דבר העורכת
רונית פלג
לאחר כעשור של פעילות במסגרת המכון הצרפתי בתל אביב ובמסגרת מוזיאון תל אביב לאמנות, החלטנו למסד את פעילותו האינטלקטואלית והציבורית של "הסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית", ולהעלות את ההרצאות שהועברו במסגרת הסמינר על הכתב. בהמשך למסורת הצרפתית שעליה אנחנו אמונים, החלטנו לייסד כתב עת תחת הכותרת מחברות לפילוסופיה קונטיננטלית, שישמש במה בעלת שני תפקידים עיקריים: כתב העת יהווה בית לחיבורים ולהרצאות המועברים במסגרת הסמינר, והוא יפתח את שעריו לכותבים ולכותבות נוספים הנוטלים חלק בשיח הפילוסופי־קונטיננטלי העכשווי, כך שיוכלו להציע מאמרים לפרסום, בכפוף לשיפוט אקדמי כנהוג בכתבי עת מקבילים בעולם.
בקיץ 2006 הונחה באוניברסיטת תל אביב אבן היסוד להקמתו של "הסמינר לפילוסופיה קונטיננטלית", סמינר הפועל כבר תשע שנים במרחב הגיאוגרפי והתרבותי של העיר תל אביב. הסמינר מפגיש בין חוקרות וחוקרים מאוניברסיטאות ומבתי ספר גבוהים לאמנות המבקשים לחשוב יחד את המקום הזה, את הזמן הזה, את השפה העברית ואת המושגים החמקמקים של מחשבה ישראלית ומחשבה יהודית. עובדה בולטת היא שהמשותף לחברי ולחברות הסמינר היא ההשראה ממסורת הקריאה, הכתיבה והמחשבה הביקורתית שהתגבשה במהלך המאה ה-20, במיוחד במחצית השנייה שלה, בכמה ממרכזי הקונטיננט ובעיקר בצרפת ובגרמניה. מה שמאפיין את הוגי והוגות מסורת זו יותר מכול הוא הבחינה הביקורתית ביחס למקום ולתקופה שבהם פעלו, במיוחד לנוכח השבר החומרי והרוחני שפערה מלחמת העולם השנייה, אשר את הדיו ורסיסיו אנו חיים עד היום.
לאנשי הסמינר מחויבות כפולה: הן למחשבה הביקורתית והן לשאלות הוֹוִיוֹת־מקומיות בישראל, מחויבות המהווה את הבסיס לשיח המשותף שאותו אנו מקיימים במסגרת הסמינר, ושנבקש להמשיכו מעל דפי כתב העת הנוכחי. נציע אפוא פרספקטיבות חדשות ומרעננות־שיח להבנת המשבר המתמשך במערב, בישראל ואף במזרח התיכון, תוך בחינה רדיקלית של האפשרויות ההיסטוריות, הפוליטיות והפילוסופיות הניצבות לפתחנו כאן מדי יום ביומו.
הסמינר התגבש מדי שנה סביב תמה מרכזית שקשרה בין הדיונים ובין המרצות והמרצים. גם כתב העת יבקש להתחקות אחר הנושאים שבהם טיפלנו, נושאים שיהוו את הבסיס הרחב לגיליונות השונים שנוציא אחת לשנה. באופן טבעי, מכיוון שהסמינר הראשון נפתח בנושא האסון וההבטחה, כך גם הגיליון הראשון של כתב העת נושא כותרת זו ומתרכז במאמריו בנושא זה. בעקבותיו יגיעו הגיליונות שיעקבו אחר נושאי הסמינר השונים, בהם: מחשבות על המקום, הפילוסופיה והאמנות, דמותו של היהודי בפילוסופיה הקונטיננטלית, פילוסופיה צרפתית בישראל, פילוסופיה ואלימות (דיאלוגים על הגבול ומחשבות על אירופה (מ)כאן ועד עכשיו, שהוא הסמינר שיתקיים בשנה הנוכחית).
