האיש העירום

לקראת

 

גֵּיחֲזִי אומר: הפסקתי לחכות. אני רק נושם.

 

אבל הנשימה יודעת שגיחזי מעולם לא הפסיק לחכות. הרי ברור, לכל הפחות, שֶׁלָּהּ עצמה, לַנשימה, הוא מחכה, שביום ובלילה הוא מחכה לה, ללא הפוגה, ללא הרף, וכל כולו חיכיון לשאוף אותה אל גופו ולנשוף אותה אל מחוצה לו. לא ניתן לטעות ולחשוב שלה בלבד הוא מחכה, כאשר ברי שהיא, בעצם מהותה, כבר נושאת בה את הכל.

 

גיחזי טוען שהפסיק לחכות, ואילו הכותבת מחכה בגלוי. אין לה ספק כלשהו שזה מתקרֵב, שזה מתקדם ובא, עוד ועוד, שזה בדרך אליה ואל כל המוכר לה. והיא, שבדרך כלל נוטה להיות תזזיתית וחסרת סבלנות, שכבר בילדותה נהגה אמהּ לומר שהיא כוססת תמיד את ציפורני נפשה, מצפה עכשיו לבאות, שלא כהרגלה, מתוך שלווה נינוחה. משום מה, דווקא בציפייתה זו אין בה כל תזזית.

 

היא מתייחסת לעתיד לבוא בלשון רבים. 'הֵם', היא אומרת לנפשה. מה יתרחש בבואם לא ברור לה. לא ברור לה גם מיהם בדיוק וכמה יהיו, או איזו צורה ילבשו. לא ברור לה אם הגעתם תחולל שינוי לטובה או לרעה. אבל, יהא אשר יהא, אין ספק בלבהּ שהכאב יישאר שם, מפני שהוא אחד העמודים שעליהם נשענת המציאות.

 

אבל אולי יתגלה גם הכאב פתאום כמשהו בעל איכות שונה לחלוטין, איכות חדשה, לא מוכרת, ו… היא חוששת אפילו לומר, איכות מנחמת.

 

פעמים אחדות בשבוע יכולה הכותבת לראות מבעד לחלון ביתה את שלושת הזקנים שנפגשים בקפה "מסריק" שבעמק רפאים. בימים קדומים אמורים היו זקנים כאלה לשבת בשער העיר, אך זה מכבר הפך שער העיר לסמל בלבד – ואפילו בירושלים, ששמונה שערים לה, אין עוד בשער מקום לזקנים.

 

הזקנים משחקים שחמט. שמונה משבצות של אורך יש על לוח השחמט, ושמונה של רוחב. המשבצות הן שחורות ולבנות, לסירוגין; השחורות, כך יודעים הזקנים, נועדו לסמן את הסתר הפנים.

 

אני, אומר חלמיש צווייג הצעיר שבזקנים, אוהב במיוחד את הַפָּרָשׁ, שמדלג מעל לדרך הישר, והכוח שלו נובע מן האלכסון.

 

חלמיש צווייג יונק מהסיגריה ומניח אותה במאפרה, ואז אוחז את הפרש הלבן בין אצבע לאגודל, ומתריע: מלכה!

 

טעית, אומר לו בשקט שִׁיֵע פינקלשטיין שיושב מולו. הוא מזיז את הרץ השחור וקובע באדישות: מט.

 

לא נראה שניצחונו מרגש אותו.

 

כוחו של המלך, הוא אומר, גדול, למרות שאפשר לדמות שהוא חסר אונים. יש כוח גדול דווקא בתנועה המזערית.

 

עוצמה גדולה מוּעדת למפלה גדולה, אומר שמעון כהן.

 

כן, משיב שִׁיֵע פינקלשטיין. הוא לוקח את המלך השחור, מקרב אותו לפיו ומנשקו.

 

המלצרית הדקה נחפזת לעברם. הכל טוב? היא שואלת.

 

הכל טוב, מרגיעים אותה שלושתם. הכל, הכל טוב.

 

ואנחנו, שמתבוננים מהצד, אומרים – שמונה משבצות לכל כיוון יש על לוח השחמט. שמונה שערים יש בירושלים. שמונה תווים יש באוקטבה. ילד לו היה בינינו היה בוודאי מוסיף: שכחתם להזכיר גם את שמונת ימי החנוכה.

 

שבע הוא מספר המבנה, והשמונה מבקיע אל מעבר למבנה ופורץ אותו. לכן שמונה הוא מספר האינסוף.

 

שִׁיֵע פינקלשטיין נולד לא הרחק מוורשה, במינסק מַזוֹביֶיצְק שבפולין. בהיותו בן ארבעים וארבע, ביום הושענא רבא של שנת תרצ"ט, היא 1938 למניינם, נפטר ממחלת הסרטן, וכששב לביתו לאחר שבע השנים שבהן נגזר על כל מת להיעדר מן העולם, לא מצא בו איש. כל בני משפחתו נמוגו ואינם.

 

בחיפושיו אחריהם הגיע עד ירושלים, ובה קבע את ביתו. כאן הוא ממשיך לחפש אחר קרוביו. אפילו בשעה שהוא יושב בבית הקפה "מסריק" וכמו שקוע במשחק השחמט, לא מפסיק מבטו לשוטט על פני העוברים והשבים, לחפש בהם סימנים. גם את המלצרית הדקה ששואלת "הכל טוב?" הוא בוחן. אולי.

 

לו היתה הכותבת נתקלת בגיחזי, לא היתה, מן הסתם, רוחשת לו חיבה יתרה. היא, שאוהבת לאכול. והרבה. היא, שמתמכרת לרוח הנגדית. היא, שקשֶׁה עליה ההרגל. שאוהבת לחוש בגוף חם ולח שמתחכך ונוגח בגופה שלה, ולצעוק תחתיו. אמנם כן, גם לנשום היא אוהבת, אבל היא נושמת רק כבדרך אגב, בלי להתרכז בשאיפות ובנשיפות.

