הסימפטום הלאקאניאני
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הסימפטום הלאקאניאני

הסימפטום הלאקאניאני

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: ארנסטו פיצ'וטקה
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: מרץ 2010
  • קטגוריה: פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 135 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 15 דק'

תקציר

בספר זה מעלה ז'אק-אלן מילר את אומללות הסובייקט האנושי לנוכח הדחיפה האימתנית להתענגות ללא רסן על החדש, על האופנתי. "פולחן החדש הופך את הסובייקט לאובייקט – לפסולת". כיצד תתמקם הפסיכואנליזה ביחס לדחיפה הזו המשאירה את הסובייקט נטול מצפן? התשובה לכך היא שהפוליטיקה הלאקאניאנית היא הפוליטיקה של הסימפטום, "הדבר היחיד היכול לעמוד בפני האופן הסימפטומטי הממשי שבדחיפה לחדש הנו סימפטום אחר".
 
הפרקטיקה הלאקאניאנית אינה מעמידה בראש מעייניה את הלהיטות לרפא, כלומר להכחיד את הסימפטומים. אמנם האמרה הלאקאניאנית על "מה שלא ניתן לריפוי" אינה מהווה כותרת באף אחד מהשיעורים האלה, אך היא שזורה כחוט השני המקשר ביניהם. הקורא פוגש בשיעורים הללו התייחסות אל הסימפטום כבעיה שהיא גם פתרון. הפתרון הוא למה שבשפה של לאקאן מתנסח באפוריזם הידוע: "אין יחס מיני", כלומר פתרון בחיי האהבה. הדת, ההסכמות החוזיות, החינוך המיני, הפנטזיות למיניהן - כל אלה מהווים ניסיון כושל לכונן התאמה בין הפרטנרים. בספר זה מראה לנו ז'אק-אלן מילר באיזה אופן ההוראה האחרונה של לאקאן מכוונת להוכיח שניתן בהחלט להמציא שימוש בסימפטום אשר הופך אותו מסימן לאי-תפקוד למכשיר המקשר בין בדידויות אוטו-ארוטיות.
 
בהוצאת רסלינג, בסדרת "הדבר הלאקאניאני", ראו אור ספריו הבאים של מילר: "האיווי של לאקאן" (2006), "הארוטיקה של הזמן" (2008), "הפירוש הלאקאניאני" (2009).

