לעיניי בלבד - חלק שני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
לעיניי בלבד - חלק שני
מכר
מאות
עותקים
לעיניי בלבד - חלק שני
מכר
מאות
עותקים

לעיניי בלבד - חלק שני

4.2 כוכבים (22 דירוגים)

עוד על הספר

אילת סווטיצקי

אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.

"דבש - הוצאה לאור" נפתחה בשנת 2016, וכיום נמצאת בבעלותה.

ב-7.10.23 נרצח אחיה רועי ואמה ואחיה נחטפו מקיבוץ נירים. ב-24.11.23 שוחררה אמה משבי החמאס. 

תקציר

דורי אולדן לא אוהבת להיות בהיריון.
 
היא הייתה שמחה ללדת כבר, ובעיקר לחזור לישון כמו בן אדם, מה שלא יקרה בקרוב.
 
אם חשבה שעכשיו שהיא מאורסת לפטריק בעיותיהם ייפתרו - היא טעתה ובגדול.
 
השעון מתקתק, הלחץ גדל, הכסף בורח להם בין האצבעות, ונדמה שכל מה שהם עושים זה לריב, ואז לריב עוד.
 
היא לא מבינה למה מערכת היחסים שלהם מתפוררת כל יום קצת יותר. ייתכן שהכול קרה מהר מדי, מוקדם מדי, ועכשיו הם עומדים לשלם את המחיר?

שני חלקי הספר זמינים יחד גם בגרסה מודפסת.

פרק ראשון

פרק 1
 
אני מתהפכת במיטה ומנסה למצוא תנוחה נוחה לישון בה. משימה לא פשוטה לאישה עם בטן של חודש תשיעי. לעומתי, הארוס הטרי שלי לא מתקשה להירדם ונדמה ששום דבר לא מפריע לשנת היופי שלו. אני זזה, רוטנת ונועצת בו מרפק כל פעם שהוא מנסה לכרוך את הזרועות שלו סביבי מתוך שינה.
הארוס שלי הוא בחור לוהט, ועד לפני חודשיים לא יכולתי להוריד ממנו את הידיים או את הלשון או כל איבר אחר שרצה להיות מעורב בחגיגת ההורמונים המתפרצת שסחפה את שנינו ללילות בלי שינה בזה אחר זה. הורמונים שהתחלפו בסוג אחר לגמרי, בשנייה שהבטן שלי גדלה והפכה אותי לפקעת עצבים רופפת שעומדת להתפרץ בכל רגע נתון.
הלוואי שהייתי יכולה להתעלם מזה, הלוואי שהייתי מסוגלת לתת לו את מה שהוא רוצה, אבל הגוף הזה... השתנה. הוא התעגל ונהיה כבד ומסורבל, והליבידו שלי יצא לחופשה כפויה, שממנה לא ברור מתי ישוב.
אני עייפה ולפחות יכולה להתנחם במחשבה שכשהתינוק הזה יגיע, ואיתו הלילות הלבנים, אהיה רגילה לזה.
העובדה שמילאתי את הבקשה של פטריק והפסקתי לרקוד עירומה למחייתי אולי שימחה אותו מאוד, אבל השאירה אותנו בבעיה כלכלית לא זניחה. המשכורת שהוא מרוויח בפאב זעומה, אני מקבלת גרושים כעובדת זמנית, והכסף כמו נוזל לנו בין האצבעות. אני אפילו לא יודעת לאן הוא נעלם. אחרי שכר הדירה, האוכל ושאר ההוצאות שלנו, חשבון הבנק נשאר מרוקן, ואנחנו חיים משבוע לשבוע ולא מפסיקים לריב - כל פעם על משהו אחר.
אולי עשינו טעות.
אולי לא חשבנו עד הסוף על ההשלכות, ומישהו עומד לשלם על כך מחיר כבד.
הטלפון שלי מצלצל בשמונה בבוקר ביום ראשון. אתם צוחקים עליי? אני מושכת את המכשיר מהשידה ומציצה.
מה היא רוצה עכשיו?
אני משתיקה את השיחה מאמא שלי לפני שפט יתעורר.
עברו חודשים מאז שהופעתי בבית של הוריי וביקשתי את עזרתם, והם פתחו לי את הדלת רק כדי לראות אותי עוזבת שוב.
הם לא מתים על פטריק. הם אומנם לא אמרו מילה בפעמים הנדירות שנפגשנו, אבל מבחינתם, הוא הבחור שסיבך אותי בצרות שלא הולכות להיעלם, ובל נשכח שאמא שלי ניסתה לקנות אותו בכסף.
לפחות חזרנו לדבר, אם ככה אפשר לתאר את השיחות שלנו, שבהן הם בעיקר מדברים, ואני מעמידה פנים שאני מקשיבה. עדיין, מדובר בהישג מרשים לכל הדעות.
הודעה חדשה מצפצפת בנייד שלי. אני קוראת אותה במהירות ונאנחת בשקט.
אמא שלי רוצה לראות אותי. נפלא. אני מחזירה את הנייד לשידה בלי לענות לה,
ותוך הבנה ברורה שלא אצליח להירדם שוב, מורידה את הרגליים מהמיטה ונעמדת, לוקחת רגע לייצב את שיווי המשקל שלי. אני, שהייתי הבחורה האקרובטית ביותר שהכרתי, מתנדנדת עכשיו כמו נחום־תקום עגלגל שנע מצד לצד.
אני מותחת את הצוואר בניסיון לשחרר אותו ולהחזיר לו מעט תנועה, זורקת על עצמי את הטי שירט הלבנה של פטריק ויוצאת בתחתונים למטבח.
אני אוהבת את הריח שלו. גם אם אני מרחיקה את הארוס שלי מעליי, את הריח שלו אני רוצה קרוב.
מבלי לשים לב אני משחקת בטבעת שעל אצבעי ומסובבת אותה ימינה ושמאלה. אני מאורסת לבחור שאני אוהבת, אז למה אני לא מצליחה להתרגש, למה אני לא מקפצת באושר ומתקשרת לספר כל העולם?
המחשבה רק מעכירה את מצב הרוח שלי יותר.
למי אתקשר?
אפילו טיירה שהייתה החברה הכי טובה שלי, שהייתה עבורי תמיד כשהייתי זקוקה לה כל כך, נעלמה בחודשים האחרונים. נדמה שאנחנו לא מוצאות יותר על מה לדבר. אני עומדת להיות אמא, והיא מבלה במסיבות ומתלוננת כל פעם שאני מסרבת להצטרף.
הפכתי להיות מישהי שאני לא מזהה יותר. דמות אפורה, גרסה דהויה של עצמי.
פטריק לא מצליח להבין, ואני לא מאשימה אותו. אני בקושי מבינה בעצמי. אני ממלאת את הקומקום ובודקת את מצב המצרכים במקרר, בזמן שמחכה שהמים שירתחו. לפחות לבשל עוד יש לי כוח. אין סיכוי שפט ואני נבזבז כסף על טייק־אווי, ואין סיכוי שאכניס לפה שלי את האוכל השומני של המסעדות בשכונה, כשאני עדיין מסוגלת להכין משהו בריא.
"למה את לא ישנה?" הקול של פט מפתיע אותי מאחור, כשאני סוגרת את המקרר ומוציאה מהארון שני ספלי קפה.
"באמת, פטריק?" אולי כי הסופר־זרע שלך תפס אותי לא מוכנה לפני תשעה חודשים? זה למה!
נראה שהאנחות המתוסכלות שאני משחררת לא מעניינות את הבחור שלי, שנצמד אליי מאחור במכנסי טרנינג ובחזה חשוף וכורך את הזרועות שלו מתחת לבטני המרשימה.
"פט!" אני מזהירה, לפני שהמפלצת שלו תתעורר ותקבל רעיונות.
"גם לחבק אותך אסור?" הוא משעין את הסנטר שלו על שקע צווארי, נשימתו קרובה לאוזני. פעם זה כל מה שהוא היה צריך לעשות, לנשום לידי כדי שאפשוט מעליי את מה שזה לא יהיה שלבשתי. אבל לא הבוקר, ולא בעתיד הנראה לעין.
"אל תגזים," אני ממלמלת בשקט, "אתה יכול לחבק אותי."
"ולנשק אותך?"
"פט..." אני עוצמת את עיניי ומניחה לראשי ליפול קדימה.
"אני אוהב אותך," הוא מצמיד את שפתיו לעורי ומנשק ברכות את החלק העדין שמאחורי תנוך אוזני.
"אני יודעת."
"לא אכפת לי מה את חושבת. בעיניי, את סקסית בטירוף."
"אני מניחה, אם אתה נמשך ללווייתנים."
"תפסיקי." קולו מזהיר. בטח נמאס לו לשמוע את התלונות שלי במשך חודשים.
"אתה חושב שהוא אי פעם יטרח לצאת ויגאל אותי מייסוריי?"
"אני מאוד מקווה, אחרת יהיה לו עסק איתי."
"אמא שלי רוצה להיפגש," אני מסננת בידיעה ברורה שהרגע הרסתי את הניסיון של פטריק להראות לי חום ואהבה. אם יש נושא אחד שפועל עליו כמו דלי קרח, זה הנושא.
"למה?" קולו של פט הופך מרוחק, אף שידיו עדיין עליי. לא לזמן רב, אם אני צריכה לנחש.
"כי היא אמא שלי."
"ההגדרה הזו נתונה לוויכוח."
"היא קיבלה אותי כש..." הידיים של פטריק צונחות, והחיבוק שלו נעלם, כשהוא צועד לאחור ומתנתק מגופי.
"תודה רבה, דורי." אני שומעת את התסכול בקולו.
"פט..." אני מסתובבת אליו, רק כדי לראות איך הוא צועד עוד לאחור ומגדיל את המרחק בינינו.
"היא קיבלה אותך, כשאני פישלתי." הוא נשען בגבו אל שולחן האוכל ומשלב ידיים על החזה.
"לא פישלת." אני מרגישה כמו תקליט שבור.
"רק רציתי שתעשי הפלה. נכון?"
"אני לא רוצה לריב."
"אנחנו לא רבים." המרמור בקולו הולך וגובר. אנחנו בהחלט רבים, כל הזמן.
"אתה לא יכול להניח לזה?" אני רוצה לנער אותו, רוצה שיפסיק לנבור בזה, כי אנחנו לא מתקדמים לשום מקום. "דיברנו על כך מספיק פעמים, אני לא כועסת עליך."
"אם את אומרת." הוא כמו מסרב לשחרר, עיניו הכחולות נעוצות בי במבט חודר.
"לא תכננו את זה," אני חוזרת על עצמי בפעם האלף בקול יציב, בתקווה שאולי הפעם הוא ישמע ויפנים. "היינו מבולבלים ולא ידענו מה אנחנו רוצים."
"את ידעת מצוין."
"מה שחשוב, זה שקיבלנו את ההחלטה הנכונה."
"את קיבלת אותה."
"ואתה יכולת לעזוב. יכולת לברוח, אבל בחרת לקחת אחריות. אני אוהבת אותך. עומד להיות לנו תינוק, ויש לנו דברים יותר חשובים להתעסק בהם."
"את מתכוונת להיפגש איתה?" הוא מוותר על הנושא המאוס שלעסנו וירקנו כבר מספיק פעמים. אנחנו לא יכולים לשנות את מה שהיה, אבל אעשה הכול כדי שהעבר לא יכתיב את העתיד שלנו.
"אתקשר אליה. אתה עובד היום?" השאלה שלי מיותרת. הוא תמיד עובד. לוקח עוד ועוד משמרות ובשאר הזמן מבלה שעות על הלפ־טופ החדש שקנה לפני כמה חודשים. אנחנו אולי נאבקים ממשכורת למשכורת, אבל מסתבר שלזה היה לו כסף. אין לי מושג מה הוא עושה בו, אבל אם אזכיר את העניין פעם אחת נוספת, נריב שוב.
"אני מתחיל באחת־עשרה."
"אכין לך ארוחת בוקר." אני בטוחה שאצליח למצוא משהו במקרר עד שאצא לקניות ואמלא אותו.
"אני יוצא לרוץ." הוא דוחף את עצמו מהשולחן, שרירי החזה שלו נמתחים ומכנסיו גולשים ונתלים נמוך על מותניו.
"אני יכולה לחכות."
"אחטוף משהו כשאחזור," הוא מסרב להצעה שלי, נועץ בי מבט אחרון ואז יוצא מהמטבח ומשאיר אותי ואת הקפה שלי לעצמי. נהדר. אם הוא לא רוצה לארח לי חברה, אמצא מישהי שכן.
 
