האור שבקומה השביעית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האור שבקומה השביעית
מכר
מאות
עותקים
האור שבקומה השביעית
מכר
מאות
עותקים

האור שבקומה השביעית

4 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

שרה ריטה פלומבו

שרה ריטה פלומבו, לשעבר עיתונאית ובעלת משרד פרסום לכתבות פרסומיות־שיווקיות עם מדורים קבועים בעיתונים מפרי עטה. למדה אסלאם והיסטוריה של המזרח־התיכון באוניברסיטת תל־אביב.

היא ממציאה של פטנט רשום בישראל על המצאתה: "מנגנון ויזואלי המוחשי למגע ו/או לראייה להחלפת מצעים קלה ומדויקת". הפטנט מיועד לסייע גם לעיוורים ולבעלי לקויות ראייה.

"האור שבקומה השביעית" הוא ספר הביכורים שלה.

נשואה ואימא לשניים.

תקציר

"האור שבקומה השביעית" הוא רומן סוחף ומרגש הגדוש בהתפתחויות מפתיעות ועם הרהורים נוקבים על העולם שבו אנו חיים. במרכז הסיפור בריאן פארקר, גרוש בן 51, מנהל מחלקת תופרות במפעל לייצור בגדים. בעברו קריסה כלכלית, הוא חי חיים מצומצמים, גר בדירה עלובה ברובע קווינס שבניו־יורק, חש בדידות, ופתאום באמצע החיים שלוש נשים מטלטלות את עולמו הרגשי – כל אחת מכיוון אחר: צעירה פצועה שפגש ברחוב, בת שמתנכרת לו, ואישה זרה – שלילה אחד, מפגש מקרי ואהבה אובססיבית משתלטת על חייו. 
 
בריאן, גיבור לא גיבור, מספר את העלילה בגוף ראשון בקולו הייחודי. דמותו מרתקת, הוא אוהב להתפלסף, הרהוריו נוקבים וסרקסטיים, והמשברים בחייו מציתים את עולמו הרגשי והרוחני. לעיתים הוא מתנהג כזקן לגילו, לעיתים כנער מאוהב, ודרך הדרמה האישית של חבר ילדותו היהודי, רפאל, הוא נחשף לעולמם של היהודים החרדים, עולם זר המטלטל את עולמו שלו. 
 
רצף הדרמות הפוקדות את בריאן, האהבה העזה לאישה הזרה והמסתורית, הרהוריו ורצף ההתפתחויות המפתיעות, מתלכדים יחד לכדי רומן מרתק הרווי במתח רגשי, ובאווירה מיוחדת מתחילת הספר ועד סופו.

פרק ראשון

1
 

מי אמר שרק לבני־האדם ולחיות כל־כך קר בחורף? מעולם לא שאלו את הצמחים. אין להם פרווה וגם לא פה לייבב. מסכנים. פתאום התעוררו רחמיי באופן תמוה ומוזר על עולם הצומח. זה שבוע שאני מדמיין, לראשונה בחיי, את סבלם של שיחים, פרחים ועצים. ראיתי עלים רבים רטובים ומדולדלים, והם נראו לי כל־כך רועדים ואומללים. רבים מהם סיימו את חייהם בטרם עת. איך מרפאים עץ חולה? לא יודע.

מרץ קר במיוחד השנה. עמוק־עמוק צנחו הטמפרטורות — ובכל העיתונים כתבו בהרחבה, שעשרים שנה לא התנפלה על התושבים צינה שכזאת. רופאים עם ארשת פנים רצינית, הופיעו במהדורות החדשות בטלוויזיה והזהירו את הקשישים לבל ייצאו מבתיהם. במרבית העיתונים גם כתבו שמומלץ להלביש את הכלבים בבגד חם. היה נחמד לראות את הכלבים עטופים צבעוניות נחמדה, ובחנויות לבעלי־חיים מכרו בגדי צמר המעוצבים בדמיון רב.

במקרה עברתי אתמול ליד חנות לבעלי־חיים בשם 'ספארי'. השתרך שם תור ארוך. אנשים מנומסים עמדו בקור והחליפו חוויות על חיות המחמד שלהם. הם דיברו על ההתנהגויות ועל הפינוקים של ההולכים על ארבע, וגם על המחלות שלהם. איש אחד מסר טלפון של הווטרינר שלו, טען שהוא הכי טוב בעיר.

השעה אחת־עשרה בלילה. ערמות של חושך מתערבלות זו בזו. ברח לו הירח, נעלמו הכוכבים. פנסי רחוב זורים אור חיוור, והדממה רועשת וצורמת. תושבי ניו־יורק מתכרבלים במיטותיהם, מתאמצים להרחיק מגופם את הקור העז. אבל אותי, למען האמת, הקור לא מרתיע כלל. ככה היה מאז ומתמיד. אני, בריאן פארקר, דווקא אוהב את עונת השלג והגשמים. מעילי הארוך שעשוי מצמר איכותי יודע לחמם. גם הצעיף עושה עבודה טובה. תמיד העדפתי את החורף על פני החום והזיעה של הקיץ. הכול זז, מעניין ומרתק; הטבע מתעורר לחיים: גשמים, שלגים ורוחות. תנועתיות מרעננת שוטפת את העולם. עם כל רעם וברק, כאילו ימי בראשית מתעוררים מחדש. אלוהים מזכיר שהוא קיים. בשבילי זו תחושה נפלאה, ואם אפשר היה לדלג מהאביב לסתיו, הייתי עושה זאת בצעדי ענק.

מעולם לא חזרתי מהעבודה כה מאוחר בלילה. זו שעה מאוחרת לשוטטות ברחובות. אבל הלילה הוכרז על מצב חירום במפעל 'הלבשת הופמן לכל המשפחה' שממוקם בצד המערבי של מנהטן. אני עובד שם כמנהל עבודה במחלקת התופרות ומפקח עליהן שיעמדו בקצב הייצור. כל היום אני מוקף בנשים וצריך לדבר בשפה עדינה. התופרות רגישות ונעלבות על נקלה. בנימה רכה נתבקשו התופרות לעבוד שעות נוספות. היינו חייבים להספיק לייצר כמות גדולה של גופיות פלנל לרשת חנויות עממית בשם 'פמילי'. הם לקוחות קבועים ואסור חלילה לאכזב, או להפסיד אותם לטובת מפעל אחר. הזמנות יפות זורמות מהם מדי חודש. רק בתחילת החורף הגיעה הזמנה גדולה של פיג'מות חורפיות מהעיצובים החדשים. חשוב לשמר לקוחות שכאלה. היינו בטוחים שהעבודה תסתיים עד שמונה בלילה, אך היא התארכה מעבר למשוער — רק בתשע־וחצי בלילה דממו מכונות התפירה.

