הקדמה
המסה הזאת היא קריאת השכמה משותפת; קריאה לנאמני העתיד המשותף של הישראלים להתבונן מעבריו השונים של פי הפחת של המחלוקות והשסעים הקורעים את החברה הישראלית, ולבחון אם ואיך ניתן לאחותם ולחולל שינוי. חיברתי אותה כ"המשנה שלי", כפרישת האופן שבו תפסתי ועדיין תופס את ההוויה הפגיעה והשברירית הקרויה "הדמוקרטיה הישראלית". האופן הזה של תפיסותיי מונע על ידי תחושה של בראשיתיות היסטורית בתהליך כינונה של ריבונות פוליטית לעם היהודי. אך על תחושת הבראשיתיות ההיסטורית המונחת על כתפיו של דורנו מוטל צלו המתעבה של איום ההחמצה.
בשלהי המאה העשרים הסתיימו חמישים השנים הראשונות, שנים של מסה ומעש, לקיום מדינת ישראל. אז, מתוך רצח פוליטי של ראש הממשלה יצחק רבין, בקעו ראשוני צעדיו של היובל השני לכינונה. במהלך היובל הראשון הובילה תנופת המעשה הציוני להישגים חסרי תקדים על פי כל קנה מידה. כולם, כל ההישגים יוצאי הדופן הללו, היו בתחומי "החומרה", הלא הם האדנים המטריאליים של מדינה: ביססנו הליכים ונהלים פורמליים עבור מוסדות מדינה מתפקדים ובהם בחירות ומוסדות וסוכנויות בכל אחת מזרועות השלטון, בנינו צבא מגן חזק וביססנו כלכלה משגשגת. כנגד אלה, "תוכנות ההפעלה" - המתווים המאפשרים להכיל ריבוי של שונויות ולאפשר חיים משותפים של קולקטיב אזרחי - פגומות, והן משוועות לתיקון. ובאופן קונקרטי, מאפייני הזהות של ישראל כ"יהודית ודמוקרטית" אינם זוכים להסכמה; גרוע מזה, הם מושאיה של מחלוקת ושל קרעים מעמיקים ברקמות האמורות לגשר על ההבדלים והשונויות, ולאפשר חיים משותפים. הגדרת ה"יהודית" במשוואה לפותה בידי מונופול אורתודוקסי, ועל הנכסים הערכיים של ה"דמוקרטית" מאיימים קולות גוברים של לאומנות.
במהלך השנים שבהן התפתח המכון הישראלי לדמוקרטיה, שאותו ייסדתי ומעמדו התבסס כאחד הנדבכים לשמירת הדמוקרטיה הישראלית, לטיפוחה ולחיזוקה, נראה היה לי שאני מזהה כתמים כהים יותר וכהים פחות על פני צילום הרנטגן של הדמוקרטיה הזאת. עם חלק מאותם הכתמים הכהים, תחלואיה של הדמוקרטיה הבוסרית, התמודד המכון בעבר והוא ממשיך להתמודד אתם גם כיום. העסיקה אותי וממשיכה להעסיק חולשתו של עיקרון ההכלה בדמוקרטיה הישראלית; הוא העיקרון המצווה על הכלתם השווה של כלל חברי הקולקטיב האזרחי במדינה. מתוך כך ביקשתי לזהות את החסמים המכשילים את התקיימותו של העיקרון הזה ואת ביסוסו על ההכרה במגוון ועל קבלת השונויות היוצרים את הפסיפס החברתי ממנו מורכבת הדמוקרטיה שלנו. תהיתי ואני עדיין תוהה מהם המקורות לפגיעותה של התשתית החילונית של הדמוקרטיה שלנו, אותם מקורות מחוללי הכתמים הכהים הנסתרים מהעין. והרי רק על גבי התשתית החילונית מוכלות גם קהילות דתיות, או אתניות או בעלות זהויות כאלו ואחרות. בראשית העשור שחתם את המאה הקודמת, שמכל בחינה ועניין היה קו פרשת מים בתולדות המדינה, נתתי ביטוי ראשון לתהייה זו באחד הפרסומים הראשונים של המכון - ממלכתיות יהודית. במסה המובאת כאן הרחבתי ובחנתי מחדש כמה מההנחות ומהרעיונות שהובעו בפרסום ראשוני זה.
