הפירוש הלאקאניאני

 

1הרצאתי פורסמה בתוכנית של ימי העיון תחת הכותרת ״ההופכי של הפירוש״ (סתיו 1995) והוצגה כך: ״הפירוש מת. לא נחזיר אותו לחיים. אם הפרקטיקה שייכת לימינו, היא בהכרח, מבלי לדעת זאת היטב, פוסט־פרשנית״. ההרצאה נועדה לצדד בהופכי של הדעה המקובלת. ההרצאה בעל פה כיוונה לאפקט של הפתעה; היא השיגה אותה ואף יותר.

 

אתה לא אומר כלום?

אה כן, אני אומר משהו. אני אומר שעידן הפירוש מאחורינו.

זה מה שהכול אומרים, אך מבלי לדעת זאת עדיין. לכן יהיה צורך לפרש את ימי העיון הנוכחיים על הפירוש.

עידן הפירוש מאחורינו. זה מה שלאקאן ידע אבל לא אמר. הוא השמיע זאת, ואנחנו רק עכשיו מתחילים לקרוא זאת.

אנו אומרים "הפירוש", אין בפינו דבר מלבדו, אבל זה מבטיח לנו שבכך נמשכת "ההיסטוריה" של הפסיכואנליזה. אבל אנו אומרים "הפירוש" כמו שאנו אומרים "הלא־מודע", מבלי לחשוב עוד על המודע ועל השלילה שלו. "הלא־מודע", "הפירוש", אלה מילים של השבט המכסות במרומז על המובן החדש, הצועד קדימה עטוי מסכה.

מהו הלא־מודע? איך אפרש את המושג הזה כאשר איני מייחס אותו עוד למודע אלא לפונקציה של הדיבור בשדה של השפה. מי אינו יודע שהלא־מודע נמצא כולו בפער? — בפער החוזר ונשנה בין מה שאני רוצה לומר ובין מה שאני אומר — כאילו היה המסמן מסיט את המסלול המתוכנן של המסומן, וזה מה שנותן חומר לפרשנות — כאילו היה המסמן מפרש בדרכו את מה שאני רוצה לומר.

כאן, בפער הזה, ממקם פרויד את מה שהוא מכנה ה"לא־מודע" — כאילו רצון־לומר אחר, הרצון־לומר של המסמן עצמו, שאותו כינה לאקאן "האיווי של האחר", בא ותופס את המקום של הרצון־שלי — לומר את מקום "כוונת המשמעות שלי".

כל כך פשוט! כל כך מוכר! אם כך מדוע לקח זמן רב כל כך עד שתופיע המסקנה המתבקשת מאותן אמירות? לומר שהפירוש אינו אלא הלא־מודע, שהפירוש הוא הלא־מודע עצמו.

מדוע לא נכלל הפירוש לדידו של לאקאן בין מושגי היסוד של הפסיכואנליזה? אפשר להבין זאת רק מתוך כך שהוא כבר כלול במושג הלא־מודע עצמו. האם לא נכון לומר שהשקילות בין לא־מודע ובין פירוש מופיע בסוף הסמינר האיווי ופירושו? בפרדוכס הזה האיווי הלא־מודע הוא פירושו. האם לא יהיה נכון לומר שהשקילות בין לא־מודע ובין פירוש זה היא הנמצאת שוב ושוב במושג של סובייקט־שמְנִיחִים־לַידע, האם יתקבל דבר זה בסופו של דבר אם אומר אותו פעם נוספת היום?

הצגת הפירוש רק מצד אחד — מצדו של האנליטיקאי, בתור ההתערבות שלו, הצגת הפעולה שלו, האקט שלו, האמירה שלו, ההיגד שלו — הרי היא תעתוע ומבוי סתום גם יחד. ללא ספק הוקסמנו יתר על המידה מה-speech act של האנליטיקאי מכדי שנוכל לתפוס את השקילות שהזכרתי בין הלא־מודע לפירוש; הזמן להבין התארך ללא צורך.