התופרות התמרמרו ואמרו שהן כבר עייפות, העיניים בקושי רואות חוט ומחט, בעל וילדים מחכים להן בבית. כולן דיברו יחד והקימו רעש רב, אבל הבנתי לליבן. צריך לפצות אותן. אולי אעניק להן כרטיסים לאחת ההצגות בברודווי.

המרחק מתחנת הרכבת לבית שלי שברובע קווינס הוא מרחק הליכה. אני מכיר כל מרצפת ומרצפת במדרכה — ומרביתן שבורות ומסוכנות; צריך להלך בזהירות. חלונות־הראווה שאני רואה בדרכי מתחלפים חדשות לבקרים, והשלט 'להשכרה' מעורר בי תחושת צריבה. היה לי פעם שלט כזה. הצל שלי פוסע לצידי, ופתאום כאילו במפתיע מתגלה לי עד כמה גדל־מידות אני. תמיד ידעתי שאני גבוה, אך הלילה הזה משום מה נדמה לי שאני ענק.

אני קרוב לגיל חמישים־ואחת, וזה אומר שאני איפשהו באמצע החיים. אבל אני מעדיף לא לחשוב על כך, ובעצם, לפניי עוד הרבה אם מחשבים את הימים לחוד ואת הלילות לחוד. את זה למדתי מדודה אנה, אחותה של אימא. היא תמיד הייתה אומרת בצחוק: "בעוד שבעה ימים ושבעה לילות אבוא לבקר אתכם." תמיד חילקה את היממה.

פעם הייתי איש אמיד, כזה מכופתר ומחויט. "מכובד" קראו לי. היה לי מפעל רהיטים מצליח. אנשים רצו להיצמד ולגעת בי כאילו נגעו בכסף עצמו. למוכרת הירקות, שחנותה הייתה בסמוך למפעל שלי, הייתה אמונה טפלה שאם נוגעים בידו של מצליחן, המזל מתדפק פעמיים. וכך, מבלי להתבייש, הייתה פוקדת את המפעל שלי פעם בשבוע, מבקשת ללחוץ את ידי, וחצי יום, כך אמרה, לא נגעו ידיה במים ובסבון. מוזרה הייתה בעיניי, אך הגאווה הייתה מרופדת. שטוף בזוהר הממון הייתי מחבק את הכרית כל לילה ולוחש תודה לכוכבים שבשמיים — בשמנת של החיים משכשכות הרגליים.

אבל יום אחד קרה לי האירוע. אירוע קשה ומתמשך. מפעל הרהיטים שלי קרס וירדתי מנכסיי. פחות ופחות לחצו את ידי הימנית, ומאז — אני לא מפסיק להתגעגע לעצים, ממשש ומריח כל עץ הנקרה בדרכי. לפעמים באופן מוזר ובאין רואה, אני מחבק גזעי עצים בפארק ומדמיין את סגנון הרהיטים שהייתי מייצר מהם. כמה אהבתי לעבוד עם גזרי עץ המייפל; טקסטורה מיוחדת הטביעה בו אימא טבע. התגאיתי בכל רהיט שיצרתי: שידות, ארונות, מזנונים, ספות וכורסאות. ביום ובלילה הייתי חולם שהרהיטים ממוסגרים ותלויים על קירות במוזיאון, ואנשים תרבותיים עם ארשת פנים רצינית וחשובה מפליגים בשבחם ומוכנים לשלם תמורתם כל הון שבעולם, כאילו היו אומנות במיטבה. מעולם לא למדתי עיצוב רהיטים, ורבים שאלו בתמיהה: "מניין הכישרון?" "מהקרביים, מהקרביים," הייתי אומר, אך למען האמת, שנת עבודה כשוליה בנגרייה של רוברט העניקה לי את יסודות המקצוע. אהבתי להיות שותף פעיל ביצירת כל רהיט ונהניתי מהעבודה הפיזית, למרות מעמדי הרם. אך האירוע הקשה שם קץ לכול, וסיוטים של הומלס שמשוטט ברחובות עם פרעושים בגופו וכינים בראשו הפחידו אותי לילות רבים.

לאיש שמאחורי האירוע הקשה קוראים בוב. הוא שהמיט עליי חורבן. הוא שכנע אותי להשקיע במניית 'טאון'. המניה קרסה וכיוון שהשקעתי בה את מרבית הוני, קרסתי גם אני. בהמשך פסקו ההזמנות ונעלמו הלקוחות. הייתי יושב ימים שלמים במפעל ומצפה לראות שוב את מבטי ההתפעלות מהספות, הכורסאות והשידות, אך נפש חיה לא הגיעה למפעל, כמו נדברו כולם ועשו יד־אחת נגדי. באכזריות תקף אותי העוני, וכך נפרדתי מכל השפע שהיה לי בעודי בחיים. בעיני רוחי ראיתי מצבה אפורה משיש איכותי שהונחה עליי, ועליה כתוב: "כאן קבור אדם שהיה אמיד, ובבעלותו היו אחוזה, סוכנת בית, מכונית מפוארת, מזומנים רבים."

מאז, כל אימת שרק עולה ריחו של בוב באפי, אני נסער כולי. אני — שהייתי חזק ובעל עוצמה — נפלתי קורבן. התעללו בי משמיים. זה כואב, אבל אני מתאמץ להדוף ממחשבותיי את אימת 'הדובים הטורפים' שהחליטו כי אני טרף הולם לארוחת הצוהריים שלהם. לא אהיה עוד מודעה שחורה בעיתון בטרם עת. לפעמים אני חושב שאולי כל הצרה הזאת נפלה עליי כי לא גיליתי נדיבות נוצרית. שנים רבות הרגשתי שאני אוחז את העולם בשתי ידיי, ופתאום באחת הכול נעלם. כמה הכול שביר, נזיל ומתנדף בקלות. אז מי שולט במי — הגורל בחיים או החיים בגורל? אני כבר לא יודע.

