האדם המיסטי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האדם המיסטי
הוספה למועדפים

האדם המיסטי

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: יואב ספיר
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: מאי 2007
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים

אריך נוימן

אריך נוימן נולד בברלין בשנת 1905 ועלה לארץ בשנת 1934. הוא ייסד את האגודה היונגיאנית הישראלית ופעל כמורה, מדריך ומטפל במשך כל שנותיו עד למותו בשנת 1960. כתיבתו הפורייה והמקורית היא תרומה משמעותית לתורת הנפש היונגיאנית, כמו גם לנפשו של האדם העכשווי הנאבק על יצירתיותו ושלמות פנימית. לספר מצורף מבוא מאת המתרגמים-עורכים, פסיכולוגים יונגיאניים, פרופ' תמר קרון ומר דוד וילר. המבוא מציג בקצרה את שלוש המסות ואת ייחודו של תרגומן מגרמנית לעברית. ספרו של אריק נוימן, "האדם המיסטי", ראה אור ברסלינג (2007).

תקציר

ספר זה מאגד שני מאמרים מאת אריך נוימן: "האדם המיסטי" (1948) ו"משמעות ארכיטיפ האדמה בעידן המודרני" (1953). תרגום מאמרים אלה לעברית מאפשר לקורא מפגש ראשוני עם שתי יצירות מרתקות אשר עוסקות בנושאים אקטואליים מתמיד. 
 
במאמרו הראשון, האדם המיסטי, טוען נוימן שהתפתחות האנושות הנה באופן בסיסי ההתפתחות לעבר תודעת האני, וכל צעד בה מלווה בסבל. התפתחות זו, הן ברמה הקולקטיבית והן ברובד האישי המקביל, מלווה בתהליך שנוימן מכנה תהליך מיסטי, מכיוון שהוא נע ונד בין ייצוגי האני והתודעה, אשר הנם חדשים יחסית ואישיים, לבין הדימויים הנומינוזיים של הלא-מודע, של ארכיטיפ העצמי, שהוא עתיק יומין ועל-אישי. עלינו להכיר בכוחו של הלא-מודע, שמפגשינו עמו הם מיסטיים בטבעם, והם אלו המשנים אותנו. כוחו של הלא-מודע הוא כוח שאותו אנו חיים והוא חי בתוכנו – זהו כוחו של העצמי היוצר. 
 
במאמר השני, משמעות ארכיטיפ האדמה בעידן המודרני, מציג נוימן את התפתחות התודעה האנושית שהחלה מהפיצול הבלתי נמנע בין שמים לארץ, פיצול שהוביל להתמקדות חד-צדדית בשמים כמקור האור, הבהיר, הזכרי והאובייקטיבי, והפך את האדמה לגופנית, לחומרית ולסטטית. האדמה הופיעה כיסוד הנשי, השחור, החושני, המוחשי, החומרי והארצי, כגוף רע המשול לכלא, לשאול ולגיהינום. נוימן טוען שהורדה בערכה של אם האדמה, הטינה כלפיה והפחד ממנה הנם כולם ביטויים של התודעה הפטריארכלית החלשה, תודעה שאינה יודעת כיצד לעזור לעצמה אלא דרך אלימות כלפי כוחו מעורר ההתפעלות והעצום של היסוד האדמתי. 
 
אריך נוימן (1960-1905) ידוע כתלמידו המבריק ביותר של קרל גוסטב יונג. עלה לארץ בשנת 1934 וכתב ויצר בה בשפה הגרמנית. נוימן ידוע בעיקר בזכות המחקר הגדול שערך בחלקה ההתפתחותי של התיאוריה היונגיאנית, שכלל את האם הגדולה והאחדות הראשונית עמה, שלבי התפתחות האני והקשר בינו לבין האם הגדולה והאב הגדול, התפתחות היסוד הנשי בנפש והתפתחות התודעה על כל שלביה. ספריו של נוימן תורגמו לשפות רבות, ובעולם כולו הוא נחשב לשם דבר בפסיכולוגיית המעמקים הארכיטיפית. 
 
לספר מצורפת הקדמה מאת הפסיכולוג היונגיאני, ד"ר אבי באומן, אשר מביאה את משנתו של נוימן בהקשרה היהודי, הזיקה שלה לפסיכואנליזה והרלוונטיות שלה לתקופתנו.

פרק ראשון

הקדמה: 
אבי באומן
 
כדי לתת לסוד הרוח את אות הכבוד המגיע לו, כדי להביא לביטוי ולתודעה מלאה את מה שבר-ביטוי, ועם זאת לדעת שמה שאינו אפשרי לביטוי ותודעה יימצא תמיד שם, זוהי רוחה של ארנוס.1
 
