חממה ספרותית, 2012)
בתרים (ירושלים : כרמל, תשע"ג 2013)
אל מקום שהנחלים הולכים (ירושלים : כרמל, תשע"ד 2014)
גן בעדן (ירושלים : כרמל, תשע"ד 2015)
על דרך תמנתה : רומן (ירושלים : כרמל, תשע"ו 2016)
אישה בכל אֵלֶּה : רומן (ירושלים : כרמל, תשע"ז 2017)

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/yrkynexj

תקציר

"בערבים היה כותב את סיפור המורה גולדברג. דף נייר על גבי ספר דברי ימי עמנו, וכאילו משנן את ההיסטוריה, שאם הדייר מילשטיין, מתוך סקרנות, או סתם להתבונן, ואז חייב לדפדף בקצב הנכון כאילו שקוע בלימודיו. כָּתַב: אולי בגלל המנהג שלו להתמקם במרפסת האחורית, רובץ בכיסא נוח וקורא, תמיד קורא. גם כתב: להיבדל מכל האחרים, שאר דיירי השכונה, שבדיוק בכיוון ההפוך. להיות שונה. ואמרתי לאימא, להדגיש שנעלה על כל האחרים."
 
"כאחד הצבאים", הפרק הפותח את אישה בכל אֵלֶּה, זכה בשעתו בתחרות הסיפור הקצר של "הארץ" והשופטים הביעו את תחושתם שהוא חלק מיריעה רחבה יותר. בנימוקיהם הודגש מרקמו הלשוני האחר והכרעותיו התחביריות היוצרות סגנון מרתק ומסקרן שמסמן, מצד אחד, את לשונו של הילד הדובר, בין "לשון דיבור" ל"שפת הנפש", ומאידך גיסא חושף דרגת סגנון גבוהה המשתלבת ב"סביבה הלשונית" של עולם המהגרים המיטלטל בין ה"כאן" ל"שם", בין הדיבור לבין האלם.
מהביקורת על ספרו הקודם, על דרך תמנתה:
"ספרות בטהרתה. עוזי גדור הוא כמעט סופר חשאי, כותב שדבק לאורך שנים בעקרונות יצירתו הטהורה, במחיר ויתור על קנוניזציה… הקומוניקטיביות מושגת באמצעות שיתוף פעולה בין הכותב לקורא. על הקורא לפענח את קוד האמירה הגדורית ואחר כך לצלול בחברתו פנימה, והכול מובן אז, וחד, ועצוב."
-תלמה אדמון, מעריב ספרים

פרק ראשון

כאחד הצבאים
 
כבר היה בשלב שעובר להליכה, וכשכך, יכולתי להאט את הקצב, שומר על המרחק, שלא יוכל להתנפל פתאום. גם רחוק מהאנשים שמטיילים ברחוב, שלא ינסו לעזרתו. טיולים שלפני החושך.
 
היו הקבועים, צילה אייזן וסבתא אדלה, שמתנועעות לאט, וכל הזמן מפסיקות את השיחה להגיד שלום לזה ולזה, אדון ליכט ומוישה צירלוק ושמש. פתאום מבחינות ועוצרות לראות את הריצה. אולי מפני שקטן לעומתו, וכל צעד שעושה – אצלי שניים, בכל זאת יכול יום שלם, ורק הפחד, כי צועק איומים, לקרוא: בסוף אתפוס.
 
מי שניסתה, גברת טליסמן, שמהמרפסת קוראת, אדון גולדברג אדון גולדברג, וכל כך מתנגן שמושך את כל העיניים, להרבות את הבושה.
 
אדון גולדברג, היא מתחננת, ומזכירה שרק ילד.
 
ולהפך, מחזק את המהירות, וצווחתי מפחד.
 
אתפוס אותך, הוא קורא.
 
צרוד הקול שלו, כי לא זריז. ותכף מתעייפת הנשימה לצאת בקול שורק. ומה שאמרה אימא שחלש הלב שלו לעבודת ידיים, ועכשיו יכול להתפוצץ מהמאמץ. לכן הכי נכון לעצור, ומה שיבוא, אפילו אם יהרוג.
 
ולא עצרתי כי ממש אדום מכעס.
 
מהסיבוב אדון שטרויכלר כפוף תחת תרמיל הדואר, מזל שקפצתי לצד ומתחכך בקיר. שומע את החרדה שלו, תיזהר ילד, וכבר מעבר מזה.
 
אולי יעכב את אבא, לגרום לו שיעצור.
 
איש קטן שכמעט יכול להיכנס לתרמיל שלו. וכשרואים מרחוק צווחים את השם שלו, אדון שטרויכלר אדון שטרויכלר, שמעביר מכתבי אהבה. חכמות שממציא גדעון לפק, שאוהב לצחוק לאנשים אם קטנים או שמנים. לכן לדוור שטרויכלר, לכן גם לאבא. לשומן שלו ולבטן שמתחת לכותונת נשפכת קדימה, להיות מכבש מהדק כבישים. המורה גולדברג צועד, תכף רועדים הקירות. כך לפק, וצחוק מכל הגרונות.
 
לא יותר שמן מאבא של רוביק, של פנינה, וגם מהדוד שלךָ, אדון רז'ינובסקי.
 
אבל הצירוף, אומר גדעון, גם שמן גם מורה.
 
וצחוק.
 
גם שמן וגם אופֶה והאחרים שוטר ורוקח. ושל שרה רחום מחנות הנעליים, אמרתי. קום צא מהכיתה, הוא מחקה את הקול. לא זה שעכשיו, ששונה לגמרי, צרוד ונחנק, קורא, תעצור, וָלא הסוף שלך.
 
ושוב מסתער בריצה.
 
ואני בשאגת פחד שמושכת את העיניים.
 
מהצד שנגמר הכביש, וההמשך שביל עפר שמטפס ומקיף את החצר של אגלרוב, נמשכת למטה, לא משאירה די רוחב. כל הזמן תעלות שעשו מי הגשמים ואם תיתקע רגל.
 
גברת אגלרוב תוחבת ענפים יבשים לעשות אש מתחת לדוּד הכביסה. לא מפנה את הפנים. עשן סמיך נמשך אל הרחוב, לחכות שיתחילו הצעקות שמחניקה את השכנים. ואימא אמרה, כמה שיצעקו, והם בשלהם. בני אדם שחיים כאילו בימי קדם, אופים פיתות בתנור מבוץ, ומשזיפים עושים ריבה. גם מלקטים זיתים מהעצים שבשדרה העירונית. בני אדם שחיים כמו ערבים, אומרת אימא, מזהירה להתרחק.
 
אחרת לגמרי רגינה בטר, שמוכרחה להתערב.
 
אחת שכל היום לפני הבית ומי שעובר. וכמה פעמים קראה לי רק לרגע אחד, מבקשת, תפתח את השער ותיכּנס. ואז שואלת, ילד של מי, ואם לומד בבית הספר, אם קורא ספרים. ובפעמים האחרות כבר נזהר, יודע שיותר טוב להקיף מהסיבוב של ברומברג. והסברתי לאימא שלא הולך משם. לבדה בבית, אמרה אימא, כי גדלו הילדים, ובאופן זה מכניסה תוכן לחיים שלה. בכל פעם אותה שאלה, רגזתי, וענתה שבגלל הגיל.
 
אישה זקנה שלא זוכרת.
 
עכשיו מתחילה בהערות. יימח שמו וזכרו הגרמני הרוצח, שהשמיד את כל האנשים היפים, וכל אלה שכאן אספסוף בלי תרבות, שלא יודעים לכבד הורים, לכבד זקנים, ואיך נראה הלבוש, הצורה שהולכים ברחוב, אין בררה רק בדרך הזאת.
 
זה אתה, אדון גולדברג, היא מזהה פתאום, מתנועעת וזזה אל הגדר, וכבר מאחורינו, לשמוע שמוכרח להכות היטב, והשאר לא מגיע לאוזניים.
 
בעניין הגרמני שקוראים היטלר, ומדברים שהורג והורג. מצרפים אנחות כי לא יודעים מה לעשות. הרי מתקרב גם לכאן. וגברת אליעזרי הכריזה: חובה להתגייס. אנשים בגיל שלה, וכמו אדון אליעזרי שעוד די צעיר, ובדרך הזאת זזים לאזורים בטוחים. רומל, אמר אדון סונין. וגברת סונין שאלה בעניין הבת שלהם, איך יהיה. הרי בת שנתיים והאם מקבלים לצבא אימהות. סלבה, צעק אליעזרי, קורא להיכנס הביתה.
 
היו מתוחים האנשים ואבא אמר, סלבה, ועוד אמר, טינופת. ועוד הרבה פעמים. איך יכולים להיחשב בני אדם אם מוכנים לדבר כך על הילדים שלהם. ומחקה את הדיבור שלה, להחליט בהיגיון, לא נמות כולנו בגלל תינוקת.
 
לא השתגענו, אמרה גברת אליעזרי.
 
אם יילחמו כולם, אמרתי.
 
וידעתי שמרגיז אותו הדיבור שלי. שוב ושוב בעניין הגיוס, שצריכים אליעזרי ושמש וטליסמן, גם הוא עצמו וכולם. כך ינצחו. לפטפט בלי להבין, רגז אבא והתרומם מהכיסא, כי לא שיחה לילדים. ועכשיו ללכת להכין שעורים, אחת ושתיים. מדברים ומדברים, לא שמים לב לאילו אוזניים.
 
שמעתי מה אמרה, אמרתי.
 