עובר אורח חולף על פניי. הוא נראה בערך בן־גילי, ומראהו מעורר בי אי־נוחות ותחושה עמומה של עצב. אני בעצם רואה בו את עצמי: בודד בלב הלילה השחור. אנשים משקפים לנו את עצמנו.

כבר שנים רבות שאני גבר גרוש וחי ללא זוגיות ממוסדת. בגיל עשרים־ושבע נישאתי לבטי. די התעקשתי על נישואין אזרחיים, אך לבסוף נכנעתי לרצונה של בטי ונישאנו בכנסייה פרוטסטנטית. אבל קדושת הטקס הדתי לא עזרה במאומה. עד מהרה השתלט עליי יצר הכיבוש ושלח לעברי פיתויים מכל עבר: בלונדיניות, ברונטיות ואדמוניות. כך פגעתי ללא רחם במוסריות המוסד המקודש הזה. חשתי כבול באזיקי הנישואין, וכך הצטרפנו, בטי ואני, כעבור חמש שנות נישואין, למיליוני זוגות שעשו זאת לפנינו. הרגשתי שהטעו אותנו, הוליכו אותנו שולל, הבטיחו לנו זוגיות נהדרת, תשוקה ואהבה אין־סופיות. הכול רק סיסמאות נבובות. איזו הונאה. אבל בטי חשבה אחרת. בבכי הייתה אומרת שאני רק מחפש בה פגמים ושאני הורס את הבית.

עם הזמן בטי נעשתה עוינת ביותר, סירבה לדבר איתי, ואפילו מילה לא החליפה איתי כשהייתי מגיע אל ביתה ולוקח עימי את בתנו היחידה סנדרה. במקום לדבר איתי, בטי הייתה כותבת לי פתקים עם משפטים מקפיאים. באחד מהם אני זוכר שהיא כתבה שהרסתי לה את החיים עם הגירושין, ושאני מפלצת, ושאלוהים עוד יעניש אותי. כמה לילות לא נרדמתי בגלל הפתק הזה. לפעמים אני חושב שאולי מהקללות שלה ירדתי מנכסיי. משום מה לא זרקתי את הפתקים של בטי, והם הצטברו והיו לערמה. את הכול תחבתי לתוך קערה שמונחת על השולחן בסלון. לפעמים אני משתעשע עם הפתקים — מכווץ אותם לכדורים, זורק כלפי התקרה ונהנה לתפוס אותם. לעיתים פורץ מתוכי צחוק מרושע — עוד פתק מבטי. לעיתים רובצת בתוכי מין אדישות שכזאת.

עכשיו, אני כבר די קרוב לביתי. אני מאיץ את צעדיי, אך צרחות אישה שאני שומע פתאום מקפיאות אותי במקומי. "הצילו! הצילו!" אני מסתכל סביבי כדי לגלות מאין מגיעים הקולות, ושוב אני שומע: "כואב לי, כואב לי, הצילו!" אני מזהה שהקולות מגיעים מאחורי גבי ופוסע לאחור.

אני חוצה את הכביש, ואז מאחורי רכב יפני, לאורו החיוור של פנס רחוב, מתגלה לעיניי מראה מחריד: צעירה ששיערה החום, הארוך והשופע פרוע כולו, שרועה על המדרכה, ופלג גופה העליון חשוף כמעט לחלוטין — והיא בחזייתה בלבד. על ידיה ופניה חתכים מדממים. לרגליה מכנסיים שחורים וצמודים ומגפי עור אפורים עם אבזם זהוב. אני מעריך שהיא כבת שלושים. אינסטינקט גברי חולף בי, ואני נתקף רצון עז לרוצץ את גולגולתו של הנבל שעולל לה את זה. אבל אין נפש חיה ברחוב ואין את מי לרוצץ. אני אוחז בכף ידה של הצעירה, והיא קרה כקרח. אני פושט את מעיל הצמר הארוך שלי ומכסה את גופה. אני מתכופף ומנסה לבחון את פניה, שולף מכיסי ממחטת־נייר ומנגב ממנה את הדם. כמה טיפות נדבקות לכפות ידיי.

"מה שמך?" אני שואל בקול רך.

היא ממלמלת: "סילביה ג'ורדאנו."

"מי תקף אותך?" אני שואל, והיא ממלמלת משהו שנשמע לי כמו ג'אקו, ומאבדת את הכרתה. "סילביה, סילביה," אני קורא, אך היא לא מגיבה. אני מתעשת ומתקשר לשירותי החירום.

"אישה פצועה ומעולפת ליד פיצריית 'נאפולי' בקווינס," אני צורח לנייד.

"מייד נגיע," עונה לי המוקדנית.

אני מתכופף ומצמיד את פניי לפניה, וריח מוזר ורע נודף מפניה המיוסרות. אני שומע נשימות חלשות, קופץ אגרוף, ובאמצע הלילה השחור צורח לעצמי: "תבואו מהר, תבואו מהר." אני שוב קורא בשמה, אבל היא לא מגיבה. אני פוחד שתמות לי — צעירה מכדי להתעלף, צעירה מכדי למות. אני מלטף את מצחה ומייחל שתתעורר ותספר לי למה חתך ג'אקו את פניה וקרע את בגדיה, אך היא מעורפלת לחלוטין, ואני רועד מקור ללא המעיל.

חולפות דקות ספורות עד להגעת כוחות משטרה ואמבולנס. צוות רפואי ממהר לבדוק את הדופק שלה, ומסכת־חמצן מוצמדת לפניה. בדאגה אני מביט בפניה, וכעבור כמה דקות סילביה ג'ורדאנו חוזרת אט־אט להכרתה ופוקחת עיניים מיוסרות. "כואב לי, כואב לי," היא ממלמלת בקול חלש. פרמדיק אחד מזריק לה משהו, ופרמדיק אחר חובש את החתכים בתחבושת זמנית. "החתכים בפנים עמוקים ויידרשו תפרים רבים," הוא אומר, ולנצח, חולף בראשי הרהור, צלקות מכוערות יחרצו את פניה היפות; כה צעירה, כה אומללה; גם גופה הרזה והשברירי זועק מסכנות, כמו לא בא אל פיה מזון ימים רבים.

סילביה ג'ורדאנו מועלית לאלונקה, והצוות הרפואי נושא אותה לתוך האמבולנס. השוטרים במקום מביטים בי בחשדנות ועיניהם ממוקדות בידיי המגואלות בדמה.