תרגום שני המאמרים, "האדם המיסטי" (1948) ו"משמעות ארכיטיפ האדמה בעידן המודרני", (1953) מאפשר לקורא העברי מפגש ראשוני עם שתי יצירות מעניינות ואמיצות ביותר שכתב אריך נוימן, תלמידו הנערץ של ק"ג יונג. היצירות עוסקות בנושאים אקטואליים מאוד לתקופתנו: הארץ, האדמה, שהנה כאם גדולה שאליה מתגעגעים ואליה חוזרים לאחר אלפיים שנות על כל המשתמע מכך, והמיסטיקה — על הטוב שבה, כחלק מתהליך התפתחותי של תודעת האנושות כולה והתפתחות התודעה האישית של האדם כפרט, אך גם על הסכנות הטמונות בכוחה המתעתע והשימוש השקרי בה.
נוימן עלה לארץ ב-1934, טיפל באנשים וכתב את חיבוריו. הוא ראה את עצמו ממשיכם של שני חוקרים דגולים בתחום פסיכולוגיית המעמקים. בראש ובראשונה ראה את עצמו ממשיכו של ק"ג יונג, שאצלו למד ועל ברכי התיאוריה שלו גדל, בנוסף, כיהודי החי בארץ ראה את עצמו גם ממשיכו של זיגמונד פרויד ובעיקר כמי שמשלים את מה שחסר בתורתו. נוימן, שמעולם לא פגש את פרויד אך הכיר את כתביו על בוריים, טוען שהמרכיב היהודי-חילוני האופייני לתקופה שבה חי פרויד בווינה, השפיע השפעה ניכרת גם על האיש וגם על התיאוריה שפיתח, השפעה שניתן לראותה בעיקר במה שחסר בה; מקומם של האם והעיקרון הנשי מצד אחד, ומקומם של כל מה שקרוי מיסטיקה, רוחניות ואפילו דת מנגד.
על פי גרסתו של נוימן,2 דווקא המרכיבים היהודיים-התקופתיים, לצד הצורך של פרויד להיות "מדעי" ו"רציונלי" בכל מחיר, הם שהיטו את תורתו ומנעו ממנו מלהגיע לשכבות עמוקות יותר של הנפש, ואפילו גרמו להתעלמות מהן. ההטיה הייתה בעיקרה לכיוון פטריארכליות יתר, האדרת מקומו של האב והמאבק בדמותו. נוימן טוען כי פרויד הדגיש את חיזוק האני ואת יצירת העל-אני על חשבון ראיית מקומה של האם והמאבק בדמותה. בשפתו של יונג, מה שנשכח או הושמט הוא מרכיב הפרֵדה מדמות האם, לצד תהליך האינדיווידואציה לאורך החיים. מרכיבים אלו יפגוש הקורא בשני המאמרים ובעיקר במאמר על ארכיטיפ האדמה בעידן החדש. נוימן טוען כי פרויד התעלם מן המימד העל-אישי, הארכיטיפי, הפילוגנטי, זה של האב הגדול שבו היה למעשה עסוק, למשל דמותו של משה — אפילו שלא הודה במימד הארכיטיפי של הדמות — וכמובן זה של האם הגדולה. פרויד התעלם גם מן המיסטיקה. במקום אחד אומר פרויד: "לנו היהודים ישנם זמנים קלים יותר מאשר להם (הגויים) מאחר שאנו משוחררים מאלמנטים מיסטיים". בשפת ג'ונס, שחיבר את הביוגרפיה של פרויד: "We Jews have an easier time, having no mystical elements". נוימן אומר שמדבריו של פרויד משתמע ש"הלא-יהודים", בניגוד לנו היהודים, תפוסים בתכנים דתיים ונותנים להם משמעות נפשית מיוחדת.3 אופייני להם (לפרויד וממשיכיו), מוסיף נוימן, שהם משתמשים במושג מיסטיקה כאשר הם מדברים על תכנים דתיים. חוסר המודעות של פרויד לרלוונטיות של הרקע ההיסטורי שלו, ואולי ההכחשה של רקע תרבותי והיסטורי כחלק ממבנה הנפש בכלל, הם חלק מתסביך האופייני, לדעת נוימן, לכל הקבוצה שסבבה את פרויד. נוימן מזדעק לנוכח השִכחה של המורשת ובעיקר של הקבלה והחסידות, תנועות שיצרו רעיונות מיסטיים כבירים שמהם אי אפשר להתעלם, ותוהה איך אפשר שלא לראות בהן חלק ממבנה הנפש.
ובכל זאת, כנותו הפנימית של פרויד הביאה אותו לבסוף, כפי שמופיע במאמר "טוטם וטאבו", להודות בכך שדמותה של האם-האלה, אשר הנה קדומה מן האב-האל, חסרה בתיאוריה שפיתח ביחס לאדם. "אך עם זאת", טוען נוימן, "הוא לא גילה את משמעותה העצומה של האם גם בגורל האדם היחיד וגם בזו של האנושות". וכפי שיודעים אנו, זו למעשה גולת הכותרת אצל נוימן. על כן, טוען נוימן, התיאוריה הפרוידיאנית חסרה, בין השאר, הבנה של טבע הדת ויצירת האמנות, ואולי גם את הקשר לאדמה שמקורו בנפש האדם, ראשית מתוך הקשר הראשוני לאם האלה — ולא רק כאדמת קודש בעקבות צו האל או ארץ האבות. מעבר לכול, טוען נוימן, ביקש פרויד לשחרר את האדם מההדחקות בקשר לאב הזקן, אב אשר אליו הוא עצמו נשאר מקובע. אולם, כמו עבור משה הגדול, גם עבור פרויד נשארה הארץ המובטחת, אשר בה לאימא אדמה יש מקום לצד אב השמים, מקום רחוק שאליו לא יגיע לעולם.
ולנוימן היה המזל. פריצת הדרך של פרויד, הצידה לדרך שקיבל מיונג וגאונות ההתבוננות שלו עצמו הם הם שעזרו לו להגיע לארצה של האם הגדולה תרתי משמע. הוא הגיע אליה הן באופן הקונקרטי, בכך שעלה לפלשתינה, אולם בעיקר בכניסה העמוקה והיסודית שנכנס לקרביה של האם הגדולה, הן בחקירתו את הדימוי הארכיטיפי-קולקטיבי והן כהבנתה כאם הגדולה בפנימיות הנפש, ללא כל חשש מהאלמנטים המיסטיים ומן ה"שטויות האטוויסטיות",4 כפי שכינו זאת בני דורו של פרויד.
את הטריטוריה הנפשית שאליה הגיע נוימן יכיר הקורא בספר זה; הוא ייווכח לדעת שלא רק שנוימן אינו נרתע מן המיסטיקה, אלא שהמיסטיקה הדואליסטית והגנוסטית שממנה נזהרת היהדות, היא זו המעניינת אותו. כדבריו: "חשוב לגלות את המעיינות של המים החיים והאמיתיים שהוקפאו בזמנם ביהדות, כדי להביא אותה לזרימה מחודשת".5
במאמרו הראשון בספר שלפנינו — "על האדם המיסטי" ("Der Mystische Mensch"), מאמר שהוצג בארנוס בשנת 1948 — טוען נוימן שהתפתחות האנושות הנה באופן בסיסי ההתפתחות לעבר תודעת האני, וכל צעד בהתפתחות זו מלווה בסבל. התפתחות זו, הן ברמה הקולקטיבית של התפתחות תודעת האדם בכלל והן ברובד האישי המקביל, מלווה בתהליך שנוימן מכנה תהליך מיסטי. לפי נוימן, התהליך הוא מיסטי כיוון שהוא נע ונד בין ייצוגי האני (האגו) והתודעה, אשר הנם חדשים יחסית ואישיים, לבין הדימויים הנומינוזיים של הלא-מודע, של ארכיטיפ העצמי, שהוא עתיק יומין ועל-אישי. עלינו להכיר בכוחו של הלא-מודע, שמפגשינו (בעיקר הראשוניים) עמו הם מיסטיים בטבעם. הם אלו המשנים אותנו. כוחו של הלא-מודע הוא כוח שאותו אנו חיים והוא חי בתוכנו, זה הכוח של העצמי היוצר.6 נוימן ממשיך ואומר שהדרך לתודעה אחראית של האני לשם בהירות ראייתו והבחנתו נרכשת ראשית במאבק, בהיפרדות מהמצב של האחדות הראשונית, המצב האורובורי, כפי שהוא מכנה זאת, היפרדות מגן העדן של האחדות הבלתי מעורערת עם האם המושלמת. "כל התפתחות התודעה לשלביה השונים היא בטבעה מיסטית, כי מפגישה את האני, כל פעם באופן שונה, עם הצד האחר, הלא מודע, הנומינוזי, המקסים והמעורר יראה גם יחד". בתהליך זה האגו חייב לחשוף את עצמו, לחוות את הניגודים אשר מתקיימים בנפש — זהו המפגש המיסטי שרק הוא ככזה יביא לתמורה, לטרנספורמציה, להולדת הדבר השלישי. אבל, אומר נוימן, משנכנס האדם לפרדוקס המיסטי, להכרה בניגודים, נכנס הוא לפרדס, ובאופן הזה הוא גם מסכן את עצמו. הכול תלוי כמובן ברמת ההתפתחות של תודעתו האינדיווידואלית, דהיינו ברמת האינדיווידואציה שלו. ובנקודה זו ממש מחדש לנו נוימן חידוש התפתחותי בעניין המיסטיקה הקשורה לשלבים של התפתחות התודעה.
נוימן מתאר רצף של תקופות האופייניות הן להתפתחות של התודעה בציר האונטוגנזי — התפתחות התרבות האנושית — והן להתפתחות התודעה בנפש היחיד. כלומר, נוימן מבחין בצורות שונות של התופעה המיסטית על רצף התפתחותי ומאפיין כל תקופה. התהליך מתחיל בתקופה האורובורית (האחדות המושלמת עם האם והעולם): זו המיסטיקה האורובורית, מיסטיקת המקור, שבה אין הפרדה ומתוך כך גם אין יכולת לתת לעולם, אין יכולת לתרום את אשר אתה חווה, מיסטיקה שבה יתפלל האדם, למשל, "שחרר אותי מעצמי", או שברמה הקולקטיבית של תיקון העולם זאת תהיה מיסטיקה שתאמר: "אני עדיין כל כך אבוד, אסוף אותי, רועה". מיסטיקאי מהסוג הזה לא רק שאינו מצליח להשתחרר מן האחדות הראשונית אלא אפילו נמשך אליה. זו כמובן אינה המיסטיקה של השלב הבא, שלב הגיבור, שבו נפרד האני מן האם ומן הלא-מודע. זו כמובן גם אינה המיסטיקה של האינדיווידואציה, שבה האדם כבר עבר כברת דרך או חי את חייו ויכול לחזור ולעמוד מול הלא-מודע ממקום אחר. מיסטיקה זו גם אינה כלולה במיסטיקות מפותחות יותר הקשורות במוות ובסיום החיים.
לאחר התקופה האורובורית נכנס האדם לתקופת הילדות, בה יש לאם הגדולה ולחיים בחסותה מקום מרכזי. תקופה מטריארכלית זו אפיינה את ההתפתחות האנושית בשלב קדום ומאפיינת שלב התפתחותי בחייו של כל פרט. בהמשך, בנעורים, מתחיל החיכוך עם צדה האפל והבולע של האם הארכיטיפית — השלמת הבגרות נעשית עם המלחמה בדרקון — אך בכל השלבים הללו המיסטיקה עדיין סגורה במעגל פנימי ובמהותה מתרחשת למעשה יותר בין האדם לעצמו. רק בהמשך, לאחר הפרדה מן האם וממשפחת המקור, מתרחשים תהליכים של איניציאציה — חניכה, חיבור של אהבה וזוגיות, שגם להם מיסטיקה משלהם. לאחר מכן מגיע שלב הלידה מחדש, עד החתונה הפנימית-הקדושה, ה-Hierosgamos, ובעקבותיה חזרה לאלמנטים של האם הגדולה. עתה יעשה עמה האני אינטגרציה מחודשת וחלקים ממנה יהפכו למרכיבים של העצמי. בשלב זה, במקביל, משתנה אופיה של המיסטיקה. היא הופכת להיות קשורה יותר אל העולם החיצון ומתאחדת עם העולם שמעבר, אך ממקום חדש.
בכל התהליכים הללו, החל בהפרדה ובהשתחררות וכלה באינטגרציה, מקומה של האם הגדולה מרכזי ביותר. לשם כך עלינו לחזור ולהבין את ארכיטיפ האדמה המייצג אותה. עלינו להבין כיצד נגרום לשחרורה של רוח האדמה הכלואה בתוך האדמה, כיצד נהפוך אותה לרוח עצמאית שתהיה שונה במהותה מרוח השמים, אשר אותה בלבד אנו רגילים כל כך לראות כרוח. בנושאים אלו עוסק המאמר השני: "משמעותו של ארכיטיפ האדמה בעידן החדש".