וראיתי שמתרומם, סימָן להזדרז, לפני המכה. כי קוצפים הפנים שלו. גם יודע את הדיבור של גברת סונין, בשפה שאף פעם לא אצליח ללמוד, שבתוך הצרות, ומה הפלא שצומחים כאלה.
 
א קינד, יאמר אדון סונין.
 
בכל זאת זריז לעומתו, וכמה שמתאמץ לסגור את הרווח, מנסה בחלק היורד, איפה שגבעת האבנים, שמסמנות מבצר. לפעמים מטפסים למעלה ובדילוג על גבי הקירות ולאורך, נזהרים מהסרפד שמכסה את הרווח.
 
לא הסוג שבחצרות, שנמוך, תקפוץ ועברת. גם מצמיח תפרחות עגולות שאוי ואבוי.
 
יורד השביל אל הבתים למטה, מכוסה שברי חרס אדמדמים ושחורים, סימן שעתיק. תביט היטב אולי תמצא מטבע שבקושי נשמרת הצורה. ככל שעקום כך יקר. לא זמן לחפש כי ממש בריצה, שיכול להחיש את הקצב בקטע הזה וגם אני, ממהר את הצעדים עד ששומע חבטה מאחור ומציץ לראות שהחליק.
 
להתמלא פחד.
 
כי לא ילד בן תשע, שכל הימים שריטות וחבורות. נקרעות החולצות ובברכיים, כל הזמן סיבות לנזיפות. והרי איש מיושב, מורה, שצריך להיות צורה מכובדת. תוסיף את הגוף שכבד ולא גמיש לספוג את המהלומה. ועכשיו איך ימשיך.
 
הנה מתרומם, מעביר את היד על החלק הכואב, לנקות את העפר מהמקומות. עכשיו בקצב הליכה, אומר, בוא הנה.
 
ואיך. להיות בטוח שסכנת מות.
 
בוא הנה, הוא שואג בקול מעורר רחמים.
 
איש רך בשר ועגול, ומתי נפל בפעם אחרת, אולי בשנים שעוד ילד, משתובב בין הבקתות בארץ קרה.
 
יכול לדמיין את התמונה לפי הסיפורים.
 
נמוכים וכפופים כאילו ריבוע ובאמצע באר. וכששלג, דומָה לכתם שמלכלך את הלבן. אדמה קרה שלא נהיית בוץ ורק בקיץ, אמר אבא, וכשהולכים לשאוב מים להיזהר שלא יחליקו.
 
גם כשמשחקים.
 
כמה עד היער.
 
להשוות לכאן, שאחרת לגמרי, עצים צפופים וצל שחור ובלי שמש בכלל.
 
בתים כמו כפר, לעגה אימא, לא כמו אצלם שכמה קומות, והכבישים עם מדרכות.
 
ליטא, אמרה אימא בקול מזלזל. ואבא ענה, מי ששומע יכול לחשוב שבארמון, איפה שגדלת, ארמון ורשאי. לא קמח לא תורה. הרי בקושי את האלף-בית.
 
את זה על האחיות שלה וכל המשפחה.
 
להשוות אלינו, החזירה אימא, דירה, פרנסה, ומה התועלת בחכמה אם בלי לחם.
 
אוכל זה כדי לחיות, השיב אבא, וכל הזמן רק להתעסק בזה.
 
בקול זועף כי לא מסכימה. לא מבינה, רטן אבא, לא מסוגלת להבין.
 
ואמרתי, לחשוב על אלה ששם, במלחמה, שרעבים ממש, ואחר כך הורגים את כולם.
 
דיבור נגדם כי בגלל ההתנהגות הזו כבר מתו כמעט כל היהודים. לא מתחברים יחד להיות נגד.
 
כצאן לטבח, אמרתי, בלי בושה.
 
דיבור של ילד, אמר אבא, שמקשקש במה שאינו מבין.
 
דווקא לפי העיתונים, ויודעים כולם את המצב, את הסיבה, לא מבינים איך הולכים בשיירות. לא מתפרצים לכל הכיוונים וחלק מצליח. להקשות כמה שאפשר כי בין כה וכה אבוד. במקום זה מתפללים או מחכים שיגיע התור שלהם. בושה.
 
אל תצעק, אמר אבא, עד שתגדל להבין.
 
וגם גברת סונין, בשפה שדיברו שם.
 
כבר הרבה יותר אטי. ממש הליכה וגם אני. גם הפסיק את האזהרות. נמשך לאורך כביש ירושלים, שמכאן ומכאן בתים קטנים, כיווּן שלא מטיילים אנשים ורק אנחנו. חושב שעקשנות. כאילו החלטה שלא לוותר בפעם הזאת. ואם למשוך הלאה, לצאת לשדות, ושם להתפרץ, לברוח רחוק, לא להפנות את הפנים שעומד נדהם, והמחשבות בראש שלו שאולי מסתלק ולא חוזר גם בלילה ומה יהיה.
 
