ארץ שפלה

יום לפני שיצאתי מלונדון לניו יורק - רייצ'ל עזבה כבר שישה שבועות קודם לכן - צררתי אחר הצהריים את מיטלטלי בעבודה, וניגש אלי סגן מנהל כללי בכיר בבנק, אנגלי בשנות החמישים שלו, כדי לאחל לי בהצלחה. הייתי מופתע; הוא עבד באגף אחר של הבניין, במחלקה אחרת, ולא הכרנו זה את זה אלא למראית עין. אבל הוא התעניין היכן בדיוק אני עומד לגור ("בווֹטס? איפה בווטס?") ובמשך דקות אחדות העלה זיכרונות מהלוֹפט שלו ברחוב ווּסטֶר ומהיציאות שלו לדין אנד דֶלוּקה ה"מקורי". הוא לא ניסה כלל להסתיר את קנאתו.
"אנחנו לא נוסעים להרבה מאוד זמן," אמרתי, בניסיון להמעיט מגודל מזלי הטוב. זאת גם היתה למעשה התוכנית, שהגתה אשתי: לקפוץ לניו יורק לשנה או שלוש שנים, ואז לחזור.
"זה מה שאתה אומר עכשיו," הוא אמר, "אבל את ניו יורק קשה מאוד לעזוב. וגם אם אתה עוזב..." חייך הסמנכ"ל הבכיר ואמר, "אני עדיין מתגעגע אליה, ועזבתי שם כבר לפני שתים-עשרה שנה."
כעת אני חייכתי - גם מתוך מבוכה, כי הוא דיבר במין פתיחוּת אמריקנית. "טוב, עוד נראה," אמרתי.
"כן,"הוא אמר, "אתה עוד תראה."
הביטחון שלו הרגיז אותי, אף שעקרונית ראוי היה לרחמים - כמו אחד מתושבי סנקט פטרבורג שמצאו עצמם בשנה החולפת בצד הלא נכון של הרי האורל.
אלא שהתברר כי במובן מסוים הוא צדק. ועכשיו שגם אני עזבתי את העיר, אני מתקשה להיפטר מתחושה של קלקול שגדֵל לו פרא בחיי. גידולי פרא בדשא, אמר לי פעם מישהו, מצריכים כיסוח עונתי נוסף. אז מי שנוטה להכללות רשאי לומר שניו יורק דורשת כיסוח חוזר של זיכרון - מעין ניתוח ממוקד לאחר המוות, שמצליח, כך מסַפרים ומקווים נואשות, לגזום את עשבי העבר לכדי מידות נשלטות. כי הכול כמובן חוזר וצומח. ואין בכל אלה לומר שהייתי רוצה עכשיו לחזור לשם; וברור מאליו כי הייתי רוצה להאמין שלרטרוספקטיבה שלי יש במובן כלשהו ערך רב יותר מזו של אותו סמנכ"ל בכיר מזדקן שנשמעה לי, כאשר חשף אותה בפני, כלא יותר מאשר נוסטלגיה זולה. אלא שבימים אלה אני נוטה דווקא לקבוע כי אין דבר כזה, נוסטלגיה זולה, גם לא אם תתייפח על ציפורן שבורה. כי מי יודע מה באמת קרה שם לברנש ההוא? מי יודע מה נסתר מאחורי הסיפור שלו על חומץ בלסמי שאזל? החומץ הלא נשמע כמו שיקוי חיים מפיו של הממזר העלוב.
אני, איך שלא יהיה, בשנתיים הראשונות לאחר שובי לאנגליה עשיתי כמיטב יכולתי כדי להימנע מניו יורק - שבּה, אחרי הכול, הייתי לראשונה בחיי אומלל. לא חזרתי לשם וגם לא תהיתי תכופות מדי מה קרה לאותו צ'אק ראמקיסוּן שהיה לי חבר במהלך הקיץ האחרון שלי בחוף המזרחי ומטֶבע הדברים אך דמות חולפת בחיי. אבל ערב אחד באביב 2006, ורייצ'ל ואני בביתנו שבהַייבֶּרי. היא שקועה בכתבה בעיתון, שאני כבר קראתי - על כמה אנשים משבט ביער האמזונס שהופיעו בקולומביה. נמאס להם, כך נכתב שם, מהחיים הקשים בג'ונגל, אם כי מודגש שדבר אינו חביב עליהם עדיין יותר מלאכול קוף, קודם צלוי ואחר כך מבושל. ולאיור מובא תצלום טורד לב של ילד שמכרסם קרקפת קטנה ושחורה. לאנשי השבט האלה אין מושג על אודות קיומה של המדינה המארחת אותם, קולומביה, ומה שמסוכן יותר - אין להם מושג גם על אודות קיומן של מחלות כמו הצטננות או שפעת, שכנגדן אין להם כל הגנה טבעית.
"הֵי," אומרת לי רייצ'ל, "אז השבט שלך סוף סוף נחשף."
החיוך עדיין על פני כשאני עונה לצלצול הטלפון. כתבת של הניו יורק טיימס מחפשת את מר וַן דֶן בּרוּק.
היא אומרת, "זה בקשר לחַמ... אֶה, חַמראי ראמקיסון...?"