"מה שמך?" שואל אותי אחד השוטרים בנימה תוקפנית.

"בריאן פארקר," אני עונה כמי שנתפס בקלקלתו.

בוא איתנו לחקירה בתחנת המשטרה," הוא אומר, ועוד לפני שהם אומרים, אני אומר: "לא צריך עורך־דין." וכך, אני, שמעולם לא בחשה ידי בפלילים, מוצא את עצמי נבוך בתחנת־המשטרה כמו אחרון העבריינים, מושפל. לאחר המתנה, השוטרים קשוחים כלפיי בחדר קטן ומדכדך. בפיהם אין־ספור שאלות נוקבות, שנשאבות לתוך מכשיר הקלטה. מבטיהם חדים וקשוחים.

"אבל מה עשית בחוץ בלילה הקר הזה?" שואל החוקר ובעיניו מבט מאשים.

"איך אתה מכיר את סילביה ג'ורדאנו?" שואל השני.

"אני בכלל לא מכיר אותה. הכול קרה במקרה. קיבלנו הזמנה גדולה מרשת 'פמילי' ונאלצנו לעבוד עד שעה מאוחרת. במקרה מצאתי אותה ברחוב," אני עונה בקול רפה ותבוסתני כמנסה לגייס אמפתיה ורחמים, כאילו אני באמת הפושע כאן.

אך החוקרים עדיין נותרים בקשיחותם: "מהי סילביה ג'ורדאנו בשבילך?"

"מהי בשבילי? אמרתי לכם: אני בכלל לא מכיר אותה. אני חף־מפשע. ראיתי שהיא פצועה ורציתי לעזור. תחפשו את ג'אקו."

"מי זה ג'אקו?"

"לא יודע. כשמצאתי אותה, היא מלמלה ג'אקו."

אני ממש סובל בחקירה, והחוקרים חשדניים ולא מסיטים את מבטם מפניי ולו לרגע, כמו חוששים שמא יפספסו חלילה הבעה כלשהי של וידוי על פניי. הם מחפשים משהו אפל בעברי, ואני מגולל לפרטי פרטים את סיפור התדרדרותי הכלכלית. אחר־כך אני מתאר את עבודתי במחלקת התופרות במפעל. למזלי, אחד החוקרים שמע על 'הלבשת הופמן לכל המשפחה', והשם הילך עליו קסמים כי שלושת ילדיו ישנים מדי לילה עם הפיג'מות הזולות של 'הלבשת הופמן'. הוא קצת מתבדח ומרכך את האווירה.

כעבור כשעתיים משתכנעים החוקרים כי איש תמים לפניהם, ומשחררים אותי על פי המלצת החוקר הקשוח מבין השניים, זה ששפמו שחור ושיערו שחור ועיניו שחורות כלילה. נשמתי לרווחה לאחר שכבר ראיתי בדמיוני תמונות של תא מעצר שאחלוק עם פושעים שיביטו בי במבט רצחני בעיניים. אולי הייתי נאלץ לגייס סוללת עורכי־דין שילחמו על חפותי ויחלצו אותי מכלא נוראי הספוג בריחות נוראים.

אני נכנס לשירותים, שוטף את ידיי מטיפות הדם של סילביה ג'ורדאנו — ובצעדים מהירים יוצא לאוויר החופשי. קר לי מאוד ללא המעיל שהשארתי אצל סילביה ג'ורדאנו. אני משלב ידיים לחימום גופי, ולנגד עיניי התמונות הקשות של פניה היפות עם הדם והחתכים. היא כה צעירה, יכולה להיות הבת שלי. באישון־ לילה, ידיים ברוטליות ואכזריות השחיתו את פניה ולבטח הטילו צל כבד וטראומטי על נפשה. אני שוקל לרגע לנסוע לבית־החולים, אולי אחפש אותה בין המחלקות, אך זונח מייד את הרעיון, מרגיש מין אוזלת־יד שכזאת.

אני עוצר מונית ומבקש מהנהג שיסיעני הביתה. הנהג מסתכל עליי בחשדנות ושואל: "מה עשית במשטרה בלילה?"

"סיפור ארוך," אני עונה לקונית, אך הוא בשלו: "יש זמן לספר, נו, אני רוצה לשמוע."

אני נכנע ומשחזר את אירועי הלילה, והנהג בולע בשקיקה את דבריי. פעמיים הוא שואל: "היא הייתה חתיכה? סקסית?"

"די, עזוב," אני עונה, ומשים עצמי עסוק בשליחת מסרון. הנהג מרפה ממני ומגביר את עוצמת הרדיו.

אני מגיע מותש לבית העלוב שלי, ולמרות העיניים האדומות והעייפות, אני מבחין בצבע האפור והמדכדך שעל קירותיו החיצוניים של הבניין. אני עולה במדרגות לקומה השלישית, מכניס את המפתח לחור המנעול ונכנס פנימה. קונצ'יטה החתולה מייללת בשמחה. אנחנו תמיד שמחים לראות זה את זה, אבל הלילה אני עייף וקצר־רוח ומתעלם ממנה. פניה של קונצ'יטה מביעות אכזבה. בזנב מושפל היא חוזרת למיטתה — מגבת עבה וישנה שהייתה למזרן, ומונחת בחדר־השינה שלי.

המבטים ימינה ושמאלה בדירה מדכדכים אותי, ממש כמו תמיד. דבר לא השתנה. תעוקת החיים זועקת מכל עבר: שני חדרים, ספה משומשת, צבע מתקלף מהקירות, כורסה דהויה וטלוויזיה. אפילו המטבח הישן כאילו עומד להיפרד מחלקיו. לפני כשבוע ראיתי בטלוויזיה מטיף דתי שטען כי העיקר הוא הרוח. אבל איך קונים רוח ללא ממון?

תמיד אהבתי להתפלסף, עוד כשהייתי נער. אבא ואימא היו צנועים. אומרים שלאנשים צנועים יש מעין חוכמת בראשית עם דימויים ציוריים על החיים. אני זוכר את אימא אומרת סביב שולחן האוכל, כשלצידי יושב אחי הגדול מייקל, שהחיים לפעמים מצופים בדבש ולפעמים בלענה, תלוי על איזה שולחן סועדים. בשנתיים שלמדתי באוניברסיטה פילוסופיה אהבתי לשנן את אמרתה של אימא. אפילו החבר'ה היו מצטרפים אליי ואומרים בצחוק ובמין מנגינה נחמדה: "החיים הם דבש או לענה, לה לה לה..."

