האיווי של לאקאן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האיווי של לאקאן
הוספה למועדפים

האיווי של לאקאן

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: גבריאל דהאן, שלמה ליבר, שמואל נמירובסקי, דפנה עמית סלבסט
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2006
  • קטגוריה: עיון, הגות ופילוסופיה
  • מספר עמודים: 130 עמ' מודפסים

תקציר

"יש לפחות אחד שקורא אותי" – במילים אלה התייחס ז'אק לאקאן לתלמידו, ז'אק-אלן מילר, זה שעליו הטיל את האחריות ואת המלאכה להוציא לאור את סדרת הסמינרים שלו, מלאכה שנמשכת עד עצם היום הזה.
 
הסמינר האיווי של לאקאן (1991) הועבר על ידי ז'אק-אלן מילר במלאות עשר שנים למותו של לאקאן. אולם אין הוא מהווה דברי הספד, שירת הלל ללאקאן המת, כי אם ניסיון שיטתי להחיות את האות הלאקאניאנית, לחלצה מגורל השתיקה וההשתקה שאליהן עלולה לצמצמו הסגידה של "החסידים". העיסוק של מילר באיווי של לאקאן מכוון ל"הפיכת לאקאן לאחר", אחר לעצמו, לתלמידיו-קוראיו. מילר מתריע מפני הניסיון לחשוב כמו לאקאן.
ניתן לראות בספרו של מילר מעין הצבעה על האפקטים השליליים של השינון, הציטוט הגורף, החיקוי, המובן מאליו – כל אלה מהווים מכשול בפני העבודה הפסיכואנליטית, מכשול ששמו הזדהות עם המורה. להבדיל מהזדהות עם לאקאן, סמינר זה מדגים היטב קריאה של תלמיד אשר אינו הולך שולל אחר האשליה של כוליות הידע אלא ממציא דבר-מה חדש מתוך דבריו של המורה ותורם לעניין משל עצמו.
 
ספר זה מצטרף למאמץ המילריאני למסור באופן מדויק, ברור וחשוף, את משנתו של ז'אק לאקאן מעבר לד' אמותיו של החוג הלאקאניאני המצומצם. בכך הוא נאמן להשקפה שלפיה הידע הלאקאניאני לא נועד להיוותר כאבן שאין לה הופכין בידי "שותפי סוד". נהפוך הוא, משנתו של לאקאן עשויה, מעבר לשימושים האקדמיים שלה, לשמש כמצפן עבור איש הקליניקה של היום, אך גם ככלי להבנת התופעות שפוקדות את החברה בימינו.
 
 
ראו אור בעברית ספריו הבאים של ז'אק-אלן מילר: "לאקאן, הדרך לקליניקה", "הביולוגיה הלאקאניאנית", "עצם האנליזה" ו"המסלול של לאקאן".
 
לספר זה מצורפת הקדמה מאת ארנסטו פיצ'וטקה.

פרק ראשון

חלק ראשון
 
בקורס שלי בפריז טבעתי את הביטוי "האיווי של לאקאן". עשיתי זאת לקראת המפגש "ז'אק לאקאן" של ה-7 וה-8 באוקטובר, ומתוך התחשבות במבואות הסתומים שמלווים טקסי זיכרון ברגיל. עם השנים אנו נוטים לאפר את המתים, אך אין זה לטעמי להביא בפניכם את לאקאן מאופר — אין הוא זקוק לאיפור.
לכן, במלאות עשר שנים למותו של לאקאן, חשבתי שיהיה זה מעניין להציע לעמיתיי לחשוב עליו מזווית שונה במקצת מהרגיל.
אל תפרשו אותי שלא כהלכה: אינני טוען שעשר שנים לאחר מותו, לאקאן מתרחק והולך מאתנו. נהפוך הוא: אני סבור שעבורנו, תלמידיו, לאקאן נותר קרוב, קרוב מאוד ואולי אף קרוב מדיי. עלינו להרחיקו מאתנו במידת־מה, על מנת שיהפוך להיות עבורנו אחר אחר, אחר בלתי מוכר. נראה לי שדבר זה הולם את האיווי של לאקאן. אם יעלה בידינו ליצור מרחק כזה, כי אז, אולי, נוכל לגלות בו גם את הפן ההיסטרי.
 
אין האונים של הידע הוא ההוכחה המובהקת של ההיסטריה. "התענג באניגמה שלי" — מציעה לנו ההיסטרית, וכך גם לאקאן. באמצעות היצירה שלו, בכתבים שלו (Écrits) ובסגנון שלו, לאקאן עורר דיבור שהצדיק סמינרים, הרצאות וכנסים כדי לגלות מה הוא רצה לומר. הכנסים הללו סביב האניגמה של לאקאן הפכו כמעט לתעשייה עולמית שאנו, ולא רק אנו, נוטלים בה חלק. הבה ונאמר שכל זה עולה בקנה אחד עם ההיסטריה של לאקאן.
אביא בפניכם, כדוגמה, מקרה של פציינטית, אישה צעירה, שביקשה ממני, לא מזמן, אנליזה, מכיוון שלא יכלה לסבול עוד את האלימות שבקנאתה. היא קינאה לגבר מבוגר ממנה שעמו חייתה. הבעיה שלה הייתה ריתוק שאחז בה כאשר הביט בה גבר זה בראשונה. עבור אישה זו הקסם נמצא במבט על האישה הבלתי מוכרת, כאשר עדיין הייתה זרה לו. ה"להיות זרה" התפוגג ככל שחייתה לצדו. קנאת האישה הוצתה מחדש כל אימת שהאמינה שאישה אחרת, לא מוכרת, בסביבתו עלולה ללכוד את מבטו. אישה זו היא שתישא מעתה את הסגולה שאבדה ואיננה. האישה הזאת תישא את האגלמה (agalma) של ה"זרה". זוהי אגלמה שנדונה להיעלם מיד עם הופעתה. אישה זו הגיעה לאנליזה מכיוון שעייפה מן המאמץ המפרך להמשיך ולהחזיק עצמה "זרה" עבור הגבר שלה. המאמץ היומיומי להחזיק בעמדת ה"זרה", ולנסות, ללא הרף, להפתיע אותו, התיש אותה. הייתה זו מעמסה כבדה עבורה וקרוב לוודאי שהיה זה לטורח גם עבור הגבר.
זו הייתה דרכה של הפציינטית לגלם את מה שלא ניתן לדעת. ללמדנו שלומר שההיסטריות אינן נחמדות זו השמצה ולומר שהן כעסניות זו הוצאת דיבה; הן רק מבקשות להישאר בנקודה של מה שחומק מן הידע. סגולתה של האישה המסכנה הזאת התבטאה בכך שהיא מאנה להחליף את הגבר שלה בגבר אחר וניסתה להיות כל הזמן האישה האחרת עבור אותו גבר.
משהו מזה קיים גם אצל לאקאן. אני סבור שהטקסטים שלו, הכתבים שלו וסגנונו הרבגוני גרמו לכך שיישאר תמיד בלתי מוכר לקורא. כך, לכל הפחות, קורה לי — הוא ממשיך להיות עבורי לא מוכר.
אינני יודע אם בכך אני אומר שלאקאן הוא אשתי. שכן, כידוע לכם, בתו של לאקאן היא היא אשתי. עם זאת, עבור כולכם, קוראיו הנלהבים, לאקאן הוא, במובן מסוים, האישה של כל אחד מכם, להוציא אותי.
עבורי, לדבר על איוויו של לאקאן זו דרך להרחיקו ממני במידת־מה. אני סבור שאנו סובלים מכך שאנו מאמינים שאנו חושבים את מה שלאקאן חשב. עיינתי בספר שהוכן למפגש וגם בספרים אחרים... כולם מסכימים עם לאקאן. זה מדהים! לחשוב שאנו חושבים כפי שלאקאן חשב הוא תוצאה של הזדהות. אולי עוד יתגלה הסוד הגנוז של כל אחד מאתנו, שהשימוש שלנו במסמנים של לאקאן אינו אלא אפקט של הזדהות מסוימת אתו. יתרה מזאת, אפשר שמדובר כאן אף במכשול, מכשול לעבודה. להשתמש בביטוי "האיווי של לאקאן" ולהציעו כנושא — עבורי זהו ניסיון ליצור מעין אפקט של ביטול־הזדהות.
 
ז'אק לאקאן לא היה "אדם מן השורה". לא רק מכיוון שהיה אדם יוצא מן הכלל, אלא בעיקר מכיוון שהיה לו, כפי שיש לכל אדם אחר, איווי משלו, שלא היה בהכרח איווי של האחרים. במובן מסוים מה שאנו נוטים לומר כיום הוא: "באשר לכל אלה שהנם אנליטיקאים — כולם לאקאניאנים". ניתן לרשום זאת באמצעות הכמתים של הלוגיקה שלאקאן השתמש בהם:
 
 
בסמינר האחרון שלו לאקאן דווקא הצהיר שהוא לא־לאקאניאני! "ישנו לפחות אחד שהוא לא־לאקאניאני", כך אמר והכריז על עצמו כפרוידיאני.1
 
 
בדחילו ורחימו הנפקתי את הביטוי "האיווי של לאקאן". להעלותו על דל שפתיי מעורר מידה של אי־נחת ותחושה של חילול השם. היינו יכולים לחזור ולומר יחד עם לאקאן: לאב הממשי אי־אפשר לעשות אנליזה, ואת האב הדמיוני מומלץ לכסות בלוט של מאיה.2 אמת הדבר שלדבר על האיווי של לאקאן גורם לפיחות בערכו, אלא שבדיוק לשם כך המציא לאקאן עצמו את הביטוי "האיווי של פרויד".
לאקאן הכניס לפסיכואנליזה את ההתייחסות לאיווי של פרויד כביקורת על פרויד. התייחסות לסוגיה הזאת ניתן למצוא בסמינר ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה. אתם יכולים למצוא שם שאלה על האיווי של פרויד, שנותרה לא ברורה, ושאלה על ההשלכות שהיו לאיווי זה בהיסטוריה של הפסיכואנליזה.
לאקאן מעלה את סוגיית האיווי של פרויד דווקא ברגע שבו התנועה הפסיכואנליטית מכריזה עליו חרם, כאשר נכרתים הקשרים האחרונים בינו לבין החברה הפסיכואנליטית הבינלאומית (IPA) שייסד פרויד.
לאקאן יכול היה להתייחס לחרם הזה כאל תאונה, אבל הוא לא עשה כך. הוא הוריש לנו את החרם הזה, אשר הפך אותנו לסרבני התנועה הבינלאומית.
במקום לראות בחרם תאונה, או תקרית נוספת בחייו שעליו להתמודד עמה, הוא הופך אותו לנגזרת של הלוגיקה הפנימית של הפסיכואנליזה, למסקנה כמעט הכרחית, בשל האופן שבו המשיג פרויד את הפסיכואנליזה, את ארגונה ואת מסירתה.
בארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה3 לאקאן אינו נרתע מלומר שהחרם שהוטל עליו נובע מן האיווי של פרויד. הוא אינו חושב שמדובר בטעות או באי־הבנה. הוא מתמודד עם החרם ומעלה את סוגיית האיווי שנוכחת בפסיכואנליזה מאז פרויד ובאופן כלשהו אף באשמתו.
באופן הזה לאקאן מעלה את החרם לאוֹפְנוּת של ההכרחי. וכך קורה שאיננו חדלים לבאר ולפרש, ללא סוף, את סיפורו של החרם.
זמן לא רב לאחר מכן לאקאן מאפיין את עמדת הפסיכואנליטיקאי בריפוי כעמדה של פסולת. כלומר, בעקבות מה שאירע לו בחייו עם התנועה הבינלאומית מציע לאקאן את הפסולת כמעמד ההולם את האנליטיקאי. בעודו מעבד את העמדה הזאת באופן תיאורטי, מאז הסמינר על המועקה,4 מתנהל בין עמיתיו סחר מכר על גורלו כאילו מדובר היה באובייקט. הוא מדבר על כך בשיעור הראשון של ארבעת מושגי היסוד;5 כך לאקאן הופך את עצמו לעד לכישלון מסוים בפסיכואנליזה.
 
המילה כישלון שבה ומופיעה כאשר לאקאן מדבר על הפסיכואנליזה. ב-1967 לאקאן נוסע לרומא כדי לשאת הרצאה בעקבות חיבורו הידוע "פונקציה ושדה של הדיבור והשפה". הכותרת שהוא בוחר להרצאה היא "הפסיכואנליזה: סיבה של כישלון". לאקאן מסכם 15 שנות עבודה מאומצת במילה "כישלון". הוא מכנס את הפסיכואנליזה רובה ככולה בתוך סוגריים של כישלון. בטקסט הזה6 הוא חוזה שהפסיכואנליזה תיעלם בגלל אי־הנחת בתרבות — אי־נחת בתרבות תכריע בסופו של דבר את הפסיכואנליזה.
ללאקאן יש פן פסימי חרף הצלחתו במסירה ובהפצה של הפסיכואנליזה. פן זה קשור לאיווי של לאקאן. ברצוני להזכירכם שכאשר לאקאן מנסח מחדש את ארבעת מושגי היסוד הוא אומר כי הוא עושה זאת במקום הסמינר על שמות-האב7 שאותו לא ילמד.
יחד עם זאת, הסמינר על ארבעת מושגי היסוד הפרוידיאניים, שמחליף את הסמינר על שמות-האב, נע לפי אותו קו חקירה. לאקאן אינו מפסיק לבדוק בצנעה את איוויו של פרויד. אני חושב שאילו קיים לאקאן את הסמינר על שמות-האב, כי אז היה דן בצורה מפורטת ומפורשת יותר בשאלה על האיווי של פרויד, האיווי של אבי הפסיכואנליזה.
 
