פרולוג
״את גם מרגישה את זה? אני מרגיש שהם באו בשבילנו.״
היא רעדה מתוך חולשה, והוא לא ציפה שתבין. הוא דיבר בקול, משתף אותה, כתמיד.
״אני מפחדת,״ אמרה בקול חרישי.
עיניו החומות הגדולות של טריסטאן הביטו בה בחמלה. הוא התאמץ לשלוח אליה מבט מלא ביטחון, אך כל שיכול לעשות היה להתרומם ברעד קל מהכיסא המתולע והמשחיר, למשוך מהרצפה שמיכה סיבית שנראתה כמו גוש צמר לא מעובד, ולכסותה כמעט עד לראשה.
היא אזרה כוח ושלחה אליו מבט עצוב שאמר, אני יