הקדמה:
יותם שטיינבוק
אריך פרום (Erich Fromm) נולד בשנת 1900 למשפחה יהודית בעיר פרנקפורט שעל נהר המיין (Frankfurt am Main). בבגרותו החל להתעניין בתיאוריה הפסיכואנליטית מבית מדרשו של זיגמונד פרויד ופנה ללימודים אקדמיים. את התואר הראשון קיבל בסוציולוגיה ופסיכולוגיה, ולאחר מכן השלים את ההתמחות בפסיכואנליזה במכון הפסיכואנליטי בברלין. מיד לאחר תום לימודיו, בשנת 1926, פתח קליניקה ועסק בטיפול עד סוף חייו.
עוד מנעוריו נמשך פרום לגישה המשיחית בהגות היהודית. על פי גישה זו, העולם מתקדם לעבר זמן משיחי שבו יתקיים שלום עולמי בין בני האדם באשר הם. אולם גישה אופטימיסטית זו לא עלתה בקנה אחד עם התיאוריה הפסיכואנליטית הפסימיסטית שבה התמחה, שהרי לפיה האדם נשלט לחלוטין על ידי יצריו (הליבידו מצד אחד ויצר המוות מצד אחר), ובסופו של דבר חזקה על יצר המוות להכריע אותו. כתוצאה מכך החל פרום להתרחק מהגישה הפסיכואנליטית ה"טהורה" ולחפש סביבה רעיונית חדשה. זו נמצאה לו בתורתו של קרל מרקס.
פרום לא היה לבד בניסיונותיו לשלב בין פרויד למרקס, ובראשית שנות ה-30 הוא התחבר לקבוצת אינטלקטואלים, רובם ממוצא יהודי, שהתרכזו בעיר פרנקפורט והקימו את המכון למחקר חברתי (Institut für Sozialforschung). הם קראו לתחום עיסוקם "תיאוריה ביקורתית", וכונו לימים על ידי אחרים "אסכולת פרנקפורט". במסגרת העבודה במכון הם ביקשו ליצור ביקורת על התרבות הקפיטליסטית שבה חיו מתוך נקודת מבט פרוידו־מרקסית. לפי השקפתם, שילוב הניתוח הנפשי שמספק פרויד עם הניתוח החברתי שמספק מרקס יובילו להבנה עמוקה וטובה יותר של מצב האדם בחברה. פרום, שהיה היחיד בעל השכלה פסיכואנליטית פורמלית, נחשב למי שהכיר לחבריו במכון את רזי הפסיכואנליזה.
בשנת 1933, חודשים ספורים לאחר עליית הנאצים לשלטון, הוגלו חברי המכון (אשר היו, כאמור, יהודים אך גם מרקסיסטים - שתי קבוצות אוכלוסייה שנואות במיוחד על המשטר הנאצי), ולאחר תקופת נדודים קצרה הגיעו לניו־יורק והקימו את המכון מחדש. בשנת 1934 היגר פרום רשמית לארה"ב, שם חי עד סוף ימיו.
זמן קצר לאחר העברת המכון לארה"ב פרש פרום באופן רשמי מהחברות בו עקב חיכוכים אינטלקטואליים עם החוקרים האחרים. לטענתם, התעקשותו על ראיית עולם אופטימית, המבקשת למצוא פתרון פרקטי למצבו של האדם, היא מגוחכת ונובעת מהשפעתה של התרבות האמריקאית (שאותה נטו לראות באור שלילי ביותר).
פרום המשיך לפרסם ספרים רבים במהלך חייו, ביניהם מנוס מחופש, אמנות האהבה והחברה השפויה. הספרים הללו הפכו לפופולריים ביותר, אם כי העלו את חמתם של חברי אסכולת פרנקפורט האחרים, שביקרו אותו תכופות. בספריו מבקש פרום לבחון את הטבע האנושי כמי שמחזיק במהות מסוימת ואינו מושפע רק מאינסטינקטים מחד גיסא או מהחברה והסביבה מאידך גיסא.