 
 
מזג האוויר האביבי מקבל את פניי, כשאני מתקדמת לעבר בית הקפה שבו קבעתי עם האישה שילדה אותי. חם לי, אפילו שרק אפריל, ואני לבושה בגופייה קיצית שחושפת לעיני כל את זרועותיי המקועקעות ואת החזה העצום שלי. הוא אף פעם לא היה קטן, ועכשיו הוא עומד להתפקע.
לרגליי ג'ינס קצרצרים עם גומי במותן, ואני נועלת כפכפי אצבע, לא פחות. בחודשים האחרונים נאלצתי לראות איך המלתחה שלי עוברת שינוי קיצוני ומאוד־מאוד לא מרשים. באמת, למה אנשים חושבים שנשים בהיריון מאבדות את חוש האופנה שלהן? למה מצפים מאיתנו להצניע את הגוף בתוך אוהלים או בגדים לא מחמיאים בעליל? תודה לאל, על חוש האופנה המפותח שלי, שבזכותו הידרתי את רגליי מחנויות הבגדים הרגילות, ובמקומן מצאתי שלל אפשרויות אחרות שלא יגרמו לי לרצות למות כל פעם שאני פותחת את הארון.
מרי, הבוסית שלי ואחותו של ג'ו, חשבה שזה מצחיק וגם דרשה שאגיע לעבודה בבגדים מכובדים. במילים אחרות, שאחביא את הקעקועים שלי מתחת לשרוולים ארוכים. הבוקר אני יכולה ללבוש מה שבא לי למרות המבטים שנועצת בי אמא מהכניסה. היא הייתה שמחה אם הייתי נפטרת סופית מהעגיל בגבה ומהתחביב להתקעקע.
"התלבשת לכבודי?" אני מעקמת את הפרצוף מול אמא שלי, שממתינה לי בחליפה כהה ובנעלי עקב שחורות. למה היא טורחת להתאפר בכבדות ולסדר את השיער במשך דקות ארוכות בשביל לצאת לשתות קפה?
"את מכירה אותי," היא עונה בחיוך ומחווה בידה לעבר אחד השולחנות בחוץ, "אני אוהבת לצאת מהבית כשאני נראית כמו בן אדם."
היא רומזת שאני לא נראית כמו בן אדם כשאני יוצאת מהבית?
"איך אני יכולה לעזור לך?" אני מובילה את הדרך לשולחן שבחרה ומזכירה לעצמי שוב, רק ליתר ביטחון, שאסור לי לתת לה להכעיס אותי. אני צריכה לשמור על קור רוח, לטובתי ולטובת התינוק.
"איפה הנימוסים שלך, אלדורה? לא תחכי שנזמין משהו לשתות לפני שאת מתחילה?" היא מושכת כיסא, מעבירה את ידה על המושב, כמו מנקה אותו מאבק בלתי נראה, ומתיישבת באלגנטיות מזויפת.
אני מתיישבת על הכיסא מולה, לא לפני שאני מושכת אותו הרחק מהשולחן ומפנה מקום לבטן שלי. מלצרית חייכנית ממהרת לגשת אלינו ולקחת הזמנה.
אמא שלי בוחרת בקפה חזק, בעוד שאני מסתפקת בנטול קפאין, מה שגורר מהאישה מולי מבט מתרשם.
כן, אמא, אני שותה נטול קפאין בגלל התינוק. ביג דיל.
המלצרית שלנו מתרחקת, כמפנה את הבמה למופע שעומד להתחיל.
"אז," אמא פוצחת בנאום שבוודאי הכינה מראש, "אבא ואני דיברנו והבנו שלא ראינו עדיין את החדר של התינוק."
הם לא ראו הרבה דברים, ואת החדר של התינוק גם לא יראו. בעיקר כי פטריק ואני לא הכנו אותו. דיברנו על זה, קבענו שנצא לקניות ואז דחינו את העניין שוב ושוב.
"אנחנו עובדים עליו," אני משקרת.
"הוא לא מוכן עדיין?" היא נראית מזועזעת.
"כמעט," אני מתחמקת.
"אלדורה," היא מדגישה את השם שלי באופן שמוציא אותי מדעתי, "את אמורה ללדת כל יום. את באמת רוצה שפטריק יצטרך להתעסק עם זה בדקה האחרונה?"
כאילו שאכפת לה מפטריק.
"את מוכנה פעם אחת לקרוא לי דורי?"
"זה לא השם שנתתי לך."
"זה השם שבחרתי לעצמי. את מוכנה לכבד את זה?" אני מתרווחת לאחור ומנסה למצוא תנוחה נוחה לשבת בה. התינוק הזה באמת חייב לצאת כבר. פעולות פשוטות הפכו בחודשים האחרונים בלתי אפשריות, ואני מתה לסיים עם זה.
"את יודעת שאני מכבדת אותך," העיניים שלה מטיילות לכפות ידיי וננעלות על הטבעת שמנצנצת על אצבעי. "האם זו..."
"הוא הציע לי." אני ממששת שוב את הטבעת של ססיל, שפטריק נתן לי אמש. אין סיכוי שאספר לאמא שלי איך זה קרה, איך עוד פעם רבנו על משהו. מה שחשוב הוא שפטריק עשה את הצעד, אפילו אם עמדתי בדרכו שבועות.
"אלו חדשות נפלאות." השקרנית מעמידה פנים שהיא מתרגשת בשבילי. היא בטח הולכת הביתה להתאבל, לא שאכפת לי לשנייה אחת. אני מתחתנת עם האיש שאני אוהבת, על אפה ועל חמתה. "כבר חשבתם איזו חתונה תרצו?"
"הוא הציע רק אתמול." אם אפשר לקרוא לזה הצעה. הרסתי את התוכניות שלו, והוא בטח מאוכזב גם אם לא אומר כלום.
"זה היה רומנטי?" אמא שלי מתעניינת.
"מאוד."
"פרחים?"
"זה היה פרטי, וככה אני מעדיפה שיישאר, בין פטריק וביני. אם לא אכפת לך." אם לא אכפת לך בואי נשנה נושא, כי אין באמת מה לספר. לא היו פרחים, הוא לא כרע ברך, ורק במזל הוא לא השאיר את הטבעת בכיס ושינה את דעתו אחרי כל הבעיות שעשיתי לו.
"כמובן, אלדורה." היא מחייכת חיוך, שאני מתקשה להחליט אם הוא אמיתי או מזויף.
"תקראי לי דורי," אני מזכירה לה, "ובאשר לחדר התינוק שאת כל כך מודאגת לגביו, הוא יהיה מוכן ברגע שנמצא את מה שאנחנו מחפשים."
וברגע שנחפש כמו שצריך, וברגע שנצא מהבית ונקנה הכול.
"לא ידעתי שקשה למצוא בימינו מיטה." היא מפנה את החיוך שלה אל המלצרית שחוזרת עם השתייה שלנו ומניחה אותה על השולחן.
"מיטה, עגלה, בקבוקים," אני מתחילה למנות את כל מה שאנחנו צריכים, "מצעים, מוצצים, מנשא, חיתולים."
"לא קניתם כלום?" היא קופאת עם כוס הקפה באמצע הדרך לפיה, עיניה ננעלות עליי במבט המום.
"אנחנו בודקים באינטרנט מה נוכל לקנות יד שנייה."
"יד שנייה?" הזעזוע העצום בקולה מעליב אותי.
"כן, אמא," אני נושמת עמוק, "יד שנייה. אנחנו מנסים לחסוך."
"על התינוק?" היא מנידה בראשה, "דורי, באמת, אלה דברים שקונים פעם אחת ושומרים לילד הבא. אם תקני הכול יד שנייה, תגלי שבעוד שנה או שנתיים הם יתפרקו. לא חבל שתצטרכי לקנות הכול שוב?"
