מאמר על הנתונים המידיים של התודעה

 

אנרי ברגסון נולד בפריז באוקטובר 1859 ומת בפריז ב-1941, בזמן מלחמת העולם השנייה. הוריו היו יהודים, אביו ממוצא פולני ואמו אנגליה. בתחילת דרכו הוכשר להיות מתמטיקאי, ואף זכה בפרס על פתרון לבעיה מתמטית של פסקל (בשנת 1877), אך לאכזבתו הרבה של מורו למתמטיקה החליט ברגסון להמשיך את מסלול לימודיו במדעי הרוח. ב-1878 הוא התקבל ללימודים במוסד הצרפתי היוקרתי École Normale Supérieure, באותה השנה שבה החלו ללמוד שם הסוציאליסט הנודע ז'אן ז'ורס (Jaurès) והסוציולוג אמיל דורקהיים (Durkheim). ב-1881 סיים בהצטיינות את לימודיו במוסד, ונשא הרצאת סיום על "ערכה של הפסיכולוגיה העכשווית".

עם סיום לימודיו החל ברגסון ללמד בבית ספר תיכון ובאוניברסיטה. ב-1886 פרסם בכתב העת הצרפתי Revue Philosophique את מאמרו האקדמי הראשון במדעי הרוח: "על הסימולציה הבלתי מודעת במצבים היפנוטיים" (כעשר שנים קודם למחקרים בהיסטריה המפורסמים של פרויד וברוייר).1 עיסוקו בפסיכולוגיה בכלל ובזיכרונות בלתי מודעים בפרט הוביל למינויו לנשיא האגודה למחקר הנפש בלונדון ב-1913. אבל עיקר עיסוקו של ברגסון היה הוראת הפילוסופיה. ב-1900, לאחר שלימד זמן קצר ב־École Normal, קיבל ברגסון משרת מרצה לפילוסופיה יוונית ב־Collège de France, וכעבור כמה שנים עבר לכהן שם כמרצה לפילוסופיה מודרנית עד שנת 1920. שיעוריו והרצאותיו זכו לפופולריות רבה, ויחד עם כתביו השפיעו עמוקות על הוגים בעלי שם בדורו ובדורות שאחריו. ברגסון זכה בפרס נובל לספרות לשנת 1927.

***

הטקסט המובא כאן בתרגום לעברית הוא יצירתו הגדולה הראשונה של ברגסון, שהוגשה ב-1888 כעבודת דוקטורט לפקולטה למדעי הרוח בפריז, בצירוף תזה בלטינית (כנדרש בזמנו) על "מושג המקום אצל אריסטו". שנה אחר כך פורסם הספר המאמר על הנתונים המידיים של התודעה בהוצאת אלקן (F. Alcan) הפריזאית. בטקסט זה מופיעים לראשונה רעיונותיו החשובים של ברגסון - מושגי המֶשֶך, הריבוי האיכותי, האינטואיציה וההתפתחות, שאותם יוסיף לפתח בכתביו הבאים.

נושאו העיקרי של הספר הוא בעיית החירות, על אף שחיבור זה של ברגסון רצוף ניתוחים, תובנות ורעיונות הקשורים לתחומים מגוונים כתורת ההכרה, פיזיקה, מתמטיקה, פסיכולוגיה ואסתטיקה. רק בחלק השלישי של החיבור עובר ברגסון לדון במישרין בבעיית החירות, על סמך שני החלקים הראשונים, שלדבריו משמשים כהקדמה לחלק האחרון. אלא שבשני החלקים הראשונים ברגסון מעלה ומפתח את הרעיונות המקוריים שיהפכו למזוהים עם הפילוסופיה שלו יותר מכול. החלק הראשון עוסק באינטנסיביות של המצבים הפסיכולוגיים - בעוצמתם של התחושות והרגשות האנושיים, שמתוך בלבול אנו מתייחסים אליה בדיבורנו ובמחשבתנו במונחים של גודל וכמות, כאילו היו המצבים הנפשיים דברים הנוטלים חלק במרחב. בחלקו השני של החיבור ברגסון דן בריבוי של מצבי התודעה ובמושג המֶשך - שני מושגי מפתח של הגותו. גם כאן, טוען ברגסון, עלינו להבדיל את ריבוי מצבי הנפש ואת סביבת הזמן שבה מצויים אלה ממושגי הריבוי והזמן שבהם כרוכים הדברים החומריים שבמרחב. שני הדיונים המקדימים האלה מכשירים את הקרקע לתפיסתו המקורית של ברגסון את חירותו ועצמיותו של האדם.