"צ'אק," אני אומר, ומתיישב על שולחן המטבח. "זה צ'אק ראמקיסון."
והיא מספרת לי ש"שרידים" של צ'אק התגלו בתעלת גוֹואנוּס. היו לו אזיקים על פרקי הידיים ואין ספק שהוא נפל קורבן לרצח.
אני לא מגיב. יש לי הרגשה שהאישה הזאת משקרת לי בעליל ושאם אחשוב על זה די זמן אצליח להפריך את דבריה.
קולה אומר, "הכרת אותו היטב?" וכשאינני עונה היא אומרת, "כָּתוב באיזה מקום שהיית שותף עסקי שלו."
"זה לא מדויק," אני אומר.
"אבל היה לכם עסק משותף, נכון? זה מה שכתוב לי פה."
"לא," אני אומר. "מישהו הטעה אותך. הוא היה סתם חבר."
"היא אומרת, "אָה - אוקיי." נשמע קול הקשה על מקלדת ורווח.
"אז אתה יכול לספר לי משהו על המיליֶה שלו?"
"המיליה שלו?" אני אומר, וטורח לתקן את המבטא הפועֶה שלה.
"כן, אתה יודע - עם מי הוא היה מסתובב, באיזה מין צרות עלול היה להסתבך, מינֵי טיפוסים מפוקפקים..." והיא מוסיפה בבת צחוק עמומה, "זה די יוצא דופן, מה שקרה."
אני קולט שאני מוטרד, כועס אפילו.
"כן," אני אומר לבסוף. "יש לך ביד סיפור לא רע."
למחרת מופיעה במדור הפלילים כתבה קצרה. נקבע שגופתו של צ'אק ראמקיסון היתה מוטלת במים ליד בניין הוֹם דיפּוֹ מעל שנתיים, בין סרטנים, צמיגי מכוניות ועגלות קניות, עד שאיזה צוללן אורבני, כך הוא מכונה שם, עלה על "התגלית המקברית" בזמן שצילם להקת דגי בס מפוספס. במהלך השבוע שלאחר מכן מופיעים כמה קטעי עדכונים, אף אחד מהם אינו מוסיף מידע כלשהו. אבל נראֶה שהקוראים מגלים בזה עניין, וכמה חובבי מסורת אף מוצאים עידוד בכך ששוב נמצא קורבן רצח בתעלת גוואנוס. עוד המוות במותנֵי חביבתנו, כפי שמנסח זאת בשנינה אחד הפרשנים.
בלילה שבו אנחנו מקבלים את הבשורה, רייצ'ל, במיטה לצדי, שואלת, "אז מי זה האיש הזה?" וכשאינני ממהר להשיב היא מניחה מידיה את הספר שלה.
"אה כן," אני אומר, "אני בטוח שכבר סיפרתי לך עליו. אחד שהכרתי מהקריקט. מישהו מברוקלין."
היא חוזרת אחרי, "צ'אק ראמקיסון?"
יש בקולה איזו נימה של ריחוק שלא מוצאת חן בעיני. אני מתהפך על צדי ועוצם את עיני. "כן," אני אומר, "צ'אק ראמקיסון."

צ'אק ואני נפגשנו לראשונה באוגוסט 2002. שיחקתי אז קריקט ברנדוֹלף ווֹקֶר פארק שבסטֵטן איילנד, וצ'אק היה שם אחד משני השופטים העצמאיים שהעניקו את שירותיהם תמורת תשלום סמלי של חמישים דולר. האוויר היה צמיג כמו ג'לי, יום חם ואביך ללא רוח, אפילו לא בריזה מהקיל ון קאל שמימיו זורמים במרחק של פחות ממאתיים מטר מווקר פארק ומפרידים בין סטטן איילנד לניו ג'רזי. מדרום נשמע מרחוק קול רעם עמום. אחר צהריים אמריקני ודביק להחריד שגרם לי להתגעגע לצל שמטילים ענני קיץ פורחים בצפון אירופה, להתגעגע אפילו לימים שבהם אפשר ללבוש שני סוודרים ולשחק קריקט תחת שמים צוננים עם טלאים פזורים בלבד של תכלת - שמספיקה בדיוק למכנסיים של מַלח, כפי שהיתה אמי אומרת.