מאז, במהלך חצי יובל שנים, ניהלתי במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה אין־ספור דיאלוגים בין בעלי פלוגתא בחברה הישראלית ונציגים שונים של מחוללי השסעים שבה. חוט השני בכל אלה, רובם ככולם נוקבים ואף כואבים, היה "על מה נתפשר? על מה תוותרו אתם ועל מה מצופה ממני לוותר?". הדיאלוגים הללו לא הובילו אותנו לשום מקום. אשר על כן, ביקשתי, בשורות שלפנינו, להציע דרך אחרת: לפרוש כאמור את "המשנה שלי", את האופנים שעל פיהם אני תופס את המציאות, לאתגר את התופסים את אותה מציאות אחרת ממני כדי שנוכל לבחון אם וכיצד נוכל לחיות יחד.
מנקודת הראות שלי וכפי שאבקש להראות, חולשת התשתית החילונית של הדמוקרטיה שלנו קשורה קשר הדוק לסוגיית מקומה של הדת במרחבים הציבוריים המעצבים את אורחות החיים והתרבות הדמוקרטיים. האופנים שלפיהם הדת ממקמת עצמה במרחבים הציבוריים נגזרים מן ההיעדר המובהק כל כך של חוקה2; כאן מקור ההשלכות הקיומיות על עתיד הדמוקרטיה. אנחנו, כחברה אזרחית, ממשיכים להתעלם ממלוא המשמעויות הנובעות מחולשותיה של התשתית החילונית של הדמוקרטיה, וגרוע מכך - להתכחש להן. ההכחשה הזאת יצרה, בין היתר, את המחסום בפני היכולת לבסס לגיטימציה למגוון הגדרות של זהות יהודית.
הבולטת בין המשמעויות הנובעות מחולשותיה של התשתית החילונית של הדמוקרטיה בעיניי היא המתח שבין דת ישראל למדינת ישראל. ההעמקה וההחרפה הנמשכות של משבר הזהויות בחברה הישראלית, הקונפליקטים שבין דתיים וחילונים, ערבים ויהודים, עולים וותיקים והדמוניזציה בתווך של כל אחד מהקונפליקטים האלה, הן משמעות בולטת נוספת הנובעת מחולשותיה של התשתית החילונית. המתחים הגוברים שבין הרשות המחוקקת, הכנסת, והרשות השופטת, בית המשפט העליון, וכניסתו של האחרון לעמדת התגוננות בעייתית, הם עוד אחת ממשמעויותיה של חולשת התשתית החילונית של הדמוקרטיה שלנו. התפרקותם של ממסדים מפלגתיים מסורתיים הפוגעת אנושות ביכולת המשילות, היא משמעות נוספת. ואלו הן כמה דוגמאות בולטות בתוך מכלול החולשות.
כדי להדגים עד כמה חמורות בעיניי ההתעלמות וההכחשה הללו, אני מבקש להצביע על מגמות דומות בכינונה של דמוקרטיה מתהווה אחרת - ההתעלמות וההכחשה של סוגיית העבדות בעשורים הראשונים שבאו לאחר הכרזת העצמאות של ארצות הברית וכינון החוקה בה. הסוגיה ההיא באה, לכאורה, על תיקונה הפורמלי - התיקון ה-13 לחוקה האמריקאית - בעקבות מלחמת אזרחים עקובה מדם. אינני מבקש לרמוז שזה יהיה בהכרח מחיר ההתעלמות וההכחשה גם אצלנו. האיום על שלמותה ועל קיומה של חברה בכלל ושל חברה שסועה בפרט, עלול לגבות מחיר כבד, גם אם מחיר זה לא יכלול שפיכות דמים.