לפחות היא קראה לי דורי. אני חייבת להודות שמדובר בהתקדמות רצינית ביותר, ולשם שינוי יש היגיון בדבריה. היגיון שאני שונאת, אבל היא לא לגמרי טועה. אני עלולה לגלות שמה שקניתי מתפרק אחרי כמה חודשים.
"אנחנו יכולות לדבר על משהו אחר?" אני שונאת את עצמי ואת המצב הזה שבגללו אני מתפתלת מולה, אבל באמת שאין לנו הרבה כסף, ואנחנו מודאגים. מה עם חסכונות לעתיד? מה אם תשלומים למטפלת או לגן או לאלף ואחד דברים אחרים?
אנחנו כל כך רוצים את התינוק הזה, רוצים לתת לו את החיים הכי טובים שאנחנו יכולים, אז לזרוק כסף על רהיטים חדשים? זה מטופש.
"מה עם התוכנית שלך ללכת ללמוד?" זה הנושא האחרון שרציתי שתעלה.
"מה איתה?" אני לוגמת מהקפה הנטול ומכינה את עצמי לשיחה שעומדת להעציב אותי.
"את לא רוצה להיות עובדת סוציאלית יותר?"
"אני נראית לך כמו מישהי שיכולה להתחיל ללמוד?" אני זוקרת את הבטן שלי, למקרה ששכחה ממנה בדקות האחרונות.
"אל תריבי איתי."
"אני לא רבה איתך," אני פשוט לא מבינה מאיפה הרעיונות שלה באים, "תפקחי את העיניים ותפסיקי להעמיד פנים שאני לא בהיריון."
"אני לא מעמידה פנים. אני מודאגת, כבר כמה שנים טובות." שתעשה לי טובה ענקית ותפסיק עם הבולשיט שלה. על מי היא עובדת?
"לא היית מודאגת כשזרקת אותי מהבית." אני מניחה לקפה שלי, שאין ביכולתו להציל אותי הבוקר הזה, מתחרטת על הרגע שבחרתי לצאת מהבית ומשלבת ידיים מעל הבטן.
"זה מה שאת חושבת שקרה?" אמא שלי נראית מופתעת לגלות שלמרות כל השנים שעברו - לא שכחתי.
"את רוצה לשכתב את ההיסטוריה?" אני מטה את הראש, כשהשיחה פונה לכיוון הזוי, שמשעשע אותי.
"אף אחד לא זרק אותך," היא משיבה בדרמטיות מעושה, "העמדנו לך גבולות ותנאים. את בחרת..."
"לא להקשיב לכם ולעצות החכמות שלכם?" הו, זה באמת מוגזם. היא מנסה להפנות את האשמה אליי?
"את בחרת לעזוב."
"לא הייתה לי ברירה." אני מאבדת את הציניות שלי יחד עם השעשוע שתקף אותי. אם היא רוצה לשמוע ממני, היא תקבל בדיוק את זה. "הודעתם לי שלא אוכל להמשיך לגור בבית כל עוד אני חשפנית."
"למה את לא חשפנית יותר?" היא קוטעת אותי בגסות שלא מתאימה לה.
"את באמת שואלת את זה?"
"יכולת להמשיך עוד חודשים," היא מנסה להוכיח איזו טענה, "מי יודע אילו טיפוסים מגיעים למקומות האלה ומה הם מחפשים. אולי יכולת להמשיך גם במצבך, אבל את לא עושה את זה יותר, נכון?"
"את יודעת שלא." היא לא טועה. יכולתי להישאר במועדון, והטיפוסים שפקדו אותו לא היו אומרים מילה. מי יודע, אולי חשפנית בהיריון היא בדיוק הגימיק שעושה להם את זה?
"אם אני צריכה לנחש, זה קשור לפטריק." המבט הבוחן שלה לא יורד ממני, כאילו עלתה על איזו תגלית מרעישה.
"זו הייתה ההחלטה שלי." ועוד שנייה ההחלטה שלי תהיה לעוף מפה ולא לראות אותה עוד כמה חודשים.
"אז זה היה קשור לפטריק," היא מתעקשת, וחיוך קטנטן של ניצחון מבצבץ בזווית פיה.
"מה את מנסה להגיד, שהוא החליט בשבילי?" העצבים שלי מטפסים במהירות לעבר נקודת האל־חזור.
"אני אומרת שכאשר הוא דרש שתפסיקי - הקשבת לו, וכשאנחנו דרשנו זאת - התעלמת."
"לא יכולתם לסבול את המחשבה שהשכנים שלכם ידעו מה אני עושה."
"את באמת חושבת שאכפת לי מהשכנים? לא יכולתי לסבול את המחשבה שאת..." היא שואפת אוויר, כמו מחפשת את המילים שבדרך כלל באות לה בקלות יתרה, "חושפת את הגוף שלך תמורת כסף. כסף שמעולם לא היה חסר לך. לא הייתי נרדמת בלילה, עד ששמעתי את הדלת נפתחת, עד שידעתי שחזרת בשלום. אנחנו לא מסכימות על הרבה דברים, אבל את לא יכולה לקחת ממני את הדאגה שלי, גם אם תנסי."
הטון הלא מרוצה שלה לא עובד עליי וגם לא הניסיון המחורבן להוכיח שהייתה אם למופת.
"את ממש אמא תרזה."
"את חושבת שאת לא תעשי טעויות, דורי?"
"אני לא אזרוק את הילד שלי מהבית."
"את בחרת לעזוב," היא מתעקשת לעוות את המציאות, "לא לחיות לפי התנאים שלנו."
"אם ככה את זוכרת את זה."
"אני לא רוצה שנריב על מה שהיה." נראה שהיא מנסה גישה חדשה, שהולכת להיכשל באותו אופן, "את עומדת ללדת, ואנחנו בקושי רואים אותך."
"זה לא הפריע לך בעבר."
"את תזדקקי לכל עזרה שתוכלי לקבל. איך אומרים, דרוש כפר שלם לגדל ילד?" היא לא שוכחת את הקלישאות שלה, שאותן אוהבת במיוחד. "בואי ננסה ליישר את ההדורים בשביל העתיד."
"בשביל העתיד, אמא?" אני פורצת בצחוק שלא מצליחה להחזיק בפנים, "על זה חשבת כשהצעת לפטריק כסף כדי שיעזוב אותי?"
"זו הייתה טעות."
"חתיכת טעות!" אני בטוחה שגם את זה היא תצליח לעוות. גם את זה היא תמצא דרך להפיל עליי.
"אני מצטערת עליה כל יום, אבל הופעת בדלת שלנו בוכה, ביקשת את עזרתנו ואמרת שהאבא לא רוצה את התינוק." אני זוכרת מה אמרתי. אני זוכרת עד כמה נסערת הייתי, כמה בכיתי. "ניסיתי להגן עלייך מעוד שברון לב. מי היה יכול להבטיח לי שהוא לא יתחרט שוב, שלא תמצאי את עצמך לבד עם תינוק קטן שצריך לדאוג לו? אני, לעומתו, יכולתי לדאוג לך, וזה כל מה שניסיתי לעשות."
"הוצאת את פנקס הצ'קים שלך וחשבת שתפתרי את הבעיה, אבל החיים יותר מורכבים מזה." והם עומדים להפוך מורכבים הרבה יותר ממש בימים הקרובים.
"לא נולדתי אתמול," היא נאנחת כאילו הוויכוח מעייף אותה, "אני לחלוטין מודעת לזה. השאלה היא מה עושים עכשיו? ממשיכים עם הניכור או עושים מאמץ להתקדם?"
"את לא יכולה לבקש סליחה," אני נועצת בה מבט מאוכזב, "לנופף במטה קסם ולצפות שהכול יהיה נורמלי."
היא לא מתקפלת ולא נראית כמו מישהי שעומדת לוותר. היא מרימה את ספל הקפה שלה, ושנייה לפני שהיא לוגמת, אני שומעת אותה ממלמלת אליי ולעצמה, "אני יכולה לנסות."
 