 

לפעמים, בשעות שלאחר חצות, כשחלמיש צווייג שוכב פקוח עיניים על משכבו ולא נרדם, עולה באוזניו קול האותיות הנחלצות מדפי הספרים ומתנגחות זו בזו, בטרם וככלות היותן למילה. גם בגופו שלו נפרקים אז במקביל האיברים, אות אות לעצמה, וכשבכל יד מידיו הי' והד' מנוסרות זו מזו, לא עולה בידו להניען.

 

שעות העֵרוּת הללו הן שגרמו לו, למעשה, להפוך לזקן, למרות ששנותיו לא מלאו. העייפות היא שהביאה עליו את הזיקנה. דרכה למד מה שרק זקנים יכולים ללמוד.

 

מדי לילה הוא עולה על משכבו אך ורק כדי להקשיב. את קול תאי גופו המתחלפים הוא שומע בלילה, ואת קולו של הים, השואף להגיע לירושלים. גם את קול אִמו הוא שומע על מיטתו, וקולה צלול וצעיר, מתרונן. חלמיש צווייג מסיר אז את השמיכה מעל לראשו ומאזין.

 

בראשית האביב ראה שוב שִׁיֵע פינקלשטיין את האשה החולה מוּצאת אל החצר, מוּשבת על כיסא ומפנה פניה אל השמש. מפני שלא ראה אותה משך כל החורף כולו, סבר שכבר הלכה לעולמה. והרי בימות הסתיו נראתה כמי שאך פסע בינה לבין מה שמעבר מזה, והנה פתאום היא יושבת לה כך סתם בחצר הבית שממול, שמיכה מקופלת על ברכיה. האשה חיוורת, עיניה עצומות, פניה מופנים כלפי מעלה. היא חיה. מדוע חשב שכבר אינה בין החיים? מה ההבדל, הוא תוהה, בין מי שחי ואינך רואה אותו, למי שמת? האמנם יש הבדל? אולי גם אצלה, הוא חושב, כפי שקרה אצלי, היה המוות תקֵף אך ורק לפרק זמן מסוים?

 

הוא יודע שנגזר עליו לא למות עד שיימצא מישהו מקרוביו.

 

חבל שאינני פרוע יותר, הוא מהרהר. הרי במצב שכזה יכולתי להסתכן בכל סיכון שבעולם ולצאת בשלום.

 

שִׁיֵע פינקלשטיין מביט שוב באשה החולה. הייתכן שהיא אחת מקרובי משפחתו האבודה? אחת מבנותיו? מנכדותיו? הייתכן שתחת שמורותיה העצומות מסתתרות עיניים כחולות כהות, ממש כעיניו שלו? אם ייגש אליה ויפשיל את שמורותיה, היא אולי אפילו לא תחוש בכך. נראה שהיא שרויה בשלווה גדולה מכדי לתת את דעתה על זוטות שבגוף.

 

לעתים קרובות נאחזת הכותבת בשולחן שמולה, בכיסא שעליו היא יושבת, ואפילו בבטנה שלה, כדי להיווכח שהיא אכן קיימת ושאינה מחשבה בלבד, או צירוף מסוים של מילים שהעלה מישהו שדומה לה על הכתב.

 

לשמעון כהן בחצרו כמה וכמה עצי זית. בסתיו, בתקופת המסיק, הוא פורש יריעות מתחת להם ומכה במקל את הענפים. הזיתים המוכים נושרים כמופתעים אל היריעות הרחבות. את הזיתים הכהים כובש שמעון כהן בצנצנות, שם הם יתחילו לתסוס. בכל צנצנת סגורה הוא נוהג לשים בנוסף לתבלינים המסוימים, מעט שמן. השמן שבצנצנות היה אף הוא, בראשית דרכו, מכונס בתוך זית וצמוד לענף.

 

עצי הזית שבחצרו מניבים תנובה שופעת רק אחת לשנתיים, ובעת ובעונה אחת. לא כל עצי הארץ מסונכרנים כך, אבל עציו שלו נותנים את פריים במקביל. הדבר נכון תמיד, הוא יודע, לגבי עצים שגדֵלים בסמיכות. ברית מתקיימת בין העצים. הברית, הוא אומר, היא הדבר שעליו מתקיים העולם. אנחנו לא קרויים 'בני ברית' רק בגלל ברית המילה. הברית, היא ורק היא, מאפשרת את הקיום.

 

וּבָנוּ, שמתבוננים מהצד, מתגבר התיאבון למקרא הדברים. אנחנו פורשים לעצמנו פרוסה עבה של לחם חי וטובלים אותה בשמן. ואנחנו אוכלים מהזיתים. אין טעם שישווה לטעמם.

 

פעמים אחדות ביום אפשר לראות בכיכר ספרא, שבה שוכן בית העירייה, את עורך הדין, את השמאי ואת המודד, כשהם פוסעים זה לצד זה ומשוחחים. מתוך הצורך לתחם את העיר בגבולות מסודרים שכרה העירייה את שירותיהם. הבגדים שלובשים השלושה מהוגנים, אבל מתחת למלבושים מרפקיהם וברכיהם חבולים. בכל פעם שהם מנסים לתת בעיר מידות הם נהדפים מעליה. בספרים הקדומים נאמר שאסור למנות את העם. כשדוד, הגדול במלכים, טעה ובא למנותו, פרצה מגפה. העיר, כמוה כעם, לא מאפשרת לכלוא אותה בספָרות.

 

שיר שכתבה הכותבת:

 

בְּגַבֵּנוּ הַמִּדְבָּר, לְפָנֵינוּ הַיָּם

 

וְאֶת הָרְצוּעָה הַיְּרֻקָּה, הַדַּקָּה, שֶׁבַּתָּוֶךְ אֲנַחְנוּ תּוֹלִים כְּחוּט בַּגְּבָהִים

 

וּכְלוּלְיָנִים אֲנַחְנוּ מְרַקְּדִים וְשׁוֹכְבִים עַל גַּבֶּיהָ

 

וְשׁוּב וָשׁוּב, עַל הַחוּט, בֵּין לְבֵין, אֲנַחְנוּ נוֹלָדִים וְגוֹוְעִים

 

נוֹלָדִים וְגוֹוְעִים.