התיאוריות של הפירוש האנליטי מעידות רק על הנרקיסיזם של האנליטיקאי. הגיע הזמן למסקנה. הפירוש הוא בראש ובראשונה הפירוש של הלא־מודע. כלומר הלא־מודע הוא־הוא המפרש. הפירוש האנליטי מגיע רק במקום שני, והוא נסמך על הפירוש של הלא־מודע. מכאן הטעות המובילה לאמונה שהלא־מודע של האנליטיקאי הוא המפרש.

מאחר שלא מניחים א־פריורי שהלא־מודע הוא המפרש, לעולם חוזרים, ואחת היא מה אומרים, להפיכת הלא־מודע לשפה־אובייקט ולהפיכת הפירוש למטא־שפה. לפירוש אין דרגות שונות ביחס ללא־מודע; הוא אינו מסדר אחר; הוא נרשם באותו משלב; הוא שייך לאותו משלב; כאשר אנליטיקאי מקבל זאת עליו, אין הוא עושה דבר אחר ממה שעושה הלא־מודע. הוא נרשם בעקבות הלא־מודע; הוא רק מעביר את הפירוש מהמצב הפראי שבו הוא נמצא בלא־מודע למצב מחושב שאליו הוא מנסה להובילו.

להדהד, לרמז, לאפשר להבין, לשתוק, לדבר כמו אורקל, לצטט, לעורר חידה, לומר למחצה, לחשוף — אולם מי עושה זאת? מי מיטיב לעשות זאת יותר מכם עצמכם? מי מטפל ברטוריקה הזאת כאילו נולד עמה, בעוד אתם שוברים את השיניים, עובדים קשה כדי ללמוד את היסודות של רטוריקה זו? מי אם לא הלא־מודע עצמו.

לכל התיאוריה של הפירוש לא הייתה אלא מטרה אחת והיא ללמדכם לדבר כמו הלא־מודע.

הפירוש המינימלי — "איני גורם לך לומר זאת", מהו אם לא הצבת הציטוט של האמירה במירכאות, הוצאתה מההקשר כדי שיופיע שם מובן חדש? — האם אין זה מה שעושה הלא־מודע של החלום — אותו דבר שפרויד גילה וכינה "שאריות היום הקודם"?

הלא־מודע מפרש. האנליטיקאי, אם גם הוא מפרש, מפרש בעקבותיו. בסופו של דבר איזו דרך אחרת פתוחה לפניו אם לא זו של ההזדהות עם הלא־מודע עצמו. זה עיקרון של נרקיסיזם חדש שאינו עוד עקרון האני החזק. "אינך אומר דבר?", אין ספק, כאן שתיקה היא הרע במיעוטו, כי באשר לפירוש, הלא־מודע לא עשה מעולם דבר מלבדו, ובדרך כלל הוא מיטיב לפרש מהאנליטיקאי. אם האנליטיקאי שותק הרי זה מפני שהלא־מודע מפרש.

אולם הלא־מודע מבקש בכל זאת גם להיות מפורש. הוא מציע את עצמו לפירוש. אלמלא רצה הלא־מודע להיות מפורש, אלמלא היה האיווי הלא־מודע של החלום בנקודה הכי עמוקה שלו איווי להיות מפורש, אומר לאקאן, איווי לקבל מובן, כי אז לא היה אנליטיקאי.

הבה ניכנס לפרדוכס. הלא־מודע גם מפרש וגם רוצה להיות מפורש. אין כאן ניגוד, אלא אם כן חושבים על המושג פירוש באופן שטחי. אכן, הפירוש קורא תמיד לפירוש.

נאמר זאת אחרת: פירוש הוא פענוח. אבל פענוח הוא קידוד מחדש. התנועה אינה נעצרת אלא בסיפוק.