 
 
פטריק נכנס הביתה בחמש אחר הצהריים, בזמן שאני עומדת במטבח בגבי לדלת ומכינה לנו קציצות עוף ברוטב לארוחת ערב. הבית אפוף בריח הבישולים, וכולי תקווה שהארוס שלי שכח מהוויכוח של הבוקר ויזכור עד כמה הוא אוהב את האוכל שלי. אני שומעת את המפתחות נזרקים על השולחן ואותו פוסע לכיווני. רגע אחר כך הוא מחבק אותי מאחור ומנשק את צווארי.
אנחנו בסדר.
"מה שלום המכשפה?" הוא מסיט את השיער שלי, כדי שלא יפריע חלילה לפה שלו כשהוא מצמרר את עורי.
"המכשפה בסדר. אני חושבת שהיא מתחילה לפתח דמנציה." אני חושבת שהייתי מעדיפה להתמקד בנשיקות שלו ולא בשיחה על אמא שלי, אבל הוא רוצה לדעת.
"באמת?" פט מטיל ספק באבחנה שלי, ובצדק.
"לא באמת." אני ממשיכה לחתוך את העגבניות, בזמן שהוא ממשיך לחבק אותי מאחור, "היא פשוט סובלת מאובדן זיכרון, וזה עצוב."
"מה היא רצתה?"
"לספר לי עד כמה היא דואגת לי ועד כמה דאגה לי תמיד. היא כזאת שקרנית." אני נאנחת, והעגבנייה שתחת הסכין שלי משלמת את המחיר, כשאני מוציאה עליה את העצבים שלי. "היכולת שלה לשנות את העבר מרשימה. היא טוענת שהם לא זרקו אותי מהבית, שאני בחרתי לעזוב."
"וזה לא נכון." פטריק מספיק חכם לבחור להיות בצד שלי.
"ברור שלא." אני מנידה בראשי, אבל פטריק רק כורך את הידיים שלו סביבי יותר. "הם הציבו לי תנאים בלתי אפשריים, קבעו שעת עוצר, רצו שאהיה זמינה בטלפון בכל דקה, רצו להחליט מה אלבש ועם מי אסתובב. איזו בחירה בדיוק הייתה לי?"
"אז עזבת?" הוא משעין את הסנטר על כתפי, קולו שקט באוזני.
"הם לא השאירו לי ברירות. לא הייתה לי בחירה. הם עמדו לבודד אותי מהעולם, מהחברים שלי. אתה חושב שרציתי לעזוב?"
"לא הייתי שם, ואת יודעת מה אני חושב על אמא שלך."
"אם היא הייתה אוהבת אותי, כמו שהיא טוענת, היא לא הייתה נותנת לי ללכת אלא מנסה לעצור אותי ולא עומדת במטבח ומחכה לשמוע את הדלת נטרקת."
"אני לא רוצה שתתעצבני." הידיים של פט מטפסות ונחות על הבטן שלי, בדיוק במקום שבו הגופייה שלי מתרוממת, והבטן שלי חשופה.
"הוא משתולל."
"אני מרגיש." הקול של פטריק מסגיר חיוך, והאצבעות שלו מרפרפות על עורי המתוח.
"אנחנו צריכים להכין את החדר שלו, פט. אנחנו פשוט צריכים ללכת לחנות ולקנות הכול." ולהתפלל שנגמור את החודש.
"אני יודע. מחר, בסדר?" הוא מנשק פעם נוספת את שקע צווארי.
"בסדר." אני יודעת שדחינו ודחינו את העניין, אבל אנחנו לא יכולים להעמיד פנים שהלידה לא קרובה. זה יכול לקרות בכל יום, ואמא שלי צדקה. אני לא רוצה שפט יצטרך להתעסק בזה. אנחנו צריכים ללכת לקניות, יעלה כמה שיעלה, ולסיים עם זה.