פרק ראשון

הקדמה
 
ספר זה מאגד בתוכו סדרה של שיעורים על הסימפטום בהוראה של ז'אק לאקאן. הסדרה הועברה על ידי ז'אק־אלן מילר במשך כעשרים שנים.
מושג הסימפטום מועלה בשיעורים אלה לדרגה של כלי שימושי שבאמצעותו ניתן ללמוד על אבני היסוד של הפרקטיקה הלאקאניאנית ועל אפשרויות קיומה בזמנים משתנים.
ספר זה אינו ספר לימוד המסכם אבחנות פסיכופתולוגיות וטכניקות טיפוליות מתאימות להן. נהפוך הוא, שיעורים אלה מלמדים שבלתי אפשרי לצמצם את הפרקטיקה האנליטית לידע קליני ולטכניקה טיפולית צרופה.
הפרקטיקה הלאקאניאנית אינה מציבה בראש מעייניה את הלהיטות לרפא: ה-furor sanadi במילותיו של פרויד. אמנם האִמרה הלאקאניאנית "מה שלא ניתן לריפוי" אינה מהווה כותרת באף אחד מהשיעורים האלה, אך היא שזורה כחוט השני המקשר ביניהם.
כבר בשיעור הראשון הפותח את הספר אנו פוגשים באמירה ששימשה מצפן עבור דורות רבים של תלמידיו של לאקאן: "אין קליניקה ללא אתיקה". פירושו של דבר שהפרקטיקה הפסיכואנליטית איננה מסתכמת ביישום אוטומטי של אינדיקציות תיאורטיות קליניות השוות לכול, שכן המקרים הפוקדים את חדר העבודה של הפסיכואנליטיקאי הנם מקרים אתיים יותר מאשר מקרים קליניים. לא בכדי דיבר פרויד על "בחירת הנוירוזה", ללמדנו שיסוד הבחירה איננו נעדר מה"תמונה הקלינית". על אותו משקל, הפרקטיקה האנליטית מחייבת את האנליטיקאי בנקיטת עמדה ייחודית בבואו לעשות שימוש בכלים שלמד. אלמנט הבחירה אינו נספג בהכשרה האנליטית.
בשיעור "להתענג על הלא־מודע" מילר מצביע על מהפך המתרחש בהוראתו של לאקאן בהתייחסות לסימפטום. "הסימפטום איננו מצטמצם לאפקט של משמעות, לאפקט סמנטי. ניתן לומר שהמעמד של אפקט המשמעות שבסמפטום הנו מעמד של תשובה מן הממשי, כלומר מעמד של אפקט של התענגות". שיעור זה מלמד כי לאקאן מעמיד את הסימפטום כממשי אל מול תעתועי האמת, הארעיות והשבריריות הנצמדים לסימפטום באופן מסורתי באמצעות הפירוש האנליטי. ואולם לאקאן אינו מחפש את הממשי בגנים, בנוירוקונדוקטורים או בחומריות האנטומיה. מילר מצביע על התעקשותו של לאקאן לקשור את הממשי לשפה: "לא ניתן לחשוב על ההתענגות מחוץ לשפה אלא רק בהתייחס לגוף המעורער והמושפע על ידי השפה". השיעור מלמד שההתענגות השפתית הכתובה בגוף מהווה גרעין לפעולת הקריאה של הלא־מודע.
השיעור "הסימפטום וכוכב שביט" מתאר את היחלשותו של הסובייקט בתרבות ימינו. מילר מציג בו את אומללותו של הסובייקט האנושי לנוכח הדחיפה האימתנית לחדש, למה שבאופנה, להתענגות ללא רסן. דחיפה זו היא "תו המציין את מקור העל־אני", והוא מוסיף ואומר: "פולחן החדש הופך את הסובייקט לאובייקט — לפסולת". כיצד תתמקם הפסיכואנליזה ביחס לדחיפה הזו המשאירה את הסובייקט נטול מצפן? בהרצאה זו קובע מילר את מה שמהווה הפוליטיקה הלאקנאנאנית: לא החזרה ל"אב המספיק טוב" לאחר "האימא הטובה", לא כינונם מחדש של ערכי המשפחה הוויקטוריאנית אך גם לא "חופש" מוחלט כביכול, התרת רסן הנשענת על מתירנות פסיכואנליטית לכאורה. הפוליטיקה הלאקאניאנית היא פוליטיקת הסימפטום: "הדבר היחיד היכול לעמוד בפני האופן הסימפטומטי הממשי שבדחיפה לחדש הנו סימפטום אחר". אמירה זו אינה שולחת למרכול לצרוך את הכלים החדשים שעל המדף, אלא מהמרת על עמדה חדשה אל מול החזרה המתענגת הפועמת בקרבך ומפעימה אותך — ההימור על שימוש חדש ב"אותו הדבר" הזה המהווה גרעין קיומך. זהו ההימור של כל פעולה אנליטית.
בהרצאה "הסימפטום כמכשיר" אנו פוגשים באמירה פרוידיאנית באשר לאחראיות הסובייקטיבית. הפסיכואנליזה איננה מצטרפת למקהלת "הוויקטימולוגים" הרווחת בקליניקות רבות בפרט ובחברה בכלל, שעל פיה האחר תמיד אשם בכל מה ש"קורה" לסובייקט. אל מול עמדת הקורבן הנגיד פרויד תמיד את האחראיות, אפילו על מה שאינך יודע שאתה יודע, אחראיות על האופן שבו אתה בוחר להתנהל אל מול "מה שעושה לך את זה".
"אהבה סימפטומטית" היא הרצאה שבה הקורא פוגש בהתייחסות אל הסימפטום כפתרון למה שבשפה הלאקאניאנית מתנסח באפוריזם הידוע: "אין יחס מיני". הדת אדיפלית, ההסכמות החוזיות, הפנטזיות למיניהן — כל אלו הן ניסיון כושל לכונן התאמה בין גבר לבין אישה בנוסח ההתאמה האינסטנקטואלית של החתול המגורה לנוכח חתולה מיוחמת. אין התאמה כזו אצל הייצור המדבר שהוא האדם. כאמצעי לפתרון, טוען מילר, האדם ממציא סימפטומים. מילר מלמד בשיעור זה שההוראה האחרונה של לאקאן מכוונת להוכיח שניתן להמציא סימפטום המייצר קשר כלשהו, אך כל אהבה איננה טהורה או הרמונית אלא סימפטומטית, "מלוכלכת בהתענגות", רחוקה מלהיות אידיאלית. קביעה זו הנה בעלת השלכות מרחיקות לכת בפרקטיקה הקלינית והפוליטית כאחד.
השיעור "הסימפטום־פרטנר" ממשיך את הקו של קודמו ומזמין את הנמען לעמוד על ההשלכות השימושיות שבמהפך המתחולל בעבודה של לאקאן: "אני מציע להנגיד בין הסימפטום כאמת לבין הסימפטום כהתענגות. הסימפטום כאמת הוא תצורה של הלא־מודע, טעון פירוש [...], מפריע ומתנגד לתפקוד [...], ואילו הסימפטום כהתענגות הוא אמצעי של הדחף המתרגם את הדרישה לסיפוק ללא שובע שאותה כינה לאקאן 'רצון להתענג' [...]. רציתי לדבר על עצם המושג שימוש, כלי [...]. זו הפרספקטיבה שבה פותח לאקאן בדברו על "לדעת לעשות בו" [בסימפטום] [...]".
בחרנו כשיעור האחרון את "ג'ויס וה'סינטום' בהוראה האחרונה של לאקאן". כפי ששם זה מציין, שיעור זה מלמד הן על ההוראה האחרונה של לאקאן והן על השימוש שעשה בעבודתו של ג'יימס ג'ויס על מנת לחדד את התיאוריה על גורלות הסימפטום בסוף האנליזה, בהליכה מעבר לפרויד.
מילר מציג זאת כך: "לאקאן מחזיק בידו של פרויד לאורך הסמינר כולו. הוא לא האמין ביכולתו להתקדם בפסיכואנליזה מבלי להתבצר בפרויד [...]. כנגד פרויד הוא פונה לג'ויס [...]. הייתי אומר שהוא פונה לסינטום במקום לסימפטום". הניאולוגיזם הלאקאניאני "סינטום" מצביע על מהלך שביצע לאקאן בעבודתו. נשאלת השאלה מהו מהלך זה?
התיאוריה של לאקאן על הסינטום קובעת בסופו של דבר שבכל אנליזה המגיעה לסיומה מתרחש מעבר שאינו מצטמצם להחלפת הישן בחדש, אף לא למציאת אדונים חדשים במקום הישנים, אלא זהו מעבר המגלם חצייה של ההזדהות עם האב, עם המורה, עם הדוקטרינה. הסינטום בסוף אנליזה הנו המצאה, סימן להסכמה סובייקטיבית לעשות שימוש ייחודי־חדש במה שנמסר לך על ידי אבות ומורים ולהמשיך הלאה בדרכך.
מאחלים לקורא קריאה מחדשת.
 