 

וְהַיָּם לוֹמֵד מֵאִתָּנוּ תְּהוֹם.

 

וְהַמִּדְבָּר לוֹמֵד מֵאִתָּנוּ אֵינְסוֹף.

 

מִכְּמִיהַת הַמִּדְבָּר וְהַיָּם אֵלֵינוּ נוֹצָרוֹת קוֹנְכִיּוֹת עַל הַחוֹף.

 

וּבַלֵּילוֹת בָּא הַיָּם אֶל הַמִּטָּה, בֵּינִי וּבֵינְךָ מִתְכַּרְבֵּל

 

כְּיֶלֶד, שֶׁחֲלוֹם אוֹתוֹ הִפְחִיד.

 

וַאֲנַחְנוּ מְכַסִּים אוֹתוֹ בַּשְּׂמִיכָה שֶׁשְּׁנֵינוּ מִתְכַּסִּים בָּה תָּמִיד.

 

וְשִׁירִים שֶׁל זִכָּרוֹן אֲנַחְנוּ שָׁרִים לוֹ. וְשִׁירִים שֶׁל שִׁכְחָה.

 

יָם, אֲנַחְנוּ שָׁרִים לוֹ, יָם, יָם

 

דַּע שֶׁאַתָּה, בָּה בָּעֵת, קַיָּם וְלֹא קַיָּם.

 

דַּע שֶׁאֶפְשָׁר לִהְיוֹת, וּבְמַקְבִּיל גַּם לֹא לִהְיוֹת.

 

הַיָּם נִרְגָּע וּפוֹתֵחַ לְפָנֵינוּ גַּלָּיו

 

חוֹשֵׂף דָּגִים שֶׁהֵם אוֹתִיּוֹת.

 

אשת עורך הדין שעובד בעירייה, שמה סופי. כאשר הוא שב מעבודתו, הוא פותח דרך קבע את הדלת וקורא אל תוך חלל הבית: סופי, סופי, אֵין סופי? אינסופי? וכשהיא אצה ונצמדת אליו הוא לוחש: אינסופי, אינסופי, אלייך אֶכסופי –

 

השפה העברית אינה שגורה על לשונה של סופי, לכן היא לא מבינה את דבריו, אבל את הצליל היא יונקת מפיו בשקיקה, וכשהיא מסירה את המלבושים מעל גופו היא מלקקת מעל עורו את פצעי העיר.

 

גיחזי מגיע למרפאה. אחות אדמונית יושבת ליד הדלפק. כן? היא פונה אליו.

 

פג תוקפי, הוא אומר לה.

 

האחות מפנה אותו למחלקה המתאימה. בד בבד עמו ממתינים שם כל אותם שפג תוקפם, מסמכים, אטלסים מדיניים ועידנים.

 

בהגיע תורו, בוחן אותו הטכנאי. נשום עמוק, בבקשה, הוא מבקש.

 

הטכנאי בוחן את השרירים של גיחזי ואת מחשבותיו.

 

התוקף שלך עדיין לא פג, הוא קובע.

 

גיחזי בוכה.

 

זה בסדר, מנחם אותו הטכנאי, התוקף שלך טרם פג.

 

גיחזי בוכה.

 

שמעון כהן משעשע על הברכיים את הקטן שבנכדיו. מפני ששם הילד אֵזוֹב, מלחש שמעון כהן באוזניו את כל סגולות המרפא שבאזוב.

 

אתה מרפא כל חולי, הוא לוחש לו, הצטננויות, כאבי אוזניים, שיעול, אתה משחרר מכאבי ראש, מתולעים בבטן, מאקזמה, מדלקות חניכיים, אתה מטהר את הדם, אתה מטהר מצרעת. הלחישה הופכת בהדרגה למנגינה, ושמעון כהן שר.

 

הילד מושך בזיפי לחייו הלבנים, משמיע הברות שבטרם מילה.

 

לפני שנים אחדות, כשחפר בור לנטיעת עץ תות, גילה שמעון כהן בעמקי החפירה לוח אבן ששמו נחרט עליו בכתב עברי עתיק. nhknw[mv  נכתב שם. הוא כיסה את הלוח בעפר ולא סיפר עליו לאיש.

 

לו היה גיחזי חולף לצידה של הכותבת, היה אומר לה, בוודאי, כל מה שאת כותבת עתיד להיעלם, והייתי אומר אפילו שמה שאת כותבת נעלם עוד בטרם נכתב.

 

לו היתה הכותבת שומעת את דבריו היתה, מן הסתם, מניעה כתפיה בביטול.

 

היא מחכה.

 

שיר שכתבה הכותבת:

 

וְהָיְתָה שָׁם הַתְּהוֹם, רַכָּה כָּל כָּךְ וְלֹא מְאַיֶּמֶת

 

וּלְמוּלָהּ נֶעְתְּקָה נְשִׁימָתִי

 

וְלֹא עוֹד הָיִיתִי נוֹשֶמֶת

 

וּבְכֹחַ אִי-נְשִׁימָתִי הָיִיתִי מִתְקַיֶּמֶת

 

וּבְכֹחַ אִי-נְשִׁימָתִי מָלְאוּ הַכָּרִים בְּהֵמָה וְגַם צֹאן

 

וּמָלְאוּ הַיְּעָרִים אֲרִי וּפַנְתֵּר וְזֶמֶר וְתִנְשֶׁמֶת

 

וְלֹא נֶאֱמַר יְהִי רָצוֹן

 

כִּי בְּכֹחַ שֶׁמֵּעַל לָרָצוֹן הָיִיתִי מִתְגַּשֶּׁמֶת.