בארבעת מושגי היסוד לאקאן מציג את האיווי של פרויד כחטא קדמון מסוים של האנליזה. כדי להבין באופן הזה את סימן השאלה באשר לאיווי של פרויד יש להציב מולו את מה שלאקאן ממציא כמונח הופכי: האיווי של האנליטיקאי. לרוב אנו מדברים על האיווי של האנליטיקאי כפונקציה במבנה של הריפוי האנליטי, אך בראשיתו היה האיווי של האנליטיקאי מה שלאקאן העמיד כנגד האיווי של פרויד. האיווי של האנליטיקאי, כפי שלאקאן מציג אותו בארבעת מושגי היסוד, מאפשר לנו לתפוס באיזה מובן האיווי של פרויד הוא איווי אשם.
עבורנו זו הזדמנות לחשוב מחדש על האיווי של האנליטיקאי כדי למקמו באופן אחר. ראשית, עלינו לחשוב מעט על השימוש שאנו עושים במונח "איווי". ברגיל אנו חושבים על האיווי כמודחק באופן מהותי. לאיווי אין מובן, אלא אם כן נמקם אותו מתחת לקו של הצנזורה. כאשר אנו משתמשים במילה איווי הרי זה כדי לציין משהו שנאמר באופן מוצפן. הדבר מצביע על הצורך למקם את האיווי בשדה של השפה.
יודעים אתם כיצד לאקאן ממקם את האיווי בשדה של השפה. הוא ממקם אותו במישור של המסומן (signifié). לאקאן הופך אותו לאחד מהשמות של המשמעות (signifié): האיווי הוא אחד משמות המשמעות שמתקבל כאשר המסמן נתבע, נקרא להשיב. במובן זה האיווי הוא הקטגוריה שנכפית עלינו כאשר המסמן משמש כלי לתקשורת.
מנקודת מבט זו המסמן מופיע כאמצעי. אלא שאין זו האפשרות היחידה. ישנה גם נקודת מבט אחרת שלאקאן מצביע עליה ומפתח אותה בהדרגה.
אם נעלה את השאלה "מהי המשמעות של המסמן?" אני סבור שהתשובה תהיה: המסמן הוא מה שמעורר את השאלה "מה זה אומר?". בכל פעם שאנו שואלים "מה זה אומר?" זהו מסמן. על כן אפשר לכתוב אותו כך:
 
 
על שאלה זו אפשר לענות רק באמצעות מסמן נוסף. כאשר נתקלים במילה לא מוכרת, או במשפט בלתי מובן, אפשר לשאול מה זה אומר והתשובה תהיה מסמן נוסף. כך ניתן להבין מדוע לאקאן אומר שהמתמטיקה היא הפרה של החוק של המסמן. כאשר שואלים על הסמל המתמטי "מה זה אומר?", אין אפשרות להשיב אלא על ידי חזרה על המסמן שמופיע בשאלה. לכן השאלה על מובנו של הסמל המתמטי הנה חסרת מובן. מכאן אפוא יכול היה לאקאן לומר שהמתמטיקה מהווה הפרה של החוק של המסמן. נרשום את המסמן המתמטי כך:
 
 
המעגל החוזר לנקודת המוצא שלו מבטא את העובדה שהמסמן המתמטי מייצג את עצמו. באמצעות ההבניה הבסיסית הזאת אנו יכולים להבין את הקִרבה הקיימת בין המתמטיקה לבין שיח האדון שלאקאן פיתח ברגע מסוים.8 ה-S, כשהעיגול מעליה, דומה למסמן האדון. הרי זה כמו שבמתמטיקה ישנם רק מסמני אדון שאין לדרוש במשמעותם.
 
מה זה אומר? אתן כמה תשובות:
תשובה ראשונה:
כאשר אנו במסגרת החוק של המסמן, לעולם לא יהיה השני זהה לראשון. כלומר, המסמן מציין את העובדה שמה שהיה בכוונתו של מישהו לומר ייאמר רק באמירה הבאה. כאילו אין זה אפשרי שהדבר יצליח להיאמר בפעם הראשונה. בפעם הראשונה הדבר מצליח להיאמר רק לצד הנאמר. וכדי לומר באמת את "המשמעות של זה" מן ההכרח לומר אותו שוב ובאופן שונה.
 
 
אפשר לומר זאת בצורה הפוכה: ייתכן שלאקאן חשב שניתן לרשום את היחס שלו לפרויד על פי הסכמה הבאה:
 
 
פרויד הוא שאמר את הדבר בפעם בראשונה. אולם כדי שאפשר יהיה להבין באמת את מה שאמר היה צורך לומר זאת שוב ובצורה אחרת. לאקאן מציג את ה"חזרה לפרויד" ומורה לקהל על קריאה מחדש של הטקסטים של פרויד.9 בפעם השנייה, כאשר לאקאן מפרסם את כתביו, הוא אומר ששאיפתו הייתה למעשה "ליטול מחדש על דרך ההיפוך את הפרויקט של פרויד".
חמש שנים מאוחר יותר, כאשר לאקאן מלמד את הסמינר ההופכי של הפסיכואנליזה, הוא מזכיר שוב את הנוסחה הזאת. לא מדובר בחזרה אל פרויד על מנת שיישאר לצדו; הנוסחה "מתרגמת פעולה של לאקאן על פרויד".
 
תשובה שנייה:
אין מה שימנע מאתנו לגלגל עד אינסוף את השאלה "מה זה אומר?". ההחייאה המתמדת של השאלה הזאת מציינת את המעמד המטונימי של האיווי. אתם יודעים שהחל מן הזמן של "הערכאה של האות בלא־מודע או התבונה [סיבה] מאז פרויד"10 לאקאן מעניק לאיווי מעמד מטונימי שמשמעו שזה חוזר כווקטור אינסופי שאינו מתמוסס בתוך המסמנים.
 
תשובה שלישית:
מה זה אומר שאני פונה לאחר? בעצם פנייתי אליו אני מבקש ממנו דבר־מה. הבקשה המינימלית היא הבקשה להישמע. בפנייה שלי לאחר אני מעיד על דבר־מה שאני חסר אותו ואשר נמצא בבעלותו: האחר הוא זה שבאמת הווה.
מעצם העובדה שאני מדבר אל האחר נובע שמן הצד שלי ישנו חסר בהוויה, וחסר ביש, בעוד האחר הוא כול יכול. זה מה שאפשר ללאקאן לנסח את השקילות בין "הסובייקט הרוצה לומר" לבין "הסובייקט של הצורך".
 
תשובה רביעית:
את התשובה הזאת ניתן להסיק מן המנגנון שתואר. מעצם העובדה שאני פונה לאחר אני נאלץ להשתמש בשפתו, כך שמה שאני עומד לומר לעולם איננו מה שאני רוצה לומר, בחינת "זה לא זה". לאקאן ממחיש זאת היטב כאשר הוא אומר שהמשמעות (signifié) היא תמיד המשמעות של האחר, היא איננה המשמעות שלי. אנו מכנים זאת כך — "ce n'est pas", "זה לא זה". מן הנאמר נובעת הטענה הלאקאניאנית שכל תקשורת היא אי־הבנה ושה"זה" לא ניתן להיאמר.
לאקאן ניסח זאת בדברו על הצורך שמומר לתביעה בעלת שארית מסוימת — האיווי. עליכם להכיר את הדיאלקטיקה הזאת של הצורך, התביעה והאיווי.
דווקא לאקאן, אף על פי שנחשב למאמין גדול בכוחו של הדיבור, טוען שהאיווי אינו נמצא בהלימה עם הדיבור. האיווי אינו ניתן להיאמר. בנקודה הזאת מוצא לאקאן תימוכין להתייחסותו של פרויד לאנליזה כאינסופית. לאקאן ניסה להציע פתרון שונה מזה של פרויד, או פתרונות שונים, אשר כולם, או לפחות חלקם, מבוססים על המסמן.
לאקאן מנסה לפתור את הבעייתיות שבעקרון האינסופיות של האנליזה באמצעות מסמן מסדר מתמטי.
במשך שנים ובצורות שונות מציע לאקאן את המתמה (mathema) כנקודת היציאה מן האנליזה. היציאה באמצעות גורם שלגביו אין עוד מקום לשאלה: "מה זה אומר?". בתקופת הסמינר על ההעברה11 לאקאן מכנה את המסמן הזה "הפאלוס הסמלי" (Φ). אחר כך הוא מכנה אותו ה"מסמן של האחר השסוע" . ישנן כמה גרסאות, אך תמיד ישנה יציאה מן האנליזה באמצעות המתמה, בחיפוש אחר הגורם שבאופן אותנטי יוביל להיעלמות הדיבור.
לאקאן מציג את האובייקט a כנקודה שבה הסובייקט נפרד מהשרשרת המסמנת, כלומר, המסמן הזה, אובייקט a, מספק גרסה נוספת ליציאה מהאנליזה באמצעות מתמה. לאקאן מכנה הפרדה זו "המעבר המְסוֹפִי12 של האנליזה" (La passe terminale d'une analyse).
מן הראוי לומר שבכל פעם שמישהו מפסיק אנליזה, אפילו אם לא מדובר ב"סיום סופי" שלה, הוא נפרד מהאנליטיקאי שלו. בכל פעם שישנה הפסקה, ולעתים ישנה חזרה ממנה אל האנליזה, אפשר להבחין בצלקת.
לא די לומר: ישנו סיום אותנטי וישנן הפסקות שאינן הסיום. בכל מקרה, כאשר סובייקט עובר באופן אותנטי את ההתנסות האנליטית, הוא נושא את הצלקת של ההפרדה. הסובייקט עצמו חש לעתים את הקושי להיות שוב אנליזנט, חש את הצלקת שמותירה ההפרדה מהשרשרת המסמנת של האנליזה הקודמת.
אם נאמר זאת בקיצור, מה שלאקאן מצפה לו מסיום אנליזה הוא שינוי בשאלה: לעבור מהשאלה "מה זה אומר?" לשאלה "מה אני?". השאלה הראשונה רק מביאה אותנו לומר עוד ועוד. לעומתה השאלה השנייה, "מה אני?", מביאה אותנו ל"מה אני במה שאני אומר?"; "מה זה?" ולא "מה זה אומר?".
דווקא כאן אנו יכולים לתפוס שגם אם התקשורת תמיד כושלת, משהו תמיד מצליח. ישנה הצלחה תמידית, והיא זו שפרויד מכנה ה-Befriedigung, ההתענגות של הדחף. פרויד מציג את ההתענגות של הדחף כמשהו שמצליח תמיד. מדוע, אם כן, אנו משתמשים בשני מונחים: איווי ודחף? מכיוון שאנו מנסים להבדיל בין שני סוגים של רצייה, שני סוגים של רצון: רצון לומר ורצון להתענג.
האיווי מצביע תמיד על איזושהי אומללות; המילה עצמה, désir, מעידה על געגוע. האיווי קשור תמיד לחסר, בעוד שבצד של הדחף יש אושר. אמנם אושר שאינו מכיר את עצמו, אבל אושר.
בעקבות ההבחנה בין מסמן למסומן (signifié)13 לאקאן בונה את ההבחנה בין התביעה לאיווי. לאחר מכן הוא בונה בצורה דומה גם את ההבחנה בין מסמן לבין אובייקט a. כל זאת על מנת להראות שהמסמן פועל לא רק בתקשורת — למסמן יש גם אפקטים של התענגות.
 
 
מנקודת מבט זו, לא מדובר עוד בפירוש של האיווי שנפתח אל האינסוף כי אם בפירוש של סיבת האיווי. במהלך סמינר זה נתקרב לפענוח ההתענגות שעל פיו המשמעות (signifié) שייכת להתענגות. זה מה שלאקאן כינה "מובענגות" (jouis-sense), מובן מתענג. ניתן לרשום זאת כך:
 