אילת סווטיצקי

אילת סווטיצקי, בת 36, נשואה ואמא ל 3, מחברת הספרים "תחרה וצבע" וספרי ההמשך "זהב ודיו", "פנינה ומשי".
באוקטובר 2012 התחילה לחלום בימים ולכתוב בלילות. שזרה את חוויות הילדות והחיים שלה, ההתמודדות עם מאניה דפרסיה, הפרעת אכילה, אהבה, תשוקה וכל מה שהחיים מזמנים לכולנו, לתוך שלושה ספרים.

"דבש - הוצאה לאור" נפתחה בשנת 2016, וכיום נמצאת בבעלותה.

ב-7.10.23 נרצח אחיה רועי ואמה ואחיה נחטפו מקיבוץ נירים. ב-24.11.23 שוחררה אמה משבי החמאס. 

עוד על הספר

לעיניי בלבד - חלק שני אילת סווטיצקי
פרק 1
 
אני מתהפכת במיטה ומנסה למצוא תנוחה נוחה לישון בה. משימה לא פשוטה לאישה עם בטן של חודש תשיעי. לעומתי, הארוס הטרי שלי לא מתקשה להירדם ונדמה ששום דבר לא מפריע לשנת היופי שלו. אני זזה, רוטנת ונועצת בו מרפק כל פעם שהוא מנסה לכרוך את הזרועות שלו סביבי מתוך שינה.
הארוס שלי הוא בחור לוהט, ועד לפני חודשיים לא יכולתי להוריד ממנו את הידיים או את הלשון או כל איבר אחר שרצה להיות מעורב בחגיגת ההורמונים המתפרצת שסחפה את שנינו ללילות בלי שינה בזה אחר זה. הורמונים שהתחלפו בסוג אחר לגמרי, בשנייה שהבטן שלי גדלה והפכה אותי לפקעת עצבים רופפת שעומדת להתפרץ בכל רגע נתון.
הלוואי שהייתי יכולה להתעלם מזה, הלוואי שהייתי מסוגלת לתת לו את מה שהוא רוצה, אבל הגוף הזה... השתנה. הוא התעגל ונהיה כבד ומסורבל, והליבידו שלי יצא לחופשה כפויה, שממנה לא ברור מתי ישוב.
אני עייפה ולפחות יכולה להתנחם במחשבה שכשהתינוק הזה יגיע, ואיתו הלילות הלבנים, אהיה רגילה לזה.
העובדה שמילאתי את הבקשה של פטריק והפסקתי לרקוד עירומה למחייתי אולי שימחה אותו מאוד, אבל השאירה אותנו בבעיה כלכלית לא זניחה. המשכורת שהוא מרוויח בפאב זעומה, אני מקבלת גרושים כעובדת זמנית, והכסף כמו נוזל לנו בין האצבעות. אני אפילו לא יודעת לאן הוא נעלם. אחרי שכר הדירה, האוכל ושאר ההוצאות שלנו, חשבון הבנק נשאר מרוקן, ואנחנו חיים משבוע לשבוע ולא מפסיקים לריב - כל פעם על משהו אחר.
אולי עשינו טעות.
אולי לא חשבנו עד הסוף על ההשלכות, ומישהו עומד לשלם על כך מחיר כבד.
הטלפון שלי מצלצל בשמונה בבוקר ביום ראשון. אתם צוחקים עליי? אני מושכת את המכשיר מהשידה ומציצה.
מה היא רוצה עכשיו?
אני משתיקה את השיחה מאמא שלי לפני שפט יתעורר.
עברו חודשים מאז שהופעתי בבית של הוריי וביקשתי את עזרתם, והם פתחו לי את הדלת רק כדי לראות אותי עוזבת שוב.
הם לא מתים על פטריק. הם אומנם לא אמרו מילה בפעמים הנדירות שנפגשנו, אבל מבחינתם, הוא הבחור שסיבך אותי בצרות שלא הולכות להיעלם, ובל נשכח שאמא שלי ניסתה לקנות אותו בכסף.
לפחות חזרנו לדבר, אם ככה אפשר לתאר את השיחות שלנו, שבהן הם בעיקר מדברים, ואני מעמידה פנים שאני מקשיבה. עדיין, מדובר בהישג מרשים לכל הדעות.
הודעה חדשה מצפצפת בנייד שלי. אני קוראת אותה במהירות ונאנחת בשקט.
אמא שלי רוצה לראות אותי. נפלא. אני מחזירה את הנייד לשידה בלי לענות לה,
ותוך הבנה ברורה שלא אצליח להירדם שוב, מורידה את הרגליים מהמיטה ונעמדת, לוקחת רגע לייצב את שיווי המשקל שלי. אני, שהייתי הבחורה האקרובטית ביותר שהכרתי, מתנדנדת עכשיו כמו נחום־תקום עגלגל שנע מצד לצד.
אני מותחת את הצוואר בניסיון לשחרר אותו ולהחזיר לו מעט תנועה, זורקת על עצמי את הטי שירט הלבנה של פטריק ויוצאת בתחתונים למטבח.
אני אוהבת את הריח שלו. גם אם אני מרחיקה את הארוס שלי מעליי, את הריח שלו אני רוצה קרוב.
מבלי לשים לב אני משחקת בטבעת שעל אצבעי ומסובבת אותה ימינה ושמאלה. אני מאורסת לבחור שאני אוהבת, אז למה אני לא מצליחה להתרגש, למה אני לא מקפצת באושר ומתקשרת לספר כל העולם?
המחשבה רק מעכירה את מצב הרוח שלי יותר.
למי אתקשר?
אפילו טיירה שהייתה החברה הכי טובה שלי, שהייתה עבורי תמיד כשהייתי זקוקה לה כל כך, נעלמה בחודשים האחרונים. נדמה שאנחנו לא מוצאות יותר על מה לדבר. אני עומדת להיות אמא, והיא מבלה במסיבות ומתלוננת כל פעם שאני מסרבת להצטרף.
הפכתי להיות מישהי שאני לא מזהה יותר. דמות אפורה, גרסה דהויה של עצמי.
פטריק לא מצליח להבין, ואני לא מאשימה אותו. אני בקושי מבינה בעצמי. אני ממלאת את הקומקום ובודקת את מצב המצרכים במקרר, בזמן שמחכה שהמים שירתחו. לפחות לבשל עוד יש לי כוח. אין סיכוי שפט ואני נבזבז כסף על טייק־אווי, ואין סיכוי שאכניס לפה שלי את האוכל השומני של המסעדות בשכונה, כשאני עדיין מסוגלת להכין משהו בריא.
"למה את לא ישנה?" הקול של פט מפתיע אותי מאחור, כשאני סוגרת את המקרר ומוציאה מהארון שני ספלי קפה.
"באמת, פטריק?" אולי כי הסופר־זרע שלך תפס אותי לא מוכנה לפני תשעה חודשים? זה למה!
נראה שהאנחות המתוסכלות שאני משחררת לא מעניינות את הבחור שלי, שנצמד אליי מאחור במכנסי טרנינג ובחזה חשוף וכורך את הזרועות שלו מתחת לבטני המרשימה.
"פט!" אני מזהירה, לפני שהמפלצת שלו תתעורר ותקבל רעיונות.
"גם לחבק אותך אסור?" הוא משעין את הסנטר שלו על שקע צווארי, נשימתו קרובה לאוזני. פעם זה כל מה שהוא היה צריך לעשות, לנשום לידי כדי שאפשוט מעליי את מה שזה לא יהיה שלבשתי. אבל לא הבוקר, ולא בעתיד הנראה לעין.
"אל תגזים," אני ממלמלת בשקט, "אתה יכול לחבק אותי."
"ולנשק אותך?"
"פט..." אני עוצמת את עיניי ומניחה לראשי ליפול קדימה.
"אני אוהב אותך," הוא מצמיד את שפתיו לעורי ומנשק ברכות את החלק העדין שמאחורי תנוך אוזני.
"אני יודעת."
"לא אכפת לי מה את חושבת. בעיניי, את סקסית בטירוף."
"אני מניחה, אם אתה נמשך ללווייתנים."
"תפסיקי." קולו מזהיר. בטח נמאס לו לשמוע את התלונות שלי במשך חודשים.
"אתה חושב שהוא אי פעם יטרח לצאת ויגאל אותי מייסוריי?"
"אני מאוד מקווה, אחרת יהיה לו עסק איתי."
"אמא שלי רוצה להיפגש," אני מסננת בידיעה ברורה שהרגע הרסתי את הניסיון של פטריק להראות לי חום ואהבה. אם יש נושא אחד שפועל עליו כמו דלי קרח, זה הנושא.
"למה?" קולו של פט הופך מרוחק, אף שידיו עדיין עליי. לא לזמן רב, אם אני צריכה לנחש.
"כי היא אמא שלי."
"ההגדרה הזו נתונה לוויכוח."
"היא קיבלה אותי כש..." הידיים של פטריק צונחות, והחיבוק שלו נעלם, כשהוא צועד לאחור ומתנתק מגופי.
"תודה רבה, דורי." אני שומעת את התסכול בקולו.
"פט..." אני מסתובבת אליו, רק כדי לראות איך הוא צועד עוד לאחור ומגדיל את המרחק בינינו.
"היא קיבלה אותך, כשאני פישלתי." הוא נשען בגבו אל שולחן האוכל ומשלב ידיים על החזה.
"לא פישלת." אני מרגישה כמו תקליט שבור.
"רק רציתי שתעשי הפלה. נכון?"
"אני לא רוצה לריב."
"אנחנו לא רבים." המרמור בקולו הולך וגובר. אנחנו בהחלט רבים, כל הזמן.
"אתה לא יכול להניח לזה?" אני רוצה לנער אותו, רוצה שיפסיק לנבור בזה, כי אנחנו לא מתקדמים לשום מקום. "דיברנו על כך מספיק פעמים, אני לא כועסת עליך."
"אם את אומרת." הוא כמו מסרב לשחרר, עיניו הכחולות נעוצות בי במבט חודר.
"לא תכננו את זה," אני חוזרת על עצמי בפעם האלף בקול יציב, בתקווה שאולי הפעם הוא ישמע ויפנים. "היינו מבולבלים ולא ידענו מה אנחנו רוצים."
"את ידעת מצוין."
"מה שחשוב, זה שקיבלנו את ההחלטה הנכונה."
"את קיבלת אותה."
"ואתה יכולת לעזוב. יכולת לברוח, אבל בחרת לקחת אחריות. אני אוהבת אותך. עומד להיות לנו תינוק, ויש לנו דברים יותר חשובים להתעסק בהם."
"את מתכוונת להיפגש איתה?" הוא מוותר על הנושא המאוס שלעסנו וירקנו כבר מספיק פעמים. אנחנו לא יכולים לשנות את מה שהיה, אבל אעשה הכול כדי שהעבר לא יכתיב את העתיד שלנו.
"אתקשר אליה. אתה עובד היום?" השאלה שלי מיותרת. הוא תמיד עובד. לוקח עוד ועוד משמרות ובשאר הזמן מבלה שעות על הלפ־טופ החדש שקנה לפני כמה חודשים. אנחנו אולי נאבקים ממשכורת למשכורת, אבל מסתבר שלזה היה לו כסף. אין לי מושג מה הוא עושה בו, אבל אם אזכיר את העניין פעם אחת נוספת, נריב שוב.
"אני מתחיל באחת־עשרה."
"אכין לך ארוחת בוקר." אני בטוחה שאצליח למצוא משהו במקרר עד שאצא לקניות ואמלא אותו.
"אני יוצא לרוץ." הוא דוחף את עצמו מהשולחן, שרירי החזה שלו נמתחים ומכנסיו גולשים ונתלים נמוך על מותניו.
"אני יכולה לחכות."
"אחטוף משהו כשאחזור," הוא מסרב להצעה שלי, נועץ בי מבט אחרון ואז יוצא מהמטבח ומשאיר אותי ואת הקפה שלי לעצמי. נהדר. אם הוא לא רוצה לארח לי חברה, אמצא מישהי שכן.
 