נוימן אינו שם דגש על צו האב-האל וההלכה היוצאת ממנו, אלא על האלה, האם הקודמת לו, על הזיווג ביניהם שקיבל מקום מחודש בקבלה ובחסידות. בכתב-היד "האדם היהודי בעתות התגלות: תרומות לפסיכולוגית המעמקים"7 — מאמר שנוימן סירב לפרסם בנימוק שאינו בקיא דיו בעניינו — טוען נוימן, שכאשר הוא מביט לאחור בעם ישראל בתקופת המקרא, שבה שלט רק אלמנט האב-האל ואלמנט האם האלה והטבע הודחק, הוא מבחין בקבוצה ששלט בה דווקא השיגעון לתפיסת קרקע. נוימן קושר זאת לכמיהה של העברים לאדמה, לאם הנצחית שהודחקה לנוכח הסגידה לאל. בווריאציה מאוחרת הרבה יותר, בגלות, כל יהודי שירצה לעבוד את האל עבודה נאמנה נתון יהיה לאותה כמיהה לציון, לירושלים, אך כבר בתקופת המקרא, דווקא עם התנחלות העם בארצו — ההתיישבות החקלאית והחשיפה לכוחות הטבע, לאחר שהיה מורגל בנוודות ורעב לאם — ניכרת השפעה מחוזקת ולעתים מוטרפת של כוחה של אם האדמה. העצמת כוחה של האם-הארץ עם התנחלות עם ישראל בארצו, מגדילה את הקונפליקט בין הניגודים. לפי נוימן, הרלוונטיות של הבנת ארכיטיפ האדמה והאם הגדולה כחלק ממנה הנה חשובה ביותר, שכן האם הגדולה נשארה, למרות כל עבודת השם הממושכת, דומיננטית בלא-מודע העברי. אמנם במקור עבודת האל העברי נועדה לפגוע בעוצמתה המפחידה והמפתה של האם, אך הכמיהה לקרקע, למולדת שהיא אימהות מובהקת, תמיד נשארה עזה ביותר. לכן כדאי להכירה לפני ולפנים.
במאמר על ארכיטיפ האדמה מציג נוימן את התפתחות התודעה האנושית שהתחילה מהפיצול הבלתי נמנע של שמים וארץ, פיצול שהוביל להתמקדות חד-צדדית בשמים כמקור האור, הבהיר, הזכרי, האובייקטיבי, והפך את האדמה לגופנית, חומרית וסטטית. כאילו נוצר משהו מלאכותי של ניגודי טבע ורוח, וכל העולם האובייקטיבי נתון היה להשלכות של הנפש. בימי הביניים הגיע היבט זה לשיא: האדמה ספגה את כל ההשלכות השליליות ואילו השמים היו השליט הנשגב. האדמה הופיעה כיסוד הנשי, השחור, החושני, המוחשי, החומרי, הארצי, גוף רע שהוא ככלא הנמוך, כשאול וכגיהינום. מתוך כך נבע הצורך להציל את הנשמה מתוך השחור הנשי הזה שאליו נפלה, שכן רק החלק הנחות והנפול של הנשמה שייך לעולם הזה. החלק האמיתי והנעלה שייך לשמים.
כל זה, טוען נוימן, נגזר מתוך נפיחת החיים הרוחנית של האל העברי באדמה לשם יצירת האדם, נפיחת חיים שמקורה בצד הזכרי השמימי. יש כאן פרדוקס: הצד האדמתי, אף שהנו ראשוני חייב להיות מוקרב עבור השמים, שכן האדמה האנושית היא מלכתחילה ירודה ומושחתת. נחש האדמה, המייצג נשיות גם בסיפור גן העדן, הופך למקולל, דוחה ומרעיל. נוימן טוען כי שלוש הדתות המונותיאיסטיות וכן ההינדואיזם הנן דתות פטריארכליות אשר שמות דגש על השמים והרוחני שבהם. אפילו אדמה נעלה כמו האדמה הקדושה, למשל, במלחמות הג'יהאד או במקומות הקדושים, מייצגת בסופו של דבר את רוח השמים שדבקה באדמה, כך שאמונות אלו עושות באדמה שירות לצורכי השמים.
נוימן טוען שהורדה בערכה של אם האדמה, הטינה כלפיה והפחד ממנה הנם כולם ביטויים של התודעה הפטריארכלית החלשה, תודעה שאינה יודעת כיצד לעזור לעצמה אלא דרך אלימות כלפי כוחו המקסים והעצום של היסוד האדמתי. גם ברמה האישית, ככל שתודעת הגבר הנה חד-צדדית בגבריותה, בקלות תיווצר אצלו תערובת בין האנימה (Anima, צדו הנשי של הגבר המושלך על האישה, אשר גורם לכך שכך הוא יראה את האישה) לבין הדימוי שיש לו על האם ואימא אדמה. האנימה שלו במצב זה תהיה פרימיטיבית, מתעתעת, ולכן גם מסוכנת, כאשר מאחוריה מבצבצת דמותה של האם הנוראה. אפשרות אחת היא שגבר כזה יחפש נשים נעלות, נסיכיות, שאין בהן שמץ אימהות וארציות, וידבק בהן בדרך טקסית-כפייתית. הוא כמובן יתאכזב כאשר הן לא תמלאנה את משאלותיו.
עם הזמן, עם התחזקות מספקת של התודעה האנושית, ניתן לנשי-אדמתי מקום חדש. נוימן רואה ברנסנס מעין שיא כזה, ובלאונרדו דה וינצ'י כמעין מבשר של היסוד הרוחני-אדמתי החדש. דה וינצ'י העניק לאישה מקום מעבר ליפה ולחושני, ובכך שחרר את העיקרון הנשי מכלאו. הוא טען כי האדמה היא כוכב כמו הירח, ובאופן הזה מוכיחה את אצילותו של עולמנו.
מימד חדש של יצירה הופיע בדמותה של האם סופיה, האדמה כאמנו טבע שלא נטשה את האדם, ולא שברה את חוקיה אשר על פיהם ובתוכה אנו חיים. כלומר, היא האם אשר ממנה נובעים חוקי החוכמה של החיים. האפוס של הרנסנס, ההומניזם והרפורמציה עסקו, לפי נוימן, באותנטיות של האדם ומכאן בתודעה האנושית.
בימינו, טוען נוימן, בניגוד לאינטרוברטיות של ימי הביניים שהשליכה הכול על העולם, נעשתה התודעה אקסטרוברטית ומתוחכמת יותר, פחות משליכה על העולם החיצוני את העולם הפנימי, ובמקום זאת מחפשת את האמת האובייקטיבית. בתהליך זה אנו רואים מצד אחד את ירידת הדומיננטיות של ארכיטיפ השמים, אך מנגד, בדלת האחורית, את עליית אימא אדמה בפנים חדשים. בפניה החדשים היא כביכול אובייקטיבית ומביאה לשחרור מכבלי הסובייקטיביות, אך עם זאת נחשפת סכנת הקבר בתוך אותה אדמה. נוימן טוען שלדבר זה יש סיבה. לדעתו, חרף כל ה"קִדמה" שעברה האנושות, עדיין מזוהה הרוח עם השמים. ואם יש דבר כזה המכונה רוח האדמה, הוא נשאר עדיין מחובר לשטן, אף שאנחנו כבר לא בימי הביניים. השחרור החלקי של האדמה, שהושג דרך ראיית עולם הסוגדת לאובייקטיבית מדעית, הורידה את רוח השמים מנכסיה, או כפי שיונג טוען, "סגרה אותה בבקבוק המעבדתי". אך מה הועלנו? האדם החל מתעניין באדמה כחומר וכמדע, אך נשאר בור לגמרי ביחס ליסוד הרוחני שבה, שכן הרוח הייתה שייכת שוב לשמים. זה התבטא בכל המדעים: בהיסטוריה, בארכיאולוגיה, בביולוגיה, בגיאוגרפיה ובמה שחשבנו שאנו יודעים על עצמנו, על האדם ונפשו — מידע ותו לא. הארכיטיפ של האדמה החל ממלא את כל האופק, אך ללא רוח. לפני הרנסנס היה האדם מוקסם מהשמים וירא אותם, ואילו עתה הפך מוקסם באותה מידה מן האדמה החיצונית, האובייקטיבית. אך מה עם האדמה אשר בנפשו וברוחו? שם נותר האדם פרימיטיבי כמו בימי הביניים, עם אותה אם בולעת! נוימן נותן לאם הבולעת של התקופה האחרונה צורות רבות, ביניהן: ניהיליזם ואגוצנטריות, היסחפות של המון, צבירת אינפורמציה אובססיבית. בסוף, טוען נוימן, מגיחה האם הגדולה שוב בלא-מודע של היחיד בדיוק כפי שהופיעה פעם בשחר ההיסטוריה; וכאשר היא מופיעה מצטרף אליה הנחש הגדול (ראו מלחמת העולם השנייה), לעתים בדמות רוח ואידיאליזם מזויף.
אבל אין כדי לראות בכל אלו את מה שפרויד כינה "יצר המוות", שכן זו האם הגדולה ש"מכה שנית". "היא בולעת בחוסר רחמים כל דבר שנולד. רחם המוות שלה הוא כמו חור גדול שחור הבולע כול. היא אלת הלילה אשר במערות. היא בעלת חמדנות לדם שמפרה אותה, יש להרוות אותה בצאצאים בעלי דם חי. לכן היא כפילגש, לא רק של המוות אלא של ההרג, המלחמות והרדיפות ולעתים אפילו בכוח התפילה". אך עם זאת, מדוע, שואל נוימן, האם, האדמה הגדולה של הלילה, היא בכל זאת גם האם של ההתפתחות, של האיניציאציה? מדוע בכל המיתוסים רק דרך רחמה ניתן היה להגיע אל המקום הקדוש, למקדש, אל הבית? מדוע היו הגיבורים חייבים להיכנס לבטן האדמה, להדס עולם השאול, כפי שעשה אודיסיאוס לפני חזרתו הביתה?
אם מביטים על עשיית הדרך הזו בכלים פטריארכליים, הגיבור מייצג את האור של התודעה, זו הכובשת והמתגברת על הלא-מודע, שהוא למעשה האם הגדולה. הגיבור, המייצג את העולם הפטריארכלי כעולם של התודעה, תמיד התגאה כאשר דרכה רגלו על ראשו של דרקון במעמקים. "התגברת על שני העולמות", אומר יוריסטיאוס להרקולס לאחר שהתגבר על הפחד, ירד לשאול להוציא את הכלב קרברוס וחזר. אך זה פשוט מדי ואין זה מספיק. עם הדרקון, המסמל את הופעתו של ארכיטיפ האדמה, נצטרך עתה, לטוב או לרע, להגיע לפשרה. טרנספורמציה של ערכים תתרחש בהדרגה רק כאשר יהיה לנו ברור שהמטרה האמיתית אינה צריכה להיות כיבוש הרע אלא גאולה שלו. לא ניצחון פטריארכלי ("במקום שהיה הסתמי שם יהיה האני", בשפה פרוידיאנית) אלא מגע של אינטגרציה ומכאן טרנספורמציה של העולם שמתחת. ועד כמה שייראה הדבר מוזר, גאולה זו פירושה שבתוך הנחש הגדול, בתוך השטן, קיים הפוטנציאל לאותה טרנספורמציה. "חיית בשני העולמות", אומרת קירקה המכשפה לאודיסיאוס לאחר שחזר חי ממסע אל השאול. הוא ירד לשם תוך כדי משבר שעבר, ירידה שבה למד את העולם שמתחת, חווה מפגשים וקיבל תשובות. כזהו גם יאסון שיצא מלוע הדרקון בעזרת מדיאה.
כמו בהיסטוריה הדתית, הדיירים הארכיטיפיים של מעמקי הנשיות הם הנחשים. הנחש של התהום הוא בו-זמנית גם הנחש של מרקוריוס (der serpens Merkurii), העיקרון הרוחני המחיה את המעמקים, רוח האדמה.
כניסה לאדמה פירושה נפילה לגיהינום שאותו יש לעבור. כל מי שיכחיש את בעיית האדמה הבוערת בתוכנו עצמנו, יגמור בנפילה למעמקים בדרך קולקטיבית. גם אם הוא יעסוק במיסטיקה היא תהיה שקרית, כיוון שמיסטיקה כזאת היא קולקטיבית ולא אינדיווידואלית; הוא יהפוך להיות כבשה או זאב בקטסטרופה של העֵדר הקולקטיבי המאפיינת את תקופתנו. לאדם המודרני אין שום אי של ביטחון, שלא כפי שהיה לאדם בימי הביניים: לא אפשרות לתירוצים ילדותיים, אפילו לא גן עדן של אידיאלים, וביחס למה שמתקיים בארצנו והמיסטיקה השוטפת אותנו — גם לא הסתתרות מאחורי "זכות אבות" על הארץ על מנת לתרץ מעשים כאלו ואחרים. הפתרון היחידי לאופי הנורא של הנפש הוא ההתנסות באדמה כמקום פנימי, כאימא פרימורדיאלית של כל מה שגר בתוכנו. רק בהכרה זו יכולות האינטגרציה והטרנספורמציה להתרחש. זו האיניציאציה אל תוך המסתורין המטריארכלי, שם תתגלה האם בטבעה הטרנספורמטיבי מעבר לאם האלמנטרית.
"אז היא כמו הירח במלואו תאיר את חשכתה שלה ובבוקר תלד את השמש ואת היום". ככזו היוצרת ומביאה לשינוי, כ"אובייקט הטרנספורמטיבי" בפסיכואנליזה המודרנית, האם היא גם זו המקיפה את השמים. אבל התהליך שמתאר נוימן מתאים כנראה ליחידי סגולה בלבד. שכן מה שאנו רואים בעולמנו הרחוק, ולצערנו גם הקרוב, זו השתלטותה של האם הגדולה, של ארכיטיפ האדמה בצורה המסוכנת ביותר שלה. וכפי שמזהיר נוימן, גישה קולקטיבית-דוגמטית, זו המושלכת על אובייקטים קונקרטיים, זו אשר כביכול מתחדשת ומשתמשת בדימויים ובסמלים נומינוזיים לצרכים אחרים, לעתים לתעמולה, הנה נמוכה ומסוכנת. או-אז, בייחוד בעולם המודרני, שבו לאדם אין כלים להתמודד עם אימא אדמה שכזו, הוא נלכד ברשתה ונסחף "למגפה רוחנית, לדתיות פנאטית, למלחמות קדושות על האל האמיתי, על האמונה האמיתית, על הדוקטרינה האמיתית".
 
