מעבר לקופה
המלנכוליה של אברהם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המלנכוליה של אברהם
המלנכוליה של אברהם
המלנכוליה של אברהם

המלנכוליה של אברהם

ז'אק דרידה, מיכל בן-נפתלי
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר כמתנה

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית

מיכל בן-נפתלי

מיכל בן-נפתלי (נולדה ב-1963) היא סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת ישראלית, זוכת פרס ספיר לשנת 2016.

התגוררה בפריז בשנים 1999–2004. שימשה כמרצה לאורך השנים בקמרה אובסקורה, עלמא, האוניברסיטה העברית, המדרשה לאמנויות. מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. היא חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו.

בין השנים 2006–2014 ערכה את סדרת הספרים "הצרפתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד,

היא פרסמה מאמרים רבים, תרגמה, בין היתר, מכתבי ז'אק דרידה, מוריס בלאנשו וז'וליה קריסטבה, חיברה מבואות ואחריות דבר לספרים מתורגמים, קטלוגים ומסות על אמנות על מיכל היימן, מיכל נאמן, טל שוחט, גדעון גכטמן, איה בן רון, בן בז'רנו ואחרים.

בשנת 2014 ערכה סדרה חדשה בהוצאת רסלינג בשם "בדיעבד", סדרה לאסתטיקה עברית.

המסה "על הצער" פרי עטה היא זוכת פרס המסה הטובה של עיתון "הארץ" (2008). בן נפתלי היא זוכת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת תשע"ז. ספרה "המורה" זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2016.

ב-2019 הוענק לה תואר אביר מסדר האמנויות והספרות מטעם ממשלת צרפת ופרס ויצו האיטלקי על ספרה "המורה".

מיכל בן-נפתלי מתגוררת לסירוגין בתל אביב ובחיפה. 

מספריה:
כרוניקה של פרידה : על אהבתה הנכזבת של הדקונסטרוקציה, תל אביב : רסלינג, 2000.
הביקור של חנה ארנדט, עורכת מלווה לספר זה: שרון אס; ירושלים : מכון ון ליר, הקיבוץ המאוחד, תשס"ו 2006.
ספר, ילדות : נובלה; תל אביב : רסלינג, ושתי, 2006.
על הפרישות : ארבע מסות, תל אביב : רסלינג, ושתי, 2009.
רוח, עורכת הספר: דנה אולמרט; תל אביב : אחוזת בית, תשע"ב 2012.
המורה, עורך הספר: עודד וולקשטיין (כתר, 2015)
המלנכוליה של אברהם , רסלינג, 2016
בגד מאש, (כתר, 2019)
לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, (כרמל, 2019)
הקבוצה (כתר, 2021)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2w4uk724

לקרוא עוד...

נושאים

פסיכואנליזההגותפילוסופיהפילוסופיה קונטיננטליתדקונסטרוקציה

תקציר

"בשיח שלי אני מעביר סוד גדול ממני ושאליו אין לי גישה. איני יודע מי אני, מה מדובב אותי, ביסודו של דבר, [...] כמו סוכן-נוסע המוביל משהו מבלי שיידע מה". 
 
ספר זה מתעד שיחה שנערכה עם ז'אק דרידה במרץ 2004, בחצר ביתו ברִיס אורַנג'יס ליד פריז, חודשים ספורים לפני מותו באוקטובר באותה שנה. השיחה נסבה על כמה שאלות ששבו להעסיק את דרידה לאורך הגותו: על חוק וצדק, אהבה והכנסת אורחים, אחריות וסוד; על מעמדה של הפסיכואנליזה בדקונסטרוקציה; על הקרבה בסצנה הפוליטית בת-זמננו; על עצם מחוות הכתיבה של דרידה שאינה רק מתארת או מפרשת אלא מחוללת אָפקטים בקרב קוראיה. כמו כן, השיחה נסבה על כמה דמויות שנדונו בכתביו בהקשרים שונים: על איש הכפר של קפקא, על שיילוק ואנטוניו גיבורי "הסוחר מוֶנציה", על אדיפוס ואברהם. "אני סבור", אמר, "שהתיאטרון, הסצנה, הפרשנות של אברהם מלנכולי, חסר אונים, הצועד באון מכיוון שהוא חסר אונים – הוא קלאסי עבור אנשים חסרי אונים [...] זו ראייה מתקבלת על הדעת שאני מוכן לקבל. זה אולי סודו של אברהם...".
 