ספר זה הוא למעשה אוגדן של ארבעה מאמרים קצרים, העוסקים בהיבטים שונים של סוגיית אי־הציות. הרבה מהרעיונות כאן הופיעו בצורה זה או אחרת בכתביו האחרים של פרום, אך בספרון זה הם מוצגים בצורה ברורה, תמציתית ומאורגנת. יתרה מזו, המאמרים נבחרו וסודרו על ידי עורך המהדורה האנגלית והם יוצרים מהלך לוגי ברור של מחשבתו של פרום המבוססת במידה רבה על שאלות של סמכות, ציות ואי־ציות.
שני המאמרים הראשונים מספקים בסיס תיאורטי למושגים "אי־ציות", "נביאים" ו"כוהנים". שני המאמרים האחרונים פונים לפרקטיקה ומציעים ניתוח פוליטי־חברתי של ראשית המלחמה הקרה (שנות ה-50 וה-60), המשטרים השונים המעורבים בה ולבסוף הצעה לשיטה פוליטית חדשה שפרום מכנה "סוציאליזם הומניסטי".
המאמר הראשון, כשמו כן הוא, מציע ניתוח של אי־הציות מנקודות המבט הפסיכולוגית והמוסרית. למעשה פרום מבקש להתעמת עם העמדה המסורתית, שלפיה אי־ציות הוא חטא לעומת הציות שנחשב למידה טובה. על פי העמדה המסורתית (וניתן לראות זאת גם ביהדות בת זמננו), על מנת להגיע למציאות טובה יותר (ביאת המשיח לדוגמה), יש לציית באופן מוחלט וגורף.
אל מול עמדה זו הוא טוען כי ההיסטוריה האנושית כולה, על פי המסורות היהודית והיוונית, החלה במעשה של אי־ציות. יתרה מזו, מנקודת המבט של שנות המלחמה הקרה, לא הרבה אחרי סוף מלחמת העולם השנייה על זוועותיה הרבות, החשש מפני פצצת האטום הוביל את פרום לטענה כי דווקא ציות (לדוגמה, ציות להוראה "ללחוץ על הכפתור") עלול להוביל לקץ האנושות כולה. אם כן, פרום מבקש לפעול למען המשך קיומו של המין האנושי ולהציע ניתוח נורמטיבי של מושגי הציות ואי־הציות.
המאמר השני עוסק בהבחנה בין מי שפרום מכנה "נביאים" לבין מי שהוא מכנה "כוהנים". מהות ההבחנה בין שתי הקטגוריות היא בין אלו המבטאים רעיונות וחיים על פיהם לבין אלו המשתמשים ברעיונות ומנצלים אותם לטובת ניצול האחר והטבת מצבם האישי. לדוגמה, אדם המטיף לצניעות ואכן חי חיי צניעות הוא נביא, לעומת אדם המטיף לצניעות אך חי בארמון מפואר או נהנה מאיכות חיים גבוהה משמעותית מזה של קהל מאזיניו.
פרום מזהה את הכוהנים לא רק בעולם הדת אלא גם בעולם הפילוסופיה והפוליטיקה. כוהנים אלו אחראים לפרשנות ולשימור הרעיון של הנביאים המקוריים אך לרוב הם עושים זאת באופן שיפעל לטובתם האישית או לטובת סביבתם הקרובה. דוגמה לכוהנים כאלה מוצא פרום בראשי התנועות הסוציאליסטיות של המאה ה-20, המציגים עצמם כמי שאמונים על רעיונות של אחווה ושוויון, אך למעשה חיים ברמת חיים שאזרחיהם אינם יכולים אפילו לחלום עליה, מפעילים מערכת דיכוי פוליטית שלא נראתה כמותה, ושוטפים את מוחו של העם כך שיחשוב שהם עושים זאת כהקרבה לטובת האידיאל.
כדוגמה לנביא מציג פרום את ההוגה האנגלי ברטרנד ראסל (Russell), שבו רואה פרום אדם שרעיונותיו ואורח חייו משלימים זה את זה. פרום מביא קטעים רחבים מכתביו של ראסל כדי להבין דרכם את משנתו ההומניסטית. כראיה ליושרו של ראסל מזכיר פרום כיצד הוא היה עומד בהפגנות יחד עם הסטודנטים שלו, ולעתים אף נעצר על ידי הרשויות, כדי להגן על הערכים שהטיף להם במשנתו הפילוסופית.