החברה שלנו עשויה פסיפס רב־גוני, עשיר אך דיסהרמוני. מרכיביו, גווניו וגווני גווניו, שזורים במיעוטים המרכיבים את החברה והם המקנים לה את עושר צביונה - דתיים־לאומיים, ערבים, חרדים, חילונים, עולים חדשים, אשכנזים ומזרחים. אף לא אחד מהמיעוטים האלה אינו עשוי מקשה אחת, צבע אחד. תתי הגוונים - מקיצוניים ועד מתונים - מאפיינים כל אחד ממרכיבי החברה, או שמא יש לומר "מיעוטי החברה". וכך, הרחשים והקולות הבוקעים ממפת המיעוטים, שאותה כינה הנשיא ריבלין "מפת השבטים", הם היוצרים את הדיסהרמוניה שלעתים היא כה צורמת. הפסיפס הזה טורד את מחשבותיי כבר שנים לא מעטות. הכתמים הכהים על פני אותו צילום הרנטגן מעידים על החרפת המתחים שבין המיעוטים השונים והידרדרות אל עבר דמוניזציה הדדית של אלה את אלה. ההידרדרות הזאת והשפה האלימה שהיא הפועל היוצא שלה, שפה של עוינות ולעתים שנאה, יוצרת איום על שלמותה ועל עתידה של החברה הישראלית. בעיניי, קיים קשר הדוק בין מקורות חולשותיה של התשתית החילונית בדמוקרטיה הישראלית לבין העמקת השסעים בחברה. שכן, כאמור, התשתית החילונית של הדמוקרטיה היא היחידה המאפשרת - בפוטנציה - להכיל באורח שוויוני את מכלול הקהילות המרכיבות את החברה האזרחית כולל אלו הדתיות, האתניות והמגדריות. תחושת האיום על שלמותה ועתידה של החברה היא המניע העיקרי למיזם שקראתי לו: היהודית והדמוקרטית - המשנה שלי, הרהורים לקראת בניית תשתית הסכמית לישראל.
בחיבור זה אבקש להצביע על כך שההחרפה של המתיחויות בין פלחיה של החברה הישראלית והקשר שלהן אל מקורות חולשותיה של התשתית החילונית בדמוקרטיה הישראלית הם חלק מאשכול אחד מבין כמה אשכולות שעליהם נבנה ומתפתח סדר היום של החברה הישראלית. דרך הפריזמה של האשכול האחד אשר בו בחרתי להתמקד, ביקשתי לחפש תשובה לשורה של שאלות: לאן עתידה לקחת אותנו המציאות בהווה? איך ייראה העתיד? האם ואיך ניתן להשפיע על מאפייניו של עתיד זה? זו הפריזמה אשר דרכה אני מפתח את המיזם.
המסה המובאת כאן היא פרי הביכורים של מיזם זה. היא משמשת רכיב ראשון מבין ארבעה. הרכיב השני במיזם עוסק בארבעה מתווים אשר כולם מתייחסים למציאות הישראלית וליחסיה עם הדת ומוסדות הדת: הדת בחינוך, הדת בצבא, הדת בחקיקה ובפסיקה והדת בפוליטיקה (המפלגות הדתיות). הרכיב השלישי במיזם נבנה על הממד המשווה - בחינת ארבעת המתווים הנ"ל כפי שהם באים לידי ביטוי במדינות אחרות. הרכיב הרביעי במיזם הוא הרכיב המִרשמי; הוא יוקדש כולו לבירור השאלה מה ניתן לעשות כדי להנהיג דו־קיום בין חילונים ושומרי מצוות ובין דת ופוליטיקה בדמוקרטיה נעדרת חוקה, הדמוקרטיה הישראלית.
•••
הציונות, תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, משמשת בעיניי המשוחדות דוגמה ומופת להנעה והישג חסרי תקדים בהיסטוריה של אומות, של מטמורפוזה מבנית, ערכית ותרבותית בחיי האומה מהעתיקות הקיימות. ההישג הענק הזה משמש מעין קונטקסט, הקשר סמוי לניתוח המתפתח במסה זו, וכן לחלקיו הנוספים של המיזם שבהכנה. ההקשר סמוי מן העין שכן יריעתו רחבה, ונגיעה אפילו בשוליה עלולה לשבש את ההצגה המאבחנת של ענייניי כאן. אני מתייצב, כמובן, מאחורי הניתוח הביקורתי של אישים, של אירועים ושל התפתחויות, אך מבקש מהקורא לקחת בחשבון שאין בדברים הללו כדי לגרוע מההישגים והתרומה של אחדים - אם לא כל אחד - מאלה המוזכרים במסה זו. ודוק - לנגד עיניי עומדת כל הזמן הבראשיתיות בהתהוות הריבונות הפוליטית של העם היהודי; התהוות תהליכית, שהדומיננטי בין מרכיביה הוא איום מתמשך על קיומה הפיזי.
העניין שלי הוא בפיתוח הצעות להבראת תחלואים בטווח הרחוק מתוך ניסיון להבין את הגורמים לתחלואים אלה בעבר והצגת השלכותיהם בהווה. זה הקו המנחה את פיתוח המיזם היהודית והדמוקרטית - המשנה שלי.