 

בלילות חסרי הירח, פחות או יותר בחצות, נשמעים ברחבי העיר הנרדמת צעדים. אורות החשמל משתוחחים בזה אחר זה וכבים, והחשֵכה מזדקפת. ירושלים, מרובדת בשנים, משתוקקת ליפול למעמקי השינה. חלמיש צווייג, שמונח על מצעיו פקוח עיניים, תוהה אם התנומה נמנעת ממנו מפני שהופקד על שמירת העיר. "לא אנום ולא אישן", הוא מעניק אינטימיות לפסוק המוכר. למשמע הצעדים מנחש חלמיש צווייג שאלה הם מצעדיו של הזמן, שמתחלף ממש ברגעים הללו מתחת לשמורות עיניהם של אותם שהצליחו להירדם. שִׁיֵע פינקלשטיין מקווה שאלה הפסיעות של בני משפחתו העלומים. ואילו הכותבת משערת שאלה צעדיהם שלהם. הנה הִנָּם. הנה הם קרֵבים ובאים.

 

בספר שבארונו מוצא חלמיש צווייג את הקשר בין קו לבין תקווה. כשהוא מעביר את האצבע על המילים, הוא מגלה שזו רטובה. באותו ספר עצמו נאמר: יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד.

 

חלמיש צווייג נזכר איך אהב, בילדותו, לאחר כל גשם, לפעמים אפילו תוך ירידתו, להשיט סירות של נייר בשלוליות. סירת הנייר שעליה טרח היתה מתהפכת אמנם לאחר זמן מועט, אבל אובדנה היה גם הוא חלק מן הקסם שבה. הילדים של היום, נראה לו, אינם משיטים עוד סירות של נייר בשלוליות.

 

הוא מעולם לא נישא, מעולם לא נולדו לו ילדים, ופתאום הוא חושב: אולי עדיין לא מאוחר מדי.

 

שמעון כהן מביט בעורבים. אחד מהם, עורב אפור, גדול, שעומד על מכַל הנפט, מתבונן בו. העורב מטה את ראשו הצידה, ועינו האחת, המופנית לכיוונו של שמעון כהן, ממצמצת.

 

שמעון כהן מבין מדוע אחרי המבול סירב העורב לצאת, כשנוח ביקש לשלחו מהתיבה. העורב למד להתבונן בדרֵי התיבה, וקשר של עין נקשר בינו לבינם. ליונה לא היה צורך להתבונן, לכן התעופפה לה ולא שבה.

 

העורב מנפח את הזפק ומשמיע שלוש קריאות קצובות לעברו. שמעון כהן מתקדם לעברו ועונה לו: כן.

 

שלושת הזקנים מסובים בביתו של חלמיש צווייג. ארונות הספרים שבחדר מתגבהים עד לתקרה. הסולם שנשען על הארון מאפשר להגיע גם לספרים שבמדפים העליונים. הספרייה הזאת עברה אליו מאביו, וחלק מהספרים השתייכו עוד לסב סבו של האב. חלמיש צווייג מספר לחבריו שפעם, בבחרותו, כשחיפש משהו בחדר הסמוך, שמע את אביו הזקן, שעמד על הסולם, מצטעק. מבוהל זינק לעברו במחשבה שהאב נפל, אבל זה ניצב על אחד השלבים הגבוהים, ראשו בין ידיו ואמר: פתאום עלה בדעתי מה נורא המצב של מי שמזדקן ללא ספר.

 

שִׁיֵע פינקלשטיין נאנח.

 

חלמיש צווייג אומר: אבל משהו קורה לספרים.

 

על מה אתה מדבר, שואל שמעון כהן.

 

בזמן האחרון, אומר חלמיש צווייג, קרה שרציתי לפתוח ספר ולא הצלחתי להפריד בין הכריכות.

 

הוא מחלץ ספר מאחד המדפים הקרובים. "נועם אלימלך" רשום על הכריכה. כשהוא מנסה לפתוח את הספר, נצמדים הדפים בכוח זה לזה.

 

שיר שכתבה הכותבת:

 

וָאֵפֶן כֹּה וָכֹה

 

וּפָנִים וְאָחוֹר

 

וָאֶרְאֶה כִּי אֵין אִישׁ

 

וָאֹמַר: חוֹר אֶפְשָׁר לְמַלֵּא רַק בְּחוֹר

 

וָאֶקְפֹּץ לְתוֹכוֹ.

 

בִּהְיוֹתִי שָׁם, בְּנִבְכֵי הַחוֹר

 

כִּבְנִקְרַת הַצּוּר, פָּנִים אֶל פָּנִים

 

אֶחֱזֶה בָּאָחוֹר.

 

עולה בה צורך, בכותבת, לאתר את מקומו של הטבור, את מקומו של אותו טבור ראשון שכמוהו כאדם הראשון, שממנו נובע הכל. הוא כאן, היא יודעת בבטחה. הוא כאן, בירושלים, היא אומרת, אני אפילו שומעת את פעימותיו.

 

פעימות הטבור שונות מפעימות הדופק. פעימות הדופק מתקתקות בקביעות וניתנות למדידה, ואילו פעימותיו של הטבור באות וחומקות, רצוא ושוב, והצליל שלהן מתמשך וקטוע לסירוגין, בדומה לקול השופר. הטבור מסמן את הקשר שלא ניתן להתירו, ובד בבד גם את הקריעה שאין לאחותהּ.

 

הטבור הוא עוגן נע ונד, טמיר. אין לדעת מתי והיכן אפשר לקלוט את פעימותיו. הכותבת הולכת למקומות שונים בירושלים על מנת לקלוט אותו. לקברי הסנהדרין היא הולכת. ולגיא בן הינום. ולהר הזיתים. לפעמים היא גם פשוט יושבת בחצרהּ שלה ומאזינה.

 

פעם, כשעלה בה צורך נואש, היא הניחה ראשה על בטנו של איש שבא אל ביתה, ומטבורו הצליחה, לרגע קצר, לשמוע את קול הטבור הקמאי, הנצחי, החומק.

 

ואנחנו, שמקשיבים מהצד, שומעים כל העת נקישות ונקיפות, מהלומות ופעימות, ואין ביכולתנו להפריד ביניהן ולמיינן.