כמו רוב הזרמים הפילוסופיים העיקריים במאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, גם את מחשבת ברגסון יש להבין במידה רבה כתגובה לפילוסופיה המשפיעה ביותר של העת המודרנית - זו של הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט. דבר זה ניכר ביותר לקראת סופו של הספר, כאשר ברגסון מציג את משנתו, ובעיקר את מושג המשך המפותח בה, כתיקון ל"טעותו של קאנט" בנוגע למושג הזמן ולהשתלשלות מצבי התודעה (ראו להלן, פרק הסיום). דווקא בדרך שבה הבחין קאנט בין המרחב ובין הזמן (כשתי הסתכלויות המצויות בבסיס הכרתו וחווייתו של האדם את העולם), הוא גרם לעירוב מושג הזמן ומושג המרחב זה עם זה בתודעתנו, טוען ברגסון (להלן, פרק הסיום). הנה כי כן, מצבי הנפש הפנימיים, אף שכלל אינם נוטלים חלק במרחב אלא מצויים בזמן בלבד, כפופים אצל קאנט לאותה היקבעות סיבתית כזו של תופעות העולם החיצוני לנו. היקבעות סיבתית זו מבטאת את הדטרמיניזם של הטבע, שכמו כל ברייה ותופעה אחרת בטבע, גם האדם כפוף אליו. חירות האדם, קבע קאנט, אינה ניתנת להכרתנו, הנסבה על עולם התופעות בלבד. אף על פי כן, קאנט לא שלל את קיומה של החירות ואף הראה כי אין זו מצויה בסתירה עם הדטרמיניזם של הטבע. להשקפת קאנט, ניתן ואף צריך להניח את קיומה של החירות, ממש כפי שעלינו להניח כי מעבר לתופעות הנתונות להכרתנו מצויים דברים ממשיים, דברים כשהם לעצמם. יתר על כן, לפי קאנט, הנחת החירות היא בגדר הכרח של ממש עבור "התבונה המעשית" (המחשבה העוסקת ברצונו ובפעולתו של האדם). עצם תודעתנו בדבר החובה המוסרית, אשר, לפי קאנט, מטילה עלינו התבונה - תודעה זו כרוכה בהנחת חירותנו, אותה הנחה שהאדם, כבעל תבונה, אינו כפוף לחלוטין בפעולותיו לדטרמיניזם של הטבע אלא עשוי להתעלות מעליו.

ברגסון מזהה ליקוי מסוים בתפיסת החירות של קאנט, שלפיה החירות כרוכה באני מופשט כלשהו, המצוי מעבר למרחב ולזמן - בדבר כשהוא לעצמו, שאינו תופעה ולכן גם אינו בהישג הכרתנו. כמו הרומנטיסיזם, ההגליאניזם, והאקזיסטנציאליזם המוקדם, כך גם ה"ברגסוניזם" אינו מסתפק בהצבת האני החופשי כאידיאה הנמצאת מעבר ליכולת הכרתו של האדם, "שאינה בת־חקר בשבילנו" (כפי שהתבטא קאנט בנוגע לחירות בספרו המאוחר על הדת).2 אמנם ברגסון מסכים עם קאנט שהאני החופשי הוא זר למרחב, אך אין זאת אומרת שעלינו בהכרח להציבו באחת גם מחוץ לזמן (להלן, פרק הסיום). להשקפת ברגסון, קאנט לא הבחין כי הזמן הממשי, זה שבו חיה ופועלת התודעה האנושית, אינו סביבה הומוגנית שבה נתונות התופעות זו ביחס לזו, באותו היחס שישנו בין התופעות המצויות במרחב. הזמן הממשי הוא סביבה מיוחדת, "נוזלית" יותר (אם לנקוט בלשון דימוי בלתי מדויקת), שבה אין עוד הפרדה חותכת בין התופעות, אשר חודרות זו לזו ומכוננות אחדות מיוחדת. מושג המשך הברגסוני מהווה סביבה מיוחדת זו, ומאפשר להכיר בקיומה של חירות האדם בדרך חדשה, המנוגדת להשקפות העולם הדטרמיניסטיות, ששוללות את החירות, ושונה גם מהדרך שבה הגדירו האינדטרמיניסטים את החירות וגם מן האופן שבו הניח קאנט את החירות.

החירות אינה לגמרי מעבר ליכולת השגתנו, טוען ברגסון. ביכולתנו לתפוס את האני החופשי והממשי שלנו, אמנם לא באמצעות ההכרה המדעית, אך על ידי אינטואיציה מיוחדת, שבה אנו תופסים את עצמנו בתוך המשך הטהור:

בכל פעם שאנו מתיקים את עינינו, במאמץ עז של התבוננות עצמית, מאותה הצללית הרודפת אותנו [הכוונה לאני שאנו ממקמים במרחב] [...] אנו יכולים תמיד להציב את עצמנו מחדש במשך הטהור, שבו הרגעים פנימיים והטרוגניים זה לזה, ושבו סיבה אינה מניבה את תוצאתה, מאחר שלעולם אינה נוצרת בעצמה (להלן, פרק הסיום).