 
אם כך, איווי של אנליטיקאי יהא איווי של סובייקט שאינו דואג עוד, אינו כלוא עוד בתוך השאלה "מה זה אומר?". לכן אנליטיקאי, לו היה קיים, היה הוויה מדברת שבעיסוק שלה תדבר בלי לבקש. במובן מסוים זה מה שאנו מכנים פירוש: לדבר בלי לבקש; קשה לפרש בלי לבקש, בלי לבקש את הסכמת הפציינט, בלי לבקש דבר מלבד התשובה לשאלה "מה אתה רוצה?".
זו שאלה של האיווי של האנליטיקאי רק מפני שזו גם השאלה המובהקת שמעלה המסמן: "אינך יודע מה שאתה רוצה לומר". בהתנסות האנליטית, "מה שהנך רוצה לומר" ו"מה שאינך יודע לומר" כרוכים זה בזה. מאז פרויד האיווי וה"לא לדעת" כרוכים זה בזה. אין איווי אלא ביחס ל"לא לדעת". האיווי הנו תמיד איווי ל"לא לדעת". זה מה שפרויד מכנה הדחקה. הדחקה היא האיווי ל"לא לדעת", והאיווי הוא תמיד איווי לא לדעת. על כן, בדיבור על האיווי של פרויד ועל האיווי של לאקאן ישנו פן של זלזול. זה המובן שעלינו לתת לפרק האחרון של פשר החלומות,14 הדן בסיוט.
זה מה שפרויד אומר לנו בשפתו. מה שהוא מכנה הסמוך־למודע ממוקד סביב איווי אחד ויחיד: האיווי לישון. ישנם לכאורה איוויים לא מודעים רבים, אך כולם נשענים על האיווי לישון. פרויד עצמו אומר שכל החלומות ראויים לכינוי "חלומות נוֹחוּת", נוחות במובן זה שהאיווי לישון מונע מהחלום לעבור גבול מסוים.
בשפתו של לאקאן, כאשר החלום מתקרב אל הממשי שמתאווים לו, הסובייקט מתעורר כדי להמשיך את שנתו בהקיץ.
אני חושב שעלינו להתייחס לכך ברצינות הראויה: האיווי היסודי הוא האיווי לישון, ואילו האיווי של האנליטיקאי יוצא מכלל זה.
לאיווי של האנליטיקאי, כאיווי לדעת, אין שום קשר ללמדנות כלשהי, והוא היוצא מן הכלל של החוק של האיווי כאיווי לישון. זהו איווי להתעורר; להתעורר וגם להעיר את האחר. זהו איווי להתעורר מהאיווי כאיווי של האחר.
זהו הפרדוקס שאנו מגיעים אליו: אצל פרויד ולאקאן האיווי מרדים. זה מה שאנו מכנים פנטזמה; בתיאוריה האנליטית אנו מבחינים כי ניתן להתקרב אל הפנטזמה דרך החלום בהקיץ. הפנטזמה היא הדגם של מה שממחיש את האיווי כאיווי לישון. צליחת הפנטזמה אינה אלא אופן לומר את האיווי, אופן של התעוררות האיווי.
לאקאן אומר שלא טוב לסגת בפני האיווי. אולם מה פירוש "לא לסגת בפני האיווי" כאשר האיווי ביסודו הנו האיווי של האחר?
למעשה, כסובייקטים של האיווי כבר נסוגונו אל האיווי של האחר. כסובייקט של האיווי הסובייקט מסר את התענגותו לאחר, אגב ויתור על הדחף שלו. כאשר לאקאן מדבר על "לוותר ביחס לאיווי" הוא למעשה מתרגם משפט של פרויד על הדחף, Trieb: האיווי כשלעצמו הנו כבר ויתור ביחס לדחף. על כן האיווי של האנליטיקאי, כאיווי לדעת, הנו מעין איווי שנמצא בהלימה עם הרצון להתענגות. לאקאן מעיד על כך כשהוא חושב על האיווי כאיווי להתעורר, שהוא הפרה של החוק של האיווי.
לאקאן סבר שהפן האחר של המשפט הזה הוא שפרויד המשיך לישון. בסמינר ההופכי של הפסיכואנליזה15 אנו יכולים לקרוא כיצד לאקאן נוטל על עצמו את המשימה לנתח את תסביך אדיפוס כחלום של פרויד, כאילו האדיפוס מעיד על איווי לא לדעת של פרויד. לאקאן התייחס אל מכלול הספרות הפסיכואנליטית כאל מפלצות המגיחות מתוך חלום התבונה.16 עבור לאקאן יצירתו של פרויד מקפלת בתוכה דחייה מסוימת של ידע שבאה לידי ביטוי בהכוונה של האנליזות עצמן. לדעת לאקאן זהו ההיגיון של החרם שהוטל עליו; החרם היה שקול להפסקת הסיוט כדי שניתן יהיה להמשיך בשינה.
הדבר מראה שהמונח "איווי של אנליטיקאי" איננו סוג של אופרטור מבני בריפוי; יש שם דבר־מה שהולך מעבר לכל מה שיכולנו לשער מראש.
מעבר לכך, בכך שדיברנו על האיווי של האנליטיקאי כנקודת התייחסות עוד לא ענינו על השאלה בדבר קיומו של זה שאנו מכנים אנליטיקאי, ובאיזה מובן קיים ה־אנליטיקאי בהא רבתי. יש אנליטיקאי אם אפשר למקמו במקום של האחר. כל עוד תיאר לאקאן את הפסיכואנליטיקאי כאחר גדול, לא היה קושי לחשוב על האנליטיקאי. ניתן היה לזהותו כאדון של השיח האוניברסלי. רק בסוף המאמר "פונקציה ושדה של הדיבור והשפה"17 מתאר לאקאן את דמות האנליטיקאי כדמות האדון של השיח האוניברסלי, או לכל הפחות כמישהו שיש לו היכולת לחולל סובייקטיביזציה של השיח הזה.
אם אנו חושבים על האנליטיקאי מנקודת המוצא של אובייקט a, כתוצר של האנליזה שלו, כבר לא כל כך בטוח שהאנליטיקאי קיים. אובייקט a איננו מן הסדר של האוניברסלי, כלומר יש אנליטיקאים, אך לא ה־אנליטיקאי. על כן יש טעם בכך שכל אנליטיקאי ישאל את עצמו מה הוא חסר ביחס לאיווי של האנליטיקאי.
כאשר לאקאן מדבר על האיווי של פרויד, הוא עושה זאת כדי להצביע על גירעון מסוים, חסר, כשל ביחס למה שהיה צריך להיות האיווי לדעת. דוגמה לכך הוא המקרה של דורה, שבו ניתן לאתר את ההשפעה של פרויד על דורה; הוא עצמו מעיד על כך. במקרה זה אפשר לראות באופן גלוי את הפנטזמה של פרויד על האופן שבו האישה מתקשרת לגבר, את הפנטזמה שלו על החלוקה המינית, על היחס המיני. כאשר דורה פונה לאישה האחרת, אנו מבחינים באיווי של פרויד שנחשף בדרישה שלו מדורה להכיר במר ק' כאובייקט האיווי שלה. זה מצדיק את האבחנה של לאקאן שדבר־מה אצל פרויד לא עבר אנליזה. דומה שפרויד רצה להניח במקום של הסובייקט את אושרו שלו, ובמקום האיווי לדעת — איווי מסוים לכוח.
אם נקצר — אליבא דלאקאן, האיווי של פרויד כרוך בכוח מפני שהוא כרוך ב"שם־האב". כאן בדיוק ממקם לאקאן את החלום של פרויד. דרך אגב, אפשר לקשור את ארבעת מושגי היסוד עם ההיפוך של הפסיכואנליזה. בהופכי של הפסיכואנליזה לאקאן רוצה להראות שישנו דבר־מה בפרויד שנותר קשור להופכי של הפסיכואנליזה, לשיח של האדון, בהיותו של השיח של האדון המִּבנה של הלא־מודע.
פרויד, שמגלה את הלא־מודע, משלם בכך שהוא נכבל אל השיח של האדון; הפסיכואנליזה הפרוידיאנית מזדהמת בגלל הגילוי של הלא־מודע; נדמה שפרויד מכפיף את המבנה של הפסיכואנליזה אל המבנה של הלא־מודע.
באופן הזה, החזרה אל פרויד, שלאקאן יוזם, איננה רק הצרנה של המושגים הפרוידיאניים, אלא גם העמדת האיווי של פרויד בסימן שאלה ומעין ניסיון לתקן איווי זה כדי לחדד את האיווי של האנליטיקאי.
בדוגמה של איש הזאבים מקבל הפציינט, בסופו של דבר, דמי מחיה מן האנליטיקאים תמורת הסכמתו לעבור אנליזה וכך להביא תועלת למדע. זה יכול להיות חלומו של כל אנליזנט: שהאנליטיקאים ייתנו לו כסף. מבחינה מסוימת, עניין זה מעיד על איזושהי פרוורסיה של האיווי לדעת שלבש צורה של כוח, שכן הדבר התרחש בשם המדע. האנליזנט הפך לאובייקט של הפסיכואנליזה כמו עבד שהאנליטיקאים, האדונים, קונים ממנו את האמת.
ישנו רצף בין הביקורת שמתח לאקאן על פרויד במישור של הריפוי האנליטי לבין הביקורת שמתח על המוסד האנליטי. הביקורת הקלינית על הכוונת הריפוי של פרויד והביקורת על ניהול המוסד עומדות זו לצד זו. אי־אפשר לבקר את הכוח המוסדי הבינלאומי מבלי להעמיד בסימן שאלה, בה בעת, גם את ההכוונה הקלינית, ומעבר לה, את האיווי של פרויד. זוהי הצעתו של לאקאן, שחשב שהקשר של פרויד עם שיח האדון, עם "שם־האב", היה תנאי הכרחי לגילוי הלא־מודע ולהמצאת הפסיכואנליזה.
המבנה של "האיווי של האנליטיקאי", שאנו חבים לאיווי של לאקאן, הוא מבנה אובייקטיבי. ברם, האם אינכם מבחינים במשהו אטום עבורכם באיווי של האנליטיקאי? האם יכולתם בעצמכם להמציא את המבנה של האיווי הזה? האם לא ניתן לומר שיש משהו מן האיווי של לאקאן במבנה של האיווי של האנליטיקאי?
אנו יכולים לשאול את עצמנו: מה אצל לאקאן אינו יכול להצטמצם לאיווי של האנליטיקאי? ולגבי כל אנליטיקאי, אחד אחד, ניתן לשאול כמה הוא שילם כדי שהאיווי שלו יתאים לאיווי של האנליטיקאי.
את זאת אנו מכנים המבחן של הפאס (la passe): לשאול מהן ההשלכות של האיווי של לאקאן. אין בזה חידוש של ממש. למעשה, זה לומר מה שאמרנו תמיד, אלא שנוספת לכך הסוגיה: האם דבריו של לאקאן הם מן האנליטיקאי או מלאקאן עצמו? אנו מעלים את החשש שמא האמירה הלאקאניאנית היא מצדו של לאקאן יותר משהיא מצדו של האנליטיקאי. אולם אם נרצה לומר שההיגד הוא מצדו של האנליטיקאי ככזה, עלינו לנמק זאת, להוכיח זאת. כך, בלתי נמנע הדבר שיועמדו בסימן שאלה הן האיווי של לאקאן והן האיווי של פרויד, ואם לא אנו נעשה זאת, יעשו זאת אחרים.
 
מהי מידת הסטייה של האיווי של לאקאן מן האיווי של האנליטיקאי? אולי נוכל ללמוד על כך מתוך האֶפוס — יצירתו של לאקאן עצמו. ישנו האֶפוס של לאקאן שמסופר על ידי לאקאן עצמו; זהו פרק ביצירת לאקאן על הגיבור לאקאן. מרגע מסוים ואילך לאקאן אינו מפסיק לשאול: מה אני בפסיכואנליזה? פרויד כתב את "ההיסטוריה של התנועה הפסיכואנליטית": זהו טקסט נפרד משאר הטקסטים. לעומת זאת אצל לאקאן ההיסטוריה הזאת נוכחת באופן קבוע; ישנה נוכחות מתמדת של ההיסטוריה, אמירות על ההיסטוריה הזאת; יש אף לומר כי ההיגדים של לאקאן אינם מאפשרים לשכוח שהוא זה שעומד מאחוריהם.
מצד אחד לאקאן מציג את הוראתו כמאמץ בכיוון של המדע; מצד שני אי־אפשר לומר שההוראה הזאת אינה רוכבת על גבי האיווי של זה שמלמד. נהפוך הוא, אצל לאקאן ישנם, יותר מאשר אצל פרויד, סימנים המעידים בעליל על האיווי של זה שמלמד.
אינני יודע אם יהא זה חילול הקודש לדבר על המיתוס של לאקאן, המיתוס שיצר הוא עצמו. אפשר לראות כיצד הוא עצמו מספר את ההיסטוריה שלו בכתבים, במאמר "על התקדימים שלנו";18 הבה ונראה כיצד נכנס לאקאן אל הפסיכואנליזה. ניתן לומר שהוא מספר דבר־מה על ה"פאס" שלו, על מה שהוביל אותו להתמקם כאנליטיקאי. לאקאן מספר על המהלך שעשה מן הפסיכיאטריה אל הפסיכואנליזה; הסיפור עובר דרך רשימה של שמות פרטיים. הוא מתאר כיצד עבר מקלרמבו לפרויד: ממורה אחד למשנהו.
כיצד תישמע לנו כניסתו של לאקאן לפסיכואנליזה אם נקרא בו מנקודת המוצא של האיווי שלו? אנסה לתרגם לכם את מה שאומר הטקסט "על התקדימים שלנו": "אפשר שבעוברנו בשערי הפסיכואנליזה נבחין מיד בפרקטיקה שלה בדעות קדומות של ידע, אשר הנן מעניינות הרבה יותר מאלה שבפסיכיאטריה, שכן חייבים לצמצמן בהקשבה היסודית".
דמו בנפשכם, פסיכיאטר צעיר שזה עתה בא בשערי הפסיכואנליזה ומתיימר להיות "זה שיכול לראות את מה שלא ניתן לראות מתוך הפסיכואנליזה". במאמר הזה לאקאן מתאר עצמו נכנס, לא כמי שבא ללמוד, בצניעות היאה למתחיל ששואף להחכים, אלא כמי שבא לחדש.
בשנת 1966, בהיותו בתוך הפסיכואנליזה, כמחדשה, הוא כבר מתרשם שהאנליטיקאים אינם מגיעים לשיעור קומתה. יש לומר שבטקסט הזה, שמוקדש לקלרמבו, לאקאן רואה בקלרמבו את המורה היחיד שלו בפסיכיאטריה, אף על פי שבתזה שלו מ-1932 — לא אקרא כאן את ההערה שלו — הוא מעמיד אותו מול כיתת יורים ומחסלו. לעומתו יאספרס (Jaspers), שזוכה לשבחים בתזה הזאת, אשר הוא מופיע בה כמנחה, מתכווץ בכתבים לפסאודו־מורה, מורה של מראית עין (semblant). דומה שהיחסים של לאקאן עם מוריו היו קשים למדיי. ומה לגבי פרויד? עם פרויד היחסים היו מסובכים אף יותר. איננו יכולים להתעלם ממידת הריחוק האישי יוצא הדופן שבו נקט לאקאן כלפי פרויד. את הסוגיה הזאת העליתי פעם בפניו, בפריז. לאקאן היה פסיכיאטר צעיר שהתלהב מהפסיכואנליזה. הוא דיבר וקרא גרמנית ברהיטות, ואף על פי כן לא טרח לצאת מפריז לווינה כדי להיפגש עם פרויד, שכידוע, דלתו הייתה תמיד פתוחה. כאשר פרויד עובר דרך פריז בדרכו ללונדון, כולם באים לפוגשו למעט לאקאן. אני חייב להודות בכך שזה תמיד עורר בי תמיהה, עד כדי כך ששאלתיו לפשר הדבר והוא השיב: "טוב, פרויד התארח בביתה של הנסיכה בונפרטה, והנסיבות היו מחייבות אותי לברך גם אותה, ואני לא רציתי...".
אני חייב לומר שהתשובה הזאת לא שכנעה אותי מעולם. לא השתכנעתי בכך שלא ראוי היה לעשות מאמץ כדי לפגוש את פרויד. נראה שישנה כאן איזושהי תעלומה. הכול היה בעיניי אפוף מסתורין עד אשר צריך הייתי לבנות לעצמי השערה שעל פיה לאקאן ביקר את פרויד בסתר ונתגלעה ביניהם מחלוקת, והמפגש לא עלה יפה. מכל מקום יש לי חשד שמשהו אכן התרחש ביניהם ועוד ייוודע הדבר...
גם אם זו מחשבת שווא, עדיין משעשע יותר לחגוג עשר שנים למותו של לאקאן באופן הזה ולא באירוע רשמי שמוקדש לחיפוש אחר דבר־מה שטרם התגלה בקריאה של לאקאן. בכל אופן, זהו היבט שלא הרבו לדון בו והוא עשוי לסייע בידינו להבין את לאקאן בצורה אחרת. לאקאן עצמו ניסה תמיד לראות את מה שפרויד לא ראה. וכבר במאמרו הראשון, "מעבר לעקרון המציאות",19 הוא מצהיר על שאיפתו לשוב אל הפרויקט הפרוידיאני ולהפוך את הקערה על פיה. כיצד הוא מנמק שאיפה זאת? אליבא דפרויד, עקרון המציאות עומד לשירותו של עקרון ההנאה. ללא הסיפוק של עקרון ההנאה, לא ניתן לקבוע מהו הממשי; במילים אחרות: יש בהנאה דבר־מה שנמצא מעבר לה, ואותו מכנה לאקאן התענגות.
מהו ה"מעבר" הזה של עקרון המציאות? למרות מה שאומר לאקאן בחלק השני של הטקסט, אנחנו יכולים להבין שהוא חיפש את הממשי מעבר לעקרון המציאות. הוא ביקש להגדיר את האקט האנליטי, מעבר לתהליכים המשניים, כדי לפנות אל הממשי. במובן מסוים, לאקאן מרמז לנו כי פרויד לא העניק לאקט האנליטי את הממד של ה"מעבר" של "מעבר למציאות". הגם שפרויד הבחין ב"מעבר" של "מעבר לעקרון ההנאה", האקט האנליטי אצל פרויד אינו חורג אל מעבר לתהליך המשני. רק בסוף דרכו פוגש פרויד את דחף המוות. ניתן להבין את השאיפה להעמיד את הפרויקט הפרוידיאני על ראשו כהחלטה להפוך את נקודת הסיום של משנת פרויד לנקודת המוצא. פירושו של דבר לקרוא מחדש את הפסיכואנליזה מנקודת המוצא של דחף המוות.
 
בין אם נקבל את ההשערה הזאת ובין אם לאו, נראה שבין פרויד לבין לאקאן נודד מכתב גנוב; לאקאן מתייחס אל הפסיכואנליזה כאילו הייתה מכתב גנוב שאינו מגיע ליעדו, ואל עצמו כמי שיוביל את הפרויקט הפרוידיאני אל יעדו האמיתי. זה יכול להסביר מדוע הסמינר על "המכתב הגנוב"20 הוא זה שפותח את הכתבים של לאקאן. המכתב הגנוב הוא אפוא סיפור היחסים בין פרויד ללאקאן.
אמת הדבר שפרויד ראוי להוקרתו של לאקאן בעבור הפענוח הפאלי של המיניות הנשית, אך גם נכון הדבר שלאקאן מנסה להוביל את הפסיכואנליזה אל מעבר לפאלוס, אל עבר האובייקט a, שהוא גם המַּפתח ל"מעבר לעקרון ההנאה". לאקאן מנסה ללכת אל מעבר לתסביך אדיפוס, כך שההופכי של פרויד הוא, לאמיתו של דבר, ה"מעבר לפרויד".
איננו יכולים להתעלם מכך שמרגע היכנסו לפסיכואנליזה נשען לאקאן על נקודות חיצוניות כדי לקרוא את פרויד. מלאכת הקריאה היא עניין מתמיד בתוך יצירתו של לאקאן: להניע את כתבי פרויד בעזרת מונחים חיצוניים ליצירה של פרויד; לחפש את נקודת ארכימדס, נקודות חיצוניות רבות ליצירתו של פרויד.
הנקודה הראשונה היא "שלב המראה".21 שלב המראה איננו דבר שנולד בפסיכואנליזה, מקורו בפסיכולוגיה; לאקאן הביא אותו אל תוך הפסיכואנליזה כדי להצדיק המשָׂגה של "אני" שהופכת את התפיסה הפרוידיאנית לחלקית.
הנקודה השנייה: כאשר לאקאן מציג את "התסביכים המשפחתיים"22 הוא מסתייע בסוציולוגיה. הוא מפתח מושג כללי ורחב יותר של התסביך, שלאורו התפיסה הפרוידיאנית מופיעה כחלקית ביותר.
הנקודה השלישית: כאשר לאקאן מוסיף לרדת אל תוך נבכי הפסיכואנליזה הוא מוצא את ההגדרה של האיווי, לא אצל פרויד, כי אם אצל הגל וקוז'ב (Kojève) (שם, אצל קוז'ב, לאקאן מוצא את ההגדרה של האיווי כאיווי של האחר).
הנקודה הרביעית: במפגש עם דה סוסיר ויאקובסון לאקאן פונה אל הסימוכין הבלשניים שהיו בלתי מוכרים לפרויד.
הנקודה החמישית: בהישענו על לוי־שטראוס בונה לאקאן את השלישייה של הממשי, הסמלי והדמיוני. באמצעות השלישייה הזאת הוא מעגן את הלא־מודע הפרוידיאני, מגדיר אותו כאיבר של הפונקציה הסמלית וכופה את חוקי המבנה שלו על כמה יסודות, כמו הדחפים, האימפולסים והייצוגים.
זהו אמנם רק חלק מן המסלול, אך די בו כדי לחשוף בפנינו את האיווי של לאקאן שלא להישאר אחוז על ידי פרויד. זהו איווי למצוא תמיד משענת חיצונית שתאפשר לו לסדר מחדש את השיח הפרוידיאני. החזרתיות של הנקודות החיצוניות מאפשרת למקם ולהכיר בנוכחותו המתמדת של האיווי הזה שלא ליפול שבי בידי פרויד.
עם הזמן גדלה נאמנותו של לאקאן לפרויד, אך לצדה גם מתרחבת עבודת הפענוח שלו. לאקאן מחפש משמעות אחרת לאות הכתובה של פרויד תוך כדי מהלך של ריקון מהוויה, Desêtre, במשמעויות הפרוידיאניות. במובן מסוים הוא מחולל מעין הדחה של המסמנים ושל המשמעויות של פרויד. הוא מניח במקומם מסמנים אחרים כדי להגיע בסופו של דבר לאותה אות פרוידיאנית. זהו הישג מתמשך אשר נובע אך ורק מן הניסוחים של לאקאן ביחס לאות, כך שבו־זמנית לאקאן יכול גם לומר: פרויד יקר ערך; היצירה שלו היא היחידה שמתאימה ללא־מודע. זו יצירה שאנו חייבים לפענח ככתבה. אצל לאקאן אמנם מתקיים פולחן של פרויד, אך יש להכיר בכך שהיצירה של פרויד מתאימה ללא־מודע משום שהיא עצמה שייכת לאותו סדר שהלא־מודע שייך אליו.
במובן אחד זו יצירה בעלת קישורים מסוימים, אך במובן אחר היא עיוורת למה שהיא עצמה אומרת. זו יצירה שדורשת פענוח. אלה הם שני הפנים של החזרה אל פרויד, שני הפנים של הנאמנות של לאקאן ליצירת פרויד. חייבים להיות נאמנים לאות של פרויד, כדי שאפשר יהיה להבינו יותר משהבין הוא את עצמו. כלומר, מן הבחינה הזאת, פרויד לא יודע. על נושא זה נשענת באופן עקבי עבודתו של לאקאן: קיימת אצל פרויד הדחקה שחייבים לאתר, הדחקה שנוכחת ביצירתו. פרויד לא אמר את אשר עשה באופן שראוי היה שייאמר.
לדוגמה, לאקאן ממציא את מושג הדחייה (forclusion) באמצעות גנבה של מסמנים מפרויד. הוא נוטל את המילה דחייה (Verwerfung) פרי עטו של פרויד ומניחה בהקשר אחר. בדומה למה שעשה דופאן, הבלש של אדגר אלן פו, כאשר לקח את מה שאיש לא ידע לראות כדי לעשות בו שימוש, כך שואל לאקאן את האות הכתובה של פרויד. הוא ממציא את מושג הדחייה (forclusion) ומציב אותו בלב המנגנון של הפסיכוזה כדי להבדילו מן ההדחקה הנוירוטית. בדומה לכך, לאקאן ממקם אף את עצמו כמי שנדחה מן התנועה האנליטית.
נדמה לי שדיברתי דיי למפגש הראשון. נותרו כמה דקות למי שרוצה להעיר או לשאול.
 
אנחלינה הררי: רציתי לשאול את מר מילר אם התסריט הדמיוני של המפגש שלא התקיים בין לאקאן לבין פרויד מקביל במשהו למה שישנו אצל פרויד ביחס לשרבר (Schreber): פרויד עבד עם הטקסט של שרבר, אף על פי שמעולם לא פגש אותו פנים אל פנים.
 
ז'"א מילר: אינני סבור שלאקאן חשב שפרויד היה פסיכוטי. אפשר שחשב שפרויד היה נוירוטי מדיי ובקושי עבר אנליזה; פרויד אינו אשם לגמרי בכך שהיה האנליטיקאי הראשון שהתוודע להיותו אנליטיקאי.
יתרה מזאת, היה זה לאקאן שאמר על עצמו שהיה בו מן הפסיכוטי. באבחנה העצמית שלו הוא אמר שהוא אישה, שהוא כפייתי, שהוא פסיכוטי. אם מבין השניים ישנו אחד שהוא פסיכוטי, הרי זה לאקאן; שכן הוא מצא בעצמו את הקפדנות של הפסיכוטי. התלונה שלו כלפי פרויד היא שהוא נכשל לגזור בקפדנות הראויה את מה שנבע מן המערך האנליטי, שהוא עצר אותו ולא בדק במלואו את מה שנבע ממנו. אם יש מישהו בסצנה הפרוידיאנית שניתן לדמותו ללאקאן, כי אז יותר משזהו שרבר זהו פליס (Fliess). מדובר בתשוקה, לא רק של לאקאן; יש אנליטיקאים רבים שמשתוקקים לעשות אנליזה לפרויד. לאקאן עושה זאת בצורה מתונה, ולאו דווקא בהתייחסות לחייו של פרויד אלא לעקבות האיווי שלו ביצירתו.
אשר ללאקאן, אין בכוונתנו לעשות לו אנליזה, אלא למצוא, בהזדמנות זו של יום השנה למותו — ולא נהפוך את זה למקצוע — כמה תווים ביצירתו שמצביעים, על פי עדותו שלו, על האיווי שלו.
 
דיאנה פבלובסקי: אני מבקשת התייחסות קטנה שתשווה את המפגש הזה שלא אירע בין פרויד ללאקאן, לנסיעה של וורטיס (Wortis)23 מארצות הברית לווינה, כדי לעשות אנליזה עם פרויד...
 
אנטוניו גודינו קאבאס: וורטיס הוא אמריקאי המבקש לעשות אנליזה אצל פרויד, אבל בו־זמנית הוא מתנצל בפני פרויד על בקשתו, על כך שהוא מטריד אותו. זה אמנם היה מפגש מוחמץ, אך הוא הוביל את וורטיס לא לוותר עוד על איוויו שלו. הייתי מבקש שתתייחס נקודתית למה שקרה עם לאקאן.
 
ז'"א מילר: אף על פי שלאקאן לא הלך לפגוש את פרויד, אין מה להשוות בין התרומה של וורטיס לאנליזה, שמצטמצמת לסיפור על האנליזה שלו אצל פרויד, לבין תרומתו של לאקאן.
 
דיאנה פבלובסקי: הייתי רוצה לשאול מדוע אתה מזמין אותנו לחשוב על האיווי של לאקאן?... טוב, נכון, הדבר עורר אותי... זה מוביל לכך שכל אחד מאתנו יחשוב על עצמו כעל אנליטיקאי, כל אחד... אבל בקונגרס הראשון של בודפשט, אחת המסקנות, נדמה לי שהיה זה אוטו ראנק (Rank) שהציע זאת, וזה מופיע ב"אנליזה סופית ואינסופית",24 הייתה הדרישה לאנליזה אינדיווידואלית כתנאי בפני כל אנליטיקאי, בעיקר בעקבות המקרה של טאוסק (Tausk).
הייתי רוצה לשאול אותך בעקבות הדיון שאתה עורך ביום השנה העשירי למותו של לאקאן, בקשר להשפעות שהיו למסמן "לאקאן" וליצירתו, מהם השינויים שאפשר לחשוב עליהם ביחס למערך האנליטי?
 
ז'"א מילר: עשר השנים שלאחר מותו של לאקאן לא די בהן כדי להתחיל לחשוב על שינויים במערך האנליטי, כל עוד לא נדע לאמוד את מה שלאקאן יצר בפסיכואנליזה. יש בכך מן הטוב ומן הרע. עליכם לסלוח לי, אבל יש כמה תלמידים של לאקאן, כמה אנליזנטים של לאקאן, שאינם מעידים על הצלחה מרשימה, ואני אומר זאת בלשון המעטה; מן ההכרח לחשוב על כך, מכיוון שגם דבר זה הנו תוצאה של האיווי של לאקאן. נדמה שבמובן מסוים — זוהי השערה — האיווי של לאקאן שיגע כמה אנשים. אם כך, ואני ממשיך בהשערה, היה עליי להצטער על חלק מתוצאות עבודתו של לאקאן, שכן האנליטיקאים האלה תמיד זועמים עליי.
עכשיו, עשר שנים לאחר מותו של לאקאן, הם מחוללים מהומות. אנחנו מחכים שיתעייפו. שוחחתי על כך עם גלוריה, שהייתה מזכירתו של לאקאן במשך שנים. בהתכווני לאחד מחברי הקבוצה הזאת אמרתי לה: איזו תוצאה טובה! גלוריה ענתה: אתה לא הכרת אותו כאשר רק הגיע לאנליזה אצל לאקאן!
 
אנטוניו קינט: מה שאתה מציג הנו חידוש של ממש עבורי, זהו מעין "לאקאן נגד פרויד" או "לאקאן מעבר לפרויד". דבר זה מפתיע אותי, מאחר שעקבתי אחר שיטתך בקורסים שלך. אנחנו רגילים ל"לאקאן נגד לאקאן", כלומר לאקאן בנקודה מסוימת בהוראתו נגד לאקאן בנקודה אחרת. זה יכול להוביל להופעתן של סוגיות והבהרות חדשות. אם נחשוב גם על "פרויד עם לאקאן", כפי שעשינו בקורס על "הפסיכולוגיה של חיי האהבה",25 כי אז נבחין בחתך מעניין שדרכו ניתן לחשוב על האיווי של לאקאן בהנגדה לאיווי של פרויד. עשר שנים לאחר מותו של לאקאן אתה גורם לנו לחשוב על איוויו של פרויד בהשוואה לאיווי של לאקאן. דבר נוסף שמצאתי מעניין בהצגת הדברים שלך, ואינני יודע אם לומר זאת עכשיו או מחר... מה שעורר את תשומת לבי, ועל כך אני רוצה לשמוע יותר, זה הקשר של האיווי של האנליטיקאי עם הרצון להתענגות.
 
ז'"א מילר: אשיב לשאלה הזאת במהלך המפגשים הספורים של הסמינר. מובן שישנו דבר־מה מ"לאקאן נגד פרויד" שלאקאן הסתיר במשך השנים ואשר מופיע בבהירות וללא עוררין החל מהסמינר ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה... כאשר הוא משלם בגופו על תוצאות המוסד שהוליד פרויד. אבל מחר אשתף אתכם בעדות מדויקת מאוד שנמסרה לי בפריז כאשר הייתי עסוק במחשבות על האופן שבו מיקם לאקאן את יחסיו עם פרויד.
 
גברת X: רציתי לשמוע את דעתך באשר לשאלה אם בהתפתחות יצירתו של לאקאן קיים רגע של קרע ביחס לתגלית של פרויד.
 
ז'"א מילר: אני חייב להשיב שעל פי הבנתי אין שום נקודה שקיים בה חתך חריף בין לאקאן לבין הטקסט של פרויד. לאקאן רצה שהוא ופרויד יהיו בלתי ניתנים להפרדה. אבל, כיצד? כ-X ו-Y? כדון קישוט וסאנצ'ו פאנשה? מי יהיה דון קישוט ומי סאנצ'ו פאנשה? אני סבור שמבין השניים לאקאן הוא הדון קישוט. לאקאן הביט בפרויד כפי שדון קישוט הביט בסאנצ'ו פאנשה, כמי שעצר את האקט האנליטי על גבול המציאות. למרות פרויד, לאקאן הצליח להראות את האופי החָסֵר של האגו (das Ich), את האופי הבארוקי של ה-Ich; פרויד שמר על אידיאל של סינתזה של האני, וביחס לכך אנו יכולים לומר שזהו הפן הסאנצ'ו פאנשי של פרויד.
בה בעת, מן ההכרח לראות שבחייו הצליח לאקאן להחזיק את התנועה הפסיכואנליטית שלו בצורה טובה יותר מפרויד, שכן בסוף הפך פרויד מרוחק למדיי מהתנועה הבינלאומית. במובן מסוים הפך פרויד עצמו, אבי התנועה הפסיכואנליטית, לפסולת (déchet) שלה. כאשר הפך לאקאן לפסולת של התנועה הבינלאומית, בתוך המוסד שלו עצמו, הוא נפל עוד יותר למעמד האב של טוטם וטאבו. מתקיימת כאן מראית עין של רצח אב בידי הבנים שממשיכים, בשל חטאיהם, לנדוד בעולם.
טוב, נוכל אולי לעצור כאן לעת עתה. תודה על השאלות.

עוד על הספר

  • תרגום: גבריאל דהאן, שלמה ליבר, שמואל נמירובסקי, דפנה עמית סלבסט
  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2006
  • קטגוריה: עיון, הגות ופילוסופיה
  • מספר עמודים: 130 עמ' מודפסים
האיווי של לאקאן ז'אק-אלן מילר
חלק ראשון
 
בקורס שלי בפריז טבעתי את הביטוי "האיווי של לאקאן". עשיתי זאת לקראת המפגש "ז'אק לאקאן" של ה-7 וה-8 באוקטובר, ומתוך התחשבות במבואות הסתומים שמלווים טקסי זיכרון ברגיל. עם השנים אנו נוטים לאפר את המתים, אך אין זה לטעמי להביא בפניכם את לאקאן מאופר — אין הוא זקוק לאיפור.
לכן, במלאות עשר שנים למותו של לאקאן, חשבתי שיהיה זה מעניין להציע לעמיתיי לחשוב עליו מזווית שונה במקצת מהרגיל.
אל תפרשו אותי שלא כהלכה: אינני טוען שעשר שנים לאחר מותו, לאקאן מתרחק והולך מאתנו. נהפוך הוא: אני סבור שעבורנו, תלמידיו, לאקאן נותר קרוב, קרוב מאוד ואולי אף קרוב מדיי. עלינו להרחיקו מאתנו במידת־מה, על מנת שיהפוך להיות עבורנו אחר אחר, אחר בלתי מוכר. נראה לי שדבר זה הולם את האיווי של לאקאן. אם יעלה בידינו ליצור מרחק כזה, כי אז, אולי, נוכל לגלות בו גם את הפן ההיסטרי.
 
אין האונים של הידע הוא ההוכחה המובהקת של ההיסטריה. "התענג באניגמה שלי" — מציעה לנו ההיסטרית, וכך גם לאקאן. באמצעות היצירה שלו, בכתבים שלו (Écrits) ובסגנון שלו, לאקאן עורר דיבור שהצדיק סמינרים, הרצאות וכנסים כדי לגלות מה הוא רצה לומר. הכנסים הללו סביב האניגמה של לאקאן הפכו כמעט לתעשייה עולמית שאנו, ולא רק אנו, נוטלים בה חלק. הבה ונאמר שכל זה עולה בקנה אחד עם ההיסטריה של לאקאן.
אביא בפניכם, כדוגמה, מקרה של פציינטית, אישה צעירה, שביקשה ממני, לא מזמן, אנליזה, מכיוון שלא יכלה לסבול עוד את האלימות שבקנאתה. היא קינאה לגבר מבוגר ממנה שעמו חייתה. הבעיה שלה הייתה ריתוק שאחז בה כאשר הביט בה גבר זה בראשונה. עבור אישה זו הקסם נמצא במבט על האישה הבלתי מוכרת, כאשר עדיין הייתה זרה לו. ה"להיות זרה" התפוגג ככל שחייתה לצדו. קנאת האישה הוצתה מחדש כל אימת שהאמינה שאישה אחרת, לא מוכרת, בסביבתו עלולה ללכוד את מבטו. אישה זו היא שתישא מעתה את הסגולה שאבדה ואיננה. האישה הזאת תישא את האגלמה (agalma) של ה"זרה". זוהי אגלמה שנדונה להיעלם מיד עם הופעתה. אישה זו הגיעה לאנליזה מכיוון שעייפה מן המאמץ המפרך להמשיך ולהחזיק עצמה "זרה" עבור הגבר שלה. המאמץ היומיומי להחזיק בעמדת ה"זרה", ולנסות, ללא הרף, להפתיע אותו, התיש אותה. הייתה זו מעמסה כבדה עבורה וקרוב לוודאי שהיה זה לטורח גם עבור הגבר.
זו הייתה דרכה של הפציינטית לגלם את מה שלא ניתן לדעת. ללמדנו שלומר שההיסטריות אינן נחמדות זו השמצה ולומר שהן כעסניות זו הוצאת דיבה; הן רק מבקשות להישאר בנקודה של מה שחומק מן הידע. סגולתה של האישה המסכנה הזאת התבטאה בכך שהיא מאנה להחליף את הגבר שלה בגבר אחר וניסתה להיות כל הזמן האישה האחרת עבור אותו גבר.
משהו מזה קיים גם אצל לאקאן. אני סבור שהטקסטים שלו, הכתבים שלו וסגנונו הרבגוני גרמו לכך שיישאר תמיד בלתי מוכר לקורא. כך, לכל הפחות, קורה לי — הוא ממשיך להיות עבורי לא מוכר.
אינני יודע אם בכך אני אומר שלאקאן הוא אשתי. שכן, כידוע לכם, בתו של לאקאן היא היא אשתי. עם זאת, עבור כולכם, קוראיו הנלהבים, לאקאן הוא, במובן מסוים, האישה של כל אחד מכם, להוציא אותי.
עבורי, לדבר על איוויו של לאקאן זו דרך להרחיקו ממני במידת־מה. אני סבור שאנו סובלים מכך שאנו מאמינים שאנו חושבים את מה שלאקאן חשב. עיינתי בספר שהוכן למפגש וגם בספרים אחרים... כולם מסכימים עם לאקאן. זה מדהים! לחשוב שאנו חושבים כפי שלאקאן חשב הוא תוצאה של הזדהות. אולי עוד יתגלה הסוד הגנוז של כל אחד מאתנו, שהשימוש שלנו במסמנים של לאקאן אינו אלא אפקט של הזדהות מסוימת אתו. יתרה מזאת, אפשר שמדובר כאן אף במכשול, מכשול לעבודה. להשתמש בביטוי "האיווי של לאקאן" ולהציעו כנושא — עבורי זהו ניסיון ליצור מעין אפקט של ביטול־הזדהות.
 
ז'אק לאקאן לא היה "אדם מן השורה". לא רק מכיוון שהיה אדם יוצא מן הכלל, אלא בעיקר מכיוון שהיה לו, כפי שיש לכל אדם אחר, איווי משלו, שלא היה בהכרח איווי של האחרים. במובן מסוים מה שאנו נוטים לומר כיום הוא: "באשר לכל אלה שהנם אנליטיקאים — כולם לאקאניאנים". ניתן לרשום זאת באמצעות הכמתים של הלוגיקה שלאקאן השתמש בהם:
 
 
בסמינר האחרון שלו לאקאן דווקא הצהיר שהוא לא־לאקאניאני! "ישנו לפחות אחד שהוא לא־לאקאניאני", כך אמר והכריז על עצמו כפרוידיאני.1
 
 
בדחילו ורחימו הנפקתי את הביטוי "האיווי של לאקאן". להעלותו על דל שפתיי מעורר מידה של אי־נחת ותחושה של חילול השם. היינו יכולים לחזור ולומר יחד עם לאקאן: לאב הממשי אי־אפשר לעשות אנליזה, ואת האב הדמיוני מומלץ לכסות בלוט של מאיה.2 אמת הדבר שלדבר על האיווי של לאקאן גורם לפיחות בערכו, אלא שבדיוק לשם כך המציא לאקאן עצמו את הביטוי "האיווי של פרויד".
לאקאן הכניס לפסיכואנליזה את ההתייחסות לאיווי של פרויד כביקורת על פרויד. התייחסות לסוגיה הזאת ניתן למצוא בסמינר ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה. אתם יכולים למצוא שם שאלה על האיווי של פרויד, שנותרה לא ברורה, ושאלה על ההשלכות שהיו לאיווי זה בהיסטוריה של הפסיכואנליזה.
לאקאן מעלה את סוגיית האיווי של פרויד דווקא ברגע שבו התנועה הפסיכואנליטית מכריזה עליו חרם, כאשר נכרתים הקשרים האחרונים בינו לבין החברה הפסיכואנליטית הבינלאומית (IPA) שייסד פרויד.
לאקאן יכול היה להתייחס לחרם הזה כאל תאונה, אבל הוא לא עשה כך. הוא הוריש לנו את החרם הזה, אשר הפך אותנו לסרבני התנועה הבינלאומית.
במקום לראות בחרם תאונה, או תקרית נוספת בחייו שעליו להתמודד עמה, הוא הופך אותו לנגזרת של הלוגיקה הפנימית של הפסיכואנליזה, למסקנה כמעט הכרחית, בשל האופן שבו המשיג פרויד את הפסיכואנליזה, את ארגונה ואת מסירתה.
בארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה3 לאקאן אינו נרתע מלומר שהחרם שהוטל עליו נובע מן האיווי של פרויד. הוא אינו חושב שמדובר בטעות או באי־הבנה. הוא מתמודד עם החרם ומעלה את סוגיית האיווי שנוכחת בפסיכואנליזה מאז פרויד ובאופן כלשהו אף באשמתו.
באופן הזה לאקאן מעלה את החרם לאוֹפְנוּת של ההכרחי. וכך קורה שאיננו חדלים לבאר ולפרש, ללא סוף, את סיפורו של החרם.
זמן לא רב לאחר מכן לאקאן מאפיין את עמדת הפסיכואנליטיקאי בריפוי כעמדה של פסולת. כלומר, בעקבות מה שאירע לו בחייו עם התנועה הבינלאומית מציע לאקאן את הפסולת כמעמד ההולם את האנליטיקאי. בעודו מעבד את העמדה הזאת באופן תיאורטי, מאז הסמינר על המועקה,4 מתנהל בין עמיתיו סחר מכר על גורלו כאילו מדובר היה באובייקט. הוא מדבר על כך בשיעור הראשון של ארבעת מושגי היסוד;5 כך לאקאן הופך את עצמו לעד לכישלון מסוים בפסיכואנליזה.
 
המילה כישלון שבה ומופיעה כאשר לאקאן מדבר על הפסיכואנליזה. ב-1967 לאקאן נוסע לרומא כדי לשאת הרצאה בעקבות חיבורו הידוע "פונקציה ושדה של הדיבור והשפה". הכותרת שהוא בוחר להרצאה היא "הפסיכואנליזה: סיבה של כישלון". לאקאן מסכם 15 שנות עבודה מאומצת במילה "כישלון". הוא מכנס את הפסיכואנליזה רובה ככולה בתוך סוגריים של כישלון. בטקסט הזה6 הוא חוזה שהפסיכואנליזה תיעלם בגלל אי־הנחת בתרבות — אי־נחת בתרבות תכריע בסופו של דבר את הפסיכואנליזה.
ללאקאן יש פן פסימי חרף הצלחתו במסירה ובהפצה של הפסיכואנליזה. פן זה קשור לאיווי של לאקאן. ברצוני להזכירכם שכאשר לאקאן מנסח מחדש את ארבעת מושגי היסוד הוא אומר כי הוא עושה זאת במקום הסמינר על שמות-האב7 שאותו לא ילמד.
יחד עם זאת, הסמינר על ארבעת מושגי היסוד הפרוידיאניים, שמחליף את הסמינר על שמות-האב, נע לפי אותו קו חקירה. לאקאן אינו מפסיק לבדוק בצנעה את איוויו של פרויד. אני חושב שאילו קיים לאקאן את הסמינר על שמות-האב, כי אז היה דן בצורה מפורטת ומפורשת יותר בשאלה על האיווי של פרויד, האיווי של אבי הפסיכואנליזה.
 
בארבעת מושגי היסוד לאקאן מציג את האיווי של פרויד כחטא קדמון מסוים של האנליזה. כדי להבין באופן הזה את סימן השאלה באשר לאיווי של פרויד יש להציב מולו את מה שלאקאן ממציא כמונח הופכי: האיווי של האנליטיקאי. לרוב אנו מדברים על האיווי של האנליטיקאי כפונקציה במבנה של הריפוי האנליטי, אך בראשיתו היה האיווי של האנליטיקאי מה שלאקאן העמיד כנגד האיווי של פרויד. האיווי של האנליטיקאי, כפי שלאקאן מציג אותו בארבעת מושגי היסוד, מאפשר לנו לתפוס באיזה מובן האיווי של פרויד הוא איווי אשם.
עבורנו זו הזדמנות לחשוב מחדש על האיווי של האנליטיקאי כדי למקמו באופן אחר. ראשית, עלינו לחשוב מעט על השימוש שאנו עושים במונח "איווי". ברגיל אנו חושבים על האיווי כמודחק באופן מהותי. לאיווי אין מובן, אלא אם כן נמקם אותו מתחת לקו של הצנזורה. כאשר אנו משתמשים במילה איווי הרי זה כדי לציין משהו שנאמר באופן מוצפן. הדבר מצביע על הצורך למקם את האיווי בשדה של השפה.
יודעים אתם כיצד לאקאן ממקם את האיווי בשדה של השפה. הוא ממקם אותו במישור של המסומן (signifié). לאקאן הופך אותו לאחד מהשמות של המשמעות (signifié): האיווי הוא אחד משמות המשמעות שמתקבל כאשר המסמן נתבע, נקרא להשיב. במובן זה האיווי הוא הקטגוריה שנכפית עלינו כאשר המסמן משמש כלי לתקשורת.
מנקודת מבט זו המסמן מופיע כאמצעי. אלא שאין זו האפשרות היחידה. ישנה גם נקודת מבט אחרת שלאקאן מצביע עליה ומפתח אותה בהדרגה.
אם נעלה את השאלה "מהי המשמעות של המסמן?" אני סבור שהתשובה תהיה: המסמן הוא מה שמעורר את השאלה "מה זה אומר?". בכל פעם שאנו שואלים "מה זה אומר?" זהו מסמן. על כן אפשר לכתוב אותו כך:
 
 
על שאלה זו אפשר לענות רק באמצעות מסמן נוסף. כאשר נתקלים במילה לא מוכרת, או במשפט בלתי מובן, אפשר לשאול מה זה אומר והתשובה תהיה מסמן נוסף. כך ניתן להבין מדוע לאקאן אומר שהמתמטיקה היא הפרה של החוק של המסמן. כאשר שואלים על הסמל המתמטי "מה זה אומר?", אין אפשרות להשיב אלא על ידי חזרה על המסמן שמופיע בשאלה. לכן השאלה על מובנו של הסמל המתמטי הנה חסרת מובן. מכאן אפוא יכול היה לאקאן לומר שהמתמטיקה מהווה הפרה של החוק של המסמן. נרשום את המסמן המתמטי כך:
 
 
המעגל החוזר לנקודת המוצא שלו מבטא את העובדה שהמסמן המתמטי מייצג את עצמו. באמצעות ההבניה הבסיסית הזאת אנו יכולים להבין את הקִרבה הקיימת בין המתמטיקה לבין שיח האדון שלאקאן פיתח ברגע מסוים.8 ה-S, כשהעיגול מעליה, דומה למסמן האדון. הרי זה כמו שבמתמטיקה ישנם רק מסמני אדון שאין לדרוש במשמעותם.
 
מה זה אומר? אתן כמה תשובות:
תשובה ראשונה:
כאשר אנו במסגרת החוק של המסמן, לעולם לא יהיה השני זהה לראשון. כלומר, המסמן מציין את העובדה שמה שהיה בכוונתו של מישהו לומר ייאמר רק באמירה הבאה. כאילו אין זה אפשרי שהדבר יצליח להיאמר בפעם הראשונה. בפעם הראשונה הדבר מצליח להיאמר רק לצד הנאמר. וכדי לומר באמת את "המשמעות של זה" מן ההכרח לומר אותו שוב ובאופן שונה.
 
 
אפשר לומר זאת בצורה הפוכה: ייתכן שלאקאן חשב שניתן לרשום את היחס שלו לפרויד על פי הסכמה הבאה:
 
 
פרויד הוא שאמר את הדבר בפעם בראשונה. אולם כדי שאפשר יהיה להבין באמת את מה שאמר היה צורך לומר זאת שוב ובצורה אחרת. לאקאן מציג את ה"חזרה לפרויד" ומורה לקהל על קריאה מחדש של הטקסטים של פרויד.9 בפעם השנייה, כאשר לאקאן מפרסם את כתביו, הוא אומר ששאיפתו הייתה למעשה "ליטול מחדש על דרך ההיפוך את הפרויקט של פרויד".
חמש שנים מאוחר יותר, כאשר לאקאן מלמד את הסמינר ההופכי של הפסיכואנליזה, הוא מזכיר שוב את הנוסחה הזאת. לא מדובר בחזרה אל פרויד על מנת שיישאר לצדו; הנוסחה "מתרגמת פעולה של לאקאן על פרויד".
 
תשובה שנייה:
אין מה שימנע מאתנו לגלגל עד אינסוף את השאלה "מה זה אומר?". ההחייאה המתמדת של השאלה הזאת מציינת את המעמד המטונימי של האיווי. אתם יודעים שהחל מן הזמן של "הערכאה של האות בלא־מודע או התבונה [סיבה] מאז פרויד"10 לאקאן מעניק לאיווי מעמד מטונימי שמשמעו שזה חוזר כווקטור אינסופי שאינו מתמוסס בתוך המסמנים.
 
תשובה שלישית:
מה זה אומר שאני פונה לאחר? בעצם פנייתי אליו אני מבקש ממנו דבר־מה. הבקשה המינימלית היא הבקשה להישמע. בפנייה שלי לאחר אני מעיד על דבר־מה שאני חסר אותו ואשר נמצא בבעלותו: האחר הוא זה שבאמת הווה.
מעצם העובדה שאני מדבר אל האחר נובע שמן הצד שלי ישנו חסר בהוויה, וחסר ביש, בעוד האחר הוא כול יכול. זה מה שאפשר ללאקאן לנסח את השקילות בין "הסובייקט הרוצה לומר" לבין "הסובייקט של הצורך".
 
תשובה רביעית:
את התשובה הזאת ניתן להסיק מן המנגנון שתואר. מעצם העובדה שאני פונה לאחר אני נאלץ להשתמש בשפתו, כך שמה שאני עומד לומר לעולם איננו מה שאני רוצה לומר, בחינת "זה לא זה". לאקאן ממחיש זאת היטב כאשר הוא אומר שהמשמעות (signifié) היא תמיד המשמעות של האחר, היא איננה המשמעות שלי. אנו מכנים זאת כך — "ce n'est pas", "זה לא זה". מן הנאמר נובעת הטענה הלאקאניאנית שכל תקשורת היא אי־הבנה ושה"זה" לא ניתן להיאמר.
לאקאן ניסח זאת בדברו על הצורך שמומר לתביעה בעלת שארית מסוימת — האיווי. עליכם להכיר את הדיאלקטיקה הזאת של הצורך, התביעה והאיווי.
דווקא לאקאן, אף על פי שנחשב למאמין גדול בכוחו של הדיבור, טוען שהאיווי אינו נמצא בהלימה עם הדיבור. האיווי אינו ניתן להיאמר. בנקודה הזאת מוצא לאקאן תימוכין להתייחסותו של פרויד לאנליזה כאינסופית. לאקאן ניסה להציע פתרון שונה מזה של פרויד, או פתרונות שונים, אשר כולם, או לפחות חלקם, מבוססים על המסמן.
לאקאן מנסה לפתור את הבעייתיות שבעקרון האינסופיות של האנליזה באמצעות מסמן מסדר מתמטי.
במשך שנים ובצורות שונות מציע לאקאן את המתמה (mathema) כנקודת היציאה מן האנליזה. היציאה באמצעות גורם שלגביו אין עוד מקום לשאלה: "מה זה אומר?". בתקופת הסמינר על ההעברה11 לאקאן מכנה את המסמן הזה "הפאלוס הסמלי" (Φ). אחר כך הוא מכנה אותו ה"מסמן של האחר השסוע" . ישנן כמה גרסאות, אך תמיד ישנה יציאה מן האנליזה באמצעות המתמה, בחיפוש אחר הגורם שבאופן אותנטי יוביל להיעלמות הדיבור.
לאקאן מציג את האובייקט a כנקודה שבה הסובייקט נפרד מהשרשרת המסמנת, כלומר, המסמן הזה, אובייקט a, מספק גרסה נוספת ליציאה מהאנליזה באמצעות מתמה. לאקאן מכנה הפרדה זו "המעבר המְסוֹפִי12 של האנליזה" (La passe terminale d'une analyse).
מן הראוי לומר שבכל פעם שמישהו מפסיק אנליזה, אפילו אם לא מדובר ב"סיום סופי" שלה, הוא נפרד מהאנליטיקאי שלו. בכל פעם שישנה הפסקה, ולעתים ישנה חזרה ממנה אל האנליזה, אפשר להבחין בצלקת.
לא די לומר: ישנו סיום אותנטי וישנן הפסקות שאינן הסיום. בכל מקרה, כאשר סובייקט עובר באופן אותנטי את ההתנסות האנליטית, הוא נושא את הצלקת של ההפרדה. הסובייקט עצמו חש לעתים את הקושי להיות שוב אנליזנט, חש את הצלקת שמותירה ההפרדה מהשרשרת המסמנת של האנליזה הקודמת.
אם נאמר זאת בקיצור, מה שלאקאן מצפה לו מסיום אנליזה הוא שינוי בשאלה: לעבור מהשאלה "מה זה אומר?" לשאלה "מה אני?". השאלה הראשונה רק מביאה אותנו לומר עוד ועוד. לעומתה השאלה השנייה, "מה אני?", מביאה אותנו ל"מה אני במה שאני אומר?"; "מה זה?" ולא "מה זה אומר?".
דווקא כאן אנו יכולים לתפוס שגם אם התקשורת תמיד כושלת, משהו תמיד מצליח. ישנה הצלחה תמידית, והיא זו שפרויד מכנה ה-Befriedigung, ההתענגות של הדחף. פרויד מציג את ההתענגות של הדחף כמשהו שמצליח תמיד. מדוע, אם כן, אנו משתמשים בשני מונחים: איווי ודחף? מכיוון שאנו מנסים להבדיל בין שני סוגים של רצייה, שני סוגים של רצון: רצון לומר ורצון להתענג.
האיווי מצביע תמיד על איזושהי אומללות; המילה עצמה, désir, מעידה על געגוע. האיווי קשור תמיד לחסר, בעוד שבצד של הדחף יש אושר. אמנם אושר שאינו מכיר את עצמו, אבל אושר.
בעקבות ההבחנה בין מסמן למסומן (signifié)13 לאקאן בונה את ההבחנה בין התביעה לאיווי. לאחר מכן הוא בונה בצורה דומה גם את ההבחנה בין מסמן לבין אובייקט a. כל זאת על מנת להראות שהמסמן פועל לא רק בתקשורת — למסמן יש גם אפקטים של התענגות.
 
 
מנקודת מבט זו, לא מדובר עוד בפירוש של האיווי שנפתח אל האינסוף כי אם בפירוש של סיבת האיווי. במהלך סמינר זה נתקרב לפענוח ההתענגות שעל פיו המשמעות (signifié) שייכת להתענגות. זה מה שלאקאן כינה "מובענגות" (jouis-sense), מובן מתענג. ניתן לרשום זאת כך:
 