 

בלילה, מוטה על צִדו, זרועותיו מחבקות את גופו, נזכר לפתע חלמיש צווייג בעליית המסך בבתי הקולנוע ובתיאטראות של ימי נעוריו. יושב היית באולם ההומה כשבבת אחת כבו האורות. רגעים אחדים נשארת ישוב לך כך, בוהה בחשֵכה, עד שכבהינף שרביט קסמים החל המסך מתרומם כלפי מעלה – או, במקרים אחרים, נחצה לשניים ומוסט לצדדים. לא ניכר היה שיד אדם מעורבת בכך. בחרדת קודש היה המסך – שאם זיכרונו של חלמיש צווייג אינו מטעה אותו היה, כמעט תמיד, אדום – נאסף ונלקח, ושקט היה פושה באולם. המסך היה פרוכת שמליטה את ארון הקודש. באותן שעות נדמה היה שכאשר המסך עולה מתגלה המציאות לאמִתהּ, המציאות שהיומיום והחולין נוטים להסתירהּ.

 

ברחובות העיר מסתובב האיש ששכח. הוא נמוך. רחב. עיניו נעימות. כפות ידיו רכות. יושבי העיר מחבבים אותו.

 

מה שמך? הם שואלים, הגם שהם יודעים מה תהיה התשובה.

 

שכחתי, הוא עונה.

 

אז נקרא לך חיים, הם אומרים.

 

הוא מאשר. למחרת הוא שוכח את השם, ושם חדש מוענק לו.

 

מניין באת? הם שואלים, הגם שהם יודעים מה תהיה התשובה.

 

שכחתי, הוא עונה.

 

בוא נאמר שאתה מצפת, הם אומרים.

 

בסדר, הוא מסכים. ולמחרת הוא שוכח, ומקום מוצא חדש מוענק לו.

 

שיר שכתבה הכותבת:

 

הַכֹּל מְדֻיָּק מְאֹד

 

גַּם אֲנִי מְדֻיֶּקֶת

 

אֵי-מִי, שָׁנִּבְצָר מִמֶּנִּי לִרְאוֹת

 

הוּא הַמְדַיְּקֵנִי בְּשֶׁקֶט

 

אַךְ אִם נִפְלֹט רַק הֶגֶה, אוֹ אוֹת,

 

יָפוּג הַדִּיּוּק בִּי

 

לָכֵן שׁוֹתֵק הַמְדַיְּקֵנִי

 

וַאֲנִי שׁוֹתֶקֶת.

 

אשה גדולית, מתולתלת, דפקה בוקר אחד על דלתו של חלמיש צווייג ובאה להתגורר עִמו. כבר חודש היא נמצאת בביתו, מבשלת לו מטעמים, מנקה גם את הפינות החבויות ביותר שבבית בשואב האבק הכבד, שהיה מאופסן, מאז מות הוריו, במרפסת הסגורה.

 

מה תרצה היום? היא שואלת, ואינה ממתינה למענה. מרק של בצל היא מכינה לו, וחביתיות של גבינה.

 

את ערימות הספרים הסירה מהמיטה והם מסודרים, על פי גודלם, על הכוננית.

 

בלילות מטפסת האשה על גופו, צוחקת, נושכת אותו, משתעשעת באיבריו ומרנינה את בשרו. מיד אחר כך היא נרדמת. נחרות קלות עולות מפיה. חלמיש צווייג שוכב ער לצידה ומאזין לנשימותיה. מאז שבאה לשכון לצִדו הפסיק לשמוע קולות אחרים בלילות. בתוך שנתה היא מתהפכת ומניחה עליו זרוע מלאה, מבושמת.

 

שמה דורה.

 

שמעון כהן פוגש ברחוב את שִׁיֵע פינקלשטיין.

 

מה קרה לך? הוא שואל. שִׁיֵע פינקלשטיין, שמתקשה בהליכה וכתמים כהים זרויים על פניו, מספר שבלילה הקודם, כשיצא להליכה במסלול ההליכה הקבוע שלו, התנפלו עליו שני אנשים והִכּוּ אותו. בגלל החשיכה לא עלה בידו לזהותם.

 

אתה מתקרב יותר מדי! הם צעקו.

 

הוא ניסה להבין למה כוונתם, אבל הם לא הניחו לו לפצות פה.

 

כשהכו בו, הכה בו, במקביל, מבעד לאגרופיהם הקפוצים, גם ריחם, והריח שעלה מידיהם היה מוכר לו כל כך, עד שלרגע חשב שייתכן שהם קרוביו האבודים.

 

חזור למקום שממנו באת! צעקו. הוא לא יודע אם כוונתם היתה לומר שעליו לחזור אל מותו.

 

אבל אני לא יכול למות, הוא אומר לשמעון כהן, בגלל הגעגועים.

 

שמעון כהן תומך בו, משעין אותו אל כתפו ומוליך אותו לספסל סמוך. שניהם יושבים זה לצד זה דוממים.

 

אל מה אסור לי להתקרב? לוחש שִׁיֵע פינקלשטיין.

 

אולי, הוא אומר לאחר שהייה, פשוט אסור לי לאהוב. החטא שלי הוא באהבה.

 

אל תאמר כך, אומר שמעון כהן, אל תאמר כך. בלי האהבה אין לנו קיום. בלי האהבה אין לנו קיום.

 

והנה פוגשת הכותבת בגיחזי. פוגשת? לא, היא רק חולפת לידו. היא מגיעה לבית המרקחת לרכוש סירופ נגד שיעול כשהוא יוצא מבעד לדלת ובידו חפיסה של אופטלגין. ראשו כואב. היא מצוננת. הם אינם מבחינים זה בזה.

 

ואנחנו, שמתבוננים מהצד, תוהים מתי רואה אדם את זולתו. כשהוא מישיר אליו מבט? כשהוא רוכן אליו בעיניים עצומות? כשהוא חולם עליו בלילות?

 

שיר שכתבה הכותבת:

 

יוֹנָתָן שׁוֹכֵב לְצִדִּי, בַּמִּטָּה.