ארנסטו פיצ'וטקה

עוד על הספר

  • תרגום: ארנסטו פיצ'וטקה
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: מרץ 2010
  • קטגוריה: פסיכולוגיה
  • מספר עמודים: 135 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 15 דק'
הסימפטום הלאקאניאני ז'אק-אלן מילר
הקדמה
 
ספר זה מאגד בתוכו סדרה של שיעורים על הסימפטום בהוראה של ז'אק לאקאן. הסדרה הועברה על ידי ז'אק־אלן מילר במשך כעשרים שנים.
מושג הסימפטום מועלה בשיעורים אלה לדרגה של כלי שימושי שבאמצעותו ניתן ללמוד על אבני היסוד של הפרקטיקה הלאקאניאנית ועל אפשרויות קיומה בזמנים משתנים.
ספר זה אינו ספר לימוד המסכם אבחנות פסיכופתולוגיות וטכניקות טיפוליות מתאימות להן. נהפוך הוא, שיעורים אלה מלמדים שבלתי אפשרי לצמצם את הפרקטיקה האנליטית לידע קליני ולטכניקה טיפולית צרופה.
הפרקטיקה הלאקאניאנית אינה מציבה בראש מעייניה את הלהיטות לרפא: ה-furor sanadi במילותיו של פרויד. אמנם האִמרה הלאקאניאנית "מה שלא ניתן לריפוי" אינה מהווה כותרת באף אחד מהשיעורים האלה, אך היא שזורה כחוט השני המקשר ביניהם.
כבר בשיעור הראשון הפותח את הספר אנו פוגשים באמירה ששימשה מצפן עבור דורות רבים של תלמידיו של לאקאן: "אין קליניקה ללא אתיקה". פירושו של דבר שהפרקטיקה הפסיכואנליטית איננה מסתכמת ביישום אוטומטי של אינדיקציות תיאורטיות קליניות השוות לכול, שכן המקרים הפוקדים את חדר העבודה של הפסיכואנליטיקאי הנם מקרים אתיים יותר מאשר מקרים קליניים. לא בכדי דיבר פרויד על "בחירת הנוירוזה", ללמדנו שיסוד הבחירה איננו נעדר מה"תמונה הקלינית". על אותו משקל, הפרקטיקה האנליטית מחייבת את האנליטיקאי בנקיטת עמדה ייחודית בבואו לעשות שימוש בכלים שלמד. אלמנט הבחירה אינו נספג בהכשרה האנליטית.
בשיעור "להתענג על הלא־מודע" מילר מצביע על מהפך המתרחש בהוראתו של לאקאן בהתייחסות לסימפטום. "הסימפטום איננו מצטמצם לאפקט של משמעות, לאפקט סמנטי. ניתן לומר שהמעמד של אפקט המשמעות שבסמפטום הנו מעמד של תשובה מן הממשי, כלומר מעמד של אפקט של התענגות". שיעור זה מלמד כי לאקאן מעמיד את הסימפטום כממשי אל מול תעתועי האמת, הארעיות והשבריריות הנצמדים לסימפטום באופן מסורתי באמצעות הפירוש האנליטי. ואולם לאקאן אינו מחפש את הממשי בגנים, בנוירוקונדוקטורים או בחומריות האנטומיה. מילר מצביע על התעקשותו של לאקאן לקשור את הממשי לשפה: "לא ניתן לחשוב על ההתענגות מחוץ לשפה אלא רק בהתייחס לגוף המעורער והמושפע על ידי השפה". השיעור מלמד שההתענגות השפתית הכתובה בגוף מהווה גרעין לפעולת הקריאה של הלא־מודע.
השיעור "הסימפטום וכוכב שביט" מתאר את היחלשותו של הסובייקט בתרבות ימינו. מילר מציג בו את אומללותו של הסובייקט האנושי לנוכח הדחיפה האימתנית לחדש, למה שבאופנה, להתענגות ללא רסן. דחיפה זו היא "תו המציין את מקור העל־אני", והוא מוסיף ואומר: "פולחן החדש הופך את הסובייקט לאובייקט — לפסולת". כיצד תתמקם הפסיכואנליזה ביחס לדחיפה הזו המשאירה את הסובייקט נטול מצפן? בהרצאה זו קובע מילר את מה שמהווה הפוליטיקה הלאקנאנאנית: לא החזרה ל"אב המספיק טוב" לאחר "האימא הטובה", לא כינונם מחדש של ערכי המשפחה הוויקטוריאנית אך גם לא "חופש" מוחלט כביכול, התרת רסן הנשענת על מתירנות פסיכואנליטית לכאורה. הפוליטיקה הלאקאניאנית היא פוליטיקת הסימפטום: "הדבר היחיד היכול לעמוד בפני האופן הסימפטומטי הממשי שבדחיפה לחדש הנו סימפטום אחר". אמירה זו אינה שולחת למרכול לצרוך את הכלים החדשים שעל המדף, אלא מהמרת על עמדה חדשה אל מול החזרה המתענגת הפועמת בקרבך ומפעימה אותך — ההימור על שימוש חדש ב"אותו הדבר" הזה המהווה גרעין קיומך. זהו ההימור של כל פעולה אנליטית.