אולי לגמרי.
 
להיות משוטט לבד. מתרוצץ בין המלחמות, זו שעוד מעט מסתיימת והאחרת שתתחיל, כי דורשים שיֵצאו כל הכובשים, כל האנגלים, ללכת אל המקום שלהם, ואותנו כאן מדינה. שאומר גדעון לפק לחישה בסוד, על המאפייה שלהם, שבכל יום מתאספים כאילו להכין את הלחם ובאמת – פצצות. בימים אדומים של פרעות ודמים, שיר שצריך בקצב נמרץ, וכדאי שאלמד אם רוצה להיות.
 
מאחורי הצריף של גרוסמן, חבויים בשיחים ויכולים לראות כל מי שמתקרב, להבחין בזמן. ומשמיע שורה אחר שורה ואני אחריו לעשות בדיוק, ומוכרח להתרגש. מסביבנו אימה וצלמוות. מילים מעולם של גבורה.
 
לא בגיל שלנו. אפילו אחד כמוהו שמכיר את הדפים, את המנגינות. יכול יותר מכולם בקול שלו, שעולה למעלה. ומסבירים שרק מגיל אחר, שבעוד שנים. ובינתיים יכול תפקיד של שליח, מתחמק בין החצרות להודיע דברים. מכיר את סיפורי הילדים האמיצים בעיר העוז לנינגרד.
 
אולי עשרים צעדים עד שהבחנתי שהסתובב וחזר. כך. בלי שום התראה, כאילו לא קיים ורק הוא, חוזר ממקום, בית ספר או קניות.
 
ועושה גם כן.
 
עכשיו בקצב סתם, כי לא אִכפת הרווח. יודע את הדרך בקלות.
 
שעה שכבר נעלמה השמש, והאור מהשאריות שנשברות קרניים, ובצורה הזו מסתובבות להגיע. לכן נחלש עד שבכלל. לפי הדוגמה בכיתה. מחזיק כדור גדול ושואל איך עכשיו. כדור רגל, אמר רוביק, וצחקו. והסביר שבעזרת פנס, כאילו שמש ומסובב ואנחנו נגיד את ההשפעה. הנה. הכול אור, אמר רוביק, כי נכנס מהחלונות. תצא החוצה, צרח המורה.
 
המורה בן שחר.
 
אחר כך לאט לאט את ההסבר, עד שהבינו. עד שאמרה שרה בט שעכשיו סוף סוף ברור איך מתחיל היום ואיך נגמר. להפעיל את הדמיון, ביקש המורה, את המרחקים הענקיים שלעומתם כל הכוכב שלנו פחות מנקודה. ומי שלא מצליח בעניין פשוט כל כך אולי זקוק לרחמים.
 
את המילים האחרונות כבר בבית, בארוחת הערב. ועניתי שאבא שלו, אדון אסנין, הכי עשיר בעיר, לכן חושב שהכול, להתחכם בשיעור, לצעוק לפרידה דוידוב מילה שלא רוצה להגיד, או שולח את הכלב להתנפל על אנשים. לא מקום בשבילך, אומר אבא, ויכול לשחק ברחוב שלנו, שבערך כמונו האנשים, אפילו פחות.
 
להתאים כל אחד לסביבה שלו, אחרת יגידו את מי הבאת, שלוטש עיניים אל הרהיטים, ומגישים תה ועוגה כזו שמכוסה בצבע שוקולד, אבל טעם שלא אכלתי אף פעם.
 
יותר טוב בחדר שלך, הודיעה גברת אסנין, ומבט דואג אל הכורסה, אם נוגעת ברגליים.
 
תיקח את הצלחת, אמר רוביק, והלכנו בזהירות עד השטיח, תופס ונאחז, ואז בִּן רגע.
 
אני אנקה, הסמקתי.
 
אבל נכנסה אישה, אולי אימא של דוידוב, אולי סתם דומה, סתם בוכרית שאוספת את השאריות, ורוביק אמר נלך החוצה.
 
דרך המדרגות והכניסה ועד המגרש שעומדות חביות זו על גבי זו ובשורות, וחיכיתי, כי תכף יֵרד כמו שדיבר, ואיך השמיעה צווחה כי בדיוק מה שהזהירה, ידעה שיקרה, וחשבתי את החלומות שקוראת לעזרה, ורק צחוק. חלומות נקמה.
 
מסַפֵּר בבית את השטיח שלכלכתי, ואימא אמרה אוי.
 
לא מקום בשבילך, אמר אבא.
 
בקול שקט שמבקש לנחם. וגם עכשיו, מיד כשנכנסתי, מבקש שאתקרב, ואם יכה לא אִכפת, לכבוש את הקול וכמה שיכאב.
 
ולא מכֶּה. רק דיבור חרישי.
 