 

בְּמִלִּים אוֹתוֹ בָּרָאתִי, וְעַכְשָׁו

 

בְּמִלִּים אוֹתוֹ אֲנִי לְתוֹכִי מְמִיתָה.

 

כְּשֶׁהוּא אֶצְבַּע שׁוֹלֵחַ וְרוֹצֶה בִּי לָגַעַת

 

אֶל פִּי הַקָּטָן, הַמְעֻדָּן, אֲנִי אוֹתוֹ מַצְמִידָה

 

וּלְשׁוֹנִי מַלְחִיתָה

 

אֲנִי אוֹתוֹ בּוֹלַעַת

 

וּכְשֶׁהוּא אֶל תּוֹךְ פִּי נִשְׁאָב, הוּא צוֹחֵק

 

הָהּ, אֵינֵךְ יוֹדַעַת, בְּתוֹךְ פִּי הוּא אוֹמֵר

 

שֶׁיָּצַרְתְּ אוֹתִי כִּשְׁלֵמוּת

 

לָכֵן גַּם כְּשֶׁתִּבְלָעִינִי לֹא אֶגְוַע וְאָמוּת.

 

בעיר מחכים לשלג. כבר ימים אחדים מתריעים כל אמצעי התקשורת ששלג כבד עתיד לרדת ומבקשים מהתושבים להצטייד במזון ובביגוד חם. אנשי חברת החשמל מטפסים על סולמות, גוזמים את ענפי העצים שמוּעדים לנפילה.

 

והוא אכן מגיע. הפתיתים הראשונים דקים. קשה להבדיל בינם לבין גשם, או ברד. אבל אז מגיע השקט שמאשר – השלג אכן כאן. הפתיתים הכבדים נושרים בצפיפות, בְּרַכּוּת שאין דומה לה. הגדרות מתכסות בהם, המכוניות, גגות הבתים. בדקות הראשונות אפשר עדיין לשמוע רעש של מכונית חולפת, או צהלה של ילדים שקוראים "הוא מצטבר!", עד שנאלם הכול. השקט שיורד מהווה שפה בפני עצמה. בו מתגלמת הוויית השלג לאמִתהּ.

 

בקבוצות וביחידים יוצאים דרי העיר לתור את היבשת החדשה, שנארגת כפלא לנגד עיניהם. כנקודות קטנות של צבע הם משייטים על פני המרחב הלבן. במעילים כבדים, בצעיפים ובכובעים שמכסים את הפנים, נראה שהם הפכו לבעלי חיים מזן אחר, ליצורים אִטיים וזהירים ששובבות מגושמת מכוונת את מהלכיהם.

 

בלילה הראשון, או השני, נפסקת הזרמת החשמל אל העיר. עצים גדולים שנפלו חוסמים את המעברים. תוגה אפרורית מתחילה להסתנן לבתי האנשים.

 

ימים לאחר שהשמש שבה לזרוח והשמים שבים לתכולם, רבוצים עדיין גושי השלג המושחר לצִדי הדרך.

 

ניסים אזולאי, הרוקח, מְמַיֵּן אל תוך המגֵרות מוצרים חדשים כשאל בית המרקחת נכנס אדם גבוה, שחור שיער, ממושקף.

 

כן, אומר ניסים אזולאי.

 

אני סובל מסחרחורות, אומר האיש.

 

ראית רופא, יש לך מרשם? שואל ניסים אזולאי.

 

ראיתי רופא, אומר האיש, שאמר שהאדמה מתנדנדת.

 

מה אתה רוצה ממני? שואל ניסים אזולאי.

 

תוכל לנשק אותי? מבקש האיש.

 

ניסים אזולאי מנשק אותו.

 

השעון שעל קיר לשכתה של השופטת מצביע על כך שהשעה מאוחרת.

 

צריך כבר ללכת, אומרת השופטת בעייפות לספר החוקים הכבד שמונח בחיקה. היא מלטפת אותו בידה ענודת הטבעת, והוא מגרגר.

 

חלמיש צווייג יושב על המיטה, מסתכל על דורה שמתלבשת לפני הראי. גופה הגדול עירום למחצה. יופיו נובע מהמיותר שבו.

 

במסגרת המראה נראית דורה כמו תמונה, אלא שבכל תקופה היתה מצטיירת אחרת. חלמיש צווייג מדמה אותה כציור מצרי קדום, כדמות יוונית, על פסיפס או על כד, כציור קלאסי, אימפרסיוניסטי, אקספרסיוניסטי, ואפילו כמשהו מושגי, או כאמירה פוליטית.

 

בואי אלי אמירה פוליטית שלי, הוא קורא לה, והיא, בלי לרצות להבין, באה.

 

מפעם לפעם נבעים בולענים באדמה, ויחידים וקבוצות קטנות נעלמים אל תוכם. אחדים מהבְּלוּעים שָבוּ, לאחר ימים או שבועות. תינוקת אחת חזרה לאחר למעלה משנתיים. בנו השני של שמעון כהן, יוחאי, היה בן הנבלעים. שבעה הם לא ישבו עליו, במחשבה שישוב. כל אותם ששבו, העידו שמשהו חזק מהם משך אותם פנימה. לא היה ביכולתם לומר אם היו אלה ידי אנוש או ידיה של האדמה עצמה. השבים לא זכרו מה עבר עליהם בעת היעדרם.

 

נערה כבת שתים עשרה, אסתר שמה, שבה לבדה מן האדמה. יתר בני ביתה שנבלעו בד בבד עִמהּ, לא נראו עוד. שִׁיֵע פינקלשטיין חש קרבה אליה כששמע שהיא מסתובבת יחידה בעולם ואסף אותה אל ביתו. את ואני נותרנו לבד, אמר לה. משפחותינו נלקחו מאִתנו. שנינו באנו מן העפר, ושנינו גם שבנו ממנו. אהיה לך לאב.

 

הוא קורא לה בחיבה אֶסְתֵּרְל.

 

גם לאחת מבנותיו נהגו לקרוא כך, וכשהוא שואל אותה: את אֶסְתֵּרְל?