 
 
מזג האוויר האביבי מקבל את פניי, כשאני מתקדמת לעבר בית הקפה שבו קבעתי עם האישה שילדה אותי. חם לי, אפילו שרק אפריל, ואני לבושה בגופייה קיצית שחושפת לעיני כל את זרועותיי המקועקעות ואת החזה העצום שלי. הוא אף פעם לא היה קטן, ועכשיו הוא עומד להתפקע.
לרגליי ג'ינס קצרצרים עם גומי במותן, ואני נועלת כפכפי אצבע, לא פחות. בחודשים האחרונים נאלצתי לראות איך המלתחה שלי עוברת שינוי קיצוני ומאוד־מאוד לא מרשים. באמת, למה אנשים חושבים שנשים בהיריון מאבדות את חוש האופנה שלהן? למה מצפים מאיתנו להצניע את הגוף בתוך אוהלים או בגדים לא מחמיאים בעליל? תודה לאל, על חוש האופנה המפותח שלי, שבזכותו הידרתי את רגליי מחנויות הבגדים הרגילות, ובמקומן מצאתי שלל אפשרויות אחרות שלא יגרמו לי לרצות למות כל פעם שאני פותחת את הארון.
מרי, הבוסית שלי ואחותו של ג'ו, חשבה שזה מצחיק וגם דרשה שאגיע לעבודה בבגדים מכובדים. במילים אחרות, שאחביא את הקעקועים שלי מתחת לשרוולים ארוכים. הבוקר אני יכולה ללבוש מה שבא לי למרות המבטים שנועצת בי אמא מהכניסה. היא הייתה שמחה אם הייתי נפטרת סופית מהעגיל בגבה ומהתחביב להתקעקע.
"התלבשת לכבודי?" אני מעקמת את הפרצוף מול אמא שלי, שממתינה לי בחליפה כהה ובנעלי עקב שחורות. למה היא טורחת להתאפר בכבדות ולסדר את השיער במשך דקות ארוכות בשביל לצאת לשתות קפה?
"את מכירה אותי," היא עונה בחיוך ומחווה בידה לעבר אחד השולחנות בחוץ, "אני אוהבת לצאת מהבית כשאני נראית כמו בן אדם."
היא רומזת שאני לא נראית כמו בן אדם כשאני יוצאת מהבית?
"איך אני יכולה לעזור לך?" אני מובילה את הדרך לשולחן שבחרה ומזכירה לעצמי שוב, רק ליתר ביטחון, שאסור לי לתת לה להכעיס אותי. אני צריכה לשמור על קור רוח, לטובתי ולטובת התינוק.
"איפה הנימוסים שלך, אלדורה? לא תחכי שנזמין משהו לשתות לפני שאת מתחילה?" היא מושכת כיסא, מעבירה את ידה על המושב, כמו מנקה אותו מאבק בלתי נראה, ומתיישבת באלגנטיות מזויפת.
אני מתיישבת על הכיסא מולה, לא לפני שאני מושכת אותו הרחק מהשולחן ומפנה מקום לבטן שלי. מלצרית חייכנית ממהרת לגשת אלינו ולקחת הזמנה.
אמא שלי בוחרת בקפה חזק, בעוד שאני מסתפקת בנטול קפאין, מה שגורר מהאישה מולי מבט מתרשם.
כן, אמא, אני שותה נטול קפאין בגלל התינוק. ביג דיל.
המלצרית שלנו מתרחקת, כמפנה את הבמה למופע שעומד להתחיל.
"אז," אמא פוצחת בנאום שבוודאי הכינה מראש, "אבא ואני דיברנו והבנו שלא ראינו עדיין את החדר של התינוק."
הם לא ראו הרבה דברים, ואת החדר של התינוק גם לא יראו. בעיקר כי פטריק ואני לא הכנו אותו. דיברנו על זה, קבענו שנצא לקניות ואז דחינו את העניין שוב ושוב.
"אנחנו עובדים עליו," אני משקרת.
"הוא לא מוכן עדיין?" היא נראית מזועזעת.
"כמעט," אני מתחמקת.
"אלדורה," היא מדגישה את השם שלי באופן שמוציא אותי מדעתי, "את אמורה ללדת כל יום. את באמת רוצה שפטריק יצטרך להתעסק עם זה בדקה האחרונה?"
כאילו שאכפת לה מפטריק.
"את מוכנה פעם אחת לקרוא לי דורי?"
"זה לא השם שנתתי לך."
"זה השם שבחרתי לעצמי. את מוכנה לכבד את זה?" אני מתרווחת לאחור ומנסה למצוא תנוחה נוחה לשבת בה. התינוק הזה באמת חייב לצאת כבר. פעולות פשוטות הפכו בחודשים האחרונים בלתי אפשריות, ואני מתה לסיים עם זה.
"את יודעת שאני מכבדת אותך," העיניים שלה מטיילות לכפות ידיי וננעלות על הטבעת שמנצנצת על אצבעי. "האם זו..."
"הוא הציע לי." אני ממששת שוב את הטבעת של ססיל, שפטריק נתן לי אמש. אין סיכוי שאספר לאמא שלי איך זה קרה, איך עוד פעם רבנו על משהו. מה שחשוב הוא שפטריק עשה את הצעד, אפילו אם עמדתי בדרכו שבועות.
"אלו חדשות נפלאות." השקרנית מעמידה פנים שהיא מתרגשת בשבילי. היא בטח הולכת הביתה להתאבל, לא שאכפת לי לשנייה אחת. אני מתחתנת עם האיש שאני אוהבת, על אפה ועל חמתה. "כבר חשבתם איזו חתונה תרצו?"
"הוא הציע רק אתמול." אם אפשר לקרוא לזה הצעה. הרסתי את התוכניות שלו, והוא בטח מאוכזב גם אם לא אומר כלום.
"זה היה רומנטי?" אמא שלי מתעניינת.
"מאוד."
"פרחים?"
"זה היה פרטי, וככה אני מעדיפה שיישאר, בין פטריק וביני. אם לא אכפת לך." אם לא אכפת לך בואי נשנה נושא, כי אין באמת מה לספר. לא היו פרחים, הוא לא כרע ברך, ורק במזל הוא לא השאיר את הטבעת בכיס ושינה את דעתו אחרי כל הבעיות שעשיתי לו.
"כמובן, אלדורה." היא מחייכת חיוך, שאני מתקשה להחליט אם הוא אמיתי או מזויף.
"תקראי לי דורי," אני מזכירה לה, "ובאשר לחדר התינוק שאת כל כך מודאגת לגביו, הוא יהיה מוכן ברגע שנמצא את מה שאנחנו מחפשים."
וברגע שנחפש כמו שצריך, וברגע שנצא מהבית ונקנה הכול.
"לא ידעתי שקשה למצוא בימינו מיטה." היא מפנה את החיוך שלה אל המלצרית שחוזרת עם השתייה שלנו ומניחה אותה על השולחן.
"מיטה, עגלה, בקבוקים," אני מתחילה למנות את כל מה שאנחנו צריכים, "מצעים, מוצצים, מנשא, חיתולים."
"לא קניתם כלום?" היא קופאת עם כוס הקפה באמצע הדרך לפיה, עיניה ננעלות עליי במבט המום.
"אנחנו בודקים באינטרנט מה נוכל לקנות יד שנייה."
"יד שנייה?" הזעזוע העצום בקולה מעליב אותי.
"כן, אמא," אני נושמת עמוק, "יד שנייה. אנחנו מנסים לחסוך."
"על התינוק?" היא מנידה בראשה, "דורי, באמת, אלה דברים שקונים פעם אחת ושומרים לילד הבא. אם תקני הכול יד שנייה, תגלי שבעוד שנה או שנתיים הם יתפרקו. לא חבל שתצטרכי לקנות הכול שוב?"