דברים שלא מתכוונים, הוא אומר, לכן הדאגה, כי מעבר להיגיון.
 
ובשאלה, אם אני חש בושה.
 
התה מתקרר, דחקה אימא.
 
ומניד בראש שלא בגלל אלה האנשים שבחצרות וברחוב. לחוש בושה בעיני עצמנו.

עוזי גדור

עוזי גדור (גולדנברג) נולד בי"א בתמוז תרצ"ה, 12 ביולי 1935 בישראל וגדל בראש פינה. במסגרת עבודתו הציבורית היה אחראי על כמה פרויקטים של פיתוח התיישבות בחבל הבשור, ברמת הגולן וברצועת עזה. בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים היה אחראי על מערך הקליטה של העלייה מברית המועצות ומאתיופיה. ב-1997 התמנה ליועץ לפרויקטים מיוחדים של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואחר כך של אהוד ברק. במסגרת זו היה אחראי לפיתוח המגזר הערבי. במשך כל שנות עבודתו הציבורית כתב ספרות, אך החל לפרסם בשלב מאוחר.

מספריו:
קצה המחנה (תל-אביב : עכשיו, 1995)
ניצב על עין המים (תל אביב : תמוז, 1997)
עפולה : רומן (תל-אביב : גוונים, תשס"ד 2004)
רקיע בתוך המים : רומן (תל-אביב : ירון גולן, תשס"ה 2005)
ללקט בשדה אחר (תל-אביב : תמוז, 2006)
ליש (תל אביב : תמוז, 2010)
ליצנים (ירושלים : כרמל, תשע"א 2010)
צל הרים (תל אביב : חממה ספרותית, 2012)
בתרים (ירושלים : כרמל, תשע"ג 2013)
אל מקום שהנחלים הולכים (ירושלים : כרמל, תשע"ד 2014)
גן בעדן (ירושלים : כרמל, תשע"ד 2015)
על דרך תמנתה : רומן (ירושלים : כרמל, תשע"ו 2016)
אישה בכל אֵלֶּה : רומן (ירושלים : כרמל, תשע"ז 2017)

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/yrkynexj

עוד על הספר

  • הוצאה: כרמל
  • תאריך הוצאה: אפריל 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 130 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 10 דק'
אישה בכל אלה עוזי גדור
כאחד הצבאים
 
כבר היה בשלב שעובר להליכה, וכשכך, יכולתי להאט את הקצב, שומר על המרחק, שלא יוכל להתנפל פתאום. גם רחוק מהאנשים שמטיילים ברחוב, שלא ינסו לעזרתו. טיולים שלפני החושך.
 
היו הקבועים, צילה אייזן וסבתא אדלה, שמתנועעות לאט, וכל הזמן מפסיקות את השיחה להגיד שלום לזה ולזה, אדון ליכט ומוישה צירלוק ושמש. פתאום מבחינות ועוצרות לראות את הריצה. אולי מפני שקטן לעומתו, וכל צעד שעושה – אצלי שניים, בכל זאת יכול יום שלם, ורק הפחד, כי צועק איומים, לקרוא: בסוף אתפוס.
 
מי שניסתה, גברת טליסמן, שמהמרפסת קוראת, אדון גולדברג אדון גולדברג, וכל כך מתנגן שמושך את כל העיניים, להרבות את הבושה.
 
אדון גולדברג, היא מתחננת, ומזכירה שרק ילד.
 
ולהפך, מחזק את המהירות, וצווחתי מפחד.
 
אתפוס אותך, הוא קורא.
 
צרוד הקול שלו, כי לא זריז. ותכף מתעייפת הנשימה לצאת בקול שורק. ומה שאמרה אימא שחלש הלב שלו לעבודת ידיים, ועכשיו יכול להתפוצץ מהמאמץ. לכן הכי נכון לעצור, ומה שיבוא, אפילו אם יהרוג.
 
ולא עצרתי כי ממש אדום מכעס.
 
מהסיבוב אדון שטרויכלר כפוף תחת תרמיל הדואר, מזל שקפצתי לצד ומתחכך בקיר. שומע את החרדה שלו, תיזהר ילד, וכבר מעבר מזה.
 
אולי יעכב את אבא, לגרום לו שיעצור.
 
איש קטן שכמעט יכול להיכנס לתרמיל שלו. וכשרואים מרחוק צווחים את השם שלו, אדון שטרויכלר אדון שטרויכלר, שמעביר מכתבי אהבה. חכמות שממציא גדעון לפק, שאוהב לצחוק לאנשים אם קטנים או שמנים. לכן לדוור שטרויכלר, לכן גם לאבא. לשומן שלו ולבטן שמתחת לכותונת נשפכת קדימה, להיות מכבש מהדק כבישים. המורה גולדברג צועד, תכף רועדים הקירות. כך לפק, וצחוק מכל הגרונות.
 
