פתח דבר
"הציונות לא יכלה להבטיח אלא דבר אחד: שהיהודים אשר יחיו בישראל הריבונית הם עצמם יישאו באחריות לכל תחומי חייהם – לביטחונם, לכלכלתם, לאורחות חייהם, לתרבותם וליחסיהם עם זולתם הן בארץ והן מחוצה לה. ועתה אנו לומדים זאת בדרך הקשה".
כך כתב אהוביה מלכין, מייסדו ועורכו הראשון של "אלפיים", בפתח גיליון הבכורה של כתב העת. הטון החגיגי בדברי המבוא של כתבי עת חדשים שתמיד נשאו עיניהם אל קווי אורך ורוחב חדשים ומשהו אופטימי עמד בחללם – הדהד גם כאן.
רבע מאה חלפה מאז נכתבו הדברים. החגיגיות התפוגגה, וישראל בשנת השבעים לכינונה רחקה מאוד מאותם ימים. הקמתו של הבית הלאומי, "הנס האחד אין שני", הייתה קפיצת דרך נועזת שתבעה שינוי תודעה מטלטל, רק מעטים נשבו בקסמו ויכלו לו – חלוצים ומעטים לפני המחנה. הרבים, המחנה הגדול, החלו להגיע אל חופי הארץ סמוך להקמת המדינה, רובם – רקמה אנושית פצועה, חבולה ומיותמת.
הליכה לפני המחנה הוא דגם מנהיגות שהתגבש בתודעה הלאומית-העברית המתחדשת לאורך עשורים רבים, והוא נשען על הבנה עמוקה של תהליכים היסטוריים, על יכולת בהירה של קריאת המציאות ועל תעוזה מרחיקת ראות בהחלטות הנוגעות לעתידו של העם. במנהיג ההולך לפני המחנה הוטבעו אמונה בלתי מתפשרת בצרכיו וביעדיו ארוכי הטווח של העם, יחד עם הכרעות אישיות.
דגם זה של מנהיגות נעדר כאן מאז הירצחו של יצחק רבין, והיעדרו הוא אולי התוצאה הטרגית וההרסנית ביותר שחווה החברה הישראלית. אף שהיה זה רצח פוליטי, מוּנע ממניעים אידאולוגיים, מתודלק ברטוריקה גזענית ומתירת דם ותכליתו התממשה – נותר הרצח מיותם. לבד מן האוחז באקדח – איש לא נתן עליו את הדין: לא המסיתים והמדיחים, לא פוסקי הלכות ולא הרבנים הקנאים.
משהו עמוק נפגע במרקם הישראליות שהלכה והתהוותה כאן במשך חמישה עשורים – ומאז לא דמינו עוד לעצמנו. מערב-רב שאוּחָה לאומה, שבה האומה בשני העשורים האחרונים והייתה לערב-רב. קול חדש בקע ומטיל חיתו במרחב הציבורי: זר, ניחר וגס – קולו של איש ההמון. את קיומו חייב איש ההמון לאותם עקרונות שהוא בז להם ומסכן, ואת רעבונו משביע השלטון בדברי הסתה וחנופה. הוא המולך שאֶל לועו מוכן השלטון להשליך כל עיקרון. הוא העכור המבעבע מעל פני השטח.
המרחב הישראלי המשותף – על גווניו, פיצוליו וקרעיו – התרסק. חלקיו נפוצו לכל עבר, ואין מפייס. רטוריקה לאומנית, דתית, גזענית נעשתה שפת המקום, והנהגה מבוהלת מזינה פחדים ישנים ושנאות חדשות. השיח שבק. הוא הוחלף בדיבורים שלוחי רסן, אלימים ונבערים, המשגשגים בוואקום שמנהיגות כושלת מותירה. אתוסים משותפים התפוררו, יעדים משותפים – אַיִן. הנושא היחידי שיש עליו הסכמה רחבה הוא "השואה". מסעותיהם של מאות אלפי תלמידים וחיילים למחנות ההשמדה בפולין הם כור ההיתוך החדש: שם נצרפת תודעת הקורבן, שם מתהווה הבוז לאחר על מכאוביו ומצוקותיו, ושם נולד הרפלקס לבטל כל ביקורת בטענה שהיא אנטישמית.
במדינת ישראל של היום ניצבים זה מול זה מיעוט גדול מול רוב, כשתהום הולכת ומתרחבת פעורה ביניהם. זוהי תהום ממאירה והיא היא המסכנת את עצם קיומו של הבית הלאומי. גם בחברה מסוכסכת, מפולגת ושסועה, שחלקיה עוינים זה את זה, חייב להימצא מרחב ערכים משותף שבו מחזיקים המיעוט והרוב. קטן ככל שיהיה, זהו מרחב מחייה הכרחי כדי לקיימה. ארגונים מחפשי פיוס, הידברות ואחווה הם על-פי רוב ארגונים שוחרי טוב, אך אין בכוחם ליצור את המרחב הזה. בעת הזאת, זהו תפקידו הראשון במעלה של המנהיג. אולם, הנהגה שהיעד היחיד שלה הוא הישרדותה שלה, איננה מעוניינת בהיווצרותו של "מרחב מוגן" כזה: היא זקוקה להפקר הולך וגדל. על כן היא מפיחה רוח גוברת בנחשולי השנאה המתעצמים, מתנכלת למוסדות השלטון ובראשם בית המשפט העליון ומועכת כל עיקרון דמוקרטי תחת עקביה.
זהו יום קטנות שבו יוצא לאור אלפיים ועוד. במובנים רבים הוא המשכו של כתב העת אלפיים שהופיע למעלה משני עשורים בהוצאת עם עובד. כתבי עת ליוו את המהלך הציוני מימיו הראשונים והיו ציוני דרך חשובים בהתפתחותו. ברוח זאת, מבקש אלפיים ועוד להיות קשוב, ער ומגיב לקולות העולים מעל ורוחשים מתחת לפני השטח הסוערים ולקולות מושתקים ומודחקים; להיות בית גידול לרעיונות שבהתהוות, ושדה ניסויים של מחשבה מתגבשת.
ניתן אולי לחשוב על אלפיים ועוד כעל אותו מקום כינוס, "אגורה" של מחשבות ודעות. אולם, נשמת אפו של כתב עת לעולם יהיה הקורא. הוא המחייה אותו ובלעדיו אין לו חיים.
ניצה דרורי-פרמן