לפחות היא קראה לי דורי. אני חייבת להודות שמדובר בהתקדמות רצינית ביותר, ולשם שינוי יש היגיון בדבריה. היגיון שאני שונאת, אבל היא לא לגמרי טועה. אני עלולה לגלות שמה שקניתי מתפרק אחרי כמה חודשים.
"אנחנו יכולות לדבר על משהו אחר?" אני שונאת את עצמי ואת המצב הזה שבגללו אני מתפתלת מולה, אבל באמת שאין לנו הרבה כסף, ואנחנו מודאגים. מה עם חסכונות לעתיד? מה אם תשלומים למטפלת או לגן או לאלף ואחד דברים אחרים?
אנחנו כל כך רוצים את התינוק הזה, רוצים לתת לו את החיים הכי טובים שאנחנו יכולים, אז לזרוק כסף על רהיטים חדשים? זה מטופש.
"מה עם התוכנית שלך ללכת ללמוד?" זה הנושא האחרון שרציתי שתעלה.
"מה איתה?" אני לוגמת מהקפה הנטול ומכינה את עצמי לשיחה שעומדת להעציב אותי.
"את לא רוצה להיות עובדת סוציאלית יותר?"
"אני נראית לך כמו מישהי שיכולה להתחיל ללמוד?" אני זוקרת את הבטן שלי, למקרה ששכחה ממנה בדקות האחרונות.
"אל תריבי איתי."
"אני לא רבה איתך," אני פשוט לא מבינה מאיפה הרעיונות שלה באים, "תפקחי את העיניים ותפסיקי להעמיד פנים שאני לא בהיריון."
"אני לא מעמידה פנים. אני מודאגת, כבר כמה שנים טובות." שתעשה לי טובה ענקית ותפסיק עם הבולשיט שלה. על מי היא עובדת?
"לא היית מודאגת כשזרקת אותי מהבית." אני מניחה לקפה שלי, שאין ביכולתו להציל אותי הבוקר הזה, מתחרטת על הרגע שבחרתי לצאת מהבית ומשלבת ידיים מעל הבטן.
"זה מה שאת חושבת שקרה?" אמא שלי נראית מופתעת לגלות שלמרות כל השנים שעברו - לא שכחתי.
"את רוצה לשכתב את ההיסטוריה?" אני מטה את הראש, כשהשיחה פונה לכיוון הזוי, שמשעשע אותי.
"אף אחד לא זרק אותך," היא משיבה בדרמטיות מעושה, "העמדנו לך גבולות ותנאים. את בחרת..."
"לא להקשיב לכם ולעצות החכמות שלכם?" הו, זה באמת מוגזם. היא מנסה להפנות את האשמה אליי?
"את בחרת לעזוב."
"לא הייתה לי ברירה." אני מאבדת את הציניות שלי יחד עם השעשוע שתקף אותי. אם היא רוצה לשמוע ממני, היא תקבל בדיוק את זה. "הודעתם לי שלא אוכל להמשיך לגור בבית כל עוד אני חשפנית."
"למה את לא חשפנית יותר?" היא קוטעת אותי בגסות שלא מתאימה לה.
"את באמת שואלת את זה?"
"יכולת להמשיך עוד חודשים," היא מנסה להוכיח איזו טענה, "מי יודע אילו טיפוסים מגיעים למקומות האלה ומה הם מחפשים. אולי יכולת להמשיך גם במצבך, אבל את לא עושה את זה יותר, נכון?"
"את יודעת שלא." היא לא טועה. יכולתי להישאר במועדון, והטיפוסים שפקדו אותו לא היו אומרים מילה. מי יודע, אולי חשפנית בהיריון היא בדיוק הגימיק שעושה להם את זה?
"אם אני צריכה לנחש, זה קשור לפטריק." המבט הבוחן שלה לא יורד ממני, כאילו עלתה על איזו תגלית מרעישה.
"זו הייתה ההחלטה שלי." ועוד שנייה ההחלטה שלי תהיה לעוף מפה ולא לראות אותה עוד כמה חודשים.
"אז זה היה קשור לפטריק," היא מתעקשת, וחיוך קטנטן של ניצחון מבצבץ בזווית פיה.
"מה את מנסה להגיד, שהוא החליט בשבילי?" העצבים שלי מטפסים במהירות לעבר נקודת האל־חזור.
"אני אומרת שכאשר הוא דרש שתפסיקי - הקשבת לו, וכשאנחנו דרשנו זאת - התעלמת."
"לא יכולתם לסבול את המחשבה שהשכנים שלכם ידעו מה אני עושה."
"את באמת חושבת שאכפת לי מהשכנים? לא יכולתי לסבול את המחשבה שאת..." היא שואפת אוויר, כמו מחפשת את המילים שבדרך כלל באות לה בקלות יתרה, "חושפת את הגוף שלך תמורת כסף. כסף שמעולם לא היה חסר לך. לא הייתי נרדמת בלילה, עד ששמעתי את הדלת נפתחת, עד שידעתי שחזרת בשלום. אנחנו לא מסכימות על הרבה דברים, אבל את לא יכולה לקחת ממני את הדאגה שלי, גם אם תנסי."
הטון הלא מרוצה שלה לא עובד עליי וגם לא הניסיון המחורבן להוכיח שהייתה אם למופת.
"את ממש אמא תרזה."
"את חושבת שאת לא תעשי טעויות, דורי?"
"אני לא אזרוק את הילד שלי מהבית."
"את בחרת לעזוב," היא מתעקשת לעוות את המציאות, "לא לחיות לפי התנאים שלנו."
"אם ככה את זוכרת את זה."
"אני לא רוצה שנריב על מה שהיה." נראה שהיא מנסה גישה חדשה, שהולכת להיכשל באותו אופן, "את עומדת ללדת, ואנחנו בקושי רואים אותך."
"זה לא הפריע לך בעבר."
"את תזדקקי לכל עזרה שתוכלי לקבל. איך אומרים, דרוש כפר שלם לגדל ילד?" היא לא שוכחת את הקלישאות שלה, שאותן אוהבת במיוחד. "בואי ננסה ליישר את ההדורים בשביל העתיד."
"בשביל העתיד, אמא?" אני פורצת בצחוק שלא מצליחה להחזיק בפנים, "על זה חשבת כשהצעת לפטריק כסף כדי שיעזוב אותי?"
"זו הייתה טעות."
"חתיכת טעות!" אני בטוחה שגם את זה היא תצליח לעוות. גם את זה היא תמצא דרך להפיל עליי.
"אני מצטערת עליה כל יום, אבל הופעת בדלת שלנו בוכה, ביקשת את עזרתנו ואמרת שהאבא לא רוצה את התינוק." אני זוכרת מה אמרתי. אני זוכרת עד כמה נסערת הייתי, כמה בכיתי. "ניסיתי להגן עלייך מעוד שברון לב. מי היה יכול להבטיח לי שהוא לא יתחרט שוב, שלא תמצאי את עצמך לבד עם תינוק קטן שצריך לדאוג לו? אני, לעומתו, יכולתי לדאוג לך, וזה כל מה שניסיתי לעשות."
"הוצאת את פנקס הצ'קים שלך וחשבת שתפתרי את הבעיה, אבל החיים יותר מורכבים מזה." והם עומדים להפוך מורכבים הרבה יותר ממש בימים הקרובים.
"לא נולדתי אתמול," היא נאנחת כאילו הוויכוח מעייף אותה, "אני לחלוטין מודעת לזה. השאלה היא מה עושים עכשיו? ממשיכים עם הניכור או עושים מאמץ להתקדם?"
"את לא יכולה לבקש סליחה," אני נועצת בה מבט מאוכזב, "לנופף במטה קסם ולצפות שהכול יהיה נורמלי."
היא לא מתקפלת ולא נראית כמו מישהי שעומדת לוותר. היא מרימה את ספל הקפה שלה, ושנייה לפני שהיא לוגמת, אני שומעת אותה ממלמלת אליי ולעצמה, "אני יכולה לנסות."
 