הרעב לאדמה, הגעגועים הממושכים אליה והקשר המסובך עמה, ומנגד החיבור החד-צדדי של דורות לארכיטיפ השמים ולרוחני השמימי, יכולים להסביר את הקושי העצום שאנו חווים כאן אצלנו. את הנפילה האובססיבית ל"אדמה האוכלת יושביה". כמו עם הנוודים התנ"כי שעבד את האל אך כמה לאם, הגיע לארצו ונפל ברשתה בתקופת המקרא, אולי כך גם היום.
 
על המחבר
 
ד"ר אריך נוימן (1960-1905) ידוע כתלמידו המבריק ביותר של קרל גוסטב יונג. הוא עלה לארץ בהמלצתו של יונג בשנת 1934, ומאז חי בתל אביב, כתב ויצר בה. הוא היה נשוי ליוליה נוימן ואב לילדיו, מיכה וראלי. נוימן הוא מייסד הקבוצה היונגיאנית בארץ. כל אותן שנים שמר נוימן על קשר הדוק עם יונג. כל דבר שכתב העביר לידיו. עם עליית הנאציזם בגרמניה הזהיר, טען והתריע נוימן גם באוזני יונג ואפילו נגדו על הסכנות הנשקפות באירופה ועל הנקודות העיוורות בתורתו — כוחם השלילי של הארכיטיפים בכלל והגרמניים בפרט — ועל בעיות מוסר קשות העלולות לפרוץ. לאחרונה אף התפרסמה התכתבות נוקבת ביניהם מאותה תקופה שעסקה בנושאים אלו. אריך נוימן ידוע בעיקר בזכות המחקר הגדול שערך בחלקה ההתפתחותי של התיאוריה היונגיאנית שכלל את האם הגדולה (The Great Mother) האחדות הראשונית עמה, שלבי התפתחות האני והקשר בינו לבין האם הגדולה והאב הגדול ((The Child, התפתחות היסוד הנשי בנפש (אמור ופסיכה) והתפתחות התודעה על כל שלביה (Origin and History of Consciousness), וכן על הלא-מודע היוצר Art and the creative unconscious)) ונושאי אתיקה (Depth psychology and new Ethic).
על פי הגישה של נוימן, עובר האני האישי בהתפתחותו את אותם השלבים שעברה התודעה האנושית בהתפתחותה ההיסטורית. לאחר מלחמת העולם השנייה וזוועותיה עסק נוימן בנושא של התפתחות המוסר וכתב על המוסר החדש בספר פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש. מוסר חדש זה חייב, על פי תורתו, לכלול את המפגש עם הצל — גם הצל הקולקטיבי-תרבותי אבל בעיקר זה הפרסונלי — כמו גם את ההכרה בקיומו. שלא כמו במוסר הישן שהיה מושתת על הדחקת הצל או דחייתו. נוימן התעניין מאוד בתהליך היצירתי וכתב על האדם היוצר, האמן, וכן על כוחו היצירתי של הלא-מודע. ספריו השונים של נוימן תורגמו לשפות רבות, ובעולם כולו הוא נחשב לשם דבר בפסיכולוגיית המעמקים הארכיטיפית.
עקב הכתיבה בשפה הגרמנית, הבידוד המסוים שבו היה נתון בישראל, הניתוק מן הממסד האקדמי הישראלי ומן הקבוצה הפסיכואנליטית שפעלה אז בארץ, נוימן לא היה מוכר דיו בישראל וספריו החשובים עדיין לא תורגמו לעברית.
מספריו בעברית
 
פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש, תרגום: שמעון זנדבק, תל אביב: הוצאת שוקן, 1965.
אמור ופסיכה: על ההתפתחות הנפשית של היסוד הנשי, תרגום: מרים רון-בכר, תל אביב: הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1981.
משבר והתחדשות, הוצאת שוקן, 1966.

אריך נוימן

אריך נוימן נולד בברלין בשנת 1905 ועלה לארץ בשנת 1934. הוא ייסד את האגודה היונגיאנית הישראלית ופעל כמורה, מדריך ומטפל במשך כל שנותיו עד למותו בשנת 1960. כתיבתו הפורייה והמקורית היא תרומה משמעותית לתורת הנפש היונגיאנית, כמו גם לנפשו של האדם העכשווי הנאבק על יצירתיותו ושלמות פנימית. לספר מצורף מבוא מאת המתרגמים-עורכים, פסיכולוגים יונגיאניים, פרופ' תמר קרון ומר דוד וילר. המבוא מציג בקצרה את שלוש המסות ואת ייחודו של תרגומן מגרמנית לעברית. ספרו של אריק נוימן, "האדם המיסטי", ראה אור ברסלינג (2007).

עוד על הספר

  • תרגום: יואב ספיר
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: מאי 2007
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 140 עמ' מודפסים
האדם המיסטי אריך נוימן
הקדמה: 
אבי באומן
 
כדי לתת לסוד הרוח את אות הכבוד המגיע לו, כדי להביא לביטוי ולתודעה מלאה את מה שבר-ביטוי, ועם זאת לדעת שמה שאינו אפשרי לביטוי ותודעה יימצא תמיד שם, זוהי רוחה של ארנוס.1
 