ווקר פארק היה, על פי קני-המידה שהבאתי איתי, מקום עלוב מאוד בשביל קריקט. אזור המשחקים היה, ועודנו ודאי, חצי מגודלו התקני של מגרש קריקט. הדשא אינו אחיד ותמיד מגודל מדי, אפילו אחרי גיזום (פעם כמעט מעדתי כשרדפתי אחרי כדור), ואם אמנם במשחק קריקט כהלכה, יש אומרים, השער מוצב על גבי עשב, הרי שהפִּיץ'* בווקר פארק עשוי מחימר ולא מאדמת כָּבול, וחייבים לכן לכסות אותו בציפוי של סיבי אגוז קוקוס; ולא זו בלבד אלא שהחימר חיוור וחולי כמו של בייסבול ולא אדום כמו של קריקט, ואי-אפשר לסמוך לאורך זמן על ההקפצה שלו; וגם אם הכדור אכן מנתר עליו מדובר בהקפצה נעדרת גיוון ומורכבות. (שערים שבנויים מאדמה ועשב מציעים עושר של אפשרויות: רק אלה עשויים לאתגר ולתגמל במלואו רפרטואר של מגיש בעל כדורים מהירים ומנתרים ומסתחררים, ורק אלה עשויים גם לבחון במלואו את הרפרטואר של חובט בעל מכות הגנה והתקפה, שלא לדבר על כוחו המנטלי.) ועוד בעיה יש שם. עצים גדולים - מינֵי אלון, ליקווידמבּר, טיליה - גודשים את שולי ווקר פארק. ולכל חלק מן העצים האלה, ויהא זה הקטן שבעלים, יש להתייחס כאל חלק מגבולות המגרש, מה שמכניס למשחק מרכיב של מקריות. כדור עשוי להתגלגל תכופות בין גזעי העצים, ושחקן השדה שרודף אחריו נעלם חלקית מן העין, וכך כשהוא שב ומגיח והכדור בידו פורצת מחלוקת קולנית סביב מה שבאמת קרה שם.
[* משטח מלבני במרכז המגרש שבו מתרחש עיקר המשחק. [כל ההערות הן של המתרגמת.]]
עם זאת, על פי קני-מידה מקומיים, ווקר פארק הנו אתר משחקים אטרקטיבי. מגרשי הטניס הסמוכים למגרש הקריקט נחשבים לוותיקים ביותר בארצות הברית, והפארק עצמו מוקף מכל צדיו בתים ויקטוריאניים עם גינות נוי מטופחות. התושבים המקומיים גילו מאז ומתמיד סובלנות כלפי נחיתת כדור קריקט אקראי שמגיע כמו מטאור של חמוצית ענקית לתוך השיחים המלבלבים שלהם. מועדון הקריקט של סטטן איילנד נוסד בשנת 1872, ולמעלה ממאה שנים שיחקו הקבוצות שלו מדי קיץ על הדשא הקטן הזה. עד 1920 לערך היה ווקר פארק בבעלות המועדון. כיום שייכים הקרקע והמועדון - מבנה לבֵנים בסגנון טיודור מ-1930 לערך, שהחליף את קודמו שכָּלה בשריפה - למחלקת הפארקים והפנאי של עיריית ניו יורק. עובד המחלקה הזו, מעין דמות רפאים, אמור היה בזמני להתגורר בעליית הגג של הבניין, אבל איש מעולם לא ראה אותו. האולם המרכזי הושכר לגן ילדים, ולרשות שחקני הקריקט הועמדו דרך קבע רק המרתף וחדר המלתחות החבוט. ולמרות הכול אף מועדון קריקט אחר בניו יורק אינו נהנה מתנאים נוחים שכאלה או מעָבר מפואר שכזה: דונלד ברדמן וגארי סוֹבֶּרס, שחקני הקריקט הטובים ביותר בכל הזמנים, שיחקו שניהם בווקר פארק. והחֶלקה הישנה הזו ניחנה למזלה גם בשקט ובשלווה. אתרי משחק אחרים כמו אַיידלווַיילד פארק ומארין פארק ומגרש מוֹנרוֹ כוֹהֵן, משתרעים ממש מתחת לנתיבי האוויר של שדה התעופה קנדי. ואילו סיוויוּ פארק (שכשמו לא הוא ואינו נשקף כלל אל הים) שבקנארסי, סובל לא רק מצווחות מטוסים אלא גם משאגות האינסוף של בֶּלט פארקווֵיי, לולאת האספלט החוצצת בין מרבית דרום ברוקלין לבין מי הים.
מה שמשותף לכל אתרי המשחק האלה זה הדשא הגרוע שפוגם בעיקר באמנות החבטה, זו שמטרתה לפגוע בכדור על פני הקרקע במגוון אלגנטי של מכות שחובט מיומן מקדיש שנים כדי לשלוט בהן ולשמר אותן: מכת הסטה, מכת וו, מכת חיתוך ותנופה ומשיכה, מכה אנכית ועוד מיני טכניקות ובנות טכניקות שנֶהגוּ כולן על מנת לשגר את כדור הקריקט שיתגלגל הלאה והלאה כמו מכוחו של קסם עד לקצה המרוחק של מגרש המשחקים. אבל מי שמנסה את כוחו בניו יורק במכות הקלאסיות הללו צפוי למצוא את הכדור שלו בסבך העשב, הדשא: שהוא, כפי שאני מבין, צמח ריחני, מתאים להפליא לפעילויות פנאי ספורטיביות ומתקשה להיקלט בקרקע; ואם כבר צומח שם משהו ירוק ועשבוני, הוא אף פעם איננו מכוסח בהתאם לדרישות הקריקט. כתוצאה מכך ותוך כדי הפרה בוטה של חוק החבטה הראשון, נאלץ החובט להכות את הכדור באוויר והחבטה הופכת למין סוג של הימור. בעקבות זאת משתבש גם מערך שחקני השדה כי אלה מוסטים מהר מאוד מעמדותיהם שבתוך המגרש לעבר תחנות מרוחקות בשוליו, ושם הם מתמהמהים בעצלתיים. דומה הדבר למשחק בייסבול של הום ראנס ולא של בסיסים, כשכל השחקנים מורחקים לעמדות בשדה החוץ. גרסה מנוונת כזאת של הספורט - קריקט שיחים, היה צ'אק מכנה זאת לא אחת בזלזול - גורמת לחבלה שהיא בראש וראשונה אסתטית: מן העיבוד האמריקני של המשחק נעדר כל היופי של קריקט על גבי מדשאה בממדים ראויים, היכן ששחקני המגרש הפנימי הלבושים לבן כמוהם כטבעת של ברבורים על רקע המגרש האליפטי הרחב, נקבצים שוב ושוב בהרמוניה לעבר החובט ומתפזרים שוב ושוב בחזרה לעמדות המוצא שלהם בתנועתיות קצובה ונשנית כמו של ריאות, כאילו המגרש עצמו נושם שם באמצעות אורחיו הבוהקים.
