הבוסמן

א.

 

היינו תשעה בטוחים ובוזגלו עדיין התנדנד. אנחנו משחקים כל שבת, ואין דבר מתסכל יותר מאשר לבטל ברגע האחרון, על חודו של שחקן. מהבוקר הווטסאפ רחש הודעות, שדחקו לתת פוש ולגייס עוד אנשים, אבל המתח הלך וירד: יניב תבע לדעת אם יש טעם לקחת לאשתו את האוטו. מוטי אבו שאל בזהירות אם הוא יכול ללכת לים. גם אני, שמתענג על כל אפשרות של ביטול, כבר ראיתי לנגד עיני שבת שלווה בבית. אבל בשעה שתיים ורבע, ארבעים וחמש דקות לפני תחילת המשחק, הודיע בוזגלו שהצליח להזיז ארוחה משפחתית. “כמו כן מביא בּוֹסְמָן של הדקה התשעים. אנחנו 11, יש משחק“. כך הפציע הבוסמן לראשונה, מבעד להילה של מושיע.

 

ה“כדורגל בד‘”, כשם קבוצת הווטסאפ שלנו, רץ כבר למעלה מעשור. עם הזמן התמלאו חיי הקבוצה אירועים, ומכוח האירועים נוצרו מיתולוגיה ושפה. שלושה מגרשים עברנו – אודיסאה שכללה נדודים עד לאוניברסיטה, מארבים בספורטק ומכות עם ילדים ערסים והוריהם, כולל הזעקת ניידת משטרה – עד שחזרנו למגרש בעירוני ד‘, התיכון שבו רובנו למדנו. קנינו כשלושים כדורים, עשרות טלפונים נגנבו לנו וגם מכונית. היו לנו מושגים משלנו, כמו “ארגז” (שחקן חסר שעושים כוחות בלעדיו, בלי לדעת איך הגעתו תשפיע); “חתול” (חתול בשק שיודעים על טיבו מראש, שחקן גרוע); “חשמל” (יום קצבי ואיכותי); “חשמל סטטי” (יום מעצבן ורווי עימותים) ו“אייס אריכא” (כדור שעף מעל לגדר, אל מה שהיה אז הקופי–בין). במקומון של ידיעות עשו עלינו כתבה.

 

אבל הארגון של מספיק שחקנים כל שבת, שימלאו שתי קבוצות ושחקנים מזמינים, התברר כמשימה קשה. אנשים מתחתנים, מאבדים עניין, יורדים מהארץ, מקצינים פוליטית, נעלמים מהנוף. יש שהם מתקרבים לדת.

 

את הפער הזה ממלאים בוסמנים. בוסמנים הם חברים, חברים של חברים ולעתים רחוקות עוברי אורח המבקשים להצטרף. הם נקראים כך על שם ז‘אן–מארק בוסמן, כדורגלן בלגי שב-1995 תבע לעבור לצרפת כשחקן חופשי, זר–מקומי, עתר למוסדות האיחוד האירופי וסלל את הדרך לשינוי חסר תקדים של עולם הספורט. אצלנו, בוסמן פירושו שחקן על תנאי, נוכח–נפקד, חותר להכות שורש אך אין לדעת מה יעלה בגורלו. בוסמנים באים ובוסמנים הולכים ולא זוכרים את שמם. צירוף לקבוצה עשוי לקחת חודשיים. ולמרות הכול בוסמנים שורדים; הם מתאקלמים, לומדים את השפה, הופכים לקבועים ואף דואגים לבוסמנים משלהם, שבתורם הופכים לקבועים.

 

יש כמה כללים לא כתובים שבוסמן טרי אמור לכבד – לא ללכת לבד, לא לריב, לא לבעוט ראשון בפנדלים – ובכולם עמד הבוסמן של בוזגלו למופת. הוא מסר ללא הרף, הלך להביא כדורים שעפו לשיחים והתנדב לעמוד בשער. אפילו שלף מתיק היוּמְבּרוֹ המאורך שלו בקבוק מלא קרח, והוסיף מים כשישב בחוץ. רק איתי שינה את עורו.

 

האות הראשון לכך היה זניח. קיבלתי כדור בקו החצי והבוסמן ניגש לשמור עלי; הוא לבש חולצה סגולה של ריאל מדריד, דהויה ורחבה, עם הדפס החסות של Teka מקדימה ומספר שבע של ראול מאחור, תחובה היטב בתוך מכנסיים תואמים. שפתיו המכורכמות היו בצבע החולצה, עיניו שחורות ומבטו רציני; שני גלי שיער ושוקיים דקיקות, דלילות, השלימו חזות ילדותית ומרובעת. כשהתקרבתי אליו הוא פלט בחדות, אבל בשקט, “הוא הולך לבד.”

 

מסרתי הלאה והמשחק נמשך. מצאתי את עצמי נשאר בהגנה ברובו, אבל באחת ההתקפות שהתחלתי ראיתי שאָרַן עושה תנועה, מסרתי לו כדור טוב בין שניים והוא הבקיע שער ניצחון. ירדנו מהמגרש והלכתי לברזייה.

 

בחוץ, מעבר לגדר, פסעו זוג הורים צעירים עם עגלה בדרך לפארק. צללי הפיקוס נפלו על שביל האספלט כמו רשת דייגים, נעים לקול רשרוש הצמרות. השביל הזה משמש לתרגילי קפיצה לרוחק, ולרגע נזכרתי בימים שגם אני, כתלמיד תיכון, רצתי עליו במהירות גוברת, אחוז תנופה, נכון להסתער לעבר ארגז החול. 