זהו ספרו השמיני של ז'אק דרידה (2014-1930) אשר רואה אור בהוצאת רסלינג. קדמו לו: "נפתולי בבל", "מחלת ארכיב", "תוקף החוק", "על הכנסת אורחים", "ברית-וידוי", "מתת מוות" ו"על הגרמטולוגיה".
לקרוא עוד...

פרק ראשון

מבוא
 
במרץ 2004 נסעתי לריס אורנג'יס לראיין את ז'אק דרידה. הייתי למעשה שליחה של כרך שערכו במשותף פרופ' חנה נוה (מאוניברסיטת תל אביב) ופרופ' ארנה בן–נפתלי (מן המכללה למנהל), שעניינו משפט ואהבה.1 משפט ואהבה עמדו, אם כן, בלב השיחה, שהתפרסמה בעברית בצד הפרק העוסק בעקדת יצחק מתוך הספר מתת מוות,2 אשר לימים הופיע בשלמותו בתרגומי. אלא שהנושאים או המוטיבים הללו הוליכו אותנו ממילא ללב–לבה של הדקונסטרוקציה, הן מבחינה תוכנית והן מבחינה צורנית, הן בנוגע למה שדרידה טען בדבר היחס שבין משפט לצדק או משפט לאהבה, והן בנוגע לאופן שבו עסק בשאלות האלה, לממד הפרפורמטיבי של הדקונסטרוקציה ולקשר האָפקטיבי השורר בין הכותב לכתיבה ובין הכתיבה לקוראים. הקוראים הללו היו עוד בחייו של דרידה ״קהילה שאין–מודים–בה״, בלשונו של מוריס בלאנשו. מה שאפשר לכנותו כאן ״קהילה״ - מילה שהרתיעה אותו, משעה שהישות שאותה ציינה התקפלה לתוך עצמה - קשור באלמנט מכריע: בשפה. דרידה העניק לקוראיו הרבים שפה. אפשר ״לדבר דרידיאנית״. אפשר אפילו, באופן מוזר, ״להיות דרידיאני״ במידת–מה, כלומר לתת לשפה הזאת לכונן אורח חיים במובנו העמוק ביחס לעצמי וביחס לזולת.
היו אלה חודשים אחרונים לחיים שעוצמתם האינטלקטואלית, לא פחות מן השבריריות שלהם ומגעם עם חולשה ואי–ריבונות, תלויים ועומדים גם בשיחה הזאת, המלוּוה בקשב, בערנות ובנדיבות מעוררי השתאות של מי שהיה באותה שעה אדם חולה מאוד.
מה מעטות ההזדמנויות שיש לנו לשוב לשיחה שהקלטנו: לא באופן מטפורי, לא רק שיחה שרשמנו בזכרוננו, אלא שיחה שהוקלטה פשוטו כמשמעו במכשיר טייפ קטן, משוללת דימויים חזותיים, ספוגה ברחשי הבית והסביבה, והנשמעת כמו הקלטה נושנה של יאשה חפץ. אולי כדי להזכיר לנו שבתוך מה שהיה ועודנו מחשבה נועזת מאין כמוה, מורכבת, מסובכת ומסבכת, יש משהו שהיינו עשויים אולי לכנותו תום.
 
מיכל בן–נפתלי, יוני 2016
לקרוא עוד...

מיכל בן-נפתלי

מיכל בן-נפתלי (נולדה ב-1963) היא סופרת, מסאית, מתרגמת ועורכת ישראלית, זוכת פרס ספיר לשנת 2016.

התגוררה בפריז בשנים 1999–2004. שימשה כמרצה לאורך השנים בקמרה אובסקורה, עלמא, האוניברסיטה העברית, המדרשה לאמנויות. מלמדת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. היא חברה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת-זמננו.

בין השנים 2006–2014 ערכה את סדרת הספרים "הצרפתים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד,

היא פרסמה מאמרים רבים, תרגמה, בין היתר, מכתבי ז'אק דרידה, מוריס בלאנשו וז'וליה קריסטבה, חיברה מבואות ואחריות דבר לספרים מתורגמים, קטלוגים ומסות על אמנות על מיכל היימן, מיכל נאמן, טל שוחט, גדעון גכטמן, איה בן רון, בן בז'רנו ואחרים.

בשנת 2014 ערכה סדרה חדשה בהוצאת רסלינג בשם "בדיעבד", סדרה לאסתטיקה עברית.