ואינני בא לומר שאין קסם גם בקריקט הניו-יורקי. ערב קיץ אחד לפני שנים ישבתי עם רייצ'ל במונית בברונקס. יצאנו לבקר חברים בריוֶורדֵייל ונסענו לאורך רחוב ברודוויי, שעד אז לא היה לי מושג עד כמה הוא מצפין.
"אוי! תראה, יקירי," אמרה רייצ'ל.
היא הצביעה לימיננו - עשרות שחקני קריקט נראו רוחשים על גבי מגרש בתוך פארק פתוח. שבעה או שמונה מִשחקים התנהלו שם בשטח שגודלו הספיק בקושי לשלושה או ארבעה, כך שאזורי המשחק השונים, אשר סומנו באמצעות קונוסים אדומים ושבילים וחביות אשפה וכוסות קלקר, חפפו זה לזה עד להביך. גברים בלבן ממשחק אחד התערבבו בגברים בלבן ממשחק אחר, המוני מגישים סחררו בעת ובעונה אחת את זרועותיהם כמו טחנת רוח פעילה של מגישי קריקט, המוני חובטים הניפו בה בעת אלות שטוחות מעץ ערבה, כדורי קריקט התעופפו מכל עבר ובעקבותיהם אצים רצים בלבן. המגרש היה מוקף צופים. חלקם ישבו מתחת לעצים שתחמו את הפארק בברודוויי; אחרים נאספו סביב שולחנות פיקניק בקצה המרוחק של הגן הציבורי, היכן שצמחו עצים גבוהים וצפופים יותר. ובַכּול התרוצצו ילדים, כמו שאומרים. מנקודת הראות המוגבהת שלנו נראתה התמונה הזאת - של ון קוֹרטלֶנד פארק ביום ראשון - כמו תוהו ובוהו עליז, וכשחלפנו על פני המקום רייצ'ל אמרה, "זה נראה כמו ציור של ברויגל," ואני חייכתי אליה כי היא לגמרי צדקה, ולמיטב זיכרוני גם הנחתי אז את ידי על בטנה. זה היה ביולי 1999. היא היתה בחודש השביעי להריונה עם הבן שלנו.
היום שבו פגשתי את צ'אק היה שלוש שנים מאוחר יותר. אנחנו, סטטן איילנד, שיחקנו נגד קבוצה מסנט קיטס - קיטיטיאנים, הם נקראים, כאילו השתייכו כולם לאיזו כת מקצועית אזוטרית. חברי הקבוצה שלי היו במקור מטרינידד, גוויאנה, ג'מייקה, הודו, פקיסטן וסרי לנקה. בקיץ ההוא של שנת 2002, כשבגלל הבדידות שיחקתי שוב אחרי שנים שלא שיחקתי, וגם בקיץ שאחריו, הייתי הלבן היחיד שנראה שם במגרשי הקריקט של ניו יורק.
זמן-מה לפני כן הציבה מחלקת הפארקים מגרש בייסבול תחרותי בפינה הדרום-מערבית של ווקר פארק. לשחקני קריקט לא הותר לעלות עליו לפני סיומם של כל משחקי הסוֹפטבּוֹל המורשים. (אני וחברי הקבוצה שלי התייחסנו במעט התנשאות כלפי הסופטבול, תחביב של זריקות מלאות - הכדורים הקלים ביותר שחובט קריקט עשוי לקבל אי פעם - ותפיסות רכות בכפפה שלא הצריכו לא מיומנות רבה ולא את האומץ הנדרש כדי לתפוס כדור קריקט קשה בידיים חשופות.) וכך התחרות נגד הקיטיטיאנים, שהיתה אמורה להתחיל בשעה אחת, החלה באיחור של שעה, כאשר שחקני הסופטבול - גברים מזדקנים ובעלי עודף משקל ממש כמונו רק לבנים - הואילו סוף סוף להסתלק משם. בגלל העיכוב הזה התחילו הבעיות. הקיטיטיאנים הביאו איתם כמות גדולה של אוהדים, אולי ארבעים, והאיחור גרם אצלם אי-שקט. אז הם התחילו להשתעשע בהפקרות גדולה מהרגיל. חבורה אחת הקיפה איזו טויוטה שחנתה בדֶלַפילד פּלֵייס, בגבולו הצפוני של המגרש, והבחורים התכבדו שם בקולניות במשקאות אלכוהוליים מקוּלֶר, צעקו והקישו במפתחות על בקבוקי הבירה שלהם, בקצב הסוֹקָה שטרטר ללא הרף מבעד לרמקולים של הטויוטה. נשיא הקבוצה שלנו, קלווין פֶּרֵיירָה, ברנש בבלייזר מברבדוס בשנות השבעים לחייו, חשש מתלונות ולכן ניגש לבחורים ואמר בחיוך, "רבותי, ברוך בואכם לכאן, אבל עלי לבקש מכם לנהוג בדיסקרטיות. אנחנו לא רוצים בעיות עם מחלקת הפארקים. תרשו לי להזמין אתכם לכבות את המוזיקה ולהצטרף אלינו למגרש?" הבחורים התרצו לבסוף, אבל מאוחר יותר הסכימו הכול כי בהשפעת אותה תקרית התחולל בהמשך העימות שבגללו הנוכחים שם יזכרו תמיד את היום הזה.
לפני תחילת המשחק, אחד מחברי הקבוצה שלנו, ראמֶש, כינס אותנו במעגל לתפילה. הצטופפנו איש איש וזרועותיו על כתפי רעהו - להלכה היינו שלושה הינדים, שלושה נוצרים, סיקי אחד וארבעה מוסלמים. "אלוהים," אמר הכומר ראמש, כפי שקראנו לו, "מודים אנו לך שהבאת אותנו הנה היום למשחק ידידותי זה, ומבקשים שתשמור עלינו בריאים וכשירים במהלך התחרות היום. אנחנו מבקשים מזג אוויר נוח, ומבקשים את ברכתך על המשחק הזה, אלוהים." התפזרנו בתשואות סוערות ועלינו על המגרש.
הגברים מסנט קיטס חבטו במשך למעלה משעתיים. במהלך הסיבובים האלה שמרו האוהדים שלהם על מהומה מוּכרת של צחוקים וקנטורים והתחכמויות מגבולו המזרחי של המגרש, שם הם התקבצו בצל עלים ושתו רום מכוסות נייר ואכלו דגים ועופות צלויים. "להכות בכדור!" הם צעקו, ו"הבנאדם מעיף!" והרימו ידיים בתנוחה של דחליל שמסמנת הגשה רחוקה מדי. "רחוק מדי, שופט, רחוק מדי!" הגיע תורנו לחבוט. הסיבובים הלכו והתמשכו והמשחק נעשה מתוח יותר וכמות הרום הלכה וגדלה. רעש המוזיקה התחדש שוב מכיוון הטויוטה ושוב נאספה סביבה חבורת גברים, וצעקות הצופים הלכו ונעשו טעונות יותר. באווירה כזאת, שאיננה בשום אופן חריגה בנוף הקריקט הניו-יורקי, כל המהלכים במגרש ומחוצה לו מקבלים אופי לוחמני יותר. בשלב מסוים נפלו האורחים קורבן לחשד, שכנראה מקנן לו דרך קבע במוחותיהם של שחקני קריקט בעיר הזאת, כאילו מתרקמת איזו מזימה לגזול מהם את הניצחון, ופניות שחקני השדה ("נו איך זה, אדון שופט?") לבשו אופי מריר ווכחני וכמעט פרץ קרב בין שחקן שדה אחד לבין צופה שאמר משהו.
לכן גם לא הופתעתי, כשהגיע תורי לחבוט, שקיבלתי שלוש הגשות מהירות וגבוהות ברצף כשהאחרונה מביניהן היתה מהירה מדי בשבילי והכתה בי בקסדה. חברי הקבוצה שלי צעקו בכעס - "באיזה סרט אתה, בחורצ'יק?" - ובשלב הזה הכיר השופט בחובתו להתערב. הוא חבש מגבעת קש ולבש מעיל לבן של שופטים ששיווה לו מראה של מי שמנצח על ניסוי מעבדה חשוב - מה שהיה במובן מסוים גם נכון. "שחק לפי הכללים," אמר צ'אק ראמקיסון בקור רוח למגיש. "אני מזהיר אותך בפעם האחרונה: עוד הגשה אחת כזאת ואתה בחוץ."
המגיש לא הגיב ורק שיגר ארצה יריקה. הוא חזר אל העמדה שלו, התכונן להגשה, ושילח עוד כדור גבוה מדי. שאגות זעם עלו משני המחנות שעל גבול המגרש, וצ'אק ניגש אל קפטן הקבוצה. "הזהרתי את המגיש," אמר צ'אק, "והוא התעלם מהאזהרה שלי. הוא לא יגיש יותר." שאר שחקני השדה הגיעו נרעשים בריצה והקיפו את צ'אק. "איזו זכות יש לך? בכלל לא הזהרת אותו." התכוונתי כבר להתערב, אבל עוּמַר, הפרטנר הפקיסטני שלי לחבטות, עצר בעדי. "אתה תישאר כאן. זה תמיד ככה עם האנשים האלה."
