בפתח הספר - הקדמת העורכות
א
מסלול החקירה של לאקאן בנבכי הלא־מודע החל עם ״חזרתו לפרויד״ וחילוץ ״הלא־מודע״ כמושג מקורי בעבודתו, מושג אשר לא הובן נכונה, וצומצם על ידי רוב תלמידיו של פרויד ל״משכנם של היצרים ותו לא״. נגד סגנון המחשבה הביולוגיסטי הזה טוען לאקאן ש״הלא־מודע איננו ראשוני וגם לא אינסטינקטיבי״, אלא בראש וראשונה לשוני. טענה זו באה לידי ביטוי תמציתי בנוסחה המפורסמת של לאקאן ״הלא־מודע מובנה כשפה״, וגם כשיח: ״הלא־מודע הוא השיח של האחר״. ניסוחים אלו מצביעים על כך ״שיש לראות בלא־מודע את השפעות הדיבור על הסובייקט.״1 הלא־מודע הוא השפעותיו של המסמן על הסובייקט, שכן המסמן הוא מה שמודחק, ושב וחוזר בתצורות הלא־מודע. כל ההתייחסויות לשפה, לדיבור, לשיח ולמסמנים ממקמות את הלא־מודע בסדר הסמלי. למעשה ״הלא־מודע מובנה כפונקציה של הסמלי״.2
בספרה לאקאן, הלא־מודע מומצא מחדש קולט סולר מפגישה אותנו עם נוסחה לא צפויה על הלא־מודע, ולפיה הלא־מודע שמוקם עד כה בסמלי מתגלה כממשי. במהלך שיח של שנים רבות ובקריאת טקסטים רבים של קולט סולר, היא מאתגרת אותנו בנגיעה החדה והייחודית לה, בנושאים המעסיקים את אלו החושבים על הפרקטיקה, בשילוב עם התיאוריה על הפסיכואנליזה.
נשאלת השאלה איך והאם הלא־מודע הממשי - ICSR, כפי שקולט סולר מכנה מונח זה - משנה את מצבה של הפסיכואנליזה. בעידן שבו הביו־כוח הוא בעל בריתה של האידיאולוגיה המדעית ושל מדדי הביצוע שהיא מקדמת, החתרנות של הסימפטומים וערך האמת שלהם אינה עקרונית, אך יש לה תוצאות פוליטיות, דבר המשנה את התמקדותה של הפסיכואנליזה.
בפרק השלישי של הטקסט טלוויזיה, שקולט סולר מצטטת בספרה, לאקאן מציב את העיקרון שלו למצוא את הדרך אל מחוץ לשיח הקפיטליסטי, "יציאה" שבכוחה להוליך את הסובייקט להכיר את עצמו, ללא ההזדהויות המצוות עליו.
"מה לעשות עם חייך?" לא הייתה מאז ומעולם שאלה, בעוד שעתה היא הופכת לשאלת היום. החיים נחשבים היום לאובייקט שיש לנהל, עם ריבוי האפשרויות המותיר את הבחירה באחריותם של הסובייקטים. כאשר האחר אינו עוד והקשרים נפרמים, אנו נפגשים בקליניקה עם התביעה הכאובה להשתלבות והשתייכות.
ישנה אי־נחת בפסיכואנליזה, כפי שקולט סולר מציינת. קיימת נוסטלגיה להומניזם שעבר זמנו, אשר אנליטיקאים לא מעטים מבלבלים אותו בטעות עם היעילות של האב; נוסטלגיה המלווה בגינוי של התרבות העכשווית ושל הסובייקטים שהיא מייצרת, עם הסימפטומים החדשים שלהם. זוהי תופעה עכשווית, אין לה קשר עם מה שניסח פרויד, אשר אבחן את האי־נחת כידוע, ולאחר מכן לאקאן, אשר דן ב"מבואות הסתומים" המתעצמים בתרבות שלנו.
בספרה קולט סולר מצביעה על כך, שהקורא צריך לתת מעצמו כדי לתפוס את "המבואות הסתומים הללו",3 וממחישה איך לחשוב ולגעת בסובייקטיביות של תקופתנו, ולא לבכות את "הסובייקטיביות של תקופתם".4
אנו עדים לכך שהאתיקה של הפסיכואנליזה, ככל אתיקה אחרת, מתמקמת מתוך עמדה ביחס לממשי, אולם מתייחדת מבין כולן בכך שהיא מכוונת לממשי בדיבורו של הסובייקט. מכאן מתבקשת השאלה מה אנליטיקאי רוצה, שאלה השולחת אותנו ל"הכוונת הריפוי ועקרונות כוחו", עם האמירה של לאקאן: "אנליטיקאי חייב לשלם ככל הנראה עם המילים שלו, אך גם עם הפרסונה שלו, עם חלק מהותי של השיפוט הכי אינטימי שלו". אמירה זו הממקמת אף את האנליטיקאי בממשי של דיבורו, בניסיונו לגעת בהוויה שלעולם היא הוויה חומקת ובו בזמן נוכחת ומלאת תשוקה, נוכחות שהיא תנאי להופעת הלא־מודע, המבטיחה קשר ושיח עם אחר המניחים שיש לו ידע, ידע הנרשם ככתיבה חדשה, שהיא שירה ולא פטפוט.
בסוף ספרה קולט סולר מציינת ש"למרבה הפליאה או המזל, במרבית המקרים, פסיכואנליטיקאים של היום, כה קונפורמיים, שככל שמקשיבים להם יותר, כך מתעורר הרושם שהחתירה האנליטית חייבת להימצא במקום אחר! אולי אצל אלו המעזים עדיין לצאת להרפתקה של אנליזה, בעוד שאינם יכולים לדעת מראש לאן היא תוליך אותם".
מה שדיבר אליי בדבריה של קולט סולר זו החתירה המתמדת להוליך במסלול מאוד נחוש לכיוון האתיקה והפואטיקה, שתי תכליות ראויות לתעוזת היציאה למסע.
בינה ברגמן
בינה ברגמן היא פסיכולוגית קלינית מדריכה, פסיכואנליטיקאית, חברה בפורום הבינלאומי (IF) של האסכולה של השדה הלאקאניאני (epfcl-IF).