תרגום שני המאמרים, "האדם המיסטי" (1948) ו"משמעות ארכיטיפ האדמה בעידן המודרני", (1953) מאפשר לקורא העברי מפגש ראשוני עם שתי יצירות מעניינות ואמיצות ביותר שכתב אריך נוימן, תלמידו הנערץ של ק"ג יונג. היצירות עוסקות בנושאים אקטואליים מאוד לתקופתנו: הארץ, האדמה, שהנה כאם גדולה שאליה מתגעגעים ואליה חוזרים לאחר אלפיים שנות על כל המשתמע מכך, והמיסטיקה — על הטוב שבה, כחלק מתהליך התפתחותי של תודעת האנושות כולה והתפתחות התודעה האישית של האדם כפרט, אך גם על הסכנות הטמונות בכוחה המתעתע והשימוש השקרי בה.
נוימן עלה לארץ ב-1934, טיפל באנשים וכתב את חיבוריו. הוא ראה את עצמו ממשיכם של שני חוקרים דגולים בתחום פסיכולוגיית המעמקים. בראש ובראשונה ראה את עצמו ממשיכו של ק"ג יונג, שאצלו למד ועל ברכי התיאוריה שלו גדל, בנוסף, כיהודי החי בארץ ראה את עצמו גם ממשיכו של זיגמונד פרויד ובעיקר כמי שמשלים את מה שחסר בתורתו. נוימן, שמעולם לא פגש את פרויד אך הכיר את כתביו על בוריים, טוען שהמרכיב היהודי-חילוני האופייני לתקופה שבה חי פרויד בווינה, השפיע השפעה ניכרת גם על האיש וגם על התיאוריה שפיתח, השפעה שניתן לראותה בעיקר במה שחסר בה; מקומם של האם והעיקרון הנשי מצד אחד, ומקומם של כל מה שקרוי מיסטיקה, רוחניות ואפילו דת מנגד.
על פי גרסתו של נוימן,2 דווקא המרכיבים היהודיים-התקופתיים, לצד הצורך של פרויד להיות "מדעי" ו"רציונלי" בכל מחיר, הם שהיטו את תורתו ומנעו ממנו מלהגיע לשכבות עמוקות יותר של הנפש, ואפילו גרמו להתעלמות מהן. ההטיה הייתה בעיקרה לכיוון פטריארכליות יתר, האדרת מקומו של האב והמאבק בדמותו. נוימן טוען כי פרויד הדגיש את חיזוק האני ואת יצירת העל-אני על חשבון ראיית מקומה של האם והמאבק בדמותה. בשפתו של יונג, מה שנשכח או הושמט הוא מרכיב הפרֵדה מדמות האם, לצד תהליך האינדיווידואציה לאורך החיים. מרכיבים אלו יפגוש הקורא בשני המאמרים ובעיקר במאמר על ארכיטיפ האדמה בעידן החדש. נוימן טוען כי פרויד התעלם מן המימד העל-אישי, הארכיטיפי, הפילוגנטי, זה של האב הגדול שבו היה למעשה עסוק, למשל דמותו של משה — אפילו שלא הודה במימד הארכיטיפי של הדמות — וכמובן זה של האם הגדולה. פרויד התעלם גם מן המיסטיקה. במקום אחד אומר פרויד: "לנו היהודים ישנם זמנים קלים יותר מאשר להם (הגויים) מאחר שאנו משוחררים מאלמנטים מיסטיים". בשפת ג'ונס, שחיבר את הביוגרפיה של פרויד: "We Jews have an easier time, having no mystical elements". נוימן אומר שמדבריו של פרויד משתמע ש"הלא-יהודים", בניגוד לנו היהודים, תפוסים בתכנים דתיים ונותנים להם משמעות נפשית מיוחדת.3 אופייני להם (לפרויד וממשיכיו), מוסיף נוימן, שהם משתמשים במושג מיסטיקה כאשר הם מדברים על תכנים דתיים. חוסר המודעות של פרויד לרלוונטיות של הרקע ההיסטורי שלו, ואולי ההכחשה של רקע תרבותי והיסטורי כחלק ממבנה הנפש בכלל, הם חלק מתסביך האופייני, לדעת נוימן, לכל הקבוצה שסבבה את פרויד. נוימן מזדעק לנוכח השִכחה של המורשת ובעיקר של הקבלה והחסידות, תנועות שיצרו רעיונות מיסטיים כבירים שמהם אי אפשר להתעלם, ותוהה איך אפשר שלא לראות בהן חלק ממבנה הנפש.
ובכל זאת, כנותו הפנימית של פרויד הביאה אותו לבסוף, כפי שמופיע במאמר "טוטם וטאבו", להודות בכך שדמותה של האם-האלה, אשר הנה קדומה מן האב-האל, חסרה בתיאוריה שפיתח ביחס לאדם. "אך עם זאת", טוען נוימן, "הוא לא גילה את משמעותה העצומה של האם גם בגורל האדם היחיד וגם בזו של האנושות". וכפי שיודעים אנו, זו למעשה גולת הכותרת אצל נוימן. על כן, טוען נוימן, התיאוריה הפרוידיאנית חסרה, בין השאר, הבנה של טבע הדת ויצירת האמנות, ואולי גם את הקשר לאדמה שמקורו בנפש האדם, ראשית מתוך הקשר הראשוני לאם האלה — ולא רק כאדמת קודש בעקבות צו האל או ארץ האבות. מעבר לכול, טוען נוימן, ביקש פרויד לשחרר את האדם מההדחקות בקשר לאב הזקן, אב אשר אליו הוא עצמו נשאר מקובע. אולם, כמו עבור משה הגדול, גם עבור פרויד נשארה הארץ המובטחת, אשר בה לאימא אדמה יש מקום לצד אב השמים, מקום רחוק שאליו לא יגיע לעולם.
ולנוימן היה המזל. פריצת הדרך של פרויד, הצידה לדרך שקיבל מיונג וגאונות ההתבוננות שלו עצמו הם הם שעזרו לו להגיע לארצה של האם הגדולה תרתי משמע. הוא הגיע אליה הן באופן הקונקרטי, בכך שעלה לפלשתינה, אולם בעיקר בכניסה העמוקה והיסודית שנכנס לקרביה של האם הגדולה, הן בחקירתו את הדימוי הארכיטיפי-קולקטיבי והן כהבנתה כאם הגדולה בפנימיות הנפש, ללא כל חשש מהאלמנטים המיסטיים ומן ה"שטויות האטוויסטיות",4 כפי שכינו זאת בני דורו של פרויד.
את הטריטוריה הנפשית שאליה הגיע נוימן יכיר הקורא בספר זה; הוא ייווכח לדעת שלא רק שנוימן אינו נרתע מן המיסטיקה, אלא שהמיסטיקה הדואליסטית והגנוסטית שממנה נזהרת היהדות, היא זו המעניינת אותו. כדבריו: "חשוב לגלות את המעיינות של המים החיים והאמיתיים שהוקפאו בזמנם ביהדות, כדי להביא אותה לזרימה מחודשת".5
במאמרו הראשון בספר שלפנינו — "על האדם המיסטי" ("Der Mystische Mensch"), מאמר שהוצג בארנוס בשנת 1948 — טוען נוימן שהתפתחות האנושות הנה באופן בסיסי ההתפתחות לעבר תודעת האני, וכל צעד בהתפתחות זו מלווה בסבל. התפתחות זו, הן ברמה הקולקטיבית של התפתחות תודעת האדם בכלל והן ברובד האישי המקביל, מלווה בתהליך שנוימן מכנה תהליך מיסטי. לפי נוימן, התהליך הוא מיסטי כיוון שהוא נע ונד בין ייצוגי האני (האגו) והתודעה, אשר הנם חדשים יחסית ואישיים, לבין הדימויים הנומינוזיים של הלא-מודע, של ארכיטיפ העצמי, שהוא עתיק יומין ועל-אישי. עלינו להכיר בכוחו של הלא-מודע, שמפגשינו (בעיקר הראשוניים) עמו הם מיסטיים בטבעם. הם אלו המשנים אותנו. כוחו של הלא-מודע הוא כוח שאותו אנו חיים והוא חי בתוכנו, זה הכוח של העצמי היוצר.6 נוימן ממשיך ואומר שהדרך לתודעה אחראית של האני לשם בהירות ראייתו והבחנתו נרכשת ראשית במאבק, בהיפרדות מהמצב של האחדות הראשונית, המצב האורובורי, כפי שהוא מכנה זאת, היפרדות מגן העדן של האחדות הבלתי מעורערת עם האם המושלמת. "כל התפתחות התודעה לשלביה השונים היא בטבעה מיסטית, כי מפגישה את האני, כל פעם באופן שונה, עם הצד האחר, הלא מודע, הנומינוזי, המקסים והמעורר יראה גם יחד". בתהליך זה האגו חייב לחשוף את עצמו, לחוות את הניגודים אשר מתקיימים בנפש — זהו המפגש המיסטי שרק הוא ככזה יביא לתמורה, לטרנספורמציה, להולדת הדבר השלישי. אבל, אומר נוימן, משנכנס האדם לפרדוקס המיסטי, להכרה בניגודים, נכנס הוא לפרדס, ובאופן הזה הוא גם מסכן את עצמו. הכול תלוי כמובן ברמת ההתפתחות של תודעתו האינדיווידואלית, דהיינו ברמת האינדיווידואציה שלו. ובנקודה זו ממש מחדש לנו נוימן חידוש התפתחותי בעניין המיסטיקה הקשורה לשלבים של התפתחות התודעה.
נוימן מתאר רצף של תקופות האופייניות הן להתפתחות של התודעה בציר האונטוגנזי — התפתחות התרבות האנושית — והן להתפתחות התודעה בנפש היחיד. כלומר, נוימן מבחין בצורות שונות של התופעה המיסטית על רצף התפתחותי ומאפיין כל תקופה. התהליך מתחיל בתקופה האורובורית (האחדות המושלמת עם האם והעולם): זו המיסטיקה האורובורית, מיסטיקת המקור, שבה אין הפרדה ומתוך כך גם אין יכולת לתת לעולם, אין יכולת לתרום את אשר אתה חווה, מיסטיקה שבה יתפלל האדם, למשל, "שחרר אותי מעצמי", או שברמה הקולקטיבית של תיקון העולם זאת תהיה מיסטיקה שתאמר: "אני עדיין כל כך אבוד, אסוף אותי, רועה". מיסטיקאי מהסוג הזה לא רק שאינו מצליח להשתחרר מן האחדות הראשונית אלא אפילו נמשך אליה. זו כמובן אינה המיסטיקה של השלב הבא, שלב הגיבור, שבו נפרד האני מן האם ומן הלא-מודע. זו כמובן גם אינה המיסטיקה של האינדיווידואציה, שבה האדם כבר עבר כברת דרך או חי את חייו ויכול לחזור ולעמוד מול הלא-מודע ממקום אחר. מיסטיקה זו גם אינה כלולה במיסטיקות מפותחות יותר הקשורות במוות ובסיום החיים.
לאחר התקופה האורובורית נכנס האדם לתקופת הילדות, בה יש לאם הגדולה ולחיים בחסותה מקום מרכזי. תקופה מטריארכלית זו אפיינה את ההתפתחות האנושית בשלב קדום ומאפיינת שלב התפתחותי בחייו של כל פרט. בהמשך, בנעורים, מתחיל החיכוך עם צדה האפל והבולע של האם הארכיטיפית — השלמת הבגרות נעשית עם המלחמה בדרקון — אך בכל השלבים הללו המיסטיקה עדיין סגורה במעגל פנימי ובמהותה מתרחשת למעשה יותר בין האדם לעצמו. רק בהמשך, לאחר הפרדה מן האם וממשפחת המקור, מתרחשים תהליכים של איניציאציה — חניכה, חיבור של אהבה וזוגיות, שגם להם מיסטיקה משלהם. לאחר מכן מגיע שלב הלידה מחדש, עד החתונה הפנימית-הקדושה, ה-Hierosgamos, ובעקבותיה חזרה לאלמנטים של האם הגדולה. עתה יעשה עמה האני אינטגרציה מחודשת וחלקים ממנה יהפכו למרכיבים של העצמי. בשלב זה, במקביל, משתנה אופיה של המיסטיקה. היא הופכת להיות קשורה יותר אל העולם החיצון ומתאחדת עם העולם שמעבר, אך ממקום חדש.
בכל התהליכים הללו, החל בהפרדה ובהשתחררות וכלה באינטגרציה, מקומה של האם הגדולה מרכזי ביותר. לשם כך עלינו לחזור ולהבין את ארכיטיפ האדמה המייצג אותה. עלינו להבין כיצד נגרום לשחרורה של רוח האדמה הכלואה בתוך האדמה, כיצד נהפוך אותה לרוח עצמאית שתהיה שונה במהותה מרוח השמים, אשר אותה בלבד אנו רגילים כל כך לראות כרוח. בנושאים אלו עוסק המאמר השני: "משמעותו של ארכיטיפ האדמה בעידן החדש".