ואז, כשהוויכוחים במגרש ומחוצה לו נמשכו - "אתה שודד לנו, שופט! אתה שודד לנו!" - קלטה עיני דמות גבר שמהלך לאטו לעבר המכוניות החונות. עקבתי אחריו במבטי כי היה משהו מסתורי באדם הזה שבחר לעזוב דווקא ברגע דרמטי כזה. הוא לא נראה ממהר במיוחד. הוא פתח לאטו דלת של מכונית, נרכן פנימה, התעכב שם דקות אחדות ואז הזדקף במקומו וסגר את הדלת. נראה היה שהוא אוחז משהו בידיו כשהילך בחזרה למגרש. אנשים החלו לצעוק ולרוץ. אישה אחת צרחה. חברי הקבוצה שלי שהסתופפו על גבול המגרש התפזרו לכל עבר, חלקם לתוך מגרשי הטניס ואחרים התחבאו מאחורי עצים. האיש ההוא נראה מדדה עכשיו בצעדים מהוססים. קלטתי שהוא לגמרי שיכור. "לא, טינוֹ," צעק מישהו.
"אוי שיט," אמר עומר, והחל להתקדם לעבר מגרש הבייסבול. "רוץ, רוץ."
אבל אני נשארתי במקומי, ממוסמר במובן כלשהו לדמותו המדשדשת של האקדוחן ההזוי, ולופת בכוח את המחבט המקצועי שלי מתוצרת גאן אנד מוּר. שחקני השדה החלו בינתיים לסגת בידיים מורמות למחצה בבהלה ותחינה. "תוריד את זה, תוריד את זה, בנאדם," אמר אחד מהם. "טינו! טינו!" נשמע קול צעקה. "חזור הנה, טינו!"
ואילו צ'אק ניצב שם עכשיו לבדו. כלומר, גם אני הייתי שם. עמדתי במרחק מטרים ספורים ממנו. זה לא דרש ממני שום אומץ כי לא הרגשתי דבר. כל התקרית הזאת עברה עלי במין ריקנות.
האיש עצר במרחק של כשלושה מטרים מצ'אק. הוא החזיק באקדח ביד רופסת. הסתכל עלי ואז שוב על צ'אק, נטף זיעה ולא אמר מילה. הוא ניסה, כפי שצ'אק תיאר את זה אחר כך, להבין את ההיגיון שבמצבו.
עמדנו שם שלושתנו במשך זמן שנראה ארוך. ספינת מכולה נראתה חולפת חרש מבעד לחצרות האחוריות של בתי דֶלָפילד פּלֵייס.
צ'אק פסע צעד אחד קדימה. "צא מתחום המגרש, אדוני," הוא אמר בנחישות. ופשט את כף ידו לעבר המועדון במין תנוחה של סדרנים. "צא מיד, בבקשה. אתה מפריע למהלך המשחק. קפטן," פנה צ'אק בקול רם אל הקפטן הקיטיטיאני שניצב במרחק-מה משם. "לווה בבקשה את האדון הזה אל מחוץ למגרש."
הקפטן התקרב בהיסוס. "אני בא עכשיו, טינו," קרא לעברו. "מאחוריך. בלי שטויות עכשיו."
"אל תדאג," רטן טינו. הוא נראה תשוש ומובס. הוא שמט מידו את האקדח ויצא לאטו מהמגרש. המשחק התחדש לאחר הפסקה קצרה. איש לא מצא לנכון להזמין משטרה.
כשהמשחק הסתיים חברו שתי הקבוצות יחד ליד המועדון הישן וחָלקו בירות וקולה עם ויסקי ואריזות אוכל סיני ודיברו בכובד ראש על מה שהתרחש שם. מישהו ביקש שקט, וצ'אק ראמקיסון ניגש והתייצב במרכז ההתקהלות.