המאמר השלישי עוסק בהתפתחות, ובמידת מה בהסתאבות, שתי הדוקטרינות הגדולות של המאה ה-20 - הקפיטליזם האמריקאי והסוציאליזם הסובייטי. טענתו של פרום היא שהקפיטליזם והסוציאליזם בצורתו הקומוניסטית מתייחסים לאדם כאל אמצעי והופכים אותו לברייה מנוכרת ומדוכאת. ההבדל היחיד, לדידו של פרום, הוא שהקפיטליזם עושה זאת באופן סמוי באמצעות האלהת העבודה לשם הרווח, באמצעות דיכוי האינדיבידואליות לטובת הקונפורמיזם החברתי של תרבות הפרברים ובאמצעות השתקת המחשבה הביקורתית על ידי תעשיית התרבות המסחרית. לעומת זאת הסוציאליזם עושה זאת באופן גלוי באמצעות חיסולם של "חתרנים" פוליטיים ובאמצעות הגלייתם וכליאתם של מי שנחשבים כסכנה למדינה והלאמת התרבות, האמנות, החינוך והתקשורת באופן מוחלט.
הבדל נוסף הוא שסיאובו של הקפיטליזם טמון בשורש קיומו וערכיו, ואילו הסוציאליזם היה צריך לעבור שינוי על מנת להפוך לגרסה הקומוניסטית. את השינוי הזה מייחס פרום לספיגת הערכים הקפיטליסטיים ולהפיכת הסוציאליזם למערכת ייצור בתוך עולם קפיטליסטי, ולא למערכת שמטרתה לשנות את עולם הערכים האנושי מבסיסו.
המאמר הרביעי, שהוא הפרגמטי ביותר מבין כולם, מציע שורה של עקרונות לקיומה של מפלגה סוציאליסטית שתביא לשינוי החברה הקפיטליסטית ותהווה תחליף לקומוניזם הסובייטי. "הסוציאליזם ההומניסטי" הוא למעשה המניפסט הפוליטי המובהק של פרום, והוא כולל בתוכו תפיסות פציפיסטיות, סוציאליות, פילוסופיות ופוליטיות ברורות. זהו מצע כמעט מושלם של מפלגה, שיש שיכנו אותה סוציאל־דמוקרטית, שתוכל - על פי פרום - להביא לגאולת העולם מהסיאוב התרבותי ואולי אף להצילו מהאיום הממשי הרובץ מעליו.
אל הספרון הקטן המונח לפניכם הגעתי בחיפושיי אחר הסיבה, המשמעות והתהליכים הנפשיים העומדים מאחורי אי־הציות. המוטיבציה העיקרית לחיפוש זה הייתה עבודתי כמורה ומחנך בבית־ספר. תופעת אי־הציות בבית הספר מעניינת במיוחד, בעיקר משום שנדמה שאנו רוצים אך ורק בטובת התלמידים ולא יותר מכך. אם כן, מדוע הם מתעקשים לסרב לנו ולהמרות את פינו לעתים תכופות כל כך?
בספרו טוען פרום כי המורה, בניגוד לנוגש העבדים, הוא דווקא סמכות רציונלית שכדאי לציית לה כיוון שמטרתו ומטרת התלמיד אחת הן. אם כן, מדוע אין התלמידים ממהרים לציית לכל מילה היוצאת מפיו? כנראה התלמידים אינם אותם התלמידים והמורה אינו אותו המורה. כיום, והמצב נכון מאז ראשית העידן התעשייתי במאה ה-19, בית הספר הוא מוסד המבקש לצקת את התלמידים אל תוך תבנית מוכנה מראש במקום לעזור להם לפתח את הכוחות האינדיבידואליים הטמונים בהם. בית הספר הפך מ"נביא" ל"כוהן". התלמידים, שאולי היו תמימים בעשרות השנים הראשונות לקיומו של המוסד בצורתו הנוכחית (ואולי לא), מבינים את הניצול שמבקשים לעשות בהם ומפתחים גישה בסיסית של התנגדות. התנגדותם וסירובם לציית נובעים במידה רבה מהצורך הפנימי שלהם להנכיח את עצמם כאינדיבידואלים, להציג את אנושיותם נוכח המשטר המדכא של מערכת החינוך כפי שהתפתחה במאתיים השנים האחרונות.
