לגמרי קלמנטיין

פרק ראשון 

 

ברגע שהתעוררתי ביום שני בבוקר, נפלתי ב"בום" על הרצפה עם מחברת הציורים שלי. ציירתי פרה עם פֶּה מכופף למטה ונהרות של דמעות זורמים לה מהעיניים.

 

כשגמרתי, הפרה הזאת נראתה עצובה כל־כך עד שהעיניים שלי התחילו לבכות קצת. ניגבתי אותן כדי שאוכל להתפעל מהעבודה הנהדרת שעשיתי, ואז חייכתי.

 

כי כן, בהחלט הציור הזה בטוח ישבור לאבא שלי את הלב.

 

ציירתי עוד איזה מאה דמעות מטפטפות והוספתי כמה ברווזים ששוחים בשלולית של עצב־פרות. אחר־ כך התלבשתי והלכתי למטבח, שם כולם כבר ישבו ליד השולחן. "בַּמְיָה, אתה מוכן בבקשה להעביר את זה לאבא שלנו?" שאלתי והתיישבתי.

 

אחי, שמשוגע עכשיו על דינוזאורים, לקח את הציור בשיניים והעביר אותו הלאה.

 

 

"הממ..." אמר אבא. "רעיון לא רע. בכלל לא רע. פרה עם עיני צינור. זה יכול להועיל ל... אה, לכיבוי שרֵפות באסם, אני חושב."

 

חטפתי את הציור בחזרה והלכתי ברקיעות רגליים לחדר שלי כדי לכתוב עליו "הפרה הבוכה". אחר־כך מחקתי את המילה "בוכה" ושיניתי אותה ל"מתייפחת". זה מפני שהמילה "מתייפחת" הרבה יותר עצובה מ"בוכה": זה ממש טרגי. אני אוהבת להשתמש במילה הנכונה לכל דבר.

 

אחר־כך חזרתי ברקיעות רגליים למטבח ושוב נתתי את הציור לאח שלי. "קוֹלוֹרָבּי, תעביר את זה בבקשה לאבא," נהמתי לתוך מיץ התפוזים שלי. אחי הכה ביד בציור שלי והעיף אותו מתחת לשולחן. הפעם אבא אפילו לא הסתכל עליו. "קלמנטיין, תנסי להבין," הוא אמר. "היה נחמד מאוד מצדה של גברת ג'קובי להכין לנו קלופס. היא יודעת כמה אמא שלך עייפה בתקופה הזאת, כשהלידה כבר קרובה. היא רוצה לעזור. זה לא מנומס לא לאכול אותו."

 

סגרתי את הפה טוב־טוב כמו בריצ'רץ' כדי שהוא לא יגיד, מה עם הפרה בקלופס? אתה לא חושב שזה לא מנומס אליה? כי כשלא מדברים עם מישהו, חשוב לא לדבר איתו. "אני כל־כך כועסת על אבא שלי," אמרתי למרגרט ברגע שעליתי להסעה. "מאז שנהייתי צמחונית, אמא שלי ושעועית גם לא אוכלים חיות. אבל אבא שלי לא מוכן. בשבת בערב הוא אכל קלופס. אני כל־כך כועסת שאני אפילו לא יכולה לדבר איתו. עברו יום אחד, שלוש־עשרה שעות ו " התכופפתי אל מרגרט והצצתי בשעון שלה "עשרים ואחת דקות."

 

"אה, כן," אמרה מרגרט. "עונש השתיקה."

"עונש השתיקה? זה עונש?"

מרגרט עשתה "כן" חזק עם הראש. "יעיל מאוד.

משיגים ממנו הרבה."

"למה את מתכוונת?"

 

 

"הפעם האחרונה ששתקתי בתור עונש היתה באביב, כשאמא שלי אמרה לי איזו חתונה היא לא תעשה. אני עדיין חולבת מזה דברים."

 

לפני כמה שנים מרגרט ראתה בטלוויזיה חתונה של נסיך ונסיכה אמיתיים. מאז היא חושבת שהיא מומחית לחתונות מלכותיות. אז כשהיא שמעה שאמא שלה מתחתנת שוב, היא חשבה שהיא תארגן את החתונה. "לא הייתי בחתונה הראשונה, עם אבא שלי," היא אמרה לי, "אבל עכשיו אני יכולה לפצות על זה. החתונה עם אֶלֶן תהיה אדירה."

 

היא קצת נסחפה, תכננה את זה ותכננה את ההוא. בעיה אחת: היא שכחה לספר על זה לאמא שלה.

 

כשאמא של מרגרט שמעה סוף־סוף על הנפנוף המיוחד מהמרפסת, על שובל הסאטן עם ארבעה־עשר משרתים שמרימים אותו, הנסיעה בכרכרה ומאות הפרטים האחרים, היא אמרה, "לא."

 

"לא על מה?" שאלה מרגרט.