"יש לנו בשפה האנגלית ביטוי," אמר, כששקט החל להשתרר בין השחקנים. "הביטוי הוא 'לא קריקט'. כשאנחנו לא מרוצים ממשהו, אנחנו אומרים 'זה לא קריקט'. איננו אומרים 'זה לא בייסבול' או 'זה לא פוטבול'. אנחנו אומרים 'זה לא קריקט'. זוהי מחוות הוקרה לכבוד המשחק הזה שאנחנו משחקים, מחוות הוקרה גם לכבודנו." הגה לא נשמע עכשיו בקהל. עמדנו שם סביב הדובר, בוהים בחגיגיות בבהונות רגלינו. "אבל ההוקרה הזאת דורשת אחריות. תראו," אמר צ'אק, והצביע על חולצת אחד השחקנים עם סמל המועדון של סטטן איילנד. "'לוּדֶה לוּדוּם אינסיגניָה סֶקוּנדַריָה', כתוב פה. אז נכון שאני לא יודע לטינית, אבל אָמרו לי מה הפירוש של זה, ואני בטוח שאתה, אדוני הנשיא, תתקן אותי אם אני טועה" - צ'אק הנהן בראשו לעבר נשיא המועדון שלנו - "הפירוש הוא, 'ניצחון זה לא הכול. זה רק משחק.' אז נכון שמִשחקים הם עניין חשוב. הם מעמידים אותנו במבחן. הם מלמדים אותנו מה זו חברוּת, מספקים בילוי משעשע. אבל קריקט, יותר מכל ספורט אחר, הוא, תרשו לי לומר" - וצ'אק השתהה לרגע בדרמטיות - "שיעור בהליכות. וכולנו יודעים את זה; אין צורך שאפרט." כמה ראשים הנהנו לעברו. "ועוד משהו. אנחנו משחקים את המשחק הזה בארצות הברית. התנאים פה קשים בשבילנו. אנחנו משחקים היכן שיש ביכולתנו, היכן שמאפשרים לנו. כאן בווקר פארק יש לנו מזל; יש לנו פה מלתחה, שאנחנו חולקים עם זרים ועוברי אורח. ברוב המקומות האחרים אנחנו נאלצים למצוא איזה עץ או שיח." אחד או שניים מבין המאזינים החליפו ביניהם מבטים. "הנה היום," המשיך צ'אק, "התחלנו באיחור, כי לשחקני הבייסבול יש זכות קדימה על המגרש הזה. ועכשיו שסיימנו את המשחק אנחנו נאלצים להוציא את המשקאות שלנו משקיות נייר חום. אז מה אם אנחנו משחקים פה בווקר פארק זה מאה שנים מדֵי שנה. אז מה אם המקום הזה נבנה בכלל בתור מגרש קריקט. יש בעיר הזאת מתקן קריקט אחד ראוי? לא. אף לא אחד. אז מה אם יש לנו מעל מאה וחמישים מועדונים שמשחקים באזור ניו יורק. אז מה אם קריקט הוא משחק המחבט והכדור הנפוץ והמתרבה ביותר בעולם. שום דבר מכל אלה לא משנה בכלל. אין לנו פה מקום בארץ הזאת. אנחנו בדיחה. קריקט? מצחיק מאוד. אז עושים לנו טובה ואנחנו משחקים. אבל מספיק שלא נעמוד בציפיות, והטובה הזאת תיעלם, תאמינו לי. פירוש הדבר הוא," אמר צ'אק, והרים קולו כשמלמולים והלצות וצחקוקים החלו לרחוש בקהל, "פירוש הדבר הוא שמוטלת עלינו אחריות כפולה ומכופלת לשחק כמו שצריך. אנחנו חייבים להוכיח את עצמנו. כדי שהמארחים שלנו יראו שהחבר'ה המוזרים האלה עושים דווקא משהו ראוי. אני אומר 'יראו'. אין לי מושג למה אני משתמש במילה הזאת. מדי קיץ הלא כובשים מאות שחקני קריקט את הפארקים בעיר הזאת אבל איש איכשהו איננו מבחין בהם. אנחנו כאילו בלתי נראים. לא שיש בזה חידוש כלשהו עבור אלה מבינינו שהם שחורים או חומים. ואלה שהם לא" - צ'אק חייך אלי כמכיר בנוכחותי - "יסלחו לי, אני מקווה, אם אספר שאני לפעמים אומר לאנשים, אתה רוצה לנסות להרגיש מה זה להיות שחור בארץ הזאת? לך תתלבש בבגדי הלבן של שחקני קריקט. תלבש לבן בשביל להרגיש שחור." אנשים צחקו, מתוך מבוכה בעיקר. אחד מחברי הקבוצה שלי הושיט לי אגרוף ידידותי ואני החזרתי לו טפיחה. "אבל לנו הרי לא אכפת בכלל, כל עוד אנחנו משחקים. נכון או לא? רק תעזבו אותנו במנוחה ואנחנו כבר נסתדר. אבל אני טוען שאנחנו חייבים לאמץ גישה חיובית יותר. אני טוען שאנחנו חייבים לתבוע את המקום שמגיע לנו בארץ הנהדרת הזאת. כי למעשה יש לקריקט היסטוריה ארוכה בארצות הברית. בנג'מין פרנקלין עצמו היה חובב קריקט. טוב, אני לא אכנס עכשיו לנושא הזה," מיהר צ'אק לומר, מפני שמצא עצמו כבר בתחרות קשה מול רעש מתגבר שעלה מבין השחקנים. "בואו נגיד רק תודה שהכול נגמר בשלום, שהקריקט הוא המנצח היום."
בזאת סיים השופט את דבריו לקול תשואות מהוססות; ומיד אחרי זה פנו כולם איש לביתו - להוֹבּוֹקֶן ולפאסאיק, לקווינס ולברוקלין, ובמקרה שלי - למנהטן. עליתי על המעבורת של סטטן איילנד, ג'ון פ. קנדי, במקרה הזה, ועל גבי אותה גיגית כתומה וענקית פגשתי שוב את צ'אק ראמקיסון. הבחנתי בו על הסיפון, בין תיירים ורומנטיקנים שמתמסרים כליל לנופיו המפורסמים של מפרץ ניו יורק.
קניתי לי בירה והתיישבתי במסבאה, לצד זוג יונים על כרכוב. לאחר כמה דקות בלתי נסבלות בחברת מחשבותי בלבד, נטלתי לידי את התיק שלי ועברתי קדימה כדי להצטרף לצ'אק.