בראייה רחבה יותר, הספר הזה מתאים לתקופתנו כמעט כפי שהתאים לתקופת כתיבתו. גם כיום אנו חיים בחברה שבה הקפיטליזם שולט באופן בלתי מעורער, בני האדם מפריטים את עצמם לדעת, ומידת האלימות בחברה (בין אם מדובר באלימות מדינית ובין אם באלימות בין־אישית) הולכת וגוברת. גם האיום הגרעיני שהפחיד את פרום ואת בני דורו לא פס מן העולם, וכיום הוא מלווה בפונדמנטליזם דתי. אולי מה שמפריד בין תקופתנו לתקופת כתיבת הספר הוא חוסר האמונה באפשרות לעולם טוב יותר. בעידן שלאחר האידיאולוגיות הגדולות ולאחר פריחתה של החשיבה הפוסט־מודרנית נראה שאין מקום יותר לטעון באמת לאפשרות לקיומו של עולם טוב יותר, עולם המבוסס על ערכים אנושיים וראיית האחר כתכלית. האופטימיות פינתה את מקומה לאדישות, וסיסמאות הקרב האידיאולוגיות - לג'ינגלים המתנגנים במקטעי הפרסומות בטלוויזיה. כולי תקווה שספרון זה יצטרף למכלול פרסומים בעברית שיחתרו תחת האדישות הציבורית ויביאו לאורח חשיבה שונה, ואולי אפילו לשינוי ממשי.
לסיום ברצוני להודות לפרופ' משה צוקרמן על שהכיר לי לראשונה את התיאוריה הביקורתית ואף ניאות לערוך תרגום זה. תודה למשפחתי על התמיכה, על השיחות והרחבת האופקים האינטלקטואליים והרגשיים כאחד. לליאת, על חיים משותפים מופלאים ומלאי אהבה המאפשרים לי להיות מי שאני ולהרגיש בטוח מספיק על מנת להעז ולהתפתח; ולתלמידיי, על שהפכו את אי־הציות לדבר־מה נוכח, יומיומי ומשמעותי בחיי.
1.
אי־ציות כבעיה פסיכולוגית ומוסרית
במשך מאות שנים מלכים, כוהנים, אדונים פיאודליים, תעשיינים והורים התעקשו שציות הוא מידה טובה ושאי־ציות הוא חטא. כדי להציג נקודת מבט אחרת עלינו להציב אל מול העמדה הזו את האמירה הבאה: ההיסטוריה האנושית החלה במעשה של אי־ציות, ואין זה בלתי סביר שהיא תושמד על ידי מעשה של ציות.
בהתאם למיתוסים העברי והיווני, ההיסטוריה האנושית החלה במעשה של אי־ציות. אדם וחווה, שחיו בגן העדן, היו חלק מהטבע; הם התקיימו בהרמוניה אתו, אך לא התעלו מעליו. הם היו בטבע כמו עובר ברחם אמו. הם היו אנושיים ובה בעת עוד לא אנושיים. כל זה השתנה כשהם לא צייתו להוראה. על ידי קריעת הקשר עם האדמה והאם, על ידי חיתוכו של חבל הטבור, הגיח האדם מהרמוניה טרום־אנושית, והיה מסוגל לעשות את הצעד הראשון לעבר עצמאות וחופש. מעשה אי־הציות שחרר את אדם וחווה לחופשי ופקח את עיניהם. הם זיהו זה את זו כזרים ואת העולם שמחוץ להם כזר ואפילו כעוין. מעשה אי־הציות שלהם הפר את הקשר הראשוני עם הטבע והפך אותם לאינדיבידואלים. לא רק ש"החטא הקדמון" לא השחית את האדם, אלא הוא אף שחררו לחופשי; זו הייתה ראשית ההיסטוריה. האדם צריך היה לעזוב את גן העדן כדי ללמוד להסתמך על כוחותיו ולהפוך לאדם מלא.