פניה של סילביה ג'ורדאנו עדיין צרובות בזיכרוני. צעירה מסכנה, איזו אלימות. אני כל־כך עייף, ודעתי מבולבלת עליי. אני שוב נזכר כיצד העוני תקף אותי באכזריות — והמחשבה על העוני תמיד מעוררת בי רוח קרב. ככלות־הכול מלטפת ומחבקת הייתה מטריית שטרות הדולרים שסוככה עליי שנים רבות. זה חסר לי, אבל עדיף להניח כבר למחשבות הטורדניות. אני מותש ופושט אוטומטית את בגדיי, נכנס למיטה ונרדם.

שרה ריטה פלומבו

שרה ריטה פלומבו, לשעבר עיתונאית ובעלת משרד פרסום לכתבות פרסומיות־שיווקיות עם מדורים קבועים בעיתונים מפרי עטה. למדה אסלאם והיסטוריה של המזרח־התיכון באוניברסיטת תל־אביב.

היא ממציאה של פטנט רשום בישראל על המצאתה: "מנגנון ויזואלי המוחשי למגע ו/או לראייה להחלפת מצעים קלה ומדויקת". הפטנט מיועד לסייע גם לעיוורים ולבעלי לקויות ראייה.

"האור שבקומה השביעית" הוא ספר הביכורים שלה.

נשואה ואימא לשניים.

עוד על הספר

האור שבקומה השביעית שרה ריטה פלומבו

1
 

מי אמר שרק לבני־האדם ולחיות כל־כך קר בחורף? מעולם לא שאלו את הצמחים. אין להם פרווה וגם לא פה לייבב. מסכנים. פתאום התעוררו רחמיי באופן תמוה ומוזר על עולם הצומח. זה שבוע שאני מדמיין, לראשונה בחיי, את סבלם של שיחים, פרחים ועצים. ראיתי עלים רבים רטובים ומדולדלים, והם נראו לי כל־כך רועדים ואומללים. רבים מהם סיימו את חייהם בטרם עת. איך מרפאים עץ חולה? לא יודע.

מרץ קר במיוחד השנה. עמוק־עמוק צנחו הטמפרטורות — ובכל העיתונים כתבו בהרחבה, שעשרים שנה לא התנפלה על התושבים צינה שכזאת. רופאים עם ארשת פנים רצינית, הופיעו במהדורות החדשות בטלוויזיה והזהירו את הקשישים לבל ייצאו מבתיהם. במרבית העיתונים גם כתבו שמומלץ להלביש את הכלבים בבגד חם. היה נחמד לראות את הכלבים עטופים צבעוניות נחמדה, ובחנויות לבעלי־חיים מכרו בגדי צמר המעוצבים בדמיון רב.

במקרה עברתי אתמול ליד חנות לבעלי־חיים בשם 'ספארי'. השתרך שם תור ארוך. אנשים מנומסים עמדו בקור והחליפו חוויות על חיות המחמד שלהם. הם דיברו על ההתנהגויות ועל הפינוקים של ההולכים על ארבע, וגם על המחלות שלהם. איש אחד מסר טלפון של הווטרינר שלו, טען שהוא הכי טוב בעיר.

השעה אחת־עשרה בלילה. ערמות של חושך מתערבלות זו בזו. ברח לו הירח, נעלמו הכוכבים. פנסי רחוב זורים אור חיוור, והדממה רועשת וצורמת. תושבי ניו־יורק מתכרבלים במיטותיהם, מתאמצים להרחיק מגופם את הקור העז. אבל אותי, למען האמת, הקור לא מרתיע כלל. ככה היה מאז ומתמיד. אני, בריאן פארקר, דווקא אוהב את עונת השלג והגשמים. מעילי הארוך שעשוי מצמר איכותי יודע לחמם. גם הצעיף עושה עבודה טובה. תמיד העדפתי את החורף על פני החום והזיעה של הקיץ. הכול זז, מעניין ומרתק; הטבע מתעורר לחיים: גשמים, שלגים ורוחות. תנועתיות מרעננת שוטפת את העולם. עם כל רעם וברק, כאילו ימי בראשית מתעוררים מחדש. אלוהים מזכיר שהוא קיים. בשבילי זו תחושה נפלאה, ואם אפשר היה לדלג מהאביב לסתיו, הייתי עושה זאת בצעדי ענק.

מעולם לא חזרתי מהעבודה כה מאוחר בלילה. זו שעה מאוחרת לשוטטות ברחובות. אבל הלילה הוכרז על מצב חירום במפעל 'הלבשת הופמן לכל המשפחה' שממוקם בצד המערבי של מנהטן. אני עובד שם כמנהל עבודה במחלקת התופרות ומפקח עליהן שיעמדו בקצב הייצור. כל היום אני מוקף בנשים וצריך לדבר בשפה עדינה. התופרות רגישות ונעלבות על נקלה. בנימה רכה נתבקשו התופרות לעבוד שעות נוספות. היינו חייבים להספיק לייצר כמות גדולה של גופיות פלנל לרשת חנויות עממית בשם 'פמילי'. הם לקוחות קבועים ואסור חלילה לאכזב, או להפסיד אותם לטובת מפעל אחר. הזמנות יפות זורמות מהם מדי חודש. רק בתחילת החורף הגיעה הזמנה גדולה של פיג'מות חורפיות מהעיצובים החדשים. חשוב לשמר לקוחות שכאלה. היינו בטוחים שהעבודה תסתיים עד שמונה בלילה, אך היא התארכה מעבר למשוער — רק בתשע־וחצי בלילה דממו מכונות התפירה.

התופרות התמרמרו ואמרו שהן כבר עייפות, העיניים בקושי רואות חוט ומחט, בעל וילדים מחכים להן בבית. כולן דיברו יחד והקימו רעש רב, אבל הבנתי לליבן. צריך לפצות אותן. אולי אעניק להן כרטיסים לאחת ההצגות בברודווי.