לא יותר שמן מאבא של רוביק, של פנינה, וגם מהדוד שלךָ, אדון רז'ינובסקי.
 
אבל הצירוף, אומר גדעון, גם שמן גם מורה.
 
וצחוק.
 
גם שמן וגם אופֶה והאחרים שוטר ורוקח. ושל שרה רחום מחנות הנעליים, אמרתי. קום צא מהכיתה, הוא מחקה את הקול. לא זה שעכשיו, ששונה לגמרי, צרוד ונחנק, קורא, תעצור, וָלא הסוף שלך.
 
ושוב מסתער בריצה.
 
ואני בשאגת פחד שמושכת את העיניים.
 
מהצד שנגמר הכביש, וההמשך שביל עפר שמטפס ומקיף את החצר של אגלרוב, נמשכת למטה, לא משאירה די רוחב. כל הזמן תעלות שעשו מי הגשמים ואם תיתקע רגל.
 
גברת אגלרוב תוחבת ענפים יבשים לעשות אש מתחת לדוּד הכביסה. לא מפנה את הפנים. עשן סמיך נמשך אל הרחוב, לחכות שיתחילו הצעקות שמחניקה את השכנים. ואימא אמרה, כמה שיצעקו, והם בשלהם. בני אדם שחיים כאילו בימי קדם, אופים פיתות בתנור מבוץ, ומשזיפים עושים ריבה. גם מלקטים זיתים מהעצים שבשדרה העירונית. בני אדם שחיים כמו ערבים, אומרת אימא, מזהירה להתרחק.
 
אחרת לגמרי רגינה בטר, שמוכרחה להתערב.
 
אחת שכל היום לפני הבית ומי שעובר. וכמה פעמים קראה לי רק לרגע אחד, מבקשת, תפתח את השער ותיכּנס. ואז שואלת, ילד של מי, ואם לומד בבית הספר, אם קורא ספרים. ובפעמים האחרות כבר נזהר, יודע שיותר טוב להקיף מהסיבוב של ברומברג. והסברתי לאימא שלא הולך משם. לבדה בבית, אמרה אימא, כי גדלו הילדים, ובאופן זה מכניסה תוכן לחיים שלה. בכל פעם אותה שאלה, רגזתי, וענתה שבגלל הגיל.
 
אישה זקנה שלא זוכרת.
 
עכשיו מתחילה בהערות. יימח שמו וזכרו הגרמני הרוצח, שהשמיד את כל האנשים היפים, וכל אלה שכאן אספסוף בלי תרבות, שלא יודעים לכבד הורים, לכבד זקנים, ואיך נראה הלבוש, הצורה שהולכים ברחוב, אין בררה רק בדרך הזאת.
 
זה אתה, אדון גולדברג, היא מזהה פתאום, מתנועעת וזזה אל הגדר, וכבר מאחורינו, לשמוע שמוכרח להכות היטב, והשאר לא מגיע לאוזניים.
 
בעניין הגרמני שקוראים היטלר, ומדברים שהורג והורג. מצרפים אנחות כי לא יודעים מה לעשות. הרי מתקרב גם לכאן. וגברת אליעזרי הכריזה: חובה להתגייס. אנשים בגיל שלה, וכמו אדון אליעזרי שעוד די צעיר, ובדרך הזאת זזים לאזורים בטוחים. רומל, אמר אדון סונין. וגברת סונין שאלה בעניין הבת שלהם, איך יהיה. הרי בת שנתיים והאם מקבלים לצבא אימהות. סלבה, צעק אליעזרי, קורא להיכנס הביתה.
 
היו מתוחים האנשים ואבא אמר, סלבה, ועוד אמר, טינופת. ועוד הרבה פעמים. איך יכולים להיחשב בני אדם אם מוכנים לדבר כך על הילדים שלהם. ומחקה את הדיבור שלה, להחליט בהיגיון, לא נמות כולנו בגלל תינוקת.
 
לא השתגענו, אמרה גברת אליעזרי.
 
אם יילחמו כולם, אמרתי.
 
וידעתי שמרגיז אותו הדיבור שלי. שוב ושוב בעניין הגיוס, שצריכים אליעזרי ושמש וטליסמן, גם הוא עצמו וכולם. כך ינצחו. לפטפט בלי להבין, רגז אבא והתרומם מהכיסא, כי לא שיחה לילדים. ועכשיו ללכת להכין שעורים, אחת ושתיים. מדברים ומדברים, לא שמים לב לאילו אוזניים.
 
שמעתי מה אמרה, אמרתי.
 
וראיתי שמתרומם, סימָן להזדרז, לפני המכה. כי קוצפים הפנים שלו. גם יודע את הדיבור של גברת סונין, בשפה שאף פעם לא אצליח ללמוד, שבתוך הצרות, ומה הפלא שצומחים כאלה.
 
א קינד, יאמר אדון סונין.
 