לפיכך, אין אנו מוכרחים להסתפק בהנחת החירות "מנימוקים מוסריים" בלבד, כפי שסבר קאנט, לדעת ברגסון (ראו להלן, פרק הסיום). אך מנגד, ניתן לנו גם לגלות את חירותנו באמצעות אותה אינטואיציה ראשונית, הקודמת לכל ניתוח עיוני, שיש לנו לגבי עצמנו ולגבי המשך הטהור. ולא רק האני האמיתי והחופשי שלנו נתפס באופן זה - ברגסון מרחיק לכת וטוען כי אף תנועתם וחיותם של הדברים בעולם החיצוני נתפסות היטב דווקא על ידי אינטואיציה ראשונית זו, ואילו הכרתנו היום־יומית, וגם זו המדעית, מסלפות את מהות התנועה והחיות מפני שהן מתרגמות אותן למושגים מרחביים (ראו להלן, פרק שני, "האם התנועה ניתנת למדידה?"). לפיכך, באופן טבעי, הכרתנו מגיעה לידי בלבול, בבקשה לתפוס את התנועה ואת משך הזמן הממשי במונחים של מרחב, ולדעת ברגסון, זה גם מקורם של הפרדוקסים שעולים במחשבה האנושית מן העת העתיקה ועד ימינו אנו.

אך מהי דרך זו שבה אנו עשויים לתפוס את הדברים במשך הטהור, ובעיקר את עצמנו כחופשיים? דבר זה מתרחש ברגעים הנדמים כרגעים מיסטיים אצל ברגסון, אך אולי נכון יותר לתארם כרגעים קיומיים, אקזיסטנציאליסטיים. חירותנו נגלית לנו ברגעים מכריעים בחיינו, אומר ברגסון, רגעים שבהם אנו מחליטים החלטה כבדת משקל ביותר עבור עצמנו - רגעים אלו, באחדותם הדינמית, מייצגים להשקפת ברגסון שלבים של המשך האמיתי שלנו (ראו להלן, פרק שלישי, "הפעולה החופשית"). לא בכדי מדמים אנו לעצמנו החלטות משמעותיות אלו בתור פעולה חופשית, שכן פעולות אלו מהוות מצבים מיוחדים במינם, שאת היחס בינם ובין מצב הנפש שבו התרחשו לא ניתן לדמות בתור חוק (ראו להלן, פרק הסיום). כך, המושג של היקבעות הכרחית (דטרמיניזם) מאבד כל משמעות בהקשר זה, וכמוהו גם היפוכו, היות שההחלטה היא כל־כולה בהווה, או ליתר דיוק במשך ההתהוות; לא ניתן לחזותה מראש, ומשכבר נעשתה אין טעם לחשוב על הפעולה ההפוכה. "אף על פי שאנו חופשיים בכל אותם הרגעים שבהם אנו מבקשים לשוב ולהתכנס בעצמנו, לעתים נדירות אנו רוצים בכך" (להלן, פרק הסיום). מצד אחד, אפשר לראות ביטוי זה של ברגסון כמחווה לעבר - לפילוסופיה הסטואית העתיקה המורה לנו "היסוג לתוך עצמך", ומצד שני זה פתח לאקזיסטנציאליזם נוסח סארטר, העתיד לבוא ועתיד להדגיש כי האדם חופשי בעל כורחו, אך פוחד לממש את חירותו. בהקשר זה, ראוי לציין כי סארטר עצמו, שהציב את חירות האדם במרכז הגותו, הצביע על המאמר על הנתונים המידיים של התודעה כיצירה אשר השפיעה עליו ביותר ומשכה אותו לעסוק בפילוסופיה. קורא בן ימינו המתעניין בתחומי הרוח עשוי להתגרות לא פחות על ידי מחשבתו המקורית ורעיונותיו המגוונים של ברגסון, המופיעים ביצירה זו.

***

בשנת 1977 תורגם טקסט זה לראשונה לעברית בידי יוסף אור ויצא לאור בהוצאת מאגנס.3 בתרגום הנוכחי ביקשתי להביא את דברי ברגסון בעברית עדכנית ובשפה בהירה וקולחת ככל האפשר. לא אחת העדפתי להשתמש במונחים לועזיים הרווחים בעברית העכשווית. קרוב לוודאי שבתרגומי גרעתי מעושרה וחינניותה של הכתיבה הברגסונית. עם זאת, אני מקווה שהקלתי על הקורא העברי להבין את הטקסט ואת הרעיונות הלא־תמיד פשוטים, שעולים ומפותחים בו.

 

רואי בן בשט

ברלין, ספטמבר 2017