המרחק מתחנת הרכבת לבית שלי שברובע קווינס הוא מרחק הליכה. אני מכיר כל מרצפת ומרצפת במדרכה — ומרביתן שבורות ומסוכנות; צריך להלך בזהירות. חלונות־הראווה שאני רואה בדרכי מתחלפים חדשות לבקרים, והשלט 'להשכרה' מעורר בי תחושת צריבה. היה לי פעם שלט כזה. הצל שלי פוסע לצידי, ופתאום כאילו במפתיע מתגלה לי עד כמה גדל־מידות אני. תמיד ידעתי שאני גבוה, אך הלילה הזה משום מה נדמה לי שאני ענק.

אני קרוב לגיל חמישים־ואחת, וזה אומר שאני איפשהו באמצע החיים. אבל אני מעדיף לא לחשוב על כך, ובעצם, לפניי עוד הרבה אם מחשבים את הימים לחוד ואת הלילות לחוד. את זה למדתי מדודה אנה, אחותה של אימא. היא תמיד הייתה אומרת בצחוק: "בעוד שבעה ימים ושבעה לילות אבוא לבקר אתכם." תמיד חילקה את היממה.

פעם הייתי איש אמיד, כזה מכופתר ומחויט. "מכובד" קראו לי. היה לי מפעל רהיטים מצליח. אנשים רצו להיצמד ולגעת בי כאילו נגעו בכסף עצמו. למוכרת הירקות, שחנותה הייתה בסמוך למפעל שלי, הייתה אמונה טפלה שאם נוגעים בידו של מצליחן, המזל מתדפק פעמיים. וכך, מבלי להתבייש, הייתה פוקדת את המפעל שלי פעם בשבוע, מבקשת ללחוץ את ידי, וחצי יום, כך אמרה, לא נגעו ידיה במים ובסבון. מוזרה הייתה בעיניי, אך הגאווה הייתה מרופדת. שטוף בזוהר הממון הייתי מחבק את הכרית כל לילה ולוחש תודה לכוכבים שבשמיים — בשמנת של החיים משכשכות הרגליים.

אבל יום אחד קרה לי האירוע. אירוע קשה ומתמשך. מפעל הרהיטים שלי קרס וירדתי מנכסיי. פחות ופחות לחצו את ידי הימנית, ומאז — אני לא מפסיק להתגעגע לעצים, ממשש ומריח כל עץ הנקרה בדרכי. לפעמים באופן מוזר ובאין רואה, אני מחבק גזעי עצים בפארק ומדמיין את סגנון הרהיטים שהייתי מייצר מהם. כמה אהבתי לעבוד עם גזרי עץ המייפל; טקסטורה מיוחדת הטביעה בו אימא טבע. התגאיתי בכל רהיט שיצרתי: שידות, ארונות, מזנונים, ספות וכורסאות. ביום ובלילה הייתי חולם שהרהיטים ממוסגרים ותלויים על קירות במוזיאון, ואנשים תרבותיים עם ארשת פנים רצינית וחשובה מפליגים בשבחם ומוכנים לשלם תמורתם כל הון שבעולם, כאילו היו אומנות במיטבה. מעולם לא למדתי עיצוב רהיטים, ורבים שאלו בתמיהה: "מניין הכישרון?" "מהקרביים, מהקרביים," הייתי אומר, אך למען האמת, שנת עבודה כשוליה בנגרייה של רוברט העניקה לי את יסודות המקצוע. אהבתי להיות שותף פעיל ביצירת כל רהיט ונהניתי מהעבודה הפיזית, למרות מעמדי הרם. אך האירוע הקשה שם קץ לכול, וסיוטים של הומלס שמשוטט ברחובות עם פרעושים בגופו וכינים בראשו הפחידו אותי לילות רבים.

לאיש שמאחורי האירוע הקשה קוראים בוב. הוא שהמיט עליי חורבן. הוא שכנע אותי להשקיע במניית 'טאון'. המניה קרסה וכיוון שהשקעתי בה את מרבית הוני, קרסתי גם אני. בהמשך פסקו ההזמנות ונעלמו הלקוחות. הייתי יושב ימים שלמים במפעל ומצפה לראות שוב את מבטי ההתפעלות מהספות, הכורסאות והשידות, אך נפש חיה לא הגיעה למפעל, כמו נדברו כולם ועשו יד־אחת נגדי. באכזריות תקף אותי העוני, וכך נפרדתי מכל השפע שהיה לי בעודי בחיים. בעיני רוחי ראיתי מצבה אפורה משיש איכותי שהונחה עליי, ועליה כתוב: "כאן קבור אדם שהיה אמיד, ובבעלותו היו אחוזה, סוכנת בית, מכונית מפוארת, מזומנים רבים."

מאז, כל אימת שרק עולה ריחו של בוב באפי, אני נסער כולי. אני — שהייתי חזק ובעל עוצמה — נפלתי קורבן. התעללו בי משמיים. זה כואב, אבל אני מתאמץ להדוף ממחשבותיי את אימת 'הדובים הטורפים' שהחליטו כי אני טרף הולם לארוחת הצוהריים שלהם. לא אהיה עוד מודעה שחורה בעיתון בטרם עת. לפעמים אני חושב שאולי כל הצרה הזאת נפלה עליי כי לא גיליתי נדיבות נוצרית. שנים רבות הרגשתי שאני אוחז את העולם בשתי ידיי, ופתאום באחת הכול נעלם. כמה הכול שביר, נזיל ומתנדף בקלות. אז מי שולט במי — הגורל בחיים או החיים בגורל? אני כבר לא יודע.

עובר אורח חולף על פניי. הוא נראה בערך בן־גילי, ומראהו מעורר בי אי־נוחות ותחושה עמומה של עצב. אני בעצם רואה בו את עצמי: בודד בלב הלילה השחור. אנשים משקפים לנו את עצמנו.

כבר שנים רבות שאני גבר גרוש וחי ללא זוגיות ממוסדת. בגיל עשרים־ושבע נישאתי לבטי. די התעקשתי על נישואין אזרחיים, אך לבסוף נכנעתי לרצונה של בטי ונישאנו בכנסייה פרוטסטנטית. אבל קדושת הטקס הדתי לא עזרה במאומה. עד מהרה השתלט עליי יצר הכיבוש ושלח לעברי פיתויים מכל עבר: בלונדיניות, ברונטיות ואדמוניות. כך פגעתי ללא רחם במוסריות המוסד המקודש הזה. חשתי כבול באזיקי הנישואין, וכך הצטרפנו, בטי ואני, כעבור חמש שנות נישואין, למיליוני זוגות שעשו זאת לפנינו. הרגשתי שהטעו אותנו, הוליכו אותנו שולל, הבטיחו לנו זוגיות נהדרת, תשוקה ואהבה אין־סופיות. הכול רק סיסמאות נבובות. איזו הונאה. אבל בטי חשבה אחרת. בבכי הייתה אומרת שאני רק מחפש בה פגמים ושאני הורס את הבית.