בכל זאת זריז לעומתו, וכמה שמתאמץ לסגור את הרווח, מנסה בחלק היורד, איפה שגבעת האבנים, שמסמנות מבצר. לפעמים מטפסים למעלה ובדילוג על גבי הקירות ולאורך, נזהרים מהסרפד שמכסה את הרווח.
 
לא הסוג שבחצרות, שנמוך, תקפוץ ועברת. גם מצמיח תפרחות עגולות שאוי ואבוי.
 
יורד השביל אל הבתים למטה, מכוסה שברי חרס אדמדמים ושחורים, סימן שעתיק. תביט היטב אולי תמצא מטבע שבקושי נשמרת הצורה. ככל שעקום כך יקר. לא זמן לחפש כי ממש בריצה, שיכול להחיש את הקצב בקטע הזה וגם אני, ממהר את הצעדים עד ששומע חבטה מאחור ומציץ לראות שהחליק.
 
להתמלא פחד.
 
כי לא ילד בן תשע, שכל הימים שריטות וחבורות. נקרעות החולצות ובברכיים, כל הזמן סיבות לנזיפות. והרי איש מיושב, מורה, שצריך להיות צורה מכובדת. תוסיף את הגוף שכבד ולא גמיש לספוג את המהלומה. ועכשיו איך ימשיך.
 
הנה מתרומם, מעביר את היד על החלק הכואב, לנקות את העפר מהמקומות. עכשיו בקצב הליכה, אומר, בוא הנה.
 
ואיך. להיות בטוח שסכנת מות.
 
בוא הנה, הוא שואג בקול מעורר רחמים.
 
איש רך בשר ועגול, ומתי נפל בפעם אחרת, אולי בשנים שעוד ילד, משתובב בין הבקתות בארץ קרה.
 
יכול לדמיין את התמונה לפי הסיפורים.
 
נמוכים וכפופים כאילו ריבוע ובאמצע באר. וכששלג, דומָה לכתם שמלכלך את הלבן. אדמה קרה שלא נהיית בוץ ורק בקיץ, אמר אבא, וכשהולכים לשאוב מים להיזהר שלא יחליקו.
 
גם כשמשחקים.
 
כמה עד היער.
 
להשוות לכאן, שאחרת לגמרי, עצים צפופים וצל שחור ובלי שמש בכלל.
 
בתים כמו כפר, לעגה אימא, לא כמו אצלם שכמה קומות, והכבישים עם מדרכות.
 
ליטא, אמרה אימא בקול מזלזל. ואבא ענה, מי ששומע יכול לחשוב שבארמון, איפה שגדלת, ארמון ורשאי. לא קמח לא תורה. הרי בקושי את האלף-בית.
 
את זה על האחיות שלה וכל המשפחה.
 
להשוות אלינו, החזירה אימא, דירה, פרנסה, ומה התועלת בחכמה אם בלי לחם.
 
אוכל זה כדי לחיות, השיב אבא, וכל הזמן רק להתעסק בזה.
 
בקול זועף כי לא מסכימה. לא מבינה, רטן אבא, לא מסוגלת להבין.
 
ואמרתי, לחשוב על אלה ששם, במלחמה, שרעבים ממש, ואחר כך הורגים את כולם.
 
דיבור נגדם כי בגלל ההתנהגות הזו כבר מתו כמעט כל היהודים. לא מתחברים יחד להיות נגד.
 
כצאן לטבח, אמרתי, בלי בושה.
 
דיבור של ילד, אמר אבא, שמקשקש במה שאינו מבין.
 
דווקא לפי העיתונים, ויודעים כולם את המצב, את הסיבה, לא מבינים איך הולכים בשיירות. לא מתפרצים לכל הכיוונים וחלק מצליח. להקשות כמה שאפשר כי בין כה וכה אבוד. במקום זה מתפללים או מחכים שיגיע התור שלהם. בושה.
 
אל תצעק, אמר אבא, עד שתגדל להבין.
 
וגם גברת סונין, בשפה שדיברו שם.
 
כבר הרבה יותר אטי. ממש הליכה וגם אני. גם הפסיק את האזהרות. נמשך לאורך כביש ירושלים, שמכאן ומכאן בתים קטנים, כיווּן שלא מטיילים אנשים ורק אנחנו. חושב שעקשנות. כאילו החלטה שלא לוותר בפעם הזאת. ואם למשוך הלאה, לצאת לשדות, ושם להתפרץ, לברוח רחוק, לא להפנות את הפנים שעומד נדהם, והמחשבות בראש שלו שאולי מסתלק ולא חוזר גם בלילה ומה יהיה.
 
אולי לגמרי.
 