המסה "על הצער" פרי עטה היא זוכת פרס המסה הטובה של עיתון "הארץ" (2008). בן נפתלי היא זוכת פרס היצירה לסופרים ומשוררים לשנת תשע"ז. ספרה "המורה" זיכה אותה בפרס ספיר לשנת 2016.

ב-2019 הוענק לה תואר אביר מסדר האמנויות והספרות מטעם ממשלת צרפת ופרס ויצו האיטלקי על ספרה "המורה".

מיכל בן-נפתלי מתגוררת לסירוגין בתל אביב ובחיפה. 

מספריה:
כרוניקה של פרידה : על אהבתה הנכזבת של הדקונסטרוקציה, תל אביב : רסלינג, 2000.
הביקור של חנה ארנדט, עורכת מלווה לספר זה: שרון אס; ירושלים : מכון ון ליר, הקיבוץ המאוחד, תשס"ו 2006.
ספר, ילדות : נובלה; תל אביב : רסלינג, ושתי, 2006.
על הפרישות : ארבע מסות, תל אביב : רסלינג, ושתי, 2009.
רוח, עורכת הספר: דנה אולמרט; תל אביב : אחוזת בית, תשע"ב 2012.
המורה, עורך הספר: עודד וולקשטיין (כתר, 2015)
המלנכוליה של אברהם , רסלינג, 2016
בגד מאש, (כתר, 2019)
לקראת אוטוביוגרפיה מינורית, (כרמל, 2019)
הקבוצה (כתר, 2021)

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/2w4uk724

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית

נושאים

פסיכואנליזההגותפילוסופיהפילוסופיה קונטיננטליתדקונסטרוקציה
המלנכוליה של אברהם ז'אק דרידה, מיכל בן-נפתלי
מבוא
 
במרץ 2004 נסעתי לריס אורנג'יס לראיין את ז'אק דרידה. הייתי למעשה שליחה של כרך שערכו במשותף פרופ' חנה נוה (מאוניברסיטת תל אביב) ופרופ' ארנה בן–נפתלי (מן המכללה למנהל), שעניינו משפט ואהבה.1 משפט ואהבה עמדו, אם כן, בלב השיחה, שהתפרסמה בעברית בצד הפרק העוסק בעקדת יצחק מתוך הספר מתת מוות,2 אשר לימים הופיע בשלמותו בתרגומי. אלא שהנושאים או המוטיבים הללו הוליכו אותנו ממילא ללב–לבה של הדקונסטרוקציה, הן מבחינה תוכנית והן מבחינה צורנית, הן בנוגע למה שדרידה טען בדבר היחס שבין משפט לצדק או משפט לאהבה, והן בנוגע לאופן שבו עסק בשאלות האלה, לממד הפרפורמטיבי של הדקונסטרוקציה ולקשר האָפקטיבי השורר בין הכותב לכתיבה ובין הכתיבה לקוראים. הקוראים הללו היו עוד בחייו של דרידה ״קהילה שאין–מודים–בה״, בלשונו של מוריס בלאנשו. מה שאפשר לכנותו כאן ״קהילה״ - מילה שהרתיעה אותו, משעה שהישות שאותה ציינה התקפלה לתוך עצמה - קשור באלמנט מכריע: בשפה. דרידה העניק לקוראיו הרבים שפה. אפשר ״לדבר דרידיאנית״. אפשר אפילו, באופן מוזר, ״להיות דרידיאני״ במידת–מה, כלומר לתת לשפה הזאת לכונן אורח חיים במובנו העמוק ביחס לעצמי וביחס לזולת.
היו אלה חודשים אחרונים לחיים שעוצמתם האינטלקטואלית, לא פחות מן השבריריות שלהם ומגעם עם חולשה ואי–ריבונות, תלויים ועומדים גם בשיחה הזאת, המלוּוה בקשב, בערנות ובנדיבות מעוררי השתאות של מי שהיה באותה שעה אדם חולה מאוד.
מה מעטות ההזדמנויות שיש לנו לשוב לשיחה שהקלטנו: לא באופן מטפורי, לא רק שיחה שרשמנו בזכרוננו, אלא שיחה שהוקלטה פשוטו כמשמעו במכשיר טייפ קטן, משוללת דימויים חזותיים, ספוגה ברחשי הבית והסביבה, והנשמעת כמו הקלטה נושנה של יאשה חפץ. אולי כדי להזכיר לנו שבתוך מה שהיה ועודנו מחשבה נועזת מאין כמוה, מורכבת, מסובכת ומסבכת, יש משהו שהיינו עשויים אולי לכנותו תום.
 
מיכל בן–נפתלי, יוני 2016