הוא הולך לבד… לא טראש–טוק לגיטימי, לא בדיוק; צעקות כמו “הוא לא יודע!” או “אין לו!” הן מסמנים לשוניים ריקים, שתכליתם הברורה היא לשלהב את הקבוצה או להוציא את היריב משיווי משקל. די מגושם, לא שכיח אצלנו, אבל מקובל. “הוא הולך לבד“, לעומת זאת, היא קביעה קונקרטית, שבאה להזהיר את ההגנה ומתבססת על היכרות עם השחקן.

 

ארן סיים לשתות וכשפינה לי את הברזייה טפח על מותני. “כדור גדול,” הוא המהם.

 

המהמתי חזרה. אני מוקיר את צורת התקשורת הזאת, את העולם שבו יש לה פשר. חוץ מאשר בסקס, שלא בדיוק מזדמן כל שבת, רק בכדורגל אני באמת ובתמים מתנתק; זה הכתם העיוור, השוואסנה שלי. אני לא לוקח טלפון לכדורגל, ובמידת האפשר גם את עצמי לא; במקום לחשוב על הדברים בלי הרף, למשך שלוש שעות בשבוע אני מתכסה בבערות. ניגבתי את הפה בגב כף היד וחזרתי למגרש.

 

הקבוצה של ארן ושלי ניצחה עוד שני משחקים לפני שהפסדנו בפנדלים, כשאני עומד בשער. בין משחקים בדרך כלל יש שתיים–שלוש דקות הפסקה, לשתות ולנוח ולהתחבר לקבוצות חדשות, אבל לבוסמן הזה אצה הדרך; עוד אני מוציא את הכדור מהרשת, מתוסכל, הוא התייצב לידי והחווה בראשו לכיווני, כאומר “אתה“, ומיד נסוג חזרה. הסתכלתי סביבי. אף אחד לא שם לב.

 

לפעמים שחקנים באים במבוכה כשהם צריכים לבשר לאחרים שהם בוחרים לעלות לשחק במקומם ולהושיב אותם בצד. בייחוד בוסמנים, ובייחוד כשאנחנו אחד–עשר והדבר נעשה אישי באורח בלתי נמנע. אבל לא זה היה מה שריצד בעיניו כשהוא זקר להרף עין את גומת הסנטר שלו לעברי, בלי לומר מילה.

 

בסוף המשחק, כשהבוסמן הלך, הוא זכה לברכות פרידה חמות, עליהן הגיב במין ביטול מיופייף.

 

“בכיף אחי, הכול טוב,” הוא עבר אחד אחד, ואני חשתי שהמילים האלה – אולי מילים בכלל – לא יוצאות מפיו בטבעיות. הוא ידע אילו מילים לומר אבל משהו בכל זאת חרק, או כך לפחות נראה לי.

 

“מי זה?” שאלתי את בוזגלו כשעשינו מתיחות.

 

בוזגלו לא הכיר אותו. חבר שהוא ניסה להביא הציע לו להתקשר אליו, ובוזגלו קרא לו לדגל.

 

“סוג של יוּצוּר, אה?” אמרתי מיד.

 

השתוממתי על תגובתי. גם זה לא היה טבעי במיוחד. מה גם שבקבוצה אני נתפש כאדם שוחר שלום; כשההורים של הערסים צצו בפעם ההיא, לפני שהכול התפוצץ, אני הייתי זה שנשלח לתווך.

 

בוזגלו – ישוב על הקרקע, מותח את רגליו בפלקס ולופת בלא קושי את כף רגלו – כיווץ את גבותיו העבות. “הגזמת.”

 

“כן מה בואנה הוא גבר,” התערב צחי זוסמן, שהיה בוסמן זמן רב ורק לאחרונה הפך לקבוע. “תביא אותו שבוע הבא בוזגלו הא.”

 

“הוא לא רע,” אמר אריכא. אריכא היה המבוגר בחבורה. היו לו שני ילדים אבל הוא לא פספס משחק. בלי שאי פעם דובר על כך ידענו שהוא קפטן הקבוצה – אבל גם הליצן שלה.

 

“שחקן בינוני,” אמר ארן, שנלחץ בכפות ידיו אל מדרגות הבטון והוריד את עקבו לרצפה בכוח, באמצעות העקב השני. “משקיע, אבל אין לו ראיית משחק.” גל חום מהיר, מפתיע, עבר בקרבי.

 

ארן לא למד בד‘ אבל הוא נדבך מרכזי בקבוצה. הביא אותו לפני כמה שנים מוטי אבּוּ, שהיה איתי בכיתה. הוא עבד במסעדה מאז שהגיע, ולאחרונה נכנס כשותף והופקד על הרחבת המקום והוספת בר. לא הייתי אומר שבין ארן לבוזגלו יש יריבות, אבל שניהם אגרסיביים על המגרש, בעלי כושר מעולה, תמיד נבחרים ראשונים ולפיכך תמיד משחקים זה נגד זה. כשהכתב של ידיעות שאל מי השחקן הטוב בקבוצה ענינו ששניהם, אבל העורך השמיט את ארן.

 

“בוא נראה,” אמר בוזגלו, “השבוע כמעט לא היה משחק.”