נוימן אינו שם דגש על צו האב-האל וההלכה היוצאת ממנו, אלא על האלה, האם הקודמת לו, על הזיווג ביניהם שקיבל מקום מחודש בקבלה ובחסידות. בכתב-היד "האדם היהודי בעתות התגלות: תרומות לפסיכולוגית המעמקים"7 — מאמר שנוימן סירב לפרסם בנימוק שאינו בקיא דיו בעניינו — טוען נוימן, שכאשר הוא מביט לאחור בעם ישראל בתקופת המקרא, שבה שלט רק אלמנט האב-האל ואלמנט האם האלה והטבע הודחק, הוא מבחין בקבוצה ששלט בה דווקא השיגעון לתפיסת קרקע. נוימן קושר זאת לכמיהה של העברים לאדמה, לאם הנצחית שהודחקה לנוכח הסגידה לאל. בווריאציה מאוחרת הרבה יותר, בגלות, כל יהודי שירצה לעבוד את האל עבודה נאמנה נתון יהיה לאותה כמיהה לציון, לירושלים, אך כבר בתקופת המקרא, דווקא עם התנחלות העם בארצו — ההתיישבות החקלאית והחשיפה לכוחות הטבע, לאחר שהיה מורגל בנוודות ורעב לאם — ניכרת השפעה מחוזקת ולעתים מוטרפת של כוחה של אם האדמה. העצמת כוחה של האם-הארץ עם התנחלות עם ישראל בארצו, מגדילה את הקונפליקט בין הניגודים. לפי נוימן, הרלוונטיות של הבנת ארכיטיפ האדמה והאם הגדולה כחלק ממנה הנה חשובה ביותר, שכן האם הגדולה נשארה, למרות כל עבודת השם הממושכת, דומיננטית בלא-מודע העברי. אמנם במקור עבודת האל העברי נועדה לפגוע בעוצמתה המפחידה והמפתה של האם, אך הכמיהה לקרקע, למולדת שהיא אימהות מובהקת, תמיד נשארה עזה ביותר. לכן כדאי להכירה לפני ולפנים.
במאמר על ארכיטיפ האדמה מציג נוימן את התפתחות התודעה האנושית שהתחילה מהפיצול הבלתי נמנע של שמים וארץ, פיצול שהוביל להתמקדות חד-צדדית בשמים כמקור האור, הבהיר, הזכרי, האובייקטיבי, והפך את האדמה לגופנית, חומרית וסטטית. כאילו נוצר משהו מלאכותי של ניגודי טבע ורוח, וכל העולם האובייקטיבי נתון היה להשלכות של הנפש. בימי הביניים הגיע היבט זה לשיא: האדמה ספגה את כל ההשלכות השליליות ואילו השמים היו השליט הנשגב. האדמה הופיעה כיסוד הנשי, השחור, החושני, המוחשי, החומרי, הארצי, גוף רע שהוא ככלא הנמוך, כשאול וכגיהינום. מתוך כך נבע הצורך להציל את הנשמה מתוך השחור הנשי הזה שאליו נפלה, שכן רק החלק הנחות והנפול של הנשמה שייך לעולם הזה. החלק האמיתי והנעלה שייך לשמים.
כל זה, טוען נוימן, נגזר מתוך נפיחת החיים הרוחנית של האל העברי באדמה לשם יצירת האדם, נפיחת חיים שמקורה בצד הזכרי השמימי. יש כאן פרדוקס: הצד האדמתי, אף שהנו ראשוני חייב להיות מוקרב עבור השמים, שכן האדמה האנושית היא מלכתחילה ירודה ומושחתת. נחש האדמה, המייצג נשיות גם בסיפור גן העדן, הופך למקולל, דוחה ומרעיל. נוימן טוען כי שלוש הדתות המונותיאיסטיות וכן ההינדואיזם הנן דתות פטריארכליות אשר שמות דגש על השמים והרוחני שבהם. אפילו אדמה נעלה כמו האדמה הקדושה, למשל, במלחמות הג'יהאד או במקומות הקדושים, מייצגת בסופו של דבר את רוח השמים שדבקה באדמה, כך שאמונות אלו עושות באדמה שירות לצורכי השמים.
נוימן טוען שהורדה בערכה של אם האדמה, הטינה כלפיה והפחד ממנה הנם כולם ביטויים של התודעה הפטריארכלית החלשה, תודעה שאינה יודעת כיצד לעזור לעצמה אלא דרך אלימות כלפי כוחו המקסים והעצום של היסוד האדמתי. גם ברמה האישית, ככל שתודעת הגבר הנה חד-צדדית בגבריותה, בקלות תיווצר אצלו תערובת בין האנימה (Anima, צדו הנשי של הגבר המושלך על האישה, אשר גורם לכך שכך הוא יראה את האישה) לבין הדימוי שיש לו על האם ואימא אדמה. האנימה שלו במצב זה תהיה פרימיטיבית, מתעתעת, ולכן גם מסוכנת, כאשר מאחוריה מבצבצת דמותה של האם הנוראה. אפשרות אחת היא שגבר כזה יחפש נשים נעלות, נסיכיות, שאין בהן שמץ אימהות וארציות, וידבק בהן בדרך טקסית-כפייתית. הוא כמובן יתאכזב כאשר הן לא תמלאנה את משאלותיו.
עם הזמן, עם התחזקות מספקת של התודעה האנושית, ניתן לנשי-אדמתי מקום חדש. נוימן רואה ברנסנס מעין שיא כזה, ובלאונרדו דה וינצ'י כמעין מבשר של היסוד הרוחני-אדמתי החדש. דה וינצ'י העניק לאישה מקום מעבר ליפה ולחושני, ובכך שחרר את העיקרון הנשי מכלאו. הוא טען כי האדמה היא כוכב כמו הירח, ובאופן הזה מוכיחה את אצילותו של עולמנו.
מימד חדש של יצירה הופיע בדמותה של האם סופיה, האדמה כאמנו טבע שלא נטשה את האדם, ולא שברה את חוקיה אשר על פיהם ובתוכה אנו חיים. כלומר, היא האם אשר ממנה נובעים חוקי החוכמה של החיים. האפוס של הרנסנס, ההומניזם והרפורמציה עסקו, לפי נוימן, באותנטיות של האדם ומכאן בתודעה האנושית.
בימינו, טוען נוימן, בניגוד לאינטרוברטיות של ימי הביניים שהשליכה הכול על העולם, נעשתה התודעה אקסטרוברטית ומתוחכמת יותר, פחות משליכה על העולם החיצוני את העולם הפנימי, ובמקום זאת מחפשת את האמת האובייקטיבית. בתהליך זה אנו רואים מצד אחד את ירידת הדומיננטיות של ארכיטיפ השמים, אך מנגד, בדלת האחורית, את עליית אימא אדמה בפנים חדשים. בפניה החדשים היא כביכול אובייקטיבית ומביאה לשחרור מכבלי הסובייקטיביות, אך עם זאת נחשפת סכנת הקבר בתוך אותה אדמה. נוימן טוען שלדבר זה יש סיבה. לדעתו, חרף כל ה"קִדמה" שעברה האנושות, עדיין מזוהה הרוח עם השמים. ואם יש דבר כזה המכונה רוח האדמה, הוא נשאר עדיין מחובר לשטן, אף שאנחנו כבר לא בימי הביניים. השחרור החלקי של האדמה, שהושג דרך ראיית עולם הסוגדת לאובייקטיבית מדעית, הורידה את רוח השמים מנכסיה, או כפי שיונג טוען, "סגרה אותה בבקבוק המעבדתי". אך מה הועלנו? האדם החל מתעניין באדמה כחומר וכמדע, אך נשאר בור לגמרי ביחס ליסוד הרוחני שבה, שכן הרוח הייתה שייכת שוב לשמים. זה התבטא בכל המדעים: בהיסטוריה, בארכיאולוגיה, בביולוגיה, בגיאוגרפיה ובמה שחשבנו שאנו יודעים על עצמנו, על האדם ונפשו — מידע ותו לא. הארכיטיפ של האדמה החל ממלא את כל האופק, אך ללא רוח. לפני הרנסנס היה האדם מוקסם מהשמים וירא אותם, ואילו עתה הפך מוקסם באותה מידה מן האדמה החיצונית, האובייקטיבית. אך מה עם האדמה אשר בנפשו וברוחו? שם נותר האדם פרימיטיבי כמו בימי הביניים, עם אותה אם בולעת! נוימן נותן לאם הבולעת של התקופה האחרונה צורות רבות, ביניהן: ניהיליזם ואגוצנטריות, היסחפות של המון, צבירת אינפורמציה אובססיבית. בסוף, טוען נוימן, מגיחה האם הגדולה שוב בלא-מודע של היחיד בדיוק כפי שהופיעה פעם בשחר ההיסטוריה; וכאשר היא מופיעה מצטרף אליה הנחש הגדול (ראו מלחמת העולם השנייה), לעתים בדמות רוח ואידיאליזם מזויף.
אבל אין כדי לראות בכל אלו את מה שפרויד כינה "יצר המוות", שכן זו האם הגדולה ש"מכה שנית". "היא בולעת בחוסר רחמים כל דבר שנולד. רחם המוות שלה הוא כמו חור גדול שחור הבולע כול. היא אלת הלילה אשר במערות. היא בעלת חמדנות לדם שמפרה אותה, יש להרוות אותה בצאצאים בעלי דם חי. לכן היא כפילגש, לא רק של המוות אלא של ההרג, המלחמות והרדיפות ולעתים אפילו בכוח התפילה". אך עם זאת, מדוע, שואל נוימן, האם, האדמה הגדולה של הלילה, היא בכל זאת גם האם של ההתפתחות, של האיניציאציה? מדוע בכל המיתוסים רק דרך רחמה ניתן היה להגיע אל המקום הקדוש, למקדש, אל הבית? מדוע היו הגיבורים חייבים להיכנס לבטן האדמה, להדס עולם השאול, כפי שעשה אודיסיאוס לפני חזרתו הביתה?
אם מביטים על עשיית הדרך הזו בכלים פטריארכליים, הגיבור מייצג את האור של התודעה, זו הכובשת והמתגברת על הלא-מודע, שהוא למעשה האם הגדולה. הגיבור, המייצג את העולם הפטריארכלי כעולם של התודעה, תמיד התגאה כאשר דרכה רגלו על ראשו של דרקון במעמקים. "התגברת על שני העולמות", אומר יוריסטיאוס להרקולס לאחר שהתגבר על הפחד, ירד לשאול להוציא את הכלב קרברוס וחזר. אך זה פשוט מדי ואין זה מספיק. עם הדרקון, המסמל את הופעתו של ארכיטיפ האדמה, נצטרך עתה, לטוב או לרע, להגיע לפשרה. טרנספורמציה של ערכים תתרחש בהדרגה רק כאשר יהיה לנו ברור שהמטרה האמיתית אינה צריכה להיות כיבוש הרע אלא גאולה שלו. לא ניצחון פטריארכלי ("במקום שהיה הסתמי שם יהיה האני", בשפה פרוידיאנית) אלא מגע של אינטגרציה ומכאן טרנספורמציה של העולם שמתחת. ועד כמה שייראה הדבר מוזר, גאולה זו פירושה שבתוך הנחש הגדול, בתוך השטן, קיים הפוטנציאל לאותה טרנספורמציה. "חיית בשני העולמות", אומרת קירקה המכשפה לאודיסיאוס לאחר שחזר חי ממסע אל השאול. הוא ירד לשם תוך כדי משבר שעבר, ירידה שבה למד את העולם שמתחת, חווה מפגשים וקיבל תשובות. כזהו גם יאסון שיצא מלוע הדרקון בעזרת מדיאה.
כמו בהיסטוריה הדתית, הדיירים הארכיטיפיים של מעמקי הנשיות הם הנחשים. הנחש של התהום הוא בו-זמנית גם הנחש של מרקוריוס (der serpens Merkurii), העיקרון הרוחני המחיה את המעמקים, רוח האדמה.
כניסה לאדמה פירושה נפילה לגיהינום שאותו יש לעבור. כל מי שיכחיש את בעיית האדמה הבוערת בתוכנו עצמנו, יגמור בנפילה למעמקים בדרך קולקטיבית. גם אם הוא יעסוק במיסטיקה היא תהיה שקרית, כיוון שמיסטיקה כזאת היא קולקטיבית ולא אינדיווידואלית; הוא יהפוך להיות כבשה או זאב בקטסטרופה של העֵדר הקולקטיבי המאפיינת את תקופתנו. לאדם המודרני אין שום אי של ביטחון, שלא כפי שהיה לאדם בימי הביניים: לא אפשרות לתירוצים ילדותיים, אפילו לא גן עדן של אידיאלים, וביחס למה שמתקיים בארצנו והמיסטיקה השוטפת אותנו — גם לא הסתתרות מאחורי "זכות אבות" על הארץ על מנת לתרץ מעשים כאלו ואחרים. הפתרון היחידי לאופי הנורא של הנפש הוא ההתנסות באדמה כמקום פנימי, כאימא פרימורדיאלית של כל מה שגר בתוכנו. רק בהכרה זו יכולות האינטגרציה והטרנספורמציה להתרחש. זו האיניציאציה אל תוך המסתורין המטריארכלי, שם תתגלה האם בטבעה הטרנספורמטיבי מעבר לאם האלמנטרית.
"אז היא כמו הירח במלואו תאיר את חשכתה שלה ובבוקר תלד את השמש ואת היום". ככזו היוצרת ומביאה לשינוי, כ"אובייקט הטרנספורמטיבי" בפסיכואנליזה המודרנית, האם היא גם זו המקיפה את השמים. אבל התהליך שמתאר נוימן מתאים כנראה ליחידי סגולה בלבד. שכן מה שאנו רואים בעולמנו הרחוק, ולצערנו גם הקרוב, זו השתלטותה של האם הגדולה, של ארכיטיפ האדמה בצורה המסוכנת ביותר שלה. וכפי שמזהיר נוימן, גישה קולקטיבית-דוגמטית, זו המושלכת על אובייקטים קונקרטיים, זו אשר כביכול מתחדשת ומשתמשת בדימויים ובסמלים נומינוזיים לצרכים אחרים, לעתים לתעמולה, הנה נמוכה ומסוכנת. או-אז, בייחוד בעולם המודרני, שבו לאדם אין כלים להתמודד עם אימא אדמה שכזו, הוא נלכד ברשתה ונסחף "למגפה רוחנית, לדתיות פנאטית, למלחמות קדושות על האל האמיתי, על האמונה האמיתית, על הדוקטרינה האמיתית".
 