 
אם כך, איווי של אנליטיקאי יהא איווי של סובייקט שאינו דואג עוד, אינו כלוא עוד בתוך השאלה "מה זה אומר?". לכן אנליטיקאי, לו היה קיים, היה הוויה מדברת שבעיסוק שלה תדבר בלי לבקש. במובן מסוים זה מה שאנו מכנים פירוש: לדבר בלי לבקש; קשה לפרש בלי לבקש, בלי לבקש את הסכמת הפציינט, בלי לבקש דבר מלבד התשובה לשאלה "מה אתה רוצה?".
זו שאלה של האיווי של האנליטיקאי רק מפני שזו גם השאלה המובהקת שמעלה המסמן: "אינך יודע מה שאתה רוצה לומר". בהתנסות האנליטית, "מה שהנך רוצה לומר" ו"מה שאינך יודע לומר" כרוכים זה בזה. מאז פרויד האיווי וה"לא לדעת" כרוכים זה בזה. אין איווי אלא ביחס ל"לא לדעת". האיווי הנו תמיד איווי ל"לא לדעת". זה מה שפרויד מכנה הדחקה. הדחקה היא האיווי ל"לא לדעת", והאיווי הוא תמיד איווי לא לדעת. על כן, בדיבור על האיווי של פרויד ועל האיווי של לאקאן ישנו פן של זלזול. זה המובן שעלינו לתת לפרק האחרון של פשר החלומות,14 הדן בסיוט.
זה מה שפרויד אומר לנו בשפתו. מה שהוא מכנה הסמוך־למודע ממוקד סביב איווי אחד ויחיד: האיווי לישון. ישנם לכאורה איוויים לא מודעים רבים, אך כולם נשענים על האיווי לישון. פרויד עצמו אומר שכל החלומות ראויים לכינוי "חלומות נוֹחוּת", נוחות במובן זה שהאיווי לישון מונע מהחלום לעבור גבול מסוים.
בשפתו של לאקאן, כאשר החלום מתקרב אל הממשי שמתאווים לו, הסובייקט מתעורר כדי להמשיך את שנתו בהקיץ.
אני חושב שעלינו להתייחס לכך ברצינות הראויה: האיווי היסודי הוא האיווי לישון, ואילו האיווי של האנליטיקאי יוצא מכלל זה.
לאיווי של האנליטיקאי, כאיווי לדעת, אין שום קשר ללמדנות כלשהי, והוא היוצא מן הכלל של החוק של האיווי כאיווי לישון. זהו איווי להתעורר; להתעורר וגם להעיר את האחר. זהו איווי להתעורר מהאיווי כאיווי של האחר.
זהו הפרדוקס שאנו מגיעים אליו: אצל פרויד ולאקאן האיווי מרדים. זה מה שאנו מכנים פנטזמה; בתיאוריה האנליטית אנו מבחינים כי ניתן להתקרב אל הפנטזמה דרך החלום בהקיץ. הפנטזמה היא הדגם של מה שממחיש את האיווי כאיווי לישון. צליחת הפנטזמה אינה אלא אופן לומר את האיווי, אופן של התעוררות האיווי.
לאקאן אומר שלא טוב לסגת בפני האיווי. אולם מה פירוש "לא לסגת בפני האיווי" כאשר האיווי ביסודו הנו האיווי של האחר?
למעשה, כסובייקטים של האיווי כבר נסוגונו אל האיווי של האחר. כסובייקט של האיווי הסובייקט מסר את התענגותו לאחר, אגב ויתור על הדחף שלו. כאשר לאקאן מדבר על "לוותר ביחס לאיווי" הוא למעשה מתרגם משפט של פרויד על הדחף, Trieb: האיווי כשלעצמו הנו כבר ויתור ביחס לדחף. על כן האיווי של האנליטיקאי, כאיווי לדעת, הנו מעין איווי שנמצא בהלימה עם הרצון להתענגות. לאקאן מעיד על כך כשהוא חושב על האיווי כאיווי להתעורר, שהוא הפרה של החוק של האיווי.
לאקאן סבר שהפן האחר של המשפט הזה הוא שפרויד המשיך לישון. בסמינר ההופכי של הפסיכואנליזה15 אנו יכולים לקרוא כיצד לאקאן נוטל על עצמו את המשימה לנתח את תסביך אדיפוס כחלום של פרויד, כאילו האדיפוס מעיד על איווי לא לדעת של פרויד. לאקאן התייחס אל מכלול הספרות הפסיכואנליטית כאל מפלצות המגיחות מתוך חלום התבונה.16 עבור לאקאן יצירתו של פרויד מקפלת בתוכה דחייה מסוימת של ידע שבאה לידי ביטוי בהכוונה של האנליזות עצמן. לדעת לאקאן זהו ההיגיון של החרם שהוטל עליו; החרם היה שקול להפסקת הסיוט כדי שניתן יהיה להמשיך בשינה.
הדבר מראה שהמונח "איווי של אנליטיקאי" איננו סוג של אופרטור מבני בריפוי; יש שם דבר־מה שהולך מעבר לכל מה שיכולנו לשער מראש.
מעבר לכך, בכך שדיברנו על האיווי של האנליטיקאי כנקודת התייחסות עוד לא ענינו על השאלה בדבר קיומו של זה שאנו מכנים אנליטיקאי, ובאיזה מובן קיים ה־אנליטיקאי בהא רבתי. יש אנליטיקאי אם אפשר למקמו במקום של האחר. כל עוד תיאר לאקאן את הפסיכואנליטיקאי כאחר גדול, לא היה קושי לחשוב על האנליטיקאי. ניתן היה לזהותו כאדון של השיח האוניברסלי. רק בסוף המאמר "פונקציה ושדה של הדיבור והשפה"17 מתאר לאקאן את דמות האנליטיקאי כדמות האדון של השיח האוניברסלי, או לכל הפחות כמישהו שיש לו היכולת לחולל סובייקטיביזציה של השיח הזה.
אם אנו חושבים על האנליטיקאי מנקודת המוצא של אובייקט a, כתוצר של האנליזה שלו, כבר לא כל כך בטוח שהאנליטיקאי קיים. אובייקט a איננו מן הסדר של האוניברסלי, כלומר יש אנליטיקאים, אך לא ה־אנליטיקאי. על כן יש טעם בכך שכל אנליטיקאי ישאל את עצמו מה הוא חסר ביחס לאיווי של האנליטיקאי.
כאשר לאקאן מדבר על האיווי של פרויד, הוא עושה זאת כדי להצביע על גירעון מסוים, חסר, כשל ביחס למה שהיה צריך להיות האיווי לדעת. דוגמה לכך הוא המקרה של דורה, שבו ניתן לאתר את ההשפעה של פרויד על דורה; הוא עצמו מעיד על כך. במקרה זה אפשר לראות באופן גלוי את הפנטזמה של פרויד על האופן שבו האישה מתקשרת לגבר, את הפנטזמה שלו על החלוקה המינית, על היחס המיני. כאשר דורה פונה לאישה האחרת, אנו מבחינים באיווי של פרויד שנחשף בדרישה שלו מדורה להכיר במר ק' כאובייקט האיווי שלה. זה מצדיק את האבחנה של לאקאן שדבר־מה אצל פרויד לא עבר אנליזה. דומה שפרויד רצה להניח במקום של הסובייקט את אושרו שלו, ובמקום האיווי לדעת — איווי מסוים לכוח.
אם נקצר — אליבא דלאקאן, האיווי של פרויד כרוך בכוח מפני שהוא כרוך ב"שם־האב". כאן בדיוק ממקם לאקאן את החלום של פרויד. דרך אגב, אפשר לקשור את ארבעת מושגי היסוד עם ההיפוך של הפסיכואנליזה. בהופכי של הפסיכואנליזה לאקאן רוצה להראות שישנו דבר־מה בפרויד שנותר קשור להופכי של הפסיכואנליזה, לשיח של האדון, בהיותו של השיח של האדון המִּבנה של הלא־מודע.
פרויד, שמגלה את הלא־מודע, משלם בכך שהוא נכבל אל השיח של האדון; הפסיכואנליזה הפרוידיאנית מזדהמת בגלל הגילוי של הלא־מודע; נדמה שפרויד מכפיף את המבנה של הפסיכואנליזה אל המבנה של הלא־מודע.
באופן הזה, החזרה אל פרויד, שלאקאן יוזם, איננה רק הצרנה של המושגים הפרוידיאניים, אלא גם העמדת האיווי של פרויד בסימן שאלה ומעין ניסיון לתקן איווי זה כדי לחדד את האיווי של האנליטיקאי.
בדוגמה של איש הזאבים מקבל הפציינט, בסופו של דבר, דמי מחיה מן האנליטיקאים תמורת הסכמתו לעבור אנליזה וכך להביא תועלת למדע. זה יכול להיות חלומו של כל אנליזנט: שהאנליטיקאים ייתנו לו כסף. מבחינה מסוימת, עניין זה מעיד על איזושהי פרוורסיה של האיווי לדעת שלבש צורה של כוח, שכן הדבר התרחש בשם המדע. האנליזנט הפך לאובייקט של הפסיכואנליזה כמו עבד שהאנליטיקאים, האדונים, קונים ממנו את האמת.
ישנו רצף בין הביקורת שמתח לאקאן על פרויד במישור של הריפוי האנליטי לבין הביקורת שמתח על המוסד האנליטי. הביקורת הקלינית על הכוונת הריפוי של פרויד והביקורת על ניהול המוסד עומדות זו לצד זו. אי־אפשר לבקר את הכוח המוסדי הבינלאומי מבלי להעמיד בסימן שאלה, בה בעת, גם את ההכוונה הקלינית, ומעבר לה, את האיווי של פרויד. זוהי הצעתו של לאקאן, שחשב שהקשר של פרויד עם שיח האדון, עם "שם־האב", היה תנאי הכרחי לגילוי הלא־מודע ולהמצאת הפסיכואנליזה.
המבנה של "האיווי של האנליטיקאי", שאנו חבים לאיווי של לאקאן, הוא מבנה אובייקטיבי. ברם, האם אינכם מבחינים במשהו אטום עבורכם באיווי של האנליטיקאי? האם יכולתם בעצמכם להמציא את המבנה של האיווי הזה? האם לא ניתן לומר שיש משהו מן האיווי של לאקאן במבנה של האיווי של האנליטיקאי?
אנו יכולים לשאול את עצמנו: מה אצל לאקאן אינו יכול להצטמצם לאיווי של האנליטיקאי? ולגבי כל אנליטיקאי, אחד אחד, ניתן לשאול כמה הוא שילם כדי שהאיווי שלו יתאים לאיווי של האנליטיקאי.
את זאת אנו מכנים המבחן של הפאס (la passe): לשאול מהן ההשלכות של האיווי של לאקאן. אין בזה חידוש של ממש. למעשה, זה לומר מה שאמרנו תמיד, אלא שנוספת לכך הסוגיה: האם דבריו של לאקאן הם מן האנליטיקאי או מלאקאן עצמו? אנו מעלים את החשש שמא האמירה הלאקאניאנית היא מצדו של לאקאן יותר משהיא מצדו של האנליטיקאי. אולם אם נרצה לומר שההיגד הוא מצדו של האנליטיקאי ככזה, עלינו לנמק זאת, להוכיח זאת. כך, בלתי נמנע הדבר שיועמדו בסימן שאלה הן האיווי של לאקאן והן האיווי של פרויד, ואם לא אנו נעשה זאת, יעשו זאת אחרים.
 
מהי מידת הסטייה של האיווי של לאקאן מן האיווי של האנליטיקאי? אולי נוכל ללמוד על כך מתוך האֶפוס — יצירתו של לאקאן עצמו. ישנו האֶפוס של לאקאן שמסופר על ידי לאקאן עצמו; זהו פרק ביצירת לאקאן על הגיבור לאקאן. מרגע מסוים ואילך לאקאן אינו מפסיק לשאול: מה אני בפסיכואנליזה? פרויד כתב את "ההיסטוריה של התנועה הפסיכואנליטית": זהו טקסט נפרד משאר הטקסטים. לעומת זאת אצל לאקאן ההיסטוריה הזאת נוכחת באופן קבוע; ישנה נוכחות מתמדת של ההיסטוריה, אמירות על ההיסטוריה הזאת; יש אף לומר כי ההיגדים של לאקאן אינם מאפשרים לשכוח שהוא זה שעומד מאחוריהם.
מצד אחד לאקאן מציג את הוראתו כמאמץ בכיוון של המדע; מצד שני אי־אפשר לומר שההוראה הזאת אינה רוכבת על גבי האיווי של זה שמלמד. נהפוך הוא, אצל לאקאן ישנם, יותר מאשר אצל פרויד, סימנים המעידים בעליל על האיווי של זה שמלמד.
אינני יודע אם יהא זה חילול הקודש לדבר על המיתוס של לאקאן, המיתוס שיצר הוא עצמו. אפשר לראות כיצד הוא עצמו מספר את ההיסטוריה שלו בכתבים, במאמר "על התקדימים שלנו";18 הבה ונראה כיצד נכנס לאקאן אל הפסיכואנליזה. ניתן לומר שהוא מספר דבר־מה על ה"פאס" שלו, על מה שהוביל אותו להתמקם כאנליטיקאי. לאקאן מספר על המהלך שעשה מן הפסיכיאטריה אל הפסיכואנליזה; הסיפור עובר דרך רשימה של שמות פרטיים. הוא מתאר כיצד עבר מקלרמבו לפרויד: ממורה אחד למשנהו.
כיצד תישמע לנו כניסתו של לאקאן לפסיכואנליזה אם נקרא בו מנקודת המוצא של האיווי שלו? אנסה לתרגם לכם את מה שאומר הטקסט "על התקדימים שלנו": "אפשר שבעוברנו בשערי הפסיכואנליזה נבחין מיד בפרקטיקה שלה בדעות קדומות של ידע, אשר הנן מעניינות הרבה יותר מאלה שבפסיכיאטריה, שכן חייבים לצמצמן בהקשבה היסודית".
דמו בנפשכם, פסיכיאטר צעיר שזה עתה בא בשערי הפסיכואנליזה ומתיימר להיות "זה שיכול לראות את מה שלא ניתן לראות מתוך הפסיכואנליזה". במאמר הזה לאקאן מתאר עצמו נכנס, לא כמי שבא ללמוד, בצניעות היאה למתחיל ששואף להחכים, אלא כמי שבא לחדש.
בשנת 1966, בהיותו בתוך הפסיכואנליזה, כמחדשה, הוא כבר מתרשם שהאנליטיקאים אינם מגיעים לשיעור קומתה. יש לומר שבטקסט הזה, שמוקדש לקלרמבו, לאקאן רואה בקלרמבו את המורה היחיד שלו בפסיכיאטריה, אף על פי שבתזה שלו מ-1932 — לא אקרא כאן את ההערה שלו — הוא מעמיד אותו מול כיתת יורים ומחסלו. לעומתו יאספרס (Jaspers), שזוכה לשבחים בתזה הזאת, אשר הוא מופיע בה כמנחה, מתכווץ בכתבים לפסאודו־מורה, מורה של מראית עין (semblant). דומה שהיחסים של לאקאן עם מוריו היו קשים למדיי. ומה לגבי פרויד? עם פרויד היחסים היו מסובכים אף יותר. איננו יכולים להתעלם ממידת הריחוק האישי יוצא הדופן שבו נקט לאקאן כלפי פרויד. את הסוגיה הזאת העליתי פעם בפניו, בפריז. לאקאן היה פסיכיאטר צעיר שהתלהב מהפסיכואנליזה. הוא דיבר וקרא גרמנית ברהיטות, ואף על פי כן לא טרח לצאת מפריז לווינה כדי להיפגש עם פרויד, שכידוע, דלתו הייתה תמיד פתוחה. כאשר פרויד עובר דרך פריז בדרכו ללונדון, כולם באים לפוגשו למעט לאקאן. אני חייב להודות בכך שזה תמיד עורר בי תמיהה, עד כדי כך ששאלתיו לפשר הדבר והוא השיב: "טוב, פרויד התארח בביתה של הנסיכה בונפרטה, והנסיבות היו מחייבות אותי לברך גם אותה, ואני לא רציתי...".
אני חייב לומר שהתשובה הזאת לא שכנעה אותי מעולם. לא השתכנעתי בכך שלא ראוי היה לעשות מאמץ כדי לפגוש את פרויד. נראה שישנה כאן איזושהי תעלומה. הכול היה בעיניי אפוף מסתורין עד אשר צריך הייתי לבנות לעצמי השערה שעל פיה לאקאן ביקר את פרויד בסתר ונתגלעה ביניהם מחלוקת, והמפגש לא עלה יפה. מכל מקום יש לי חשד שמשהו אכן התרחש ביניהם ועוד ייוודע הדבר...
גם אם זו מחשבת שווא, עדיין משעשע יותר לחגוג עשר שנים למותו של לאקאן באופן הזה ולא באירוע רשמי שמוקדש לחיפוש אחר דבר־מה שטרם התגלה בקריאה של לאקאן. בכל אופן, זהו היבט שלא הרבו לדון בו והוא עשוי לסייע בידינו להבין את לאקאן בצורה אחרת. לאקאן עצמו ניסה תמיד לראות את מה שפרויד לא ראה. וכבר במאמרו הראשון, "מעבר לעקרון המציאות",19 הוא מצהיר על שאיפתו לשוב אל הפרויקט הפרוידיאני ולהפוך את הקערה על פיה. כיצד הוא מנמק שאיפה זאת? אליבא דפרויד, עקרון המציאות עומד לשירותו של עקרון ההנאה. ללא הסיפוק של עקרון ההנאה, לא ניתן לקבוע מהו הממשי; במילים אחרות: יש בהנאה דבר־מה שנמצא מעבר לה, ואותו מכנה לאקאן התענגות.
מהו ה"מעבר" הזה של עקרון המציאות? למרות מה שאומר לאקאן בחלק השני של הטקסט, אנחנו יכולים להבין שהוא חיפש את הממשי מעבר לעקרון המציאות. הוא ביקש להגדיר את האקט האנליטי, מעבר לתהליכים המשניים, כדי לפנות אל הממשי. במובן מסוים, לאקאן מרמז לנו כי פרויד לא העניק לאקט האנליטי את הממד של ה"מעבר" של "מעבר למציאות". הגם שפרויד הבחין ב"מעבר" של "מעבר לעקרון ההנאה", האקט האנליטי אצל פרויד אינו חורג אל מעבר לתהליך המשני. רק בסוף דרכו פוגש פרויד את דחף המוות. ניתן להבין את השאיפה להעמיד את הפרויקט הפרוידיאני על ראשו כהחלטה להפוך את נקודת הסיום של משנת פרויד לנקודת המוצא. פירושו של דבר לקרוא מחדש את הפסיכואנליזה מנקודת המוצא של דחף המוות.
 