 

היא צוחקת.

 

ואנחנו, שמתבוננים מהצד, תוהים על הביטוי "אותם המבקשים את נפשנו". האם זה שמבקש את הנפש חושק בה?

 

נדב ולכיש, נכדיו של שמעון כהן, שבאים לבקרו אחרי שובם מבית הספר, חופנים גרעינים של תערובת ומפזרים אותם לפני התרנגולות. שימו לב, הוא אומר להם, שגם לתרנגולות יש שלכת. לקראת החורף הנוצות שלהן נושרות ומתחלפות בנוצות אחרות, הכרבולת שלהן, שהיתה אדומה, מחווירה מאוד ומתכווצת והן מפסיקות להטיל ביצים.

 

באחד מחדרי מוזיאון ישראל שבגבעת רם מונח הילד הישֵׁן. הילד נחשף לפני שנים לא מעטות באחת המערות באזור בית גוברין. בדקות הראשונות, לאחר שהסירו מעליו את העפר, נדמה היה לארכיאולוגים שמדובר במומיה, אלא שנתגלה שהוא נושם. כאצל הדובים הישנים שנת חורף נמצא שחום גופו נמוך ביותר, שנשימותיו איטיות ודפקו קלוש עד שקשה לקלטו.

 

לאחר הבירור הראשוני, התברר שהילד אינו זקוק לאכילה ושתייה ולא למלבוש. להיפך. המדענים חששו שאלה יכולים גם להרע את מצבו. במוזיאון ישראל התקינו בשבילו מערה שתנאיה דומים לתנאי המערה בבית גוברין. על מבקרי המוזיאון נאסר להיכנס לחדר שבה הוצבה המערה. על שלט המתכת שהוצמד לחדר נכתב "הילד הישן".

 

סקרנים רבים צבאו בתקופה הראשונה על פתח החדר, אך בהדרגה נתמעטו והלכו. לא היתה סיבה להמתין שם. יש שעדיין מתעקשים לעמוד שם, וכשהם מתייצבים לפני הדלת הסגורה הם משקיטים את צעדיהם ומנמיכים את הקול.

 

צילה, אחייניתו של חלמיש צווייג, מלמדת סוֹלפֶג'. המדרגות שעולות לביתה משמשות לה מחברת של תווים. את התלמידים היא שולחת לעלות ולרדת במדרגות, ולשיר, תוך כדי תנועה, את התו המתבקש.

 

היא אומרת: הרי גם המלאכים בסולם יעקב היו תווים, וכשעלו וירדו הופקה מנגינה.

 

את פיוטית מדי, אומר לה אבטליון, שגר בשכנותה. אנשים כמוך נפגעים בקלות.

 

היא מליטה את פניה בשתי ידיה ומסמיקה.

 

גיחזי מחליט ללמוד חלילית, כדי לשמוע שמנגינה מופקת מנשימותיו.

 

אולי, אומר שִׁיֵע פינקלשטיין לאֶסְתֵּרְל, זוהי כוונת הדברים ב"מעפר באת ואל עפר תשוב". אנחנו עוברים ושבים בעפר, אנחנו באים ממנו ושבים אליו ומתוכו, רצוא ושוב, הלוך ושוב.

 

לאֶסְתֵּרְל לחיים ורודות, שלא כנהוג בימינו. היא מחייכת אל שִׁיֵע פינקלשטיין ואומרת: ואולי העפר הוא זה שעובר ושב בנו.

 

שִׁיֵע פינקלשטיין שואל: ומה בנוגע לשמים?

 

אֶסְתֵּרְל עונה: אולי גם העפר הוא סוג של שמים.

 

שניהם צוחקים. זוויות פיו של שִׁיֵע פינקלשטיין נזכרות בשפע האפשרויות שֶׁבַּצחוק.

 

הוא מספר לה שביידיש קוראים למי שהתייתם משני הוריו "אַ קיילעכדיקער יתום", "יתום עגול".

 

מאז שנפגשו חזר לצחוק. מספרים, הוא חושב, שמי שרכב, ולו פעם אחת, על אופניים, רוכש את המיומנות הזאת לתמיד – והלוא הרביתי כל כך לצחוק בהיותי ילד – הצחוק הוא הגלגל שמעביר אותנו בין הקיומים המקבילים, הוא אומר לעצמו. הוא הוא הציווי העמוק – הוא המטען הניסי שבו הוטען, עוד לפני שנולד, יצחק העקוד – – –

 

אֶסְתֵּרְל בת שתים עשרה, אבל לשִׁיֵע פינקלשטיין נראה שבנקל יוכל לצרפה למפגשי הזקנים.

 

שיר שכתבה הכותבת:

 

בִּקַּשְׁתִּי לִי דֶּרֶךְ אֶל הָאִישׁ הַגָּבֹהַּ

 

כְּשֵׁם שֶׁאֶל עָל לְהַגִּיעַ שׁוֹאֶפֶת הָאֵשׁ

 

וְהָעֵץ מִתַּמֵּר שָׁמָיו לְבַקֵּשׁ

 

לְהַעְפִּיל בִּקַּשְׁנוּ, לִבְקֹעַ אֶל מֵעֵבֶר לַטּוֹב

 

אֶל מֵעֵבֶר לָרֹעַ

 

וְאַחַר כָּךְ, לְאַט, לְאַט, מַטָּה לִשְׁקֹעַ

 

וּלְאֵפֶר לִהְיוֹת, כִּבְדֵי נְשִׁירָה

 

בַּד בְּבַד, שְׁלָשְׁתֵּנוּ, הָעֵץ, הָאֵשׁ וַאֲנִי

 

מֵאוֹתָהּ בְּעֵרָה.

 

הכותבת לא אוהבת את השיר. הוא פשוט מדי, היא אומרת. אפשר אפילו לומר שהוא פשטני. כך או כך, לא בידַי הוא.

 

כשהיא משליכה את השיר אל הפח, רוחה נופלת.