בהרצאה "הסימפטום כמכשיר" אנו פוגשים באמירה פרוידיאנית באשר לאחראיות הסובייקטיבית. הפסיכואנליזה איננה מצטרפת למקהלת "הוויקטימולוגים" הרווחת בקליניקות רבות בפרט ובחברה בכלל, שעל פיה האחר תמיד אשם בכל מה ש"קורה" לסובייקט. אל מול עמדת הקורבן הנגיד פרויד תמיד את האחראיות, אפילו על מה שאינך יודע שאתה יודע, אחראיות על האופן שבו אתה בוחר להתנהל אל מול "מה שעושה לך את זה".
"אהבה סימפטומטית" היא הרצאה שבה הקורא פוגש בהתייחסות אל הסימפטום כפתרון למה שבשפה הלאקאניאנית מתנסח באפוריזם הידוע: "אין יחס מיני". הדת אדיפלית, ההסכמות החוזיות, הפנטזיות למיניהן — כל אלו הן ניסיון כושל לכונן התאמה בין גבר לבין אישה בנוסח ההתאמה האינסטנקטואלית של החתול המגורה לנוכח חתולה מיוחמת. אין התאמה כזו אצל הייצור המדבר שהוא האדם. כאמצעי לפתרון, טוען מילר, האדם ממציא סימפטומים. מילר מלמד בשיעור זה שההוראה האחרונה של לאקאן מכוונת להוכיח שניתן להמציא סימפטום המייצר קשר כלשהו, אך כל אהבה איננה טהורה או הרמונית אלא סימפטומטית, "מלוכלכת בהתענגות", רחוקה מלהיות אידיאלית. קביעה זו הנה בעלת השלכות מרחיקות לכת בפרקטיקה הקלינית והפוליטית כאחד.
השיעור "הסימפטום־פרטנר" ממשיך את הקו של קודמו ומזמין את הנמען לעמוד על ההשלכות השימושיות שבמהפך המתחולל בעבודה של לאקאן: "אני מציע להנגיד בין הסימפטום כאמת לבין הסימפטום כהתענגות. הסימפטום כאמת הוא תצורה של הלא־מודע, טעון פירוש [...], מפריע ומתנגד לתפקוד [...], ואילו הסימפטום כהתענגות הוא אמצעי של הדחף המתרגם את הדרישה לסיפוק ללא שובע שאותה כינה לאקאן 'רצון להתענג' [...]. רציתי לדבר על עצם המושג שימוש, כלי [...]. זו הפרספקטיבה שבה פותח לאקאן בדברו על "לדעת לעשות בו" [בסימפטום] [...]".
בחרנו כשיעור האחרון את "ג'ויס וה'סינטום' בהוראה האחרונה של לאקאן". כפי ששם זה מציין, שיעור זה מלמד הן על ההוראה האחרונה של לאקאן והן על השימוש שעשה בעבודתו של ג'יימס ג'ויס על מנת לחדד את התיאוריה על גורלות הסימפטום בסוף האנליזה, בהליכה מעבר לפרויד.
מילר מציג זאת כך: "לאקאן מחזיק בידו של פרויד לאורך הסמינר כולו. הוא לא האמין ביכולתו להתקדם בפסיכואנליזה מבלי להתבצר בפרויד [...]. כנגד פרויד הוא פונה לג'ויס [...]. הייתי אומר שהוא פונה לסינטום במקום לסימפטום". הניאולוגיזם הלאקאניאני "סינטום" מצביע על מהלך שביצע לאקאן בעבודתו. נשאלת השאלה מהו מהלך זה?
התיאוריה של לאקאן על הסינטום קובעת בסופו של דבר שבכל אנליזה המגיעה לסיומה מתרחש מעבר שאינו מצטמצם להחלפת הישן בחדש, אף לא למציאת אדונים חדשים במקום הישנים, אלא זהו מעבר המגלם חצייה של ההזדהות עם האב, עם המורה, עם הדוקטרינה. הסינטום בסוף אנליזה הנו המצאה, סימן להסכמה סובייקטיבית לעשות שימוש ייחודי־חדש במה שנמסר לך על ידי אבות ומורים ולהמשיך הלאה בדרכך.
מאחלים לקורא קריאה מחדשת.
 
ארנסטו פיצ'וטקה