הרעב לאדמה, הגעגועים הממושכים אליה והקשר המסובך עמה, ומנגד החיבור החד-צדדי של דורות לארכיטיפ השמים ולרוחני השמימי, יכולים להסביר את הקושי העצום שאנו חווים כאן אצלנו. את הנפילה האובססיבית ל"אדמה האוכלת יושביה". כמו עם הנוודים התנ"כי שעבד את האל אך כמה לאם, הגיע לארצו ונפל ברשתה בתקופת המקרא, אולי כך גם היום.
 
על המחבר
 
ד"ר אריך נוימן (1960-1905) ידוע כתלמידו המבריק ביותר של קרל גוסטב יונג. הוא עלה לארץ בהמלצתו של יונג בשנת 1934, ומאז חי בתל אביב, כתב ויצר בה. הוא היה נשוי ליוליה נוימן ואב לילדיו, מיכה וראלי. נוימן הוא מייסד הקבוצה היונגיאנית בארץ. כל אותן שנים שמר נוימן על קשר הדוק עם יונג. כל דבר שכתב העביר לידיו. עם עליית הנאציזם בגרמניה הזהיר, טען והתריע נוימן גם באוזני יונג ואפילו נגדו על הסכנות הנשקפות באירופה ועל הנקודות העיוורות בתורתו — כוחם השלילי של הארכיטיפים בכלל והגרמניים בפרט — ועל בעיות מוסר קשות העלולות לפרוץ. לאחרונה אף התפרסמה התכתבות נוקבת ביניהם מאותה תקופה שעסקה בנושאים אלו. אריך נוימן ידוע בעיקר בזכות המחקר הגדול שערך בחלקה ההתפתחותי של התיאוריה היונגיאנית שכלל את האם הגדולה (The Great Mother) האחדות הראשונית עמה, שלבי התפתחות האני והקשר בינו לבין האם הגדולה והאב הגדול ((The Child, התפתחות היסוד הנשי בנפש (אמור ופסיכה) והתפתחות התודעה על כל שלביה (Origin and History of Consciousness), וכן על הלא-מודע היוצר Art and the creative unconscious)) ונושאי אתיקה (Depth psychology and new Ethic).
על פי הגישה של נוימן, עובר האני האישי בהתפתחותו את אותם השלבים שעברה התודעה האנושית בהתפתחותה ההיסטורית. לאחר מלחמת העולם השנייה וזוועותיה עסק נוימן בנושא של התפתחות המוסר וכתב על המוסר החדש בספר פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש. מוסר חדש זה חייב, על פי תורתו, לכלול את המפגש עם הצל — גם הצל הקולקטיבי-תרבותי אבל בעיקר זה הפרסונלי — כמו גם את ההכרה בקיומו. שלא כמו במוסר הישן שהיה מושתת על הדחקת הצל או דחייתו. נוימן התעניין מאוד בתהליך היצירתי וכתב על האדם היוצר, האמן, וכן על כוחו היצירתי של הלא-מודע. ספריו השונים של נוימן תורגמו לשפות רבות, ובעולם כולו הוא נחשב לשם דבר בפסיכולוגיית המעמקים הארכיטיפית.
עקב הכתיבה בשפה הגרמנית, הבידוד המסוים שבו היה נתון בישראל, הניתוק מן הממסד האקדמי הישראלי ומן הקבוצה הפסיכואנליטית שפעלה אז בארץ, נוימן לא היה מוכר דיו בישראל וספריו החשובים עדיין לא תורגמו לעברית.
מספריו בעברית
 
פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש, תרגום: שמעון זנדבק, תל אביב: הוצאת שוקן, 1965.
אמור ופסיכה: על ההתפתחות הנפשית של היסוד הנשי, תרגום: מרים רון-בכר, תל אביב: הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, 1981.
משבר והתחדשות, הוצאת שוקן, 1966.