 

הכותבת מצטרפת לשולחן הזקנים בקפה "מסריק". מהשולחן הסמוך היא מושכת אליה כיסא ומצמידה אותו לשולחנם.

 

מי את? הם שואלים.

 

באתי לשאול אתכם משהו, היא אומרת.

 

מה את רוצה לדעת? שואל שמעון כהן.

 

אני רוצה לשאול אם גם אתם מחכים, עונה הכותבת.

 

חלמיש צווייג מקרב את פניו לשלה ואומר: זו שאלה שאסור לשאול, זו אחת מאותן שאלות שאסור להעלות.

 

למה? שואלת הכותבת.

 

ככה, עונה לה חלמיש צווייג. הוא לא מוסיף ואומר לה שבספרים הקדומים נכתב שאחד משמות האלוהים הוא "ככה".

 

בסדר, אוותר, אומרת הכותבת, לפחות אוכל לקחת לי משהו לאכול?

 

כל שתחפצי בו, משיבים שלושתם ביחד, כל שתחפצי בו. ואנחנו המזמינים.

 

הכותבת מזמינה עוגת שכבות עם קצפת.

 

ובמוזיאון ישראל, לפני הדלת המוגפת שמעברה השני ישן הילד העתיק, עומד גיחזי.

 

זוז, אומר לו השומר.

 

גיחזי נאחז בדלת הסגורה.

 

נקרענו זה מזה, הוא מנסה לצעוק, אבל קולו נחנק. תן לי להיכנס. אני והילד הזה מהווים גוף אחד.

 

אולי נגזר עליך להיות חציו העֵר, אומר השומר והודף אותו משם.

 

הכותבת, תוך שהיא נוגסת בעוגה, אומרת לזקנים: אבל למי אתם חושבים שאני מחכה, לאותם שצפויים להמית או להחיות?

 

הזקנים לא עונים.

 

באתי אליכם, היא אומרת, מפני שאתם זקנים.

 

הביטי בעצמך, גם את זקנה, אומר שמעון כהן. הוא מניח יד מיטיבה, מחוספסת, על זרועה.

 

והכותבת נזכרת בכל הידיים המיטיבות שנגעו בה.

 

הזיכרון הוא חוט שעשוי מאותיות, והשכחה היא התנועות וסימני הפיסוק שמקיפים את האותיות, אומר שמעון כהן.

 

לרגל החג התכנסו בביתו בניו ובנותיו על משפחותיהם. סימה, אשתו, ניצבת מאחוריו ומניחה את ידיה על כתפו. אל השולחן מסובים גם שִׁיֵע פינקלשטיין ואֶסְתְּרְל. גם הכותבת נמצאת שם.

 

הם מפטפטים. אוכלים. שרים בעצימת עיניים.

 

בַּניגונים, אומר שמעון כהן, משתלבים הזיכרון והשכחה.

 

מת יחף מוטל באמצע הרחוב. הקהל מתגודד סביבו. כל אחד מהעוברים והשבים מזהה בו את דמות עצמו.

 

דורה לימדה את חלמיש צווייג לשרוק, ומנגינות בלי סוף נשרקות מפיו. הוא שורק שירים ששמע בילדותו וגם שירים חדשים, שאין ביכולתו לדעת איך הגיעו אליו. דורה גם היא שורקת. לפעמים שורקים שניהם ביחד ניגון אחד בשני קולות. בלילות, כשהוא עֵר על משכבו ודורה ישֵנה לצִדו, שורק לעצמו חלמיש צווייג חרישית, נזהר לא להעיר אותה.

 

בספרים כתוב, הוא אומר לה כשהיא מקיצה, שהאות הראשונה, אלף, מקבילה לרוח. בזכותך למדתי להשיב רוח מפי.

 

שיר שכתבה הכותבת:

 

אַף שֶׁהַצִּפּוֹר לֹא נִבְתְּרָה

 

אֵיכָה תּוּכַל לָשׁוּב אֶל הָאָרֶץ

 

כְּשֶׁמִּמְּעוּפָהּ הַחָפְשִׁי נוֹתְרוּ רַק נוֹצוֹת

 

כְּדֵי לָשׁוּב אֶל הָאָרֶץ, יִהְיֶה עָלֶיהָ הַפַּעַם בִּבְרִית

 

גַּם אֶת עַצְמָהּ לַחֲצוֹת

 

וּבְפֶתַח הָאָרֶץ מִפְּלַג גּוּפָהּ דָּם לְהַגִּיר, וְאוֹתוֹ לְהוֹרִיד

 

עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל הַמְּזוּזוֹת.

 

שיירות חוצות את העיר. מצפון לדרום הן חולפות, וממזרח למערב. הרכֵּביהן מגוונים. יש ששיירה כולה צבעונית, וחברי זו שבאה אחריה עוטים כולם שחור, או לבן. הכותבת אצה לקראת כל אחת מהשיירות להציץ בפני האנשים. אחד מהם לופת אותה בחוזקה, ולרגע היא מתלבטת אם להתמסר לאחיזתו העזה.

 

ואנחנו, המתבוננים מהצד, נכנסים פתאום פנימה ואוספים את הכותבת אל חיקנו.

 

גיחזי מטייל. בכיכר המשתרעת לפני תיאטרון ירושלים הוא רואה מלאך. פני המלאך חלקות, אין עליהן ולו גם קמט אחד. המלאך נראה כך, יודע גיחזי, מפני שאין בו יצר.

 

גיחזי משתעל, ומתחכך בו כבאגב. המלאך פונה ומביט בו. עיני המלאך בהירות מאוד, וגיחזי רואה עצמו משתקף באישוניו.

 

המלאך אוחז במותניו של גיחזי, ומושך אותו אחריו בריקוד.

 

עורך הדין של העירייה יושב במשרדו של האחראי על המס. שניהם מודאגים מפני שתשלומי הארנונה אינם מצליחים להיגבות. קשה יהיה לקיים כך את העיר.

 

על קיר המשרד תצלומים של ירושלים. ממעוף הציפור. וממעוף המלאך. וממעוף הכוכבים.