•••
"למי אני עמל?" אני יכול להניח שהשורה הזאת, הלקוחה משירו של משורר ההשכלה י"ל גורדון, עולה במחשבתו של כל מחבר רגע לפני הגשת כתב היד לידי המו"ל. אותי מסקרנת במיוחד מידת העניין בדבריי בקרב הדור השני והשלישי של ישראלים החיים במדינה כיום, בשנת השבעים לכינונה - האם ועד כמה יש בה במסה שלי די גירויים שיגרמו להשתתפותם בשיח שאני מקווה שהמסה הזאת תניע? וכגזרה שווה - האם יש ועד כמה יש במסה הזאת הכוח להצית מחדש את העניין והאכפתיות של צעירים יהודיים בתפוצות במתרחש במרכז הפוליטי־ריבוני של העם היהודי?
זה ההרהור שמאחורי התהייה: המהפכה הציונית חוללה קו שבר/קו תפר/קו פרשת מים (יבחרו המתבוננים במושג המתאים לכל אחד מהם); קו שבר/תפר/פרשת מים שנכנס ללוח המועדים ההיסטורי ביום ה' באייר ה'תש"ח, 15.5.1948: מצדו האחד של הקו הזה פרושה היסטוריה יהודית בת אלפיים, ומן הצד השני עולה הנוכחות העוברית הצומחת מתוך ההוויה של ריבונות פוליטית. מן הצד האחד של השבר/התפר/פרשת המים נמצא קלידוסקופ עמוס למכביר בגוונים וגווני גוונים של שונויות תרבותיות, מרכיבי זהות בשלל רב של מאפיינים - הגיות שפה שונות, אמונות ומסורות תרבות - אשר העושר העצום של איכויותיהם מגולם ברבדים שהצטברו במהלך הדורות בארבעה קצוות עולם. ומן הצד האחר של הקו האמור נמצא המאמץ שאיבד מתנופתו לבנות עם אחד, שפה אחת וכו'.
בעבורי ובעבור בני דורי שנולדו בארץ הזאת משני עבריו של הקו הזה, סמוך מאוד אל ה' באייר ה'תש"ח, הקִרבה אל קו התפר/השבר/פרשת המים מהדהדת בביוגרפיה האישית של כל אחד ואחת מאתנו. נוכחותו של התפר/השבר/פרשת המים הללו משוקעת בנו, בזיכרונותינו, באורחות חיינו. הרי"ש הלשונית המתגלגלת בפיה של אימי ז"ל, ה"צחוקים" ביידיש של הוריי וחבריהם ("אתם לא תבינו זאת"), החי"ת והעי"ן הגרוניות שבפי הורי חבריי מנחלת אחים בירושלים ועוד הרבה ביטויי שפה ונוהג שמעבר להם - כל אלה היו עדויות מוחשיות לנוכחות של שרידי תרבויות אחרות ושל עולמות אחרים, שרידים אשר יצרו רקמות תרבות מתחדשות וכמלות ועמן דפוסי התנהגות שאפיינו חיים סמוך כל כך לקו התפר/השבר/פרשת המים. ומעל הכול, סמיכותו הנוכחת של הקו הזה למהלך חיינו כולו חוללה את ההכרה בבראשיתיות ההיסטורית שאנחנו חלק ממנה, בתולדות העם העתיק שלנו. כל אלה כלו ונמוגו, כך נדמה לי, ואין להם חותם באורחותיהם של ילדיי ונכדיי.
המרחק האונטולוגי, הקיומי, של ילדיי וגם של נכדיי מקו השבר/התפר איננו יכול להיות גדול. הם ובני דורם עדיין בני דורות התקומה; זו עובדה היסטורית. ממנה אמורה להיגזר מידה משמעותית של אחריות לעתיד; מידת אחריות כזאת שאי אפשר לזהותה אצל בני דורם החיים במדינות טריטוריאליות. המרחק התודעתי, האפיסטמולוגי, מאותו קו עצמו לעומת זאת, נפער ומתרחב אקספוננציאלית. זה מקור ההרהור שמאחורי התהייה, האם ואיך ניתן להנחיל את ההכרה בבראשיתיות שלנו לדור השני והשלישי החיים בישראל? וגם, כיצד ניתן ליצור תהודה להכרה זו אצל צעירים יהודיים בתפוצות? אין לי תשובה לכך. בדבר אחד אני משוכנע, אחיזה אמיצה בהכרה זו עשויה לשמש אבן שואבת לתקווה...