עם הזמן בטי נעשתה עוינת ביותר, סירבה לדבר איתי, ואפילו מילה לא החליפה איתי כשהייתי מגיע אל ביתה ולוקח עימי את בתנו היחידה סנדרה. במקום לדבר איתי, בטי הייתה כותבת לי פתקים עם משפטים מקפיאים. באחד מהם אני זוכר שהיא כתבה שהרסתי לה את החיים עם הגירושין, ושאני מפלצת, ושאלוהים עוד יעניש אותי. כמה לילות לא נרדמתי בגלל הפתק הזה. לפעמים אני חושב שאולי מהקללות שלה ירדתי מנכסיי. משום מה לא זרקתי את הפתקים של בטי, והם הצטברו והיו לערמה. את הכול תחבתי לתוך קערה שמונחת על השולחן בסלון. לפעמים אני משתעשע עם הפתקים — מכווץ אותם לכדורים, זורק כלפי התקרה ונהנה לתפוס אותם. לעיתים פורץ מתוכי צחוק מרושע — עוד פתק מבטי. לעיתים רובצת בתוכי מין אדישות שכזאת.

עכשיו, אני כבר די קרוב לביתי. אני מאיץ את צעדיי, אך צרחות אישה שאני שומע פתאום מקפיאות אותי במקומי. "הצילו! הצילו!" אני מסתכל סביבי כדי לגלות מאין מגיעים הקולות, ושוב אני שומע: "כואב לי, כואב לי, הצילו!" אני מזהה שהקולות מגיעים מאחורי גבי ופוסע לאחור.

אני חוצה את הכביש, ואז מאחורי רכב יפני, לאורו החיוור של פנס רחוב, מתגלה לעיניי מראה מחריד: צעירה ששיערה החום, הארוך והשופע פרוע כולו, שרועה על המדרכה, ופלג גופה העליון חשוף כמעט לחלוטין — והיא בחזייתה בלבד. על ידיה ופניה חתכים מדממים. לרגליה מכנסיים שחורים וצמודים ומגפי עור אפורים עם אבזם זהוב. אני מעריך שהיא כבת שלושים. אינסטינקט גברי חולף בי, ואני נתקף רצון עז לרוצץ את גולגולתו של הנבל שעולל לה את זה. אבל אין נפש חיה ברחוב ואין את מי לרוצץ. אני אוחז בכף ידה של הצעירה, והיא קרה כקרח. אני פושט את מעיל הצמר הארוך שלי ומכסה את גופה. אני מתכופף ומנסה לבחון את פניה, שולף מכיסי ממחטת־נייר ומנגב ממנה את הדם. כמה טיפות נדבקות לכפות ידיי.

"מה שמך?" אני שואל בקול רך.

היא ממלמלת: "סילביה ג'ורדאנו."

"מי תקף אותך?" אני שואל, והיא ממלמלת משהו שנשמע לי כמו ג'אקו, ומאבדת את הכרתה. "סילביה, סילביה," אני קורא, אך היא לא מגיבה. אני מתעשת ומתקשר לשירותי החירום.

"אישה פצועה ומעולפת ליד פיצריית 'נאפולי' בקווינס," אני צורח לנייד.

"מייד נגיע," עונה לי המוקדנית.

אני מתכופף ומצמיד את פניי לפניה, וריח מוזר ורע נודף מפניה המיוסרות. אני שומע נשימות חלשות, קופץ אגרוף, ובאמצע הלילה השחור צורח לעצמי: "תבואו מהר, תבואו מהר." אני שוב קורא בשמה, אבל היא לא מגיבה. אני פוחד שתמות לי — צעירה מכדי להתעלף, צעירה מכדי למות. אני מלטף את מצחה ומייחל שתתעורר ותספר לי למה חתך ג'אקו את פניה וקרע את בגדיה, אך היא מעורפלת לחלוטין, ואני רועד מקור ללא המעיל.

חולפות דקות ספורות עד להגעת כוחות משטרה ואמבולנס. צוות רפואי ממהר לבדוק את הדופק שלה, ומסכת־חמצן מוצמדת לפניה. בדאגה אני מביט בפניה, וכעבור כמה דקות סילביה ג'ורדאנו חוזרת אט־אט להכרתה ופוקחת עיניים מיוסרות. "כואב לי, כואב לי," היא ממלמלת בקול חלש. פרמדיק אחד מזריק לה משהו, ופרמדיק אחר חובש את החתכים בתחבושת זמנית. "החתכים בפנים עמוקים ויידרשו תפרים רבים," הוא אומר, ולנצח, חולף בראשי הרהור, צלקות מכוערות יחרצו את פניה היפות; כה צעירה, כה אומללה; גם גופה הרזה והשברירי זועק מסכנות, כמו לא בא אל פיה מזון ימים רבים.

סילביה ג'ורדאנו מועלית לאלונקה, והצוות הרפואי נושא אותה לתוך האמבולנס. השוטרים במקום מביטים בי בחשדנות ועיניהם ממוקדות בידיי המגואלות בדמה.

"מה שמך?" שואל אותי אחד השוטרים בנימה תוקפנית.

"בריאן פארקר," אני עונה כמי שנתפס בקלקלתו.

בוא איתנו לחקירה בתחנת המשטרה," הוא אומר, ועוד לפני שהם אומרים, אני אומר: "לא צריך עורך־דין." וכך, אני, שמעולם לא בחשה ידי בפלילים, מוצא את עצמי נבוך בתחנת־המשטרה כמו אחרון העבריינים, מושפל. לאחר המתנה, השוטרים קשוחים כלפיי בחדר קטן ומדכדך. בפיהם אין־ספור שאלות נוקבות, שנשאבות לתוך מכשיר הקלטה. מבטיהם חדים וקשוחים.

"אבל מה עשית בחוץ בלילה הקר הזה?" שואל החוקר ובעיניו מבט מאשים.