הנביאים, ברעיונם המשיחי, מאשרים את הרעיון שהאדם צדק באי־הציות; שהוא לא הושחת על ידי ה"חטא", אלא שוחרר משלשלות ההרמוניה הטרום־אנושית. עבור הנביאים ההיסטוריה היא המקום שבו האדם הופך לאנושי; בתהליך הגילוי הוא מפתח את כוחות התבונה והאהבה שלו עד שהוא יוצר הרמוניה חדשה בינו לבין חבריו - בני־האדם - ובינו לבין הטבע. הרמוניה חדשה זו קרויה "קץ הימים", התקופה ההיסטורית שבה שורר שלום בין בני האדם ובין האדם והטבע. זהו גן־עדן "חדש" שנוצר על ידי האדם עצמו, כזה שרק הוא יכול ליצור מכיוון שהוא אולץ לעזוב את גן העדן ה"ישן" כתוצאה מאי־הציות שלו.
בדיוק כמו המיתוס העברי על אדם וחווה, כך גם המיתוס היווני על פרומתיאוס רואה את הציביליזציה האנושית כולה כמבוססת על מעשה של אי־ציות. במעשה גנבת האש מהאלים מניח פרומתיאוס את היסודות להתפתחות האדם. אלמלא ה"פשע" של פרומתיאוס לא הייתה היסטוריה אנושית כלל. כמו אדם וחווה, הוא נענש על אי־הציות שלו, אך הוא אינו מתחרט ומבקש מחילה. להפך, הוא אומר בגאווה: "אני מעדיף להיות כבול לסלע הזה מאשר להיות עבד נרצע של האלים".1
האדם המשיך להתפתח באמצעות מעשים של אי־ציות. לא רק שהתפתחותו הרוחנית התאפשרה בזכות אלה שהעזו לומר "לא" לכוחות שהופיעו בשמם של המצפון או של האמונה שלהם, אלא גם התפתחותו האינטלקטואלית הייתה תלויה ביכולתו שלא לציית— אי־ציות לסמכות שניסתה לחסום מחשבות חדשות, ואי־ציות לסמכות של הדעה המבוססת מימים ימימה שהכריזה שכל שינוי הוא חסר־מובן.
אם היכולת לא לציית היא למעשה ראשית ההיסטוריה האנושית, הרי הציות עלול, כפי שציינתי לעיל, להביא לסיומה. איני מדבר באופן סימבולי או פואטי. קיימת אפשרות, ואפילו סביר להניח, שהמין האנושי ישמיד את הציביליזציה ואפילו את כל החיים על פני כדור הארץ במהלך חמש עד עשר השנים הקרובות. אין כל היגיון או מובן בכך. אבל העובדה היא שבזמן שאנו חיים מבחינה טכנית בעידן אטומי, רוב בני האדם - ובכללם רוב אלו שבעמדות שררה - חיים עדיין מבחינה רגשית בעידן האבן; אמנם המתמטיקה, האסטרונומיה ומדעי הטבע שלנו הם בני המאה ה-20, אך רוב רעיונותינו באשר לפוליטיקה, למדינה ולחברה משתרכים הרחק מהעידן המדעי. אם המין האנושי יתאבד, הרי זה יהיה בשל ציות בני האדם למי שיורה ללחוץ על הכפתורים הרצחניים; בשל הציות לתשוקה הארכאית של פחד, שנאה וחמדנות; בשל הציות לקלישאות מיושנות על ריבונות המדינה והכבוד הלאומי. המנהיגים הסובייטים מדברים רבות על מהפכה, ואנו ב"עולם החופשי" מדברים רבות על חופש. ובכל זאת הם ואנחנו מרפים את ידיו של אי־הציות - בברית המועצות באופן מפורש ובאמצעות כוח, ובעולם החופשי באופן משתמע ובאמצעות שיטות מעודנות יותר של שכנוע.2
