ספק חיים

א.

ביום שבו החלטתי לספר את סיפור חיי, אם אכן מדובר בסיפור ולא בצירוף של מאורעות אקראיים המתגלים לרצונם והמשנים צורה חליפות, ומתוך הנחה שההיזכרות, אם אכן תיעשה בשיטתיות ובקפידה, עשויה לחזק את הסיפור הזה ולשיירו בכוח המילים - שאנחנו הלוא יודעים מה מועט ומוגבל כוחן - באותו יום ממש ששנים הכשרתי את עצמי לקראתו, הופיע אלי יוסף טרומפלדור בחלום, בכובע מצחייה ושתי ידיו שלמות, ומלמל מספר משפטים לא מובנים ברוסית, שפת אבי, שאינני יודע לדבר בה, ואחר כך, לפני שהגיע אלי, שב על עקבותיו והתרחק לשפת מפרץ או לשון ים, גליפולי אולי, שכן עלה משם רעש מעורב של גלים וכלי תותח, וכשרציתי לעצור בעדו מללכת שמה כדי שלא יאבד את ידו ואחר כך גם את חייו בהרפתקה הנלוזה של מסירת הקומה העליונה לידי הערבים שהשתלטו על החצר, לא שעה לקריאותי חסרות הקול והלך ישר אל עתידו, שהוא עברי העִברי, אחד ממספר עברים אפשריים, ואני התעוררתי אל תוך ההווה הממושך וחסר הצורה שעובר עלי במקום הזה.
הופעת הרפאים של טרומפלדור עוררה בי חששות, שנוספו על ספקותי הישנים, באשר ליכולת להעתיק בכוח המילים את כל המראות והקולות, את כל התמונות הזכורות, על טעמיהן וריחותיהן, שחייב אני לכלול כדי להשכין סדר בסיפור חיי, ואף כי לכאורה היתה העובדה שההיסטוריה היא מקצועי ושאת מרבית שנותי הקדשתי לחקר המסודר של העבר עשויה להועיל, כיוון שאני אמון זה זמן רב על מיונם של אירועים ועל בדיקתה של כל עובדה ועובדה בפרוטרוט המעורר בי לעתים, יש להודות, בחילה, נדמה לי שהמשמעת שרכשתי לא תעמוד לי עתה לעזר במעשה הסיפור הזה, שלא היתה לו ואינה יכולה להיות לו גרסה אחת, משום שכוח הזיכרון בדאי ואין לסמוך עליו.
וההתחלה היא בעצם בזיכרונם של אחרים שחיו פעם או מתו מכבר, ההתחלה משתקפת בתוך מראה נודדת של מוחות הנמצאים כבר מתחת לעפר, כי שם בלבד ישנה צללית לבנבנה אחת מטושטשת שהיא אני כפי שהייתי מכבר, וייתכן שרק מן המקום ההוא אוכל אולי לאפיין, בעזרת רגעים לא אחראיים של היזכרות מקרית, אותו תחום שריר של פרטיות שלי שאין לה, בינינו, כל סיכוי של ממש להתקיים עוד זמן רב.
ועכשיו ערב של חורף במקום הזה שאני מנסה לתת בו סימנים: חדר במלון כלשהו מכוסה בשטיח של ירוק ארסי, כיסאות כשירים אחדים, חלון שממנו מתגלה נוף של עיר גדולה, מערבית: ניו יורק כנראה, עיר בדמדומים של ערבית והקור חסר ברק ומסב חרדות, וחורף עז פה, חורף שאינו שלנו. אני ניגש לחלון ומתבונן באנשים העוברים למטה, מרחק של קומות רבות, מכורבלים וצנופים, אנשים זעירים בתאוצה, מונעים על הבימה הצחה של החורף, אבל הם אינם מענייני, ומעל לבניינים, המוארים והולכים לאטם, השמים מחשיכים ומאבדים צורה, נעשים חלל חסר תחומים, ומעבר לבתים רואים נהר מוגה עדיין באור שלא מן העולם הזה.
במהרה יבוא הזמן לרדת אל בין האנשים כדי לייחס אותם לסיפור הזה, לעצור את הבשר ודם הזר, המתנועע כרצונו, לשים יד על כתף ולראות פה נפער, לראות שיניים ולשמוע, ייתכן גם זה, הברות ראשונות של התקשרות. אולם הרעיון לרדת מן החדר אל הרחוב מעורר בי תחושת תפלות, כמו שחייה ארוכה בבריכה מצד לצד כדי לחלץ איברים ללא תקווה להגיע לשום מקום, וגם תיעוב קל, המונע אותי מלדובב את הבריות הבדויות למטה ברחוב, המנותקות ממני, לשמחתי, והמקושרות ודאי זו עם זו ברשת מחתרתית בלתי נראית המעבירה ביניהן שיחות ומחשבות ללא הרף.
ובמקום הזה, שעשוהו אנשים זרים למחייתם, מוטל עלי אפוא לראות את עצמי כמי שהיה אך גם כמי שיכול היה להיות בין הרבים, כפי שהייתי מסתמא אבל גם כפי שעלה במחשבתי להיות.