פרויד אינו אומר דבר שונה כאשר הוא רושם את החלום כשיח או כרישום של התהליך הראשוני, כמימוש משאלה, ולאקאן מפענח אותו עבורנו באומרו שההתענגות היא בקידוד.

ועוד — כיצד ההתענגות היא בקידוד? היא בתוך הקידוד של הוויה כלשהי. ומהו המקום שהיא ממוקמת בו, בקידוד?

נאמר זאת בלשון חדה, בהתאם למסרים הקצרים ברוח הסגנון והחריפות של ימי עיון אלה: אין שום דרך בתוך מבנה השפה המאפשרת לענות נכונה לשאלה שאני שואל, אלא רק אם נתקן את המבנה הזה.

בשנה שעברה עייפתי את הקהל שבא לשיעור שלי והולכתי אותו בשבילים שבהם הולך לאקאן כדי להכניס את הליבידו הפרוידיאני למבנה של השפה — בדיוק למקום של המסומן, ובתוך כך נתתי להתענגות, אם מותר לי לומר, את עצם הוויית המובן.

"מובענגות"1 — ההומופוניה, שאתה הוא מפתיע אותנו בספר טלוויזיה, היא בעצם העיקרון של התוכנית, שהחלה, אם לא ב"פונקציה ושדה של הדיבור והשפה", לפחות בפענוח שלו של "ערכאת האות". התוכנית הייתה לצמצם את הליבידו להוויה של המובן.

סימנתי נקודות פיסוק עיקריות, חמש במספר. לבסוף ישנה הפחתת ערך של אובייקט a עצמו.

באופן הזה, מה שלאקאן כינה אובייקט a קטנה הנו שארית של ניסיון ענקי, ניסיון להכליל את ההתענגות בתוך מבנה השפה, דבר שדרש להרחיב את השפה עד למבנה של השיח.

מעבר לכך נפתח ממד אחר, שבו מבנה השפה עצמו נעשה יחסי ואינו מופיע עוד אלא כעיבוד של ידע על ההלשון (lalangue). המונח "מסמן" אינו מצליח לתפוס במה מדובר, מאחר שהוא נועד לתפוס את ההשפעה של המסומן ואין בכוחו לדווח על התוצר של ההתענגות.

מנקודה זו הפירוש כבר לא יהיה מה שהיה. עידן הפירוש, העידן שבו פרויד זעזע את השיח האוניברסלי על ידי הפירוש, תם.

פרויד התחיל עם החלום, שמאז ומעולם הציע את עצמו לפירוש. הוא המשיך עם הסימפטום, אשר בהמשך לדוגמת החלום נתפס כמסר שיש לפענח. בדרכו הוא פגש את התגובה התרפויטית השלילית, את המזוכיזם ואת הפנטזמה.

הדבר שאותו לאקאן מכנה "הפירוש" ירד מנכסיו, ולו רק מפני שאין הוא עוקב אחר הסימפטום אלא אחר הפנטזמה. והאם אין אנו חוזרים ואומרים שאין לפרש את הפנטזמה אלא להבנות אותה?

הפנטזמה היא משפט שמתענגים עליו, מסר מקודד שטומן בחובו את ההתענגות. יש לגשת לחשיבה על הסימפטום בהישען על הפנטזמה. זה מה שלאקאן מכנה "סינטום". פרקטיקה המכוונת בתוך הסובייקט אל הסימפטום אינה מפרשת כדוגמת הלא־מודע. לפרש כמו שהלא־מודע מפרש משמע להישאר בשירותו של עקרון ההנאה, כלומר להעמיד את עצמך לשירותו של עקרון המציאות, מאחר שעקרון המציאות עצמו הוא בשירותו של עקרון ההנאה.

כשמפרשים בשירותו של עקרון ההנאה אין לחפש במקום אחר את עקרון האנליזה שאינה ניתנת לסיום, מה שלאקאן מכנה "הדרך להתעוררות אמיתית של הסובייקט".