"איך אתה מכיר את סילביה ג'ורדאנו?" שואל השני.

"אני בכלל לא מכיר אותה. הכול קרה במקרה. קיבלנו הזמנה גדולה מרשת 'פמילי' ונאלצנו לעבוד עד שעה מאוחרת. במקרה מצאתי אותה ברחוב," אני עונה בקול רפה ותבוסתני כמנסה לגייס אמפתיה ורחמים, כאילו אני באמת הפושע כאן.

אך החוקרים עדיין נותרים בקשיחותם: "מהי סילביה ג'ורדאנו בשבילך?"

"מהי בשבילי? אמרתי לכם: אני בכלל לא מכיר אותה. אני חף־מפשע. ראיתי שהיא פצועה ורציתי לעזור. תחפשו את ג'אקו."

"מי זה ג'אקו?"

"לא יודע. כשמצאתי אותה, היא מלמלה ג'אקו."

אני ממש סובל בחקירה, והחוקרים חשדניים ולא מסיטים את מבטם מפניי ולו לרגע, כמו חוששים שמא יפספסו חלילה הבעה כלשהי של וידוי על פניי. הם מחפשים משהו אפל בעברי, ואני מגולל לפרטי פרטים את סיפור התדרדרותי הכלכלית. אחר־כך אני מתאר את עבודתי במחלקת התופרות במפעל. למזלי, אחד החוקרים שמע על 'הלבשת הופמן לכל המשפחה', והשם הילך עליו קסמים כי שלושת ילדיו ישנים מדי לילה עם הפיג'מות הזולות של 'הלבשת הופמן'. הוא קצת מתבדח ומרכך את האווירה.

כעבור כשעתיים משתכנעים החוקרים כי איש תמים לפניהם, ומשחררים אותי על פי המלצת החוקר הקשוח מבין השניים, זה ששפמו שחור ושיערו שחור ועיניו שחורות כלילה. נשמתי לרווחה לאחר שכבר ראיתי בדמיוני תמונות של תא מעצר שאחלוק עם פושעים שיביטו בי במבט רצחני בעיניים. אולי הייתי נאלץ לגייס סוללת עורכי־דין שילחמו על חפותי ויחלצו אותי מכלא נוראי הספוג בריחות נוראים.

אני נכנס לשירותים, שוטף את ידיי מטיפות הדם של סילביה ג'ורדאנו — ובצעדים מהירים יוצא לאוויר החופשי. קר לי מאוד ללא המעיל שהשארתי אצל סילביה ג'ורדאנו. אני משלב ידיים לחימום גופי, ולנגד עיניי התמונות הקשות של פניה היפות עם הדם והחתכים. היא כה צעירה, יכולה להיות הבת שלי. באישון־ לילה, ידיים ברוטליות ואכזריות השחיתו את פניה ולבטח הטילו צל כבד וטראומטי על נפשה. אני שוקל לרגע לנסוע לבית־החולים, אולי אחפש אותה בין המחלקות, אך זונח מייד את הרעיון, מרגיש מין אוזלת־יד שכזאת.

אני עוצר מונית ומבקש מהנהג שיסיעני הביתה. הנהג מסתכל עליי בחשדנות ושואל: "מה עשית במשטרה בלילה?"

"סיפור ארוך," אני עונה לקונית, אך הוא בשלו: "יש זמן לספר, נו, אני רוצה לשמוע."

אני נכנע ומשחזר את אירועי הלילה, והנהג בולע בשקיקה את דבריי. פעמיים הוא שואל: "היא הייתה חתיכה? סקסית?"

"די, עזוב," אני עונה, ומשים עצמי עסוק בשליחת מסרון. הנהג מרפה ממני ומגביר את עוצמת הרדיו.

אני מגיע מותש לבית העלוב שלי, ולמרות העיניים האדומות והעייפות, אני מבחין בצבע האפור והמדכדך שעל קירותיו החיצוניים של הבניין. אני עולה במדרגות לקומה השלישית, מכניס את המפתח לחור המנעול ונכנס פנימה. קונצ'יטה החתולה מייללת בשמחה. אנחנו תמיד שמחים לראות זה את זה, אבל הלילה אני עייף וקצר־רוח ומתעלם ממנה. פניה של קונצ'יטה מביעות אכזבה. בזנב מושפל היא חוזרת למיטתה — מגבת עבה וישנה שהייתה למזרן, ומונחת בחדר־השינה שלי.

המבטים ימינה ושמאלה בדירה מדכדכים אותי, ממש כמו תמיד. דבר לא השתנה. תעוקת החיים זועקת מכל עבר: שני חדרים, ספה משומשת, צבע מתקלף מהקירות, כורסה דהויה וטלוויזיה. אפילו המטבח הישן כאילו עומד להיפרד מחלקיו. לפני כשבוע ראיתי בטלוויזיה מטיף דתי שטען כי העיקר הוא הרוח. אבל איך קונים רוח ללא ממון?

תמיד אהבתי להתפלסף, עוד כשהייתי נער. אבא ואימא היו צנועים. אומרים שלאנשים צנועים יש מעין חוכמת בראשית עם דימויים ציוריים על החיים. אני זוכר את אימא אומרת סביב שולחן האוכל, כשלצידי יושב אחי הגדול מייקל, שהחיים לפעמים מצופים בדבש ולפעמים בלענה, תלוי על איזה שולחן סועדים. בשנתיים שלמדתי באוניברסיטה פילוסופיה אהבתי לשנן את אמרתה של אימא. אפילו החבר'ה היו מצטרפים אליי ואומרים בצחוק ובמין מנגינה נחמדה: "החיים הם דבש או לענה, לה לה לה..."

פניה של סילביה ג'ורדאנו עדיין צרובות בזיכרוני. צעירה מסכנה, איזו אלימות. אני כל־כך עייף, ודעתי מבולבלת עליי. אני שוב נזכר כיצד העוני תקף אותי באכזריות — והמחשבה על העוני תמיד מעוררת בי רוח קרב. ככלות־הכול מלטפת ומחבקת הייתה מטריית שטרות הדולרים שסוככה עליי שנים רבות. זה חסר לי, אבל עדיף להניח כבר למחשבות הטורדניות. אני מותש ופושט אוטומטית את בגדיי, נכנס למיטה ונרדם.