אך אין בכוונתי לומר שכל אי־ציות הוא מידה טובה וכל ציות הוא חטא. השקפה שכזו מתעלמת מהיחסים הדיאלקטיים שבין הציות ואי־הציות. ברגע שהעקרונות אשר מצייתים להם או לא מצייתים להם אינם ניתנים ליישוב, הרי פעולת אי־הציות לאחד היא בהכרח פעולה של ציות לעיקרון המנוגד לו, ולהפך. אנטיגונה היא הדוגמה הקלאסית לדיכוטומיה הזו. ברגע שהיא תציית לחוקים הבלתי אנושיים של המדינה, היא לא תציית בהכרח לחוקי האנושיות; ברגע שתציית לאחרונים, היא חייבת שלא לציית לראשונים. כל הקדושים המעונים של הדת, החופש והמדע היו חייבים לא לציית לאלו שביקשו לעצור אותם על מנת לציית לצו מצפונם, לחוקי האנושיות או התבונה. אם אדם יכול רק לציית ולא לסרב, הוא עבד; אם הוא יכול רק לסרב ולא לציית, הוא מורד (לא מהפכן);3 הוא פועל מתוך כעס, אכזבה או תרעומת ולא מתוך אמונה או עיקרון.
בכל אופן, על מנת למנוע בלבול מושגי יש לבצע הבחנה חשובה. ציות לאדם, למוסד או לכוח (ציות הטרונומי) הוא כניעה; ציות כזה מעיד על נטישת האוטונומיה שלי ועל קבלתו של רצון או שיפוט זר במקומה. ציות לתבונה או האמונה שלי (ציות אוטונומי) אינו פעולה של כניעה אלא של אישור. האמונות והשיפוט שלי, אם הם שלי באופן אותנטי, הם חלק ממני. אם אני ממלא אחריהם ולא אחר אלו של אחרים, אני עצמי; לפיכך ניתן להשתמש במילה ציות רק באופן מטפורי ובמשמעות שונה לחלוטין מהשימוש שבמקרה של "ציות הטרונומי".
אך הבחנה זו זקוקה עדיין לשתי הבחנות נוספות: אחת ביחס למושג המצפון והאחרת ביחס למושג הסמכות.
המילה מצפון משמשת להתייחסות לשתי תופעות המובחנות זו מזו. האחת היא ה"מצפון הסמכותני", שהוא קולה המופנם של הסמכות שאותה אנו להוטים לרצות ומפחדים לאכזב. רוב האנשים המצייתים למצפון שלהם חווים את ההשפעה של המצפון הסמכותני. זהו גם המצפון שעליו מדבר פרויד כשהוא מתייחס ל"על־אני". העל־אני הפרוידיאני מייצג את ההפנמה של הציוויים והאיסורים של האב, המקובלים על הבן מתוך פחד. מובחן מהמצפון הסמכותני הוא ה"מצפון ההומניסטי"; זהו קול הנמצא בכל בן־אנוש והוא עצמאי מכל סנקציה או גמול חיצוני. המצפון ההומניסטי מבוסס על העובדה שכבני אדם יש לנו ידע אינטואיטיבי לגבי מה אנושי ומה לא־אנושי, מה גורם לחיים ומה להרס. זה הקול הקורא לנו לחזור לעצמנו, אל האנושיות שלנו.
המצפון הסמכותני (על־אני) עדיין מציית לכוח שמחוץ לעצמי, גם אם הכוח הזה הופנם. מבחינת המודעות אני מאמין שאני פועל על פי המצפון שלי; אולם בפועל אני מבליע את עקרון הכוח; רק בגלל האשליה שהמצפון ההומניסטי והעל־אני זהים, הסמכות המופנמת היא הרבה יותר אפקטיבית מהסמכות הנחווית באופן ברור כזרה לי. הציות ל"מצפון הסמכותני", בדומה לציות לכל מחשבה או כוח חיצוניים, נוטה להחליש את ה"מצפון ההומניסטי", את היכולת להיות ולשפוט בעצמי.