בין אם נקבל את ההשערה הזאת ובין אם לאו, נראה שבין פרויד לבין לאקאן נודד מכתב גנוב; לאקאן מתייחס אל הפסיכואנליזה כאילו הייתה מכתב גנוב שאינו מגיע ליעדו, ואל עצמו כמי שיוביל את הפרויקט הפרוידיאני אל יעדו האמיתי. זה יכול להסביר מדוע הסמינר על "המכתב הגנוב"20 הוא זה שפותח את הכתבים של לאקאן. המכתב הגנוב הוא אפוא סיפור היחסים בין פרויד ללאקאן.
אמת הדבר שפרויד ראוי להוקרתו של לאקאן בעבור הפענוח הפאלי של המיניות הנשית, אך גם נכון הדבר שלאקאן מנסה להוביל את הפסיכואנליזה אל מעבר לפאלוס, אל עבר האובייקט a, שהוא גם המַּפתח ל"מעבר לעקרון ההנאה". לאקאן מנסה ללכת אל מעבר לתסביך אדיפוס, כך שההופכי של פרויד הוא, לאמיתו של דבר, ה"מעבר לפרויד".
איננו יכולים להתעלם מכך שמרגע היכנסו לפסיכואנליזה נשען לאקאן על נקודות חיצוניות כדי לקרוא את פרויד. מלאכת הקריאה היא עניין מתמיד בתוך יצירתו של לאקאן: להניע את כתבי פרויד בעזרת מונחים חיצוניים ליצירה של פרויד; לחפש את נקודת ארכימדס, נקודות חיצוניות רבות ליצירתו של פרויד.
הנקודה הראשונה היא "שלב המראה".21 שלב המראה איננו דבר שנולד בפסיכואנליזה, מקורו בפסיכולוגיה; לאקאן הביא אותו אל תוך הפסיכואנליזה כדי להצדיק המשָׂגה של "אני" שהופכת את התפיסה הפרוידיאנית לחלקית.
הנקודה השנייה: כאשר לאקאן מציג את "התסביכים המשפחתיים"22 הוא מסתייע בסוציולוגיה. הוא מפתח מושג כללי ורחב יותר של התסביך, שלאורו התפיסה הפרוידיאנית מופיעה כחלקית ביותר.
הנקודה השלישית: כאשר לאקאן מוסיף לרדת אל תוך נבכי הפסיכואנליזה הוא מוצא את ההגדרה של האיווי, לא אצל פרויד, כי אם אצל הגל וקוז'ב (Kojève) (שם, אצל קוז'ב, לאקאן מוצא את ההגדרה של האיווי כאיווי של האחר).
הנקודה הרביעית: במפגש עם דה סוסיר ויאקובסון לאקאן פונה אל הסימוכין הבלשניים שהיו בלתי מוכרים לפרויד.
הנקודה החמישית: בהישענו על לוי־שטראוס בונה לאקאן את השלישייה של הממשי, הסמלי והדמיוני. באמצעות השלישייה הזאת הוא מעגן את הלא־מודע הפרוידיאני, מגדיר אותו כאיבר של הפונקציה הסמלית וכופה את חוקי המבנה שלו על כמה יסודות, כמו הדחפים, האימפולסים והייצוגים.
זהו אמנם רק חלק מן המסלול, אך די בו כדי לחשוף בפנינו את האיווי של לאקאן שלא להישאר אחוז על ידי פרויד. זהו איווי למצוא תמיד משענת חיצונית שתאפשר לו לסדר מחדש את השיח הפרוידיאני. החזרתיות של הנקודות החיצוניות מאפשרת למקם ולהכיר בנוכחותו המתמדת של האיווי הזה שלא ליפול שבי בידי פרויד.
עם הזמן גדלה נאמנותו של לאקאן לפרויד, אך לצדה גם מתרחבת עבודת הפענוח שלו. לאקאן מחפש משמעות אחרת לאות הכתובה של פרויד תוך כדי מהלך של ריקון מהוויה, Desêtre, במשמעויות הפרוידיאניות. במובן מסוים הוא מחולל מעין הדחה של המסמנים ושל המשמעויות של פרויד. הוא מניח במקומם מסמנים אחרים כדי להגיע בסופו של דבר לאותה אות פרוידיאנית. זהו הישג מתמשך אשר נובע אך ורק מן הניסוחים של לאקאן ביחס לאות, כך שבו־זמנית לאקאן יכול גם לומר: פרויד יקר ערך; היצירה שלו היא היחידה שמתאימה ללא־מודע. זו יצירה שאנו חייבים לפענח ככתבה. אצל לאקאן אמנם מתקיים פולחן של פרויד, אך יש להכיר בכך שהיצירה של פרויד מתאימה ללא־מודע משום שהיא עצמה שייכת לאותו סדר שהלא־מודע שייך אליו.
במובן אחד זו יצירה בעלת קישורים מסוימים, אך במובן אחר היא עיוורת למה שהיא עצמה אומרת. זו יצירה שדורשת פענוח. אלה הם שני הפנים של החזרה אל פרויד, שני הפנים של הנאמנות של לאקאן ליצירת פרויד. חייבים להיות נאמנים לאות של פרויד, כדי שאפשר יהיה להבינו יותר משהבין הוא את עצמו. כלומר, מן הבחינה הזאת, פרויד לא יודע. על נושא זה נשענת באופן עקבי עבודתו של לאקאן: קיימת אצל פרויד הדחקה שחייבים לאתר, הדחקה שנוכחת ביצירתו. פרויד לא אמר את אשר עשה באופן שראוי היה שייאמר.
לדוגמה, לאקאן ממציא את מושג הדחייה (forclusion) באמצעות גנבה של מסמנים מפרויד. הוא נוטל את המילה דחייה (Verwerfung) פרי עטו של פרויד ומניחה בהקשר אחר. בדומה למה שעשה דופאן, הבלש של אדגר אלן פו, כאשר לקח את מה שאיש לא ידע לראות כדי לעשות בו שימוש, כך שואל לאקאן את האות הכתובה של פרויד. הוא ממציא את מושג הדחייה (forclusion) ומציב אותו בלב המנגנון של הפסיכוזה כדי להבדילו מן ההדחקה הנוירוטית. בדומה לכך, לאקאן ממקם אף את עצמו כמי שנדחה מן התנועה האנליטית.
נדמה לי שדיברתי דיי למפגש הראשון. נותרו כמה דקות למי שרוצה להעיר או לשאול.
 
אנחלינה הררי: רציתי לשאול את מר מילר אם התסריט הדמיוני של המפגש שלא התקיים בין לאקאן לבין פרויד מקביל במשהו למה שישנו אצל פרויד ביחס לשרבר (Schreber): פרויד עבד עם הטקסט של שרבר, אף על פי שמעולם לא פגש אותו פנים אל פנים.
 
ז'"א מילר: אינני סבור שלאקאן חשב שפרויד היה פסיכוטי. אפשר שחשב שפרויד היה נוירוטי מדיי ובקושי עבר אנליזה; פרויד אינו אשם לגמרי בכך שהיה האנליטיקאי הראשון שהתוודע להיותו אנליטיקאי.
יתרה מזאת, היה זה לאקאן שאמר על עצמו שהיה בו מן הפסיכוטי. באבחנה העצמית שלו הוא אמר שהוא אישה, שהוא כפייתי, שהוא פסיכוטי. אם מבין השניים ישנו אחד שהוא פסיכוטי, הרי זה לאקאן; שכן הוא מצא בעצמו את הקפדנות של הפסיכוטי. התלונה שלו כלפי פרויד היא שהוא נכשל לגזור בקפדנות הראויה את מה שנבע מן המערך האנליטי, שהוא עצר אותו ולא בדק במלואו את מה שנבע ממנו. אם יש מישהו בסצנה הפרוידיאנית שניתן לדמותו ללאקאן, כי אז יותר משזהו שרבר זהו פליס (Fliess). מדובר בתשוקה, לא רק של לאקאן; יש אנליטיקאים רבים שמשתוקקים לעשות אנליזה לפרויד. לאקאן עושה זאת בצורה מתונה, ולאו דווקא בהתייחסות לחייו של פרויד אלא לעקבות האיווי שלו ביצירתו.
אשר ללאקאן, אין בכוונתנו לעשות לו אנליזה, אלא למצוא, בהזדמנות זו של יום השנה למותו — ולא נהפוך את זה למקצוע — כמה תווים ביצירתו שמצביעים, על פי עדותו שלו, על האיווי שלו.
 
דיאנה פבלובסקי: אני מבקשת התייחסות קטנה שתשווה את המפגש הזה שלא אירע בין פרויד ללאקאן, לנסיעה של וורטיס (Wortis)23 מארצות הברית לווינה, כדי לעשות אנליזה עם פרויד...
 
אנטוניו גודינו קאבאס: וורטיס הוא אמריקאי המבקש לעשות אנליזה אצל פרויד, אבל בו־זמנית הוא מתנצל בפני פרויד על בקשתו, על כך שהוא מטריד אותו. זה אמנם היה מפגש מוחמץ, אך הוא הוביל את וורטיס לא לוותר עוד על איוויו שלו. הייתי מבקש שתתייחס נקודתית למה שקרה עם לאקאן.
 
ז'"א מילר: אף על פי שלאקאן לא הלך לפגוש את פרויד, אין מה להשוות בין התרומה של וורטיס לאנליזה, שמצטמצמת לסיפור על האנליזה שלו אצל פרויד, לבין תרומתו של לאקאן.
 
דיאנה פבלובסקי: הייתי רוצה לשאול מדוע אתה מזמין אותנו לחשוב על האיווי של לאקאן?... טוב, נכון, הדבר עורר אותי... זה מוביל לכך שכל אחד מאתנו יחשוב על עצמו כעל אנליטיקאי, כל אחד... אבל בקונגרס הראשון של בודפשט, אחת המסקנות, נדמה לי שהיה זה אוטו ראנק (Rank) שהציע זאת, וזה מופיע ב"אנליזה סופית ואינסופית",24 הייתה הדרישה לאנליזה אינדיווידואלית כתנאי בפני כל אנליטיקאי, בעיקר בעקבות המקרה של טאוסק (Tausk).
הייתי רוצה לשאול אותך בעקבות הדיון שאתה עורך ביום השנה העשירי למותו של לאקאן, בקשר להשפעות שהיו למסמן "לאקאן" וליצירתו, מהם השינויים שאפשר לחשוב עליהם ביחס למערך האנליטי?
 
ז'"א מילר: עשר השנים שלאחר מותו של לאקאן לא די בהן כדי להתחיל לחשוב על שינויים במערך האנליטי, כל עוד לא נדע לאמוד את מה שלאקאן יצר בפסיכואנליזה. יש בכך מן הטוב ומן הרע. עליכם לסלוח לי, אבל יש כמה תלמידים של לאקאן, כמה אנליזנטים של לאקאן, שאינם מעידים על הצלחה מרשימה, ואני אומר זאת בלשון המעטה; מן ההכרח לחשוב על כך, מכיוון שגם דבר זה הנו תוצאה של האיווי של לאקאן. נדמה שבמובן מסוים — זוהי השערה — האיווי של לאקאן שיגע כמה אנשים. אם כך, ואני ממשיך בהשערה, היה עליי להצטער על חלק מתוצאות עבודתו של לאקאן, שכן האנליטיקאים האלה תמיד זועמים עליי.
עכשיו, עשר שנים לאחר מותו של לאקאן, הם מחוללים מהומות. אנחנו מחכים שיתעייפו. שוחחתי על כך עם גלוריה, שהייתה מזכירתו של לאקאן במשך שנים. בהתכווני לאחד מחברי הקבוצה הזאת אמרתי לה: איזו תוצאה טובה! גלוריה ענתה: אתה לא הכרת אותו כאשר רק הגיע לאנליזה אצל לאקאן!
 
אנטוניו קינט: מה שאתה מציג הנו חידוש של ממש עבורי, זהו מעין "לאקאן נגד פרויד" או "לאקאן מעבר לפרויד". דבר זה מפתיע אותי, מאחר שעקבתי אחר שיטתך בקורסים שלך. אנחנו רגילים ל"לאקאן נגד לאקאן", כלומר לאקאן בנקודה מסוימת בהוראתו נגד לאקאן בנקודה אחרת. זה יכול להוביל להופעתן של סוגיות והבהרות חדשות. אם נחשוב גם על "פרויד עם לאקאן", כפי שעשינו בקורס על "הפסיכולוגיה של חיי האהבה",25 כי אז נבחין בחתך מעניין שדרכו ניתן לחשוב על האיווי של לאקאן בהנגדה לאיווי של פרויד. עשר שנים לאחר מותו של לאקאן אתה גורם לנו לחשוב על איוויו של פרויד בהשוואה לאיווי של לאקאן. דבר נוסף שמצאתי מעניין בהצגת הדברים שלך, ואינני יודע אם לומר זאת עכשיו או מחר... מה שעורר את תשומת לבי, ועל כך אני רוצה לשמוע יותר, זה הקשר של האיווי של האנליטיקאי עם הרצון להתענגות.
 
ז'"א מילר: אשיב לשאלה הזאת במהלך המפגשים הספורים של הסמינר. מובן שישנו דבר־מה מ"לאקאן נגד פרויד" שלאקאן הסתיר במשך השנים ואשר מופיע בבהירות וללא עוררין החל מהסמינר ארבעת מושגי היסוד של הפסיכואנליזה... כאשר הוא משלם בגופו על תוצאות המוסד שהוליד פרויד. אבל מחר אשתף אתכם בעדות מדויקת מאוד שנמסרה לי בפריז כאשר הייתי עסוק במחשבות על האופן שבו מיקם לאקאן את יחסיו עם פרויד.
 
גברת X: רציתי לשמוע את דעתך באשר לשאלה אם בהתפתחות יצירתו של לאקאן קיים רגע של קרע ביחס לתגלית של פרויד.
 
ז'"א מילר: אני חייב להשיב שעל פי הבנתי אין שום נקודה שקיים בה חתך חריף בין לאקאן לבין הטקסט של פרויד. לאקאן רצה שהוא ופרויד יהיו בלתי ניתנים להפרדה. אבל, כיצד? כ-X ו-Y? כדון קישוט וסאנצ'ו פאנשה? מי יהיה דון קישוט ומי סאנצ'ו פאנשה? אני סבור שמבין השניים לאקאן הוא הדון קישוט. לאקאן הביט בפרויד כפי שדון קישוט הביט בסאנצ'ו פאנשה, כמי שעצר את האקט האנליטי על גבול המציאות. למרות פרויד, לאקאן הצליח להראות את האופי החָסֵר של האגו (das Ich), את האופי הבארוקי של ה-Ich; פרויד שמר על אידיאל של סינתזה של האני, וביחס לכך אנו יכולים לומר שזהו הפן הסאנצ'ו פאנשי של פרויד.
בה בעת, מן ההכרח לראות שבחייו הצליח לאקאן להחזיק את התנועה הפסיכואנליטית שלו בצורה טובה יותר מפרויד, שכן בסוף הפך פרויד מרוחק למדיי מהתנועה הבינלאומית. במובן מסוים הפך פרויד עצמו, אבי התנועה הפסיכואנליטית, לפסולת (déchet) שלה. כאשר הפך לאקאן לפסולת של התנועה הבינלאומית, בתוך המוסד שלו עצמו, הוא נפל עוד יותר למעמד האב של טוטם וטאבו. מתקיימת כאן מראית עין של רצח אב בידי הבנים שממשיכים, בשל חטאיהם, לנדוד בעולם.
טוב, נוכל אולי לעצור כאן לעת עתה. תודה על השאלות.