 

אמא של מרגרט התכוונה לא על כל הדברים, ומרגרט פשוט השתוללה. "לא דיברתי איתה שלושה ימים שלמים," היא אמרה. "ביום האחרון, אפילו הוספתי עונש שקיפוּת."

 

"מה זה?"

 

"את מתנהגת כאילו הבן אדם שקוף. הסתכלתי ישר דרכה, כאילו היא לא שם. את צריכה לעשות את זה לאבא שלך."

 

"אני לא חושבת שאני יכולה לעשות את זה," אמרתי לה אחרי שניסיתי לדמיין את זה כמה זמן. "אבא שלי ממש לא שקוף."

 

"חבל זה עונש ממש חזק. ככה אמא שלי נכנעה. היא הסכימה שתהיה ילדה שמפזרת פרחים אני ולקנות לי שמלה חדשה, איזו שמלה שאני רוצה. ומחר אני מקבלת את החלק הכי טוב: נעליים חדשות."

 

זה היה כל־כך טיפשי שנחרתי מרוב צחוק. "נעליים? מרגרט, נעליים חדשות זה לא פרס." נזכרתי איך הייתי צריכה לקנות סניקרס חדשים בסתיו. "בעצם, אני חושבת שלקנות נעליים זה עונש."

 

"הנעליים האלה הן פרס ועוד איך. לנעליים האלה יהיו עקבים."

 

הרגשתי שהלסת נופלת לי. התאמצתי בכל הכוח להחזיר אותה לסנטר, והצלחתי רק כשהגענו לבית־הספר. איך שנכנסתי לכיתה, המורה שלי שאל, "נו?" ואני עניתי, "עוד לא."

 

מאז האביב אנחנו מנהלים את שיחת ה"נו?" וה"עוד לא" על ההמתנה לתינוקות. קודם אני הייתי שואלת אותו "נו?" אבל אחרי שהבן שלו נולד בחודש מאי, הוא התחיל להפגיז אותי ב"נו?" ואני התחלתי לענות לו ב"עוד לא."

 

"ועוד לא גם לגבי השם," עניתי לשאלה הבאה שלו כשהתיישבתי.

 

אחרי שנשבענו אמונים לדגל, מר גרֶפְּסְקִי קרא לנו לשַתף. "כידוע לכם, זה השבוע האחרון של הלימודים, ויש לנו הרבה דברים ל "

 

מר גרפסקי חיכה שכל הילדים יגמרו לשמוח ששנת הלימודים נגמרת. זאת אומרת, כל הילדים חוץ ממני. ברור שגם אני שמחה שאין לימודים כל הקיץ תכננתי הרבה דברים נהדרים. אני רק לא שמחה לגבי השאר. החלק של להתחיל כיתה חדשה בסתיו, והחלק של מה אם לא אקבל מורה נחמד. ויותר מכול, החלק של להיפרד ממר גרפסקי. אני לא אוהבת להיפרד.

 

 

"יום חמישי יהיה יום הלימודים האחרון," התחיל שוב מר גרפסקי, "אז יש לנו רק ארבעה ימים. נצטרך להזדרז לגמור את העבודה שלנו, כי אני יודע שנרצה להשאיר הרבה זמן לפרֵדה."

 

בהפסקה, ראשיד ומריה רצו אלי. "מה מרגרט אמרה?" שאלו.

 

מריה וראשיד שאלו אותי מה היא אמרה כל יום מאז שהם התאהבו באביב. בעצם, ראשיד התאהב, ומריה רק אמרה, לא משנה לי, טוב, שיהיה, על לאהוב אותו מצדה. כשהם שמעו שמרגרט מומחית לחתונות מלכותיות, הם התחילו להעביר דרכי שאלות על איך להתחתן.

 

 

"מרגרט אמרה שאתם צריכים אלף נורות, אבל אסור לראות את החוטים," אמרתי להם. "כשהנסיכה דיאנה התחתנה, השתמשו בחמוסים כדי להעביר את החוטים דרך צינורות מתחת לקרקע."

 

ראשיד נאנח. "אני לא מכיר אף אחד שיש לו חמוס. והחתול שלי שמן מדי בשביל צינורות מתחת לקרקע." "אין בעיה," אמרה מריה. "עֲצירוּתִיקס תעשה את זה.

 

לטאות אוהבות להיכנס למקומות רזים. פעם היא ברחה ואחרי שבוע היא יצאה מהחור של צינור האמבטיה. אבל תשאלי את מרגרט על הכפפות הארוכות שהיא אמרה שאני חייבת ללבוש. אני צריכה אותן אם זה בקיץ, או שהן רק לחורף?"

 

אחרי שהם הסתלקו, הוצאתי טוש מהכיס והוספתי סימן קריאה חדש לתזכורת שרשמתי לעצמי על היד מאז שהכול התחיל: שום חתונה בשבילי!!!!!!!