לא ראיתי אותו. וכבר עמדתי לחזור על עקבותי, כשקלטתי שהוא ממש מולי והיה מוסתר פשוט מאחורי האישה שהוא נישק. נתקפתי מבוכה וניסיתי לסגת משם בלי לעורר את תשומת לבו; אבל כשהגובה שלך הוא מטר תשעים ושניים יש תרגילים שלא קל לך לבצע.
"אה, שלום," אמר צ'אק. "טוב לראות אותך. תכירי, יקירתי, זה -"
"הַנְס," אמרתי. "הנס ון דן ברוק."
"הַיי," אמרה האישה, ונרתעה אל בין זרועותיו של צ'אק. היא נראתה בת ארבעים לערך, עם תלתלי בלונד וסנטר שמנמן. היא נופפה לי באצבעותיה.
"הרשה לי להציג את עצמי כראוי," אמר צ'אק. "צ'אק ראמקיסון." לחצנו ידיים. "ון דן ברוק," הוא אמר, כבוחן את שמי. "דרום-אפריקני?"
"אני מהולנד," אמרתי בנימה של התנצלות.
"הולנד? בטח, למה לא." הוא התאכזב, כמובן. היה מעדיף הרי שאני אגיע מארצם של בארי ריצ'רדס ואלן דונלדס וגראם פּוֹלוֹק.
אז אמרתי, "ואתה מ...?"
"מכאן," הצהיר צ'אק. "מארצות הברית."
החברה שלו נעצה בו מרפק.
"מה רצית שאגיד?" אמר צ'אק.
"מטרינידד," אמרה האישה, והסתכלה על צ'אק בגאווה. "הוא מטרינידד."
הרמתי במבוכה את פחית הבירה שלי. "טוב, תקשיבו, אני לא אפריע לכם, סתם יצאתי לשאוף קצת אוויר."
וצ'אק אמר, "לא, לא, לא. תישאר פה איתנו."
והחברה שלו אמרה לי, "היית במשחק היום? הוא סיפר לי מה קרה. זוועה."
אמרתי, "זה היה משהו, איך שהוא טיפל בזה. ואיזה נאום נתת שם."
"טוב, יש לי ניסיון בזה," אמר צ'אק, וחייך אל החברה שלו.
והיא טפחה לו על חזהו ואמרה, "ניסיון בנאומים או ניסיון במצבי חירום?"
"שניהם," צ'אק אמר. הם צחקו יחד, ואני קלטתי כמובן שהם זוג יוצא דופן: היא אמריקנית ולבנה, קטנה ובהירת שיער; הוא מהגר מגודל, מבוגר ממנה בעשור וכהה מאוד - כמו קוקה-קולה, הוא אמר פעם. הצבע שלו בא מהצד של אמא שלו, שמוצאה המשפחתי היה מאיזה מקום בדרום הודו - מַדראס, לפי ניחוש של צ'אק. הוא היה צאצא של פועלים צמיתים והבין מעט בעניינים האלה.
במפרץ נערך בדיוק אירוע של ספינות מפרש עתיקות. מפרשיות שהיריעות שלהן בקושי נמתחו באוויר הדומם התקבצו שם מסביב ומעֵבר לאליס איילנד. "כיף במעבורת הזאת, לא?" אמרה החברה של צ'אק. עברנו על פני אחת הספינות, ערבוביה של תרנים וחבלים ומִפרשים, וצ'אק והחברה שלו הצטרפו אל נוסעים אחרים שהחליפו נפנופי ידיים עם צוות הספינה הזו. צ'אק אמר, "רואים את המפרש שם? המלבני העליון? גורד שחקים קוראים לו. אלא אם כן זה מפרש הירח. או מפרש הירח או גורד שחקים, אחד משניהם."
"מה, נהיית גם מומחה לסירות עכשיו?" אמרה החברה שלו. "יש בכלל משהו שאתה לא יודע? אוקיי, חכמולוג, אז איזה מהם הוא מפרש העפיפון? או מפרש השִדרית? תַראה לי את השדרית, אם אתה כזה חכם."
"אַת בעצמך שדרית," אמר צ'אק והידק את זרועו סביבה. "את השדרית שלי."
כשהתקרבנו למנהטן המעבורת האטה. בצל המגדלים הצפופים היה למים גוון שזיפי. עוד נוסעים הגיחו מטרקלין המעבורת והחלו למלא את הסיפון. הספינה התחבטה בפגושי העץ של הרציף, ועצרה. כמו בנחיל ירדו ממנה כולם אל הרציף החשוך, ודרכי המשתרכת עם תיק הקריקט שלי נפרדה מדרכם של צ'אק והחברה שלו. רק כשירדתי כבר בכבש היציאה מהרציף ראיתי אותם שוב, פוסעים יד ביד לעבר באטֶרי פארק.
מצאתי מונית ונסעתי ישירות הביתה. הייתי עייף. ובאשר לצ'אק, גם אם מצאתי בו עניין, הוא היה מבוגר ממני כמעט בעשרים שנה, והדעות הקדומות שלי כבר תייקו את השופט הנואם המוזר הזה עם חוג הקריקט האקזוטי שלי, שלא היתה לו כל נגיעה במצבי ובחיי היומיום שלי.