יש לומר מה אפשר לפרש לפי מה שמעבר לעקרון ההנאה — לפרש בכיוון/מובן הפוך מזה של הלא־מודע. כאן המילה פירוש כמו ממלאת את מקומה של מילה אחרת, שאינה יכולה להיות השקט.

באותה הדרך שעלינו לעזוב את הסימפטום לטובת הפנטזמה, בעקבותיה — באותה הדרך עלינו לעזוב את הנוירוזה לטובת הפסיכוזה.

המסמן באשר־הוא, כמו הקוד, באשר הוא מופרד מהאפקט של המשמעות, מזמין לפירוש. המסמן לבדו הוא תמיד חידה, ולכן חסר לו פירוש. פירוש זה צריך את השתמעותו של מסמן אחר אשר ממנו יפציע מובן חדש. זה המבנה שאותו הדגשתי לפני כחודש בסקציה הקלינית בבואנוס איירס, ביום עיון שעסק במחשבת שווא ובתופעה האלמנטרית.

התופעה האלמנטרית חושפת בצורה טהורה במיוחד את הנוכחות של המסמן האחד לבדו — בהמתנה למסמן אחר שייתן לו מובן — ובדרך כלל מופיע המסמן הבינרי של הידע, שאינו מסתיר בהזדמנות זו את טבעו כמחשבת שווא. הרי אומרים פרשנות דלירנטית. זו הדרך של כל פירוש: לפירוש יש מבנה של מחשבת שווא, ולכן פרויד אינו מהסס למקם באותו משלב את מחשבת השווא של שרבר ואת התיאוריה שלו עצמו לגבי הליבידו.

אם הפירוש שיש לאנליטיקאי להציע לפציינט הוא מהסדר של מחשבת השווא, אזי ללא ספק מוטב לשתוק מתוך זהירות.

יש דרך אחרת, שאינה זו של מחשבת השווא וגם לא זו של השתיקה הנזהרת. לדרך זו אפשר להוסיף ולקרוא "פירוש", גם אם אין לה כל קשר עם מערך הפירוש מלבד היותה ההופכי שלו.

כדי לומר זאת בתמצות הראוי לימי עיון אלה, הדרך האחרת היא להחזיק את S2 ולא להוסיף אותו על מנת לתחום את S1, כלומר להוביל חזרה את הסובייקט למסמני היסוד שבהם כרוכה ההזיה שלו בנוירוזה.

למסמן של האחד, שאותו לאקאן מכנה המסמן האונרי, באשר־הוא אין מובן, ומכאן משתמע שהמסמן האלמנטרי הוא ראשוני. ההופכי של הפירוש כרוך בתיחום המסמן כתופעה אלמנטרית של הסובייקט, כמו שהיה לפני שנקשר לתצורה של הלא־מודע המעניקה לו מובן של מחשבת שווא.

כאשר הפירוש מחקה את הלא־מודע, כאשר הוא משתמש במאגרים העדינים ביותר של הרטוריקה, כאשר הוא יוצק את עצמו במבנה של תצורות הלא־מודע, מחשבת השווא הזאת מזינה אותו במקום שצריך להרעיבו.

אם יש פה פענוח, הרי זה פענוח שאינו מספק מובן.

הפסיכוזה, כאן כמו במקומות אחרים, חושפת את המבנה. כשם שהאוטומטיזם המנטלי חושף את הכסנופתיה המאפיינת את הדיבור, התופעה האלמנטרית מבטאת את המצב הראשוני של היחס בין הסובייקט להלשון. הוא יודע שהאמירה נוגעת אליו ושיש משמעות. הוא אינו יודע איזו משמעות.

