אדם ומשמעות

הנפש וגלגול מישורי המציאות

 

 

 

 

Die Psyche und die Wandlung der Wirklichkeitsebenen.

 

Eranos Jahrbuch 1952 (XXI)

Rhein Verlag, Zürich 1953

 

 

 

 

 

I

 

אני עומד לפניכם הפעם ובי לא מעט חששות, שכן אני מודע לבעייתיות של החומר שעליו אני עומד להרצות. ניסיונות לפרשנות, שאינם עובדות ואף לא הוכחות, יותר שאלות מאשר תשובות — ואף באלה כל מה שיש לי לומר הוא בסימן שאלה. אולם החלטתי לנסות להציג מסה זו, מכיוון שאני פוגש שוב ושוב אנשים אשר אותן בעיות גרמו להם אותם כאבי ראש. ואם אמרתי כאבי ראש, הרי זה בלשון המעטה.

 

מאמצי הבוסר שלנו מכוונים לתיאוריה של הנפש אשר כוללת נתונים והתנסויות שאין בכוונתנו להוכיח כאן, ואנו מניחים מראש שהם מוכחים. על תיאוריה זו לכלול תופעות פראפסיכולוגיות וכמו כן את טבעם המקדים של חלומות ילדות וחלומות התחלתיים, את תוקפו של האורקל אי־צ'ינג [ספר התמורות] ותופעות של סינכרוניות אשר פרופסור יונג גילה והבהיר באופן חלקי.2 לדעתנו יש להרחיב רעיונות אלה ולהצביע על תרומתם לשדה הביולוגיה ולזה של רוח החיים בכלל. שכן מדובר כאן ממש בניסיון לקבוע את אחדותה של מציאות אשר אינה ניתנת עוד או אינה ניתנת עוד באופן מוחלט לחיתוך על ידי קיטוב תודעתנו לעולם חיצוני פיזי־ביולוגי ועולם פנימי־נפשי.

 

עבודותיו של פרופסור יונג, בייחוד על "רוח הפסיכולוגיה"3 ועל "סינכרוניות", נתנו לי עוז רוח. אולם ברצוני להסב את תשומת לבכם לכך שכל האחריות לכל מה שאני עומד לומר כאן היא שלי. בסופו של דבר מגיע הרגע שבו כל אחד מאתנו חייב לסכן את עורו בפני הציבור.

 

אין זה אפשרי עבורי להחזיק בענווה האופיינית לגישה המדעית והנחשבת למעֲלה בימינו, ולהישאר בגבולות של המוכח בלבד. חיוני בעיניי להסתכן ולשאול מחדש את שאלת פשר המשמעות לאדם, ולנסות לשרטט דימוי אחדותי של מעמד האדם בתבל. מן הסתם שרטוט זה אינו יכול להיות שלם, אך נראה לי שדימוי אחדותי כזה מאזן את ההתפרקות לחלקיקים המתרחשת במציאותו החיצונית. במובן הזה, הרי כהרגלי מקורו של ניסיוני המוצג במסה זו הוא בעבודתי הפסיכותרפויטית היומיומית ואליה הוא שב.

 

הזהירות המדעית, אשר אינה מביאה בחשבון את הרעב הנפשי של האדם להתמצאות ומנסה לספקו באבנים במקום בלחם חי, מובילה לכך שבני האדם ילכו לחפש להם לחם גם אם הלחם הוא מהסוג הזול ביותר. כפועל יוצא מכך שהמדע מבטל את חיפושו של היחיד אחר שאלת המשמעות נדחפים בני האדם לחפש את המשמעות בתנועות קולקטיביות אשר למראית עין מספקות תשובה לשאלה, אולם הן מרוקנות את פנימיותם ומכחידות אותם מבחוץ.

 

המסה הזו מבוססת על איכויות שונות של ידע אשר אנו פוגשים אצל כל יחיד. הדימוי הרווח של ידע הוא ידע מודע, כלומר צורת ידע ממורכזת אגו. תוכני ידע זה מחוברים לאגו ויוצרים מערכת סגורה פחות או יותר. אפילו תכנים שהפכו להיות לא מודעים — כלומר תכנים שהיו מחוברים לאגו והפכו ללא מודעים על ידי שקיעתם בלא־מודע, שנשכחו אך נותרו בני זיכרון, הודחו והודחקו — שייכים למערכת ידע ממורכזת אגו. כבר כאן מתעוררת השאלה האם ניתן לשייך למערכת ידע זו "ידע חושי", כלומר תכנים אשר מובאים למודע על ידי היפנוזה, כמו התנסויות ותפיסות תת־סִפִּיות, שהרי תכנים אלה יכולים להפוך למודעים גם בלי שיהיו מחוברים לאגו.

 

כאן עומדים אנו בפני עובדת קיומה של מערכת ידע לא ממורכזת, כלומר שעלינו להניח שמערכת התפיסה כוללת בתוכה ידע מורכב של תכנים רבי־פנים. ובכל זאת ידע זה אינו ממורכז, לדוגמה — אינו מחובר לאגו. נשאלת השאלה האם עלינו עדיין לכנות תכנים של מערכת זו תוכני תודעת אגו. מכל מקום, מדובר בתכנים אשר ניתן לחברם בקלות לאגו ולמערכת התודעה. ייתכן שעלינו לכנות תוכני ידע זה ידע שמחוץ לאגו או ידע חוצני;4 הכוונה בכך לידע אשר אינו מחובר במקורו לקומפלקס־אגו. הווה אומר, תוכן נשכח או מודחק הוא לא מודע אך אינו ידע חוּצני, ואילו תכנים של תפיסה תת־ספית אשר מלכתחילה אינם מחוברים לקומפלקס האגו, יש לכנות במובן רחב יותר ידע מודע אך חוצני.5

 

כאשר באופן ציורי אנו מדברים על גוני בהירות שונים של התודעה, כוונתנו על פי רוב ל"מרחקים" שונים של התכנים ממוֹקד תודעת־האגו. התכנים המצויים במוקד התודעה הם בהירים, האחרים פחות בהירים עד אפלים, והתכוונותה של תודעת־האגו לתכנים לא מודעים או לא מוכרים לה מעלה אותם אל אור התודעה.

 

כל תוכני הידע המודע אשר ממורכזים באגו יכולים לקבוע את התנהגותו הרפלקסיבית ובעלת המשמעות המודעת. אנו רגילים, ולא בלי סיבה טובה, לכנות תכנים אלה בלבד "ידע". אולם אם נחשוב על המושג "ידע לא מודע", אזי מתברר כמובן מאליו שיש דרגות שונות, רמות שונות או איכויות שונות של ידע. מתעוררת השאלה אילו יחסי גומלין מתקיימים בין רמות ואיכויות שונות אלה, ובאיזה אופן הם מבנים את תפיסת עולמנו.

 

בנקודה זו אנו מגיעים לשיוך חשוב ובעייתי למדי לדעתנו, של הידע לתודעה ושל אי־ידע ללא־מודע, שיוך אשר אף הוא אינו בדוק. אנו מניחים כמובן מאליו שההתפתחות של רוח החיים המובילה לתודעה האנושית מייצגת התפתחות מהלא־מודע ואי־ידע לתודעה ולידע. אך משמעותו של לא־מודע היא חוסר מודעות של הידע בלבד, לא היעדרו של ידע. יש צורות רבות של ידע לא מודע. תודעת אגו מייצגת אך ורק צורה מסוימת של ידע, אשר לחדותה, דיוקה ושימושה בשירות האגו מחיר גבוה של חד־צדדיות. כשם שהאגו מייצג רק קומפלקס אחד מבין ריבוי הישויות הנפשיות, גם אם ייחודי ומוביל, כך גם הידע המשויך לו הנו ידע ייחודי ומוגבל, המוותר על ריבוי הפנים של צורות ידע אחרות.

 

השיוך הבלעדי שלנו את הידע למערכת תודעת אגו הוא ביטוי להיותנו נשלטים על ידי קומפלקס־אגו שאנו נוהגים לזהותו עם האישיות כולה. שיוך זה הנו חיוני ובעל משמעות מנקודת מבט התפתחותית, אולם עם זאת הוא אינו נכון והוא הגורם האחראי לצמצום מסוכן של האופקים וה"ידע" שלנו.

 

ההכרה בחוסר שלמותה של תודעת אגו ובכך שהאגו אינו זהה עם האישיות כולה הובילה למושג ה"לא־מודע" בפסיכולוגיית המעמקים. התפיסה המטעה שתודעת אגו זהה עם ידע, ולא־מודע זהה עם אי־ידע, הנה מובנת מאחר שהיא נכונה מבחינת קומפלקס האגו אשר יודע על אודות תכניו של המודע אך אינו יודע דבר על אודות תכניו של הלא־מודע. אולם המבט משתנה מנקודת המבט של מערכת פסיכולוגית שבה תודעת אגו מייצגת חתך אחד בלבד שבו האגו הוא במרכז, ולצדו מתקיים הנפשי כלא־מודע המקיף ריבוי אינסופי של תכנים וצורות של ידע.

 

תודעת אגו הנה המאפיין הבלעדי של המין האנושי. היא אחד הכלים או האיברים המשמעותיים ביותר שאפשרו לאדם לפתח כושר הסתגלות כמעט בלתי מוגבל לסביבות שונות על פני האדמה — בניגוד למרבית היצורים החיים. הישג מהותי של תודעת אגו זו הוא ההבניה של מה שקרוי דימוי עולם אובייקטיבי מציאותי חיצוני. באופן כללי, כל החי מחובר לסביבה ייחודית, לעולם "משלו" בשדה אחדותי, כלומר שהוא תלוי שדה, מותאם ותואם חתך עולם ספציפי ייחודי למין המסוים. תפקודו וקיומו מותנים במידה רבה באי־השתנות של סביבה זו. כאשר מתחוללים שינויים עקרוניים בחתך עולם זה אשר הוא השדה שלו, הוא נכחד. במובן מסוים, החי יכול להשתנות ולהסתגל למצבים חדשים, אולם הביולוגיה לימדה אותנו שהאינסטינקטים, שהם חלק בלתי נפרד מהשדה, הנם נוקשים במידה רבה וניתנים לשינוי מועט על ידי החיה הבודדת. היצורים החיים שאינם אנושיים הם אם כן תלויי שדה ואין להם חירות; המידה שבה הם מסתגלים לשדה הספציפי שלהם מאפשרת את קיומם ובה בעת מגבילה את חירותם, כלומר את קיומם בתנאי חיים אחרים.

 

מצבו של האדם שונה הודות להתפתחות התודעה הקשורה לקומפלקס האגו, שכן ההמשגה של עולם חיצוני כפי שהיא מיוצגת על ידי התודעה מתבססת על העובדה שעולם זה מופיע כאובייקט שבו אין האדם כלול כמו בתוך שדה, אלא הוא עומד מולו ממרחק מסוים ומתנהל בו בעזרת שיטות טכנולוגיות שונות. מצב זה קובע את יכולת הסתגלותו ואת חירותו בהשוואה לתלותו של היצור הלא־אנושי, אך בה בעת מבנה את בדידותו וניכורו מהתבל; שכן שלא כמו החי והצומח, במובן הזה האדם אינו שוכן בתוך התבל, אלא הוא עומד כנגדו כאילו היה זה עולם מציאותי מחוצה לו.

 

תודעת אגו מייצגת שדה ידע ייחודי ומצומצם, שבו המשכיות התבל נפרמת למרכיביה. אולם אל לנו לכנות זאת חלקיה המרכיבים שלה, שהרי פרימה זו לחלקים, תכונות וצורות על ידי התודעה למציאויות נפרדות אינה אפילו מה שנתון לנו, כמכלול אישיות, בתפיסתנו המידית. העולם של תודעת אגו, המלאכותי במובן מסוים, הוא זה המזמן לנו כך את התבל, באופן הכרתו הרציונלי. אנו, כמכלולים המתנסים ברמות הכרה גבוהות או נמוכות, מתנסים בתבל באופן שונה לחלוטין. הרי אנו מצויים בתחילתה של ההכרה בכך שמערכים נפשיים שונים מקושרים לצורות התנסות שונות בתבל, ושהתנסות בתבל הקשורה לתודעת־האגו הנה רק צורה אחת מני רבות, ולאו דווקא זו הכוללת ביותר והקרובה ביותר למציאות. אולם מאחר שאנו רגילים לזהות את עצמנו עם תודעת אגו, נדמה לנו שההתנסות בתבל הקשורה בה היא הנכונה בה"א הידיעה.

 

כשם שאנו מייחסים סביבות ייחודיות לבעלי חיים מסוימים, באותה מידה עלינו לייחס לאדם את ההתנסות בתבל הייחודית לו, אשר מעבר לכך תלויה במצב הנפשי שבו הוא ומערכת ההכרה שלו מצויים. התודעה המיוחסת לאגו והעולם המוכר לה יוצרים יחידה משותפת אחת אשר היא תוצר היסטורי, ממש כמו העולם המאגי של האדם הקדום אשר הכרתו לא הייתה ממורכזת בתודעת- אגו, בשונה מהאדם המודרני. אך בשום מקרה המוכר והמכיר אינם נובעים זה מזה. הן הגישה האובייקטיבית והן הגישה הסובייקטיבית אינן יכולות לספק תשובה; כל זאת מכיוון שמערכת ההכרה עצמה התעצבה במהלך התפתחותה בהקשר של העולם שאליו היא מקושרת, ובבסיסה האורגני מוטמע ידע על אודות עולם זה.

 

אם נקודת המוצא שלנו היא מערכת ההכרה, אנו מנתקים אובייקט וסובייקט מהשדה של קשרי גומלין של יחידות, ותופסים אותם ככוחות העומדים זה כנגד זה. אנו שוכחים שקיטוב זה אינו אלא תוצר של מערכת ההכרה שלנו ואינו תכונה של שדה התבל שהוא בבסיסו. הפרדה זו של עולם פנימי ועולם חיצוני, המובנת מאליו לאגו, מותנית על ידי מערכת ההכרה. קיימות צורות הכרה אחרות שעבורן קיטוב זה אינו תקף, ואשר אינן מובנות מאליהן למערכת ההכרה הממורכזת באגו. בתוכנו, כהוויה של כוליות, פעילוֹת מערכות נפשיות חוצניות אשר האגו מתייחס אליהן כמערכות הכרה לא מודעות.

 

אני יכול להניח שלקהל זה מוכר מושג הארכיטיפ. על כן אין לי אלא להצביע על כך שהתפתחות התודעה האנושית מכוונת על ידי ארכיטיפים, כלומר על ידי יחידות נפשיות או מערכות אשר כמו הנפש החוצנית בכללותה מאופיינות בהכוונה ובהובלה, והן מתנהגות כאילו יש להן ידע, או מוטמע בהן ידע. במובן זה, כפי שמלמדות פסיכולוגיה של ילדים, פסיכולוגיה של מבוגרים, סימבוליקה של נוירוזות ושל הדמיון — קומפלקס האגו, כצאצא של הכוליות או של העצמי, והידע של תודעת אגו הם תוצרי לוואי של הידע הנפשי החוצני שהתפתח באופן ייחודי לאנושות.6

 

הקושי הייחודי הכרוך בניסיון להתקרב איכשהו לבעיות אלה, קושי שלעתים נקלעתי בגללו לייאוש, נובע מאותה עובדה שיונג תיאר במאמרו על אודות הסינכרוניות. הכוונה ל"עקרון אי־הוודאות" הפסיכולוגי, עיקרון אנלוגי לזה שבפיזיקה. בפיזיקה עיקרון זה מתאר את העובדה שישנם מצבים שבהם ניתן לצפות רק בחלק אחד של התופעה, בדיוק רב ככל שיהיה, בעוד שבו־זמנית חלק אחר של התופעה הופך לבלתי ודאי לצפייה, ולהפך. בנפש, מערכות ההכרה קשורות זו לזו באותו אופן. אם אנו מזדהים עם האגו כמרכז התודעה, מערכות ההכרה החוצניות, המכונות על ידינו לא מודעות, אובדות להכרתנו במידה מרובה. אנו מסוגלים לכל היותר להעביר מעט מתוכניהם אל מערכת ההכרה ומגמתה לקיטוב, המחשה ומתן הסבר סיבתי. הווה אומר שאנו איננו מסוגלים לממש את הטבע ההכרתי הקדם־לוגי של הידע החוצני באמצעות קטגוריות התודעה שלנו. מנגד, מצבים שבהם הידע החוצני הוא דומיננטי, אנו מכניםabaissement du niveau mental (הנמכה של רמת התודעה), ואנו אומרים שהפכנו ל"לא מודעים", ללא קשר לכך שבמצב זה ייתכן שאנו יודעים הרבה יותר מאשר במצב של תודעה. הדוגמה המוכרת ביותר לכך היא מצב ההיפנוזה, שבו האדם מסוגל להיזכר באינספור נתונים שהאגו המודע אינו יודע דבר על אודותיהם או אינו מסוגל להיזכר בהם. כבר הכינויים שבהם משתמשת התודעה, ומסיבה מוצדקת — לא־מודע, תת־מודע, סמוך־למודע ועל־מודע — מעידים על כך שמערכת התודעה המערבית, המתמחה במשימות אחרות, עומדת כזרה כנגד ההכרה החוצנית של הנפש.

 

חשוב לציין שהתנסויותינו במצב שאינו ממורכז בתודעת אגו מחוברות למצב זה במידה רבה. התנסויות אלו הופכות ל"בלתי תקפות" לאחר חזרתנו למצב הכרה ממורכז באגו, וקשה לנו או אף איננו מסוגלים לנכס אותן באמצעים העומדים לרשותנו במצב תודעתי זה. קיימת אף נטייה ברורה של מערכת תודעת אגו להדחיק את הידע החוצני. זהו הביטוי הטבעי לנטייה להישרדות, אשר כמו כל מערכת וכל תבנית מנסה להרחיק את הכוחות המפרקים אותה.

 

ההתנסויות הנובעות משדה עולם אחר מאשר זה של התודעה, והשייכות למצב של מכלול האישיות שאינו ממורכז בתודעת אגו, אינן בנות שליטה על ידי תודעת אגו מאחר שהן מצויות בתחום המטושטש של שדה עולם זה. התודעה היא מערכת קוגניטיבית, אשר הדגשתה את החדות וההבחנה מובילה לקריעה של רצף העולם לניגודים, ובו בזמן לביטול שיטתי של המרכיב האמוציונלי של החיים. באופן הזה, לנוכח הקוגניציה המודעת התחומה בהתמחותה, יש לוותר על ההיבט של כוליות והמשכיות העולם, כשם שגם על החיוּת והמשמעות שלו הנתפסות דרך ההרגשות והאינטואיציה. אולם דווקא למרכיבים אלה המוצאים אל מחוץ לתחום יש תפקיד מכריע ומוביל בקוגניציה הנפשית החוצנית. כשם שאנו מסוגלים, באמצעות האגו המודע, להיות בעלי ידע ברור אך מוגבל — על כל האובדנים הכרוכים במוגבלות זו — כך אין אנו מסוגלים להחזיק בבהירות הנשלטת ובהבחנה חסרת הרגשות של הקוגניציה המודעת כאשר אנו במצב של קוגניציה חוצנית. טענה הנובעת מקוגניציה היא תמיד קשורת־שדה, היא מתייחסת רק למערכת הקוגניציה המופעלת ברגע זה.

 

במצב של "פרטיסיפסיון מיסטיק" (participation mystique), המתואר — לדעתי באופן לא מדויק — כ"מצב לא מודע"', יש התנסות בשפע הקשרים אחדותיים וזיקות בין בני אדם, בין בני אדם לבעלי חיים ובין האדם לעולם, שאינם תואמים לאלה אשר תקפים לקוגניציה המודעת ושדה המציאות שלה. פרטיסיפסיון מיסטיק היא יותר מתפיסה שהיא "סובייקטיבית" בלבד, בייחוד לאור העובדה שבמצב זה הסובייקט נטמע בתוך שדה שבו הגבול בין סובייקט לאובייקט מטושטש או אף מבוטל.7 המודע — אשר מבין מציאות זו רק באופן חלקי — מתאר את הקשרים התקפים לה כהזיות. אולם תודעת אגו אינה לגמרי בת־תוקף עבור טענות אשר שייכות לשדה מציאות אחר מאשר שלה עצמה. אל לנו לכנות את המציאות שאליה מתייחסת פרטיסיפסיון מיסטיק כהזייתית, כלומר כוזבת, למרות היותה גם היא מציאות יחסית, כמו זו של השדה המודע.

 

ברצוננו להאיר זאת בעזרת מושג ההשלכה, החשוב בהקשר זה. אנו רגילים להסביר את המצב של פרטיסיפסיון מיסטיק כנובע מהשלכות. וכמו כן, במהופך, אנו אומרים שההשלכה מבנה חלק של הזהות הלא מודעת וכך מובילה לפרטיסיפסיון מיסטיק.

 

כאשר האדם הפרימיטיבי טוען שהוא רכש את המידע שלו מציפור אשר מסרה לו סוד, אנו טוענים שמדובר בהשלכה. ניתן להבין זאת כדלקמן: אנו טוענים שמידע זה היה קיים "בתוכו", אך "באופן לא מודע", והוא חווה זאת כאילו הגיע אליו מבחוץ, ושהחיבור לציפור הוא מקרי. לכן אנו אומרים שהוא "השליך" את הפנים החוצה. ברם כל הטענות הללו של תודעתנו אינן נכונות, אם כי הן נוחות לקוגניציה הממורכזת באגו. תחילתו של אי־הדיוק בהנחה שהידע קיים "בתוכו". בנוסף לכך אנו מניחים, בניגוד לממד פנימי זה, ממד חיצוני נפרד שאנו משייכים אליו את הציפור. ציפור זו, שבעיני האדם הפרימיטיבי היא העיקר (ולכן הוא מכנה אותה "ציפור רופאה"), מוּצאת אל מחוץ לתחום פרשנותנו כתופעה "אקראית".

 

במאמץ לשפר את פרשנותנו על ידי שימוש במושג "החצנה", אנו אמנם מדגישים את האופי "החיצוני" של ההתנסות, בעוד שמושג ההשלכה מניח את "פנימיותה" הראשונית. אולם על פי הבנתנו גם היות־בחוץ זה אינו הופך בכך לדבר מציאותי אלא רק לתופעה חיצונית. התיאור הנכון של העובדות יהיה שהידע אשר נמסר לאדם הפרימיטיבי על ידי הציפור הוא ידע שדה, ידע חוצני, הנוכח או מופיע בשדה החי שבו כלולים גם הציפור וגם האדם הפרימיטיבי.

 

תיאוריית הגשטלט הדגישה את אופי השדה של הנפשי.8 גם הייר (Heyer) הצביע על אופי השדה של הארכיטיפים והאינסטינקטים.9 בניגוד לכך ולשם השלמת מושגים אלה, אנו מעוניינים בניסיון להדגיש את האופי המטא־פסיכי האחדותי של שדה זה אשר איננו נפשי בלבד. בנוסף לכך אנו מדגישים את איכות הידע של שדה זה, המכוונת אותנו לכנותו ידע־שדה. הידע לא התקיים ב"פנימיות" של האדם הפרימיטיבי — שהרי הוא לא מצא ידע זה בפנימיותו — וגם לא התקיים "בחוץ" במובן המודע, שהרי הוא לא היה חלק אובייקטיבי של הציפור שעבורנו מרכיב חלק מהעולם החיצוני. מדובר בידע המופיע כחלק משדה־מציאות שבו חלה התרחשות בין הציפור לאדם הפרימיטיבי, כאילו ידע זה עצמו, כמו האדם הפרימיטיבי והציפור, גם הוא חלק משדה זה.

 

תיאור זה עשוי להישמע מוזר. במובן מסוים הוא המשגה שקשה לעקוב אחריה, מאחר שאנו מניחים שידע הוא תופעה ריאלית כמו האדם והציפור. ברם ככל שזה מוזר, נדמה שניתן לאפיין בצורה המיטבית את הידע החוצני המכונה בפינו לא מודע באמצעות הדימוי של תוכן־שדה. פסיכולוגיית המעמקים, וכמוה הביולוגיה, לימדו אותנו שישנו ידע אשר אינו מחובר למערכת העצבים של חוט השדרה, גם לא למערכת עצבים כלשהי. מכאן נובע שעלינו ללמוד שאין זה מובן מאליו שכל ידע הוא "פנימי'", כלומר מתקיים בתוך המודע שלנו, בתוכנו ובתוך כל יצור חי. נהיר הדבר עוד יותר כאשר אנו זוכרים שהפנים והחוץ הם קטגוריות של מערכת התודעה ושהם מתאימים רק למציאותה שלה, אבל לא למציאות כמו למשל זו של הפרטיסיפסיון מיסטיק, ובכך למציאותה של ההשלכה. הקושי בהבנתנו את התופעות הביולוגיות, תופעות של פסיכולוגיית המעמקים ותופעות פרפסיכולוגיות נובע מכך שאין הם בני תפיסה או תיאור על ידי המושגים המוכרים למערכת המודעת.

 

ממצאיה של פסיכולוגיית המעמקים מביאים אותנו קרוב יותר לידע החוצני של הנפש אשר אינו מחובר לאגו ולתודעה, ויחד עם זאת הוא בעל משמעות מכרעת בחיי אנוש. ייתכן שהוא בעל משמעות רבה יותר מאשר הידע של מודעות האגו המכוונת בעיקר אל העולם החיצוני. בהקשר הזה ברצוני לציין את אותם קטעים ב"סינכרוניות" אשר בהם פרופסור יונג מדבר על הידע "המוחלט והאפריורי" של הלא־מודע.

 

היכללותן ההכרחית של תופעות גבוליות לפסיכולוגיה כפתה על יונג עצמו לנסח מושגים חדשים אף במחיר ההעמדה מחדש בשאלה את המערכת והתדמית המקובלות של פסיכולוגיית המעמקים והתורה של הלא־מודע.

 

ההצעה שאציג להלן אינה אלא ניסיון לתאר מודל שונה של עמדת האדם בעולם, בפרט את עמדת אישיותו הפסיכולוגית. פרופסור קנול עודד אותי לכך בשיחותינו בשנה שחלפה. הוא הסביר לי שבפיזיקה המודרנית מקובל לבנות דימויי מודלים תוך כדי הנחה שהדימוי והמודל כולו אינם נכונים, ניתנים לשינוי באופן מתמיד ולהחלפה על ידי מודל משופר ומתאים יותר.10 במובן הזה, ובמובן זה בלבד, אבקשכם להתייחס למודל זה שלי כניסיון גישוש ולתיאוריי הנוכחיים כטקסט בעל תוקף ניסיוני בלבד.