עם זאת ההצהרה שציות לאדם אחר היא ipso facto (מעצם עובדת הציות עצמה) כניעה היא הכרחית להבחנה שבין סמכות "אי־רציונלית" לסמכות "רציונלית". ניתן למצוא דוגמה לסמכות רציונלית במערכת היחסים שבין תלמיד ומורה; דוגמה לסמכות אי־רציונלית היא במערכת היחסים שבין עבד ואדון. שתי מערכות היחסים מבוססות על העובדה שהסמכות של האדם השולט מקובלת. באופן דינמי, בכל אופן, הם בעלי טבע שונה. במקרה האידיאלי, האינטרסים של המורה ושל התלמיד הם בעלי כיוון אחד. המורה מסופק אם הוא הצליח לקדם את התלמיד; אם הוא כשל במשימה זו אזי הכישלון הוא שלו כמו גם של התלמיד. האדון, לעומת זאת, רוצה לנצל את העבד ככל יכולתו. ככל שהוא מפיק ממנו יותר, כך הוא מסופק יותר. בה בעת העבד מנסה ככל יכולתו להגן על דרישתו לאושר מינימלי. האינטרסים של העבד והאדון סותרים זה את זה, כיוון שמה שרווחי לאחד מזיק לאחר. העליונות של האחד על פני האחר היא בעלת תפקיד שונה בכל מקרה; בראשון זהו תנאי לקידום האדם הכפוף לסמכות, ובשני זהו התנאי לניצולו. הבחנה נוספת מתקיימת במקביל: הסמכות הרציונלית היא רציונלית כיוון שהסמכות - בין אם היא מוחזקת על ידי מורה ובין אם על ידי קפטן של ספינה הנותן הוראות בשעת חירום - פועלת בשמה של התבונה, שמתוקף היותה אוניברסלית ביכולתי לקבלה מבלי להיכנע לה.4 סמכות אי־רציונלית חייבת להשתמש בכוח או בסוגסטיה כיוון שאף אחד לא יסכים להיות מנוצל אם היה ביכולתו למנוע זאת.
מדוע האדם כל כך נוטה לציית ומדוע כל כך קשה לו שלא־לציית? כל זמן שאני מציית לכוחה של המדינה, הכנסייה או דעת הקהל אני חש בטוח ומוגן. למעשה, אין זה משנה כמעט לאיזה כוח אני מציית. תמיד מדובר במוסד או באדם המפעיל כוח בצורה זו או אחרת וטוען במרמה להיותו יודע־כול וכול־יכול. הציות שלי הופך אותי לחלק מהכוח שאני סוגד לו, ולכן אני מרגיש חזק. איני יכול לטעות כיוון שהוא מחליט עבורי; איני יכול להיות בודד משום שהוא משגיח עליי; איני יכול לחטוא משום שהוא אינו מאפשר לי, ואם אני בכל זאת חוטא אזי העונש הוא פשוט הדרך לחזור לחיקו של הכוח הכול־יכול.5
על מנת שלא לציית חייב האדם להיות אמיץ דיו כדי להישאר לבד, לטעות ולחטוא. אבל אומץ אינו מספיק. היכולת להיות אמיץ תלויה במצבו ההתפתחותי של האדם. רק אם אדם נפרד מחיק אמו ומהוראות אביו, רק אם הוא הופיע כאינדיבידואל מפותח לחלוטין אשר רכש את היכולת לחשוב ולחוש עבור עצמו - רק אז יכול להיות לו האומץ להגיד "לא" לכוח, לסרב.
אדם יכול לצאת לחופשי באמצעות מעשים של אי־ציות בלומדו להגיד "לא" לכוח. אך לא רק היכולת לסרב היא התנאי לחופש; חופש הוא גם התנאי לאי־הציות. אם אני חושש מהחופש, איני יכול להעז לומר "לא", אין לי האומץ להיות סרבן. אכן, חופש והיכולת לסרב הם בלתי נפרדים, לכן כל מערכת חברתית, פוליטית ודתית, המשבחת את החופש ובכל זאת רומסת את אי־הציות, אינה יכולה להחזיק בָּאמת.