לכן, כאן בדיוק, אם נתקדם בממד אחר זה של הפירוש, לאקאן מעלה את Finnegans Wake, כלומר טקסט המְשַׂחק ללא הרף עם יחסי הדיבור והכתיבה, עם הצליל והמובן ארוגים בעיבוי, בהשתמעות רבת פנים, בצליליות — ומכאן שאין לו למעשה כל קשר עם הלא־מודע הישן. שם אבד הכלח על כל נקודת כִּפְתור (point de capiton), ולכן הוא אינו מאפשר כל פירוש או תרגום למרות מאמצים ניכרים. דבר זה אינו בבחינת פירוש בפני עצמו, והוא מחזיר באופן מופלא את הסובייקט של הקריאה אל התימהון, כתופעה אלמנטרית של הסובייקט בתוך ההלשון.

נניח ש-S1 סופג תמיד את S2. המילים שהיו מתרגמות את המובן בשפה אחרת כמו נטרפות מראש על ידי הטקסט עצמו, כמו היו מתרגמות את עצמן. מכאן שהקשר בין המסמן למסומן אינו לובש צורה של לא־מודע. לא תוכלו לעולם להפריד את מה שג'ויס רצה להגיד ממה שהוא רצה לומר. יש פה מסירה אינטגרלית, אבל בדרך הפוכה למָתֵמָה.

אפקט אפס של התופעה האלמנטרית מושג כאן דרך אפקט אלף הנפתח אל אינסוף סמנטי, או ליתר דיוק אל דליפת המובן.

הדבר שאותו אנו עדיין מכנים "פירוש", גם אם הפרקטיקה האנליטית היא בכל פעם פוסט־פרשנית יותר ויותר, חושף ללא ספק דבר־מה, אבל מה? אטימות בלתי ניתנת לצמצום ביחס בין הסובייקט להלשון. לכן הפירוש — הפוסט־פירוש הזה — אינו עוד, אם נדייק, פיסוק.

הפיסוק שייך למערכת של המשמעות. הוא לעולם סמנטי, לעולם יוצר נקודת כִּפתוּר. לכן הפרקטיקה הפוסט־פרשנית, שבאה מדי יום במקום הפירוש, אינה מתכווננת על פי הניקוד אלא על פי החתך.

חתך זה הוא סוג של הפרדה בין S1 ל-S2. שם נרשם בשורה התחתונה של "הנאום האנליטי": S1//S2.

התוצאות הנן מהותיות מבחינת המבנה של מה שאנו מכנים הפגישה האנליטית.

השאלה אינה אם הפגישה ארוכה או קצרה, שותקת או דברנית, או אם הפגישה היא יחידה סמנטית כזאת שבה S2 בא לפסק את העיבוד — מחשבת שווא בשירות שם־האב — הרבה פגישות הן כאלה. המפגש האנליטי הוא יחידה א־סמנטית שמחזירה את הסובייקט לאטימות של התענגותו. כל זאת בהנחה שלפני הסיום יבוא החתך.

ובכן, אני מנגיד כאן את המסלול של העיבוד לזה של התימהון. לגבי העיבוד — אל דאגה, תמיד יהיה יותר מדי.

אני מציע, אם כן, כחומר למחשבה בימי עיון אלה שעצם הפירוש האנליטי — נשמור על המילה — פועל כהופכי של הלא־מודע.

להלן סיכום של תשובתו של מילר לאחת השאלות מהקהל

 

יצאנו מההבחנה שסרז' קוטה הציע — "השקיעה של הפירוש", אשר השאירה חותם לאחר ששלפתי אותה מתוך הרצאתו בסקציה הקלינית. בהרצאה הוא הצביע על קשיים שאותם תלה בסדר של סימפטום מסוים. ניסיתי להאיר פן אפל במונח ״שקיעה״, מונח שגם מופיע לפעמים בביטוי ״גדלות דקדנטית״. הפכתי את הסימן לפאלוס, מתוך מה שבניתוח ראשוני אפשר לאתר כשקיעה של הפירוש. עשיתי סובלימציה משקיעה של הפירוש אל פרקטיקה שהיא פוסט־פרשנית. מתי התחילה הפרקטיקה הזאת? עם פרויד עצמו. אי־אפשר להחמיץ זאת.