הקדמה
ארנסטו פיצ'וטקה
ז'אק־אלן מילר פורש לפנינו בלקט מאמרים זה, בפרישה רחבה ומאירת עיניים, היבטים שונים הנוגעים לסוגיית הזמן בפסיכואנליזה, וכמו כן הוא פורש את השלכותיה האתיות והקליניות של ההתייחסות לזמן בעבודותיהם של פרויד ושל לאקאן.
הקורא יפגוש סקירה של היבטים פילוסופיים ומדעיים בסוגיית הזמן. סקירה זו מונחית על ידי שאלה מרכזית: מהו הקשר בין זמן לבין הלא־מודע?
התשובה לשאלה זו נוגעת ישירות לכל פרקטיקה המעוגנת בשיח, תהא זו פרקטיקה חברתית בכלל או פרקטיקה טיפולית בפרט.
מילר דן בתפיסת הלא־מודע בעבודתו של פרויד, הטוען שהלא־מודע נמצא מחוץ לזמן. הוא גם מדגיש שלאקאן נבדל מפרויד בתפיסתו את סוגיית הזמן, היות שהוא קושר בין לא־מודע לבין זמן הסובייקט. בהקשר זה אומר מילר: "ב'מעבר לעקרון ההנאה' פרויד מתדיין מפורשות עם מה שהוא מכנה 'משפטו של קאנט האומר כי הזמן והמקום צורות הכרחיות של חשיבתנו הם'. פרויד סבור שעובדת הלא־מודע שוללת את הזמן המוחלט של ניוטון ואת הפילוסופיה של קאנט".
משיעורים אלה אנו למדים שפרויד קושר את הלא־מודע לחזרה הבלתי נלאית של העבר, של עבר שהוא זהה לעצמו. הוא מוסיף שלאקאן, לעומת פרויד, קושר את ההוויה לזמן. לדידו הסובייקטיביות מגיחה ברגע נתון בפגישה האנליטית: זהו רגע ההפתעה שבפירוש.
אי אז בשנת 1964, בעת הסמינר של לאקאן על ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה, הציג מילר הצעיר למורהו את שאלתו המפורסמת על האונטולוגיה של הלא־מודע. לאקאן השיב: "המיצב של הלא־מודע איננו אונטי כי אם אתי", וכך קשר את הלא־מודע עם הפרקטיקה בקשר שאין להתירו. הלא־מודע קיים אם חותרים לקיימו.
זוהי אתיקה שניתן לנסחה כך: מה שהיה אינו בהכרח מה שיהיה, אם רק תבחר בכך. ומכאן המסקנה הברורה של מילר: "עבור פרויד הרפרנט היסודי של הלא־מודע הוא העבר, עבור לאקאן זה העתיד".
למסקנה זו השלכות מרחיקות לכת על הפרקטיקה הטיפולית. מסקנה זו בעיקר מזינה את האשליה שבאמצעות קביעת נהלים לגבי משך הפגישה ניתן לחמוק מהזמן, ניתן לקבעו, ניתן לחמוק מהתמרון בזמן.
על פי לאקאן, התמרון בזמן הוא לב לבה של פרקטיקה שמהמרת על הבלחת ההפתעה המחדשת באמצעות הדיבור. החידוש מגיח הודות להסכמה לשאת את כוחו היצירתי של הדיבור בשיח, יהא זה השיח הפוליטי או שיח הפוליטיקה של הריפוי האנליטי. לשם כך נדרש לפעול נגד דיכוי כוח הדיבור, וכמו כן נדרש שלא לאלף את הדיבור באמצעות הבנות אפריוריות חוסמות. על הפרקטיקה לחתור כנגד סתימת הגולל על כל אירוע בדיבור שעשוי לשחוט פרות קדושות באידיאולוגיה של הפרט או של הכלל.
כך אומר מילר: "מה למעשה מאפיין את ההפתעה? זהו רגע לא הומוגני ביחס לשאר חלקי הזמן הנותרים. הפירוש הנו אירוע בלתי צפוי המהווה חלק מהלוגיקה של הטיפול. בפגישה — ממתינים לפירוש. הפגישה מתרחשת תוך כדי המתנה לפירוש, ודווקא המתנה זו היא אשר גורמת לכך שכל מה שאני אומר יקבל מובן אחר, ערך אחר, השלכה שונה מזו שעליה אני חושב כאשר אני מדבר".
אולם השאלה על הזמן אינה מקבלת תשובה בלעדית בתחום האווריריות של סובייקט המחשבה ובתחום האמת המגיחה מעת לעת. כפי שלימד פרויד, חידוד לשון כרוך במשחק המסמן, אך מובן שהוא כרוך גם בהפקת סיפוק מסוים. סוגיית הזמן נוגעת, אפוא, גם לתחום ההתענגות, ומכאן שהיא נושקת לתמות מרכזיות בחי האהבה הנוגעות לסיפוק האנושי.
כך מלמד מילר ש"בעוד שהלא־מודע אינו מכיר בזמן, הליבידו מצדו מכיר בו. כל העולם יודע שהליבידו מכיר בזמן. קיימת טמפורליות של ארוס. במשלב האהבה כמו גם במשלב האיווי או ההתענגות".
על כן בוחר מילר בסינטגמה זו: "ארוטיקה של הזמן". מדובר בחילוץ הסובייקט מהלוגיקה האוניברסלית של הזמן המדעי, זמן השעון. אולם מדובר גם בחילוץ הסובייקט מחלום הזמן הנצחי של סובייקטיביזציה צרופה ללא ממשות כלשהי. הרי מדקרט אנו למדים שהסובייקט ריק, אך זמן האהבה כרוך גם באקט, ברגע של מימוש, אפילו הוא רגע חולף.
"האהבה מיוסרת בשאלת הזמן", אומר מילר וממשיך: "הבה נתייחס לניסוח של דקרט על הקוגיטו: 'אני הווה משמע אני קיים... אך לכמה זמן?'. על זה מדובר גם באהבה: 'אני נאהב... אך לכמה זמן?', 'אני אוהב, אך לכמה זמן?'; זה מקורם של תעתועי האהבה כאילו היא חזקה מהזמן, חזקה מהמוות. כלומר, האהבה שפונה לאובייקט נצחי, האהבה המיוסרת על ידי הדימוי של אובייקט שלא ניתן לשינוי". "דבר זה מוכיח שיש להתענגות ממד טמפורלי; זו טמפורליות של מתח באי־הסיפוק ושל פתרון בסיפוק".
חותם את הספר שיעור מרתק של מילר על הזמן, שבו הוא מביא לעזרתו את בורחס: "ישנו ניתוק בורחסיאני של ה'אני חושב' (cogito) הקרטזיאני, שלפיו הקוגיטו נותר בצד שמתאים לו, זה של האידיאיליזם, זה של סירוב הממשי, זה של סירוב הזמן"; והוא ממשיך: "אבל ה'אני קיים' (sum) פועל על דעת עצמו. קורה שעם המחשבה אני שולל את הממשי, אני עוסק בספרות, אני שולל את הזמן. אך מהצד של ה-sum אני הנני הזמן, ואף לא אחד, כמדומני, תחם באופן כה טהור ומדויק את השייכות של 'אני קיים' לממד של הזמן כפי שעשה זאת בורחס". בנימה היידגריאנית ממשיך מילר: "זהו 'אני קיים' שעשוי מזמן ואשר מבטא, כמו בורחס, את הזמן, החומר שממנו אני הווה".
אנו למדים בשיעור זה על מיקומה של הפסיכואליזה בין ממד הפענוח של החידה לבין ממד הניסוח של ההוכחה; בין ההנחה שהפעולה הסובייקטיבית תפיק אמת מסוימת לבין חשיפת תוצאות הממשיוּת המחוללת פעולה זו. כך טוען מילר שהפסיכואנליזה ממוקמת בין התרבות המצרית לזו היוונית, בין הנחת הלא־מודע המחוללת את חיפוש המסר הסובייקטיבי לבין המתמה, השאיפה להוכחה אוניברסלית.
בין המסתורין לבין חשיפת הלוגיקה של המעשה, בין ההנחה לבין הוודאות, בין ייסורי הנוסטלגיה לעבר לבין המועקה שמעוררת הציפייה לעתיד מנסה מילר לתחום את הזמן בעכשוויות שלו, בנוכחותו באקט, בהווה שמחולל אפקטים ממשיים.
ספר זה מהווה שיעור מאלף עבור אלה הדבקים בחילוץ הפסיכואנליזה מכבלי העבר על מנת לאפשר את קיומה העכשווי בזמנים משתנים, כמו זמננו אנו.