ישנה סיבה נוספת לכך שכל כך קשה להעז לסרב, להגיד "לא" לכוח. לאורך רובה של ההיסטוריה האנושית הצייתנות זוהתה עם המידה הטובה ואי־הציות עם החטא. הסיבה היא פשוטה: במשך רוב ההיסטוריה המיעוט שלט על הרוב. השלטון הזה היה הכרחי כיוון שרק למעטים היו די משאבים, ואילו לרוב העם נותרו רק הפירורים. אם המעטים רצו ליהנות מהמותרות, ויותר מכך - אם רצו שהרבים ישרתו אותם ויעבדו עבורם - תנאי אחד היה הכרחי: על הרבים היה ללמוד לציית. למען האמת, הציות יכול להתבסס על כוח חשוף, אך לשיטה זו יש חסרונות רבים. היא מבליעה בתוכה את האיום המתמיד שיום אחד להמונים עלולים להיות האמצעים להדיח את המעטים בכוח; יתרה מזו, ישנן עבודות רבות שאינן יכולות להתבצע כיאות אם הפחד הוא הבסיס לציות. לכן הציות הנטוע בפחד מפני כוח חייב להיות נטוע בלבבות האנשים. האדם חייב לרצות לציית ואפילו להזדקק לכך, ולא רק לפחד לסרב. ברגע שהיעד הזה מושג, הכוח הופך לבעל איכויות של טוב־תמידי, תמיד־חכם; הוא חייב להפוך ליודע־כול. אם זה מתרחש, יכול הכוח לטעון שאי־הציות הוא חטא והציות הוא מידה טובה; וברגע שזה קורה ההמון יכול לקבל את הציות כיוון שהוא טוב ולסלוד מאי־הציות כיוון שהוא רע, במקום לסלוד מעצמו עקב פחדנותו. החל מלותר ועד המאה ה-19 עסק האדם בסמכות ברורה ומפורשת. לותר, האפיפיור והנסיכים ביקשו להחזיק בה; מעמד הביניים, הפועלים והפילוסופים ביקשו לשרש אותה. המאבק נגד הסמכות במדינה, כמו גם במשפחה, היה לעתים קרובות הבסיס להתפתחות של אדם עצמאי ואמיץ. המאבק נגד הסמכות היה בלתי נפרד מהרוח האינטלקטואלית שאפיינה את הפילוסופים של הנאורות ואת המדענים. ה"רוח הביקורתית" הזו אופיינה באמונה בתבונה ובה בעת בהטלת ספק בכל מה שנאמר או נחשב, כל עוד הוא מבוסס על המסורת, על אמונות תפלות, על מנהג או על כוח. העקרונות sapere aude ו-de omnibus estdubitandum - "העז לחשוב" ו"יש להטיל ספק בכול" - היו אופייניים לגישה שאפשרה את היכולת להגיד "לא" ועודדה אותה.
המקרה של אדולף אייכמן הוא סימבולי לסיטואציה שלנו, ויש לו משמעות רחבה בהרבה מזו שייחסו לו מאשימיו בבית המשפט בירושלים. אייכמן הוא הסמל לאדם האִרגוני, לביורוקרט המנוכר, שעבורו גברים, נשים וילדים הפכו ללא יותר ממספרים. הוא סמל לכולנו. אנו יכולים לראות את עצמנו באייכמן. אך מה שמפחיד ביותר ביחס אליו הוא שאחרי שכל הסיפור סופר כחלק מהודאתו, הוא עדיין היה מסוגל לטעון באמונה שלמה לחפותו. ברור שאם היה נקלע שוב לאותה סיטואציה הוא היה עושה זאת שוב. וכך גם אנחנו - וכך אנו עושים.
האדם האִרגוני איבד את היכולת לסרב, הוא אפילו אינו מודע לעובדה שהוא מציית. בנקודה זו בהיסטוריה היכולת להטיל ספק, לבקר ולסרב יכולה להיות כל מה שמפריד בין עתידו של המין האנושי לבין קיצה של הציביליזציה.
.jpg)