להיות משוטט לבד. מתרוצץ בין המלחמות, זו שעוד מעט מסתיימת והאחרת שתתחיל, כי דורשים שיֵצאו כל הכובשים, כל האנגלים, ללכת אל המקום שלהם, ואותנו כאן מדינה. שאומר גדעון לפק לחישה בסוד, על המאפייה שלהם, שבכל יום מתאספים כאילו להכין את הלחם ובאמת – פצצות. בימים אדומים של פרעות ודמים, שיר שצריך בקצב נמרץ, וכדאי שאלמד אם רוצה להיות.
 
מאחורי הצריף של גרוסמן, חבויים בשיחים ויכולים לראות כל מי שמתקרב, להבחין בזמן. ומשמיע שורה אחר שורה ואני אחריו לעשות בדיוק, ומוכרח להתרגש. מסביבנו אימה וצלמוות. מילים מעולם של גבורה.
 
לא בגיל שלנו. אפילו אחד כמוהו שמכיר את הדפים, את המנגינות. יכול יותר מכולם בקול שלו, שעולה למעלה. ומסבירים שרק מגיל אחר, שבעוד שנים. ובינתיים יכול תפקיד של שליח, מתחמק בין החצרות להודיע דברים. מכיר את סיפורי הילדים האמיצים בעיר העוז לנינגרד.
 
אולי עשרים צעדים עד שהבחנתי שהסתובב וחזר. כך. בלי שום התראה, כאילו לא קיים ורק הוא, חוזר ממקום, בית ספר או קניות.
 
ועושה גם כן.
 
עכשיו בקצב סתם, כי לא אִכפת הרווח. יודע את הדרך בקלות.
 
שעה שכבר נעלמה השמש, והאור מהשאריות שנשברות קרניים, ובצורה הזו מסתובבות להגיע. לכן נחלש עד שבכלל. לפי הדוגמה בכיתה. מחזיק כדור גדול ושואל איך עכשיו. כדור רגל, אמר רוביק, וצחקו. והסביר שבעזרת פנס, כאילו שמש ומסובב ואנחנו נגיד את ההשפעה. הנה. הכול אור, אמר רוביק, כי נכנס מהחלונות. תצא החוצה, צרח המורה.
 
המורה בן שחר.
 
אחר כך לאט לאט את ההסבר, עד שהבינו. עד שאמרה שרה בט שעכשיו סוף סוף ברור איך מתחיל היום ואיך נגמר. להפעיל את הדמיון, ביקש המורה, את המרחקים הענקיים שלעומתם כל הכוכב שלנו פחות מנקודה. ומי שלא מצליח בעניין פשוט כל כך אולי זקוק לרחמים.
 
את המילים האחרונות כבר בבית, בארוחת הערב. ועניתי שאבא שלו, אדון אסנין, הכי עשיר בעיר, לכן חושב שהכול, להתחכם בשיעור, לצעוק לפרידה דוידוב מילה שלא רוצה להגיד, או שולח את הכלב להתנפל על אנשים. לא מקום בשבילך, אומר אבא, ויכול לשחק ברחוב שלנו, שבערך כמונו האנשים, אפילו פחות.
 
להתאים כל אחד לסביבה שלו, אחרת יגידו את מי הבאת, שלוטש עיניים אל הרהיטים, ומגישים תה ועוגה כזו שמכוסה בצבע שוקולד, אבל טעם שלא אכלתי אף פעם.
 
יותר טוב בחדר שלך, הודיעה גברת אסנין, ומבט דואג אל הכורסה, אם נוגעת ברגליים.
 
תיקח את הצלחת, אמר רוביק, והלכנו בזהירות עד השטיח, תופס ונאחז, ואז בִּן רגע.
 
אני אנקה, הסמקתי.
 
אבל נכנסה אישה, אולי אימא של דוידוב, אולי סתם דומה, סתם בוכרית שאוספת את השאריות, ורוביק אמר נלך החוצה.
 
דרך המדרגות והכניסה ועד המגרש שעומדות חביות זו על גבי זו ובשורות, וחיכיתי, כי תכף יֵרד כמו שדיבר, ואיך השמיעה צווחה כי בדיוק מה שהזהירה, ידעה שיקרה, וחשבתי את החלומות שקוראת לעזרה, ורק צחוק. חלומות נקמה.
 
מסַפֵּר בבית את השטיח שלכלכתי, ואימא אמרה אוי.
 
לא מקום בשבילך, אמר אבא.
 
בקול שקט שמבקש לנחם. וגם עכשיו, מיד כשנכנסתי, מבקש שאתקרב, ואם יכה לא אִכפת, לכבוש את הקול וכמה שיכאב.
 
ולא מכֶּה. רק דיבור חרישי.
 
דברים שלא מתכוונים, הוא אומר, לכן הדאגה, כי מעבר להיגיון.
 
ובשאלה, אם אני חש בושה.
 
התה מתקרר, דחקה אימא.
 
ומניד בראש שלא בגלל אלה האנשים שבחצרות וברחוב. לחוש בושה בעיני עצמנו.