 
 
פטריק נכנס הביתה בחמש אחר הצהריים, בזמן שאני עומדת במטבח בגבי לדלת ומכינה לנו קציצות עוף ברוטב לארוחת ערב. הבית אפוף בריח הבישולים, וכולי תקווה שהארוס שלי שכח מהוויכוח של הבוקר ויזכור עד כמה הוא אוהב את האוכל שלי. אני שומעת את המפתחות נזרקים על השולחן ואותו פוסע לכיווני. רגע אחר כך הוא מחבק אותי מאחור ומנשק את צווארי.
אנחנו בסדר.
"מה שלום המכשפה?" הוא מסיט את השיער שלי, כדי שלא יפריע חלילה לפה שלו כשהוא מצמרר את עורי.
"המכשפה בסדר. אני חושבת שהיא מתחילה לפתח דמנציה." אני חושבת שהייתי מעדיפה להתמקד בנשיקות שלו ולא בשיחה על אמא שלי, אבל הוא רוצה לדעת.
"באמת?" פט מטיל ספק באבחנה שלי, ובצדק.
"לא באמת." אני ממשיכה לחתוך את העגבניות, בזמן שהוא ממשיך לחבק אותי מאחור, "היא פשוט סובלת מאובדן זיכרון, וזה עצוב."
"מה היא רצתה?"
"לספר לי עד כמה היא דואגת לי ועד כמה דאגה לי תמיד. היא כזאת שקרנית." אני נאנחת, והעגבנייה שתחת הסכין שלי משלמת את המחיר, כשאני מוציאה עליה את העצבים שלי. "היכולת שלה לשנות את העבר מרשימה. היא טוענת שהם לא זרקו אותי מהבית, שאני בחרתי לעזוב."
"וזה לא נכון." פטריק מספיק חכם לבחור להיות בצד שלי.
"ברור שלא." אני מנידה בראשי, אבל פטריק רק כורך את הידיים שלו סביבי יותר. "הם הציבו לי תנאים בלתי אפשריים, קבעו שעת עוצר, רצו שאהיה זמינה בטלפון בכל דקה, רצו להחליט מה אלבש ועם מי אסתובב. איזו בחירה בדיוק הייתה לי?"
"אז עזבת?" הוא משעין את הסנטר על כתפי, קולו שקט באוזני.
"הם לא השאירו לי ברירות. לא הייתה לי בחירה. הם עמדו לבודד אותי מהעולם, מהחברים שלי. אתה חושב שרציתי לעזוב?"
"לא הייתי שם, ואת יודעת מה אני חושב על אמא שלך."
"אם היא הייתה אוהבת אותי, כמו שהיא טוענת, היא לא הייתה נותנת לי ללכת אלא מנסה לעצור אותי ולא עומדת במטבח ומחכה לשמוע את הדלת נטרקת."
"אני לא רוצה שתתעצבני." הידיים של פט מטפסות ונחות על הבטן שלי, בדיוק במקום שבו הגופייה שלי מתרוממת, והבטן שלי חשופה.
"הוא משתולל."
"אני מרגיש." הקול של פטריק מסגיר חיוך, והאצבעות שלו מרפרפות על עורי המתוח.
"אנחנו צריכים להכין את החדר שלו, פט. אנחנו פשוט צריכים ללכת לחנות ולקנות הכול." ולהתפלל שנגמור את החודש.
"אני יודע. מחר, בסדר?" הוא מנשק פעם נוספת את שקע צווארי.
"בסדר." אני יודעת שדחינו ודחינו את העניין, אבל אנחנו לא יכולים להעמיד פנים שהלידה לא קרובה. זה יכול לקרות בכל יום, ואמא שלי צדקה. אני לא רוצה שפט יצטרך להתעסק בזה. אנחנו צריכים ללכת לקניות, יעלה כמה שיעלה, ולסיים עם זה.