כתב העת מחברות לפילוסופיה קונטיננטלית שואף להציע מרחב שיח שפתוח אל צורות כתיבה אקדמיות מגוונות מאלה המקובלות בימינו במערב, כמו גם בישראל. אנו מאמינים שיצירתיות לשונית אינה חייבת לבוא על חשבון דיון מושגי עקבי וכתיבה רהוטה, ומבקשים לבחון את גבולות השפה וגבולות המחשבה גם יחד. השפה העברית צופנת בחובה אפשרויות ביטוי ומחשבה רבות שטרם נוצלו על ידי המחקר העכשווי, ובכוונתנו לעודד העמקה לשונית ומחשבתית תוך כדי שמירה על רמה אקדמית גבוהה. בכתב העת ייעשה מאמץ להציג גם תרגום לטקסט קנוני מתוך המחשבה הקונטיננטלית. הטקסט המסיים את הגיליון הראשון הוא תרגומם של רועי בר ואלעד לפידות לחלק הראשון של הפנומנולוגיה של הרוח: "סיסטמת המדע" מאת גאורג וילהלם פרידריך הגל (1807). מדובר בטקסט מכונן של המחשבה הקונטיננטלית, טקסט שחולל את יריית הפתיחה של המסלול הנפרד של הפילוסופיה הקונטיננטלית. את השפעתו של הטקסט הזה ואת עקבותיו ניתן לאתר בכל הכתיבה הקונטיננטלית העכשווית.
חוקרים וחוקרות ממגוון תחומים ותחומי ביניים במחקר, ממסורות אינטלקטואליות ופילוסופיות שונות, קונטיננטליות ואנליטיות, מוזמנות ומוזמנים ליטול חלק בשיח המתפתח וגדל באמצעות ודרך כתב העת.
האסון וההבטחה
בשנת 2007, שבה התקיים הסמינר הראשון לפילוסופיה קונטיננטלית, שאלת האסון וההבטחה נבחנה דרך כמה שאלות מרכזיות שקשרו בין הדיונים השונים: מהו תפקידה של הפילוסופיה בהתייחסותה אל ההיסטוריה? האם תפקידה להבהיר ולהסביר את האירועים ההיסטוריים השונים ולעבד את משמעותם? מה משמעותו של עיבוד כזה? האם ניתן לחשוב את יחסה של הפילוסופיה אל ההיסטוריה באופן אחר?
במודע או שלא במודע, יחסה של הפילוסופיה להיסטוריה מתאפיין בעיבוד כזה או אחר של רעיון ההשלמה (reconciliation) והפיוס. מתוך עיבוד זה נובע היגיון מסוים של הבטחה המאפשר לקיים המשכיות היסטורית ובה בעת גם להבינה. אולם נשאלת השאלה, מה מסתתר מאחורי ברית זו בין תובנה פילוסופית ובין השתלשלות האירועים בהיסטוריה? האם ניתן להגביל את ייעודה של הפילוסופיה לכדי הבהרה או הסבר בלבד, באופן שבסופו של דבר מקבע ואף מצדיק את האירוע ההיסטורי? האם לא ניתן לחשוב את היחס של הפילוסופים לאירוע ההיסטורי היחידני באופן שיחרוג מההיגיון הפנימי האכזרי של הפילוסופיה של ההיסטוריה ומהקשר הבלתי נמנע שבין משמעות לצידוק?
על מנת לענות על שאלות אלה ביקשו המשתתפים לבחון מהם האירועים המסמנים נקודת מפנה ביחסה של הפילוסופיה אל ההיסטוריה, נקודת מפנה המחייבת את התנתקותה של הפילוסופיה מהדפוסים המעבדים־משלימים־מבטיחים ביחס לאסון. המשתתפים דנו בהשלכות הפילוסופיות, המוסריות והפוליטיות של התנתקות מן הדפוסים הללו, וניסו, כל אחד בדרכו ובמונחיו, לברר האם והיכן טמונה - לאחר ההתנתקות הזו - הבטחה. הדיון בשאלות דרש מכל אחד בראש ובראשונה היחשפות לרבדים אחרים שעומדים בבסיס הפילוסופיה: האתיקה, הצדק והאחריות, וכך גם עיסוק בשאלת הזמן, האירוע וזמניות המחשבה.
במרחק עשר השנים שחלפו מאז אותו סמינר ראשון, שאלת האסון וההבטחה הפכה בישראל ובעולם הגלובלי לחריפה ולדחופה יותר מאי־פעם. משתתפי הסמינר של 2007 הוזמנו לבחון מחדש את הקשרים, הפרובלמטיקות והשאלות שהציגו אז, ולשנותן, להוסיף עליהן או להינתק מהן לטובת סוגיות פילוסופיות דחופות יותר, לתפיסתם, על רקע המציאות האסונית המתגלגלת, ומתוך המרחב האסוני העכשווי של ישראל/פלסטין 2016 ושל העולם הגלובלי העכשווי. התוצאה הנה פסיפס של קולות, שאלות, דאגות, בעיות וזמנים, שבהם שאלת האסון וההבטחה נוכחת ונבחנת באופנים שונים: האסון וההבטחה של הגוף המתפרק; הקשרים המפותלים שבין אסון, מקום וידידות, כפי שאלה עולים מסיפור ידידותם של וולטר בנימין וגרשום שולם; אלפיים שנות ההיסטוריה הטראומטית של העם היהודי והניסיון של פרויד לטפל בטראומה בת אלפיים שנה ולהתגבר עליה; בעייתיות היחס שבין ההבטחה הבלתי ניתנת למימוש בעיקרון, ובין האסון האימננטי שאינו תלוי בדבר, כפי שזו מתנסחת בפילוסופיה של עמוס ובנבואה שבאה אחריו; האסון של הקול (של החוק) שנשמע־לא־נשמע לראשונה במעמד הר סיני, וננטש באופן מוחלט ב"אושוויץ", והניסיונות של ז'אן־פרנסואה ליוטר לשחזר את העקבות המחוקים של הקול הזה; טלטלות, גלי הדף וקטגוריות מתנפצות לרסיסים, המתחוללות ונפתחות מתוך הביטוי "יש קרבה שבריחוק" המופיע בספרו של מוריס בלנשו הכתיבה של האסון; תנועת האמונה המונותיאיסטית בין הדגשי אסון להדגשי הבטחה, ולידתו של אסון שניוני שנובע מעצם ביסוסה של המילה אלוהים אל מול חיי האדם, בצורות שונות של אלוהים. הסוגיות הללו משתזרות ומשתרגות זו לתוך זו, ומתמסגרות, בין השאר, לתוך שאלת האסון המתגלגל של מדעי הרוח, או של עבודת הרוח, בלשונו של עדי אופיר, בימים אלה ממש. הדיון בשאלה זו פותח את הגיליון: האסון וההבטחה.
במאמרו "מדעי הרוח" מבקש עדי אופיר להיאחז בשם העברי (והגרמני) של הפקולטה ל"מדעי הרוח" (Geisteswissenschaften) ולהפעיל אותו כנקודת משען לביקורת התהליכים שעוברים בעשורים האחרונים על רוב מוסדות ההשכלה הגבוהה בעולם וגם בארץ. אופיר מבקש לטעון שמעבר לכל העניינים השונים שבהם הם עוסקים, במדעי הרוח יש תמיד עוד שארית - שגודלה היחסי משתנה בין התחומים, הזמנים והמקומות - של עניין שאי־אפשר להעמיד על שיקולי תמורה או תועלת, במה שאי־אפשר לבטא את ערכו במונחי כלכלת השוק. את העניין הזה הוא מציע לכנות עניין של שאר רוח. אופיר מבהיר שהעניין שלו בהגדרת "מדעי הרוח" אינו נובע מהתפתחות פנימית של פעילות אקדמית זו שגבולותיה מטושטשים; מדובר בתגובה להתקפות השיטתיות של הזמן האחרון מצד כוחות השוק והמדינה על מדעי הרוח במדינת ישראל, על ה-humanities בעולם דובר האנגלית ובמיוחד באנגליה, על ה-humanidades בעולם דובר הספרדית, על מדעי האדם בצרפת, ועל מקבילותיהם במקומות אחרים. שארית/שאר הרוח הזה, טוען אופיר, הם בה בעת מושאי ההתקפות וכיסי ההתנגדות, הדבר שאותו מבקשים מדעי הרוח, ומה שאחריו תרים כוחות השוק והמדינה.
במאמרו "'כשהגוף מתפרק העיקר מופיע': כתיבתו של הגוף כאסון וכהבטחה", עירן דורפמן דן בכתיבה על הגוף כמקרה גבול או טרנסגרסיה: נקודת מפגש שברירית בין השפה ובין הגוף. לצורך בחינת מקרה הגבול דורפמן מציג מקרה גבול נוסף, בדמות העמידה אל מול המוות ועל ספו. שני מקרי גבול אלה - הכתיבה על הגוף וסכנת המוות - הופכים, לטענתו, להיות מקרה אחד, כאשר מדובר בכתיבה בגוף ראשון (ספרותית או פילוסופית) על הגוף הנתון בסכנת מוות. דורפמן מציג בדיונו שתי כתיבות כאלה, המתייחסות לקרבה אל המוות שחווה מחברן ולאופן שבו היא השפיעה על תפיסת גופו: האחת של אנטואן דה סנט־אכזופרי, בספרו טייס קרב שיצא לאור בשנת 1942, והשנייה של הפילוסוף ז'אן־לוק ננסי, בספרו הפולש. עם זאת, אף על פי שבדיונו עומדים שני מצבי גבול של סכנה גופנית, מוקד עניינו של דורפמן אינו רק הגוף העומד בסכנת מוות מיידית, אלא גם ובעיקר הגוף היומיומי, העומד אף הוא בפני סכנה זו, אך באופן מעורפל יותר. יתרה מזאת, דורפמן מבקש לטעון שמצבי הגבול חושפים ומבטלים את ההדחקה היומיומית של הגוף כסופי וחסר, ובזאת מתבטאת חשיבותם. השאלה המרכזית שהוא מעלה לקראת סיומו של הדיון היא האם וכיצד יכולה הכתיבה על הגוף לבטל את הדחקתו?
במאמרה "צו קריאה: ולטר בנימין, גרשם שלום ושאלת פלשתינה", מיכל בן־נפתלי דנה בטקסט של גרשום שלום סיפורה של ידידות, תעודה שהותיר גרשום שולם על ידידות בת 25 שנה עם ולטר בנימין. שלום, טוענת בן נפתלי, הוא בעת ובעונה אחת הגיבור, העֵד, המסַפר, הארכיבר וההיסטוריון, מי שעובר ללא עכבה מעמדת סובייקט אחת לאחרת כדי לטווֹת את סיפורם של שני ידידים שחיו בשותפות כמעט מלאה, בקִרבה גיאוגרפית ובזיקה אינטלקטואלית אינטנסיבית, ומשנפרדו, בעקבות בחירות קיומיות שונות שעשו, דנו את ידידותם מכאן ואילך בעיקר לקשר התכתבות. בן־נפתלי עוקבת בדיונה אחר פיתולי הידידות בין שלום לבנימין, כפי שהם עולים מן הטקסט, ואחר השינוי מצורת יחסים אחת לאחרת, ופותחת מעת לעת קפלים בלתי נגלים של הידידות הזאת. לטענתה, הפוליטיקה המתערבת בידידותם של בנימין ושלום מורכבת מראשיתה, ונכרכים לתוכה שאלות על נתינה ולקיחה, על היחס לכסף ולבית ההורים, על מקום, על מוסר הידידות וכלכלתה. סיפור הידידות הזה משמש מצע לתהיות שבן־נפתלי מעלה, לא רק בהקשר של הידידות בין שלום לבנימין, אלא על אודות היחסים בין מקום או ייעוד או הכנסת אורחים לבין ידידות. כך למשל היא תוהה באיזה מובן יש לדבר על "שאלת פלשתינה" בידידות בין שלום לבנימין, מעבר לנתונים העובדתיים הגלויים לעין: ציוניותו ויהדותו העמוקה של האחד מול מרחקו של האחר מן הציונות. עוד היא תוהה ושואלת: מדוע מוסבות האיגרות בעיקר על עבודתו של בנימין ולא על זו של שלום? מדוע מדבר שלום, גם בראייה לאחור, על "גילוי לב גמור", כשברור מקריאת האיגרות וממקורות אחרים שאירועים מסוימים ודרמטיים בחיי שניהם לא דוברו, ושלמעשה השניים מיעטו לשתף זה את זה בחייהם הפרטיים, "כאילו נסים מפני העיקר, בודקים כל העת איש אצל זולתו ובתוכו את האפשרי? האם ידיד הוא מי שהולך על ביצים, או מי שנאבק במעמד ובמקום שהועיד לו ידידו?". כיצד יש להבין הכנסת אורחים כשהיא מופנית כלפי ידיד? כיצד לחבר בין שתי הסוגיות הללו, התופסות מקום כה חשוב בהגותו של דרידה, בלי שביקש להפגיש ביניהן: בין הכנסת אורחים - שהיבטה המופלג נעוץ כביכול באירוח הזר - ובין הידידות?
במאמרה "אסון וטראומה במעשה של פרויד: 'משה האיש והדת המונותיאיסטית'", ליאת פרידמן דנה בטקסט של פרויד: משה האיש והדת המונותיאיסטית. מדובר בטקסט הנמנה עם פרסומיו האחרונים של זיגמונד פרויד, אשר התפרסם בשלושה חלקים. מפרשים שונים של הטקסט, דוגמת קאתי קארוט או פיטר גיי, טענו שהטקסט משקף את הטראומה שפרויד עבר, הן במבנה שלו והן בדיונו על ההיסטוריה כנרטיב ליניארי המבטא את טראומת יציאת המצרים של העם העברי. על רקע קריאות אלה פרידמן מבקשת לטעון שהטקסט של פרויד אינו רק ניתוח היסטורי במונחים פסיכואנליטיים, או רק "מרד" של אתיאיסט הדוגל במדע ולועג לדת. הוא גם אינו מהווה רק זלזול במסורת של האב, כטענת חיים משה ירושלמי. הטקסט, היא ממשיכה וטוענת, גם אינו מבקש לתאר את האמת או לספק נרטיב גנאלוגי של הדתות המונותיאיסטיות באירופה, או לתת ביטוי לחששות הכבדים של פרויד עם עזיבתו את ביתו שבווינה, כפי שטוענים/ות רבים/ות מקוראי/ות פרויד. זהו טקסט המבקש לבצע פעולה נפשית, לפעול על הקוראים והקוראות, לא רק לשנות את תפיסת עולמם/ן, אלא גם לבצע פעולת טיפול במבנה הנפשי שלהם, לייצר "תוצאות", לטפל בטראומה בת אלפיים שנה של שנאה אנטישמית ולהתגבר עליה. בדיונה מבקשת פרידמן להראות כיצד פרויד המטפל "מגיב למשבר היסטורי" ופועל על מנת לשחרר את הקורא/ת מהטראומה של חזרת המודחק.
במאמרו "י ה ו ה הַבָּא (אל המחשבה), או: הקדמה לבעיית השיבוש הכפול", חיים דעואל לוסקי מבקש להעמיד לבחינה בסיס למבנה של שיבוש כפול, כהגדרתו, שאותו הוא מוצא בחיבור של עמוס הנביא שנכתב באמצע המאה ה-8 לפני הספירה. לטענת דעואל לוסקי מדובר במבע ייחודי של גולה פוליטי, של נווד שחי בתוך עם, מקום ושפה שאינם שלו, המעמיד את הרגרסיה האינסופית והכפולה במרכז ההגות השיטתית שהוא מנסח בזמן פעילותו הקצר. תנועה רגרסיבית זו אינה בנויה רק בתוך המרחב האנושי הבלעדי (כמוכר לנו מהמחשבה המערבית הצומחת בעקבות אפלטון), אלא במרחב הנע במכלול הטבע החומרי בין האימננטי לטרנסצנדנטי, שגם הוא מהווה חלק מהעולם, מרחב הבנה הנמנע מלהגדיר גבול ברור בין האנושי ובין האלוהי, ובין הטבע החומרי והטבע החי. עמוס עוסק בחקר המושג החדש של יהוה, שהופיע באותה העת, ודרכו בהנהרת הרעיון שלא חטא האמונה עומד במרכז הבעיה המוסרית של האדם בכלל, ושל ישראל בפרט. מנוסחת כאן מחדש הבעיה המוסרית כנושא שרירותי שאינו מסגיר את החוקים ו/או הבריתות העומדים מאחוריו. הפילוסופיה של עמוס, ושל הנבואה העברית הבאה בעקבותיו, מציבה מערכת מושגית, לשונית ולוגית המעוררת לעומק את בעייתיות היחס שבין ההבטחה הבלתי ניתנת למימוש בעיקרון, ובין האסון האימננטי שאינו תלוי בדבר. אך לעומת המחשבה המקראית והנבואה שצמחה בתקופת המקדש, חורבן המקדש והגלות שבאה בעקבותיהם, הקוראת לאחדות הפולחן ולהערצת האל האחד כבסיס ההכרחי להבטחת ההיחלצות מהמשבר המוסרי הפוקד את העם, עמוס מברר את מבנה תנאי האפשרות האימננטיים הנמצאים תדיר בין האסון הקיומי לבין ההבטחה האלוהית שאינה ניתנת למימוש.
במאמרה "(אי) עם של 'ניצולים', יהודים ולא יהודים", דנה רונית פלג במעמדו של הקול בכתיבתו האתית של ז'אן־פרנסואה ליוטר, ובנוכחות הבלתי מרפה של הקול בהגותו האתית, החל בטקסטים שנכתבו בשנות ה-60, כגון "מדוע להתפלסף", וכלה בטקסט האחרון, "הווידויים של אוגוסטינוס". לטענתה, הציר המרכזי המניע את המהלך האתי הרחב של הגותו של ליוטר הוא הניסיון להתחקות אחר שיירי העקבות המחוקים של הקול (באות דגושה) - הקול האתי, שהוא הקול של החוק, הקול שנשמע־לא־נשמע לראשונה במעמד הר סיני, או ליתר דיוק, במעמד האתי של מתן החוק, מן המקום של האחר - הקול שהודחק, נכבש, נוכס, הופקע, או הוסווה באופנים שונים ובאמצעות מחוות שונות ומגוונות לאורך כל תולדות המחשבה המערבית, עד שננטש והוחנק באופן מוחלט בלילה אפל נטול כוכבים, "הלילה של אושוויץ". פלג משחזרת את המאמצים של ליוטר לאורך כל כתיבתו לשקם אט־אט ובזהירות את עמדת הנמענות האתית של הקול האבוד הזה, לאתר ולסמן שוב ושוב את המרווח הדק והפגיע הנפתח עבור הקול, ולהגן על המרווח הזה. בהמשך היא מבקשת לחשוב את דמותו האפשרית של הנמען האתי הליוטרי של הקול - נמען האחוז, לטענתה, באופן קיומי בקול שהוא אינו יכול להיענות לו במלואו אך גם לא לשחרר את עצמו מאחיזתו, ועל קשר החוב המיוחד המתקיים בינו לבין הקול. היא מציעה בדיונה דמות מיוחדת של נמען אתי: דמות סימבולית של "ניצול" (במירכאות), ומציעה קריאה של ליוטר כמחבר של מה שהיא קוראת לו אתיקה (פוסטמודרנית) של "ניצולים".
במאמרו "לוינס־בלנשו: לכתוב את האסון, לכתוב עם כל הסתירות", רפאל זגורי־אורלי בוחן את הביטוי "יש קרבה שבריחוק", המופיע פעמים מספר בספרו של מוריס בלנשו הכתיבה של האסון. זגורי־אורלי מציע לחשוב את הביטוי הזה לא רק כביטוי הנושא, מחזיק ומביא עמו, כלשונו, את מה שמתרחש במעבר מבלנשו ללוינס, את מה שאולי עובר מבלנשו ללוינס או בין לוינס לבלנשו, מבלנשו עם לוינס או מלוינס בתוך בלנשו, אלא גם כביטוי שרוחשות בו שאלות מורכבות ומסתעפות הנוגעות לשאלת האחר בתוך הזהה, וגם, האחר שבזהה, או מה שזגורי־אורלי יקרא לו "היאֲחרוּת" (altération), כשם של מה שעולה מתוך אותו יחס רב־פנים שאנו מפעילים או מניחים לו לפעול בעת שאנו עוברים־גולשים מלוינס ובלנשו אל האחר ואל הזהה. יותר מכך, מדובר - כך טוען זגורי־אורלי - בביטוי מטלטל המערער בלא הרף את שתי הקטגוריות הפילוסופיות שלנו, האחר והזהה, גורם להם להתערבב זה בזה, עד איבוד הגדרתם הקבועה אונטולוגית והמקובעת באופן סופי ומוחלט. טלטלה זו מחייבת אותנו לחשיבה של מה שאינו יכול להתמסר על פי לוגיקה פשוטה של או־או, ו"אף לא שניהם יחדיו שסופם תמיד לאשר זה את זה באופן דיאלקטי או כפייתי". לפי תפיסתו של זגורי־אורלי מדובר בטלטלה שגלי ההדף שלה הולכים ומתרחבים: הקטגוריות מתנפצות לרסיסים, או, באופן עמוק יותר, כלשונו, הקטגוריאליוּת של הקטגוריות עצמה נעקרת ממקומה ונותרת מדולדלת כאיבר נקוע; השפה ומילותיה מגיעות לידי כך שהן מסמנות באופן אחר לגמרי, מבטלות את הסימון, כאילו המסמן המרוקן מהמסומן שלו, נשאר, שומר על עצמו כעל עִקבה. המובן, כמי שטרם נשמע, הוא שנשאר כעתיד לבוא. כך בעניין האחר והזהה, כך בנוגע לאותן קטגוריות של הקרוב והמרוחק, כך גם בנוגע למילה "ידידות".
במאמרו "על נבראות האל הבורא: פירוש לפסוקים הפותחים את בראשית בעקבות ליבוביץ והגל" מבקש יצחק בנימיני להמשיך ולבחון את ההבנה של הביטוי "תיאולוגיה ביקורתית", שאותה פיתח במסגרת חיבוריו הקודמים הנוגעים לעמדה הדתית־תרבותית המונותיאיסטית ו/או היהודית. במאמר הנוכחי הוא בוחן את הביטוי ואת מובניו האפשריים באמצעות מה שהוא מגדיר "ניסוי בתיאולוגיה" - מתחבט, פרום בחלקו, כלשונו. בנימיני מבקש להציע את האפשרות הפרשנית של לחשוב מחדש את משמעות האלוהים, של המונח, המילה אלוהים, וזאת תוך כדי כיוון פרשני שתכליתו לכתוב את נבראותו של האלוהים, ומכאן את תלותו כמושג וגם כהוויה (אם ממשית או מדומיינת) בקוסמי/אנושי. המאמר עושה זאת באמצעות קריאה דקדקנית בארבעת הפסוקים הראשונים של ספר בראשית. אותם פסוקים שפותחים ספר מסוים, וכן מציאות מסוימת הנוכחת כטקסט והנוכחת בטקסט. לאור הריאקציות ההולכות ומתרבות בישראל בכל מה שנוגע לדת ולפוליטי, כהדהודים של מצבי משבר פנימיים ושל מהומות האלוהים מבחוץ, כלשונו, בנימיני תוהה האם לגיטימית הכתיבה־מחדש את האלוהים, את המילה <אלוהים>? מדובר, כך ידגיש, ברישום של אלוהים מחדש, תוך חילוץ האמת השוכנת במובן מאליו: שזו קודם כל מילה. ואולי, כך יתהה, החילוץ הוא דווקא של שקריות המילה, כלומר של נוכחות האלוהים כמילה אשר מחמיצה את מה שקדם לה כמילה, או חופפת לה ולדימוי שהמילה נושאת. מדובר, מדגיש בנימיני, בהתקיימות מתמידה של דינמיקה הדדית אלימה בין אמיתוּת או שקריוּת הקביעה בנוגע לקדימות המילה למהות האלוהית או להפך. השקר מתקיים לפיכך לצד האמת הזו בהדהוד אלים ביניהם, המגדיר כל אחד מחדש כאמת ושקר עד ביטול ההבחנה ביניהם. סחרור המונותיאיזם האלים, טועם בנימיני, אינו ניתן להתרה, אלא באמצעים שמתמידים באותו סחרור. לפיכך, הוא תוהה: שמא המונותיאיזם הוא היסטוריית ההתרות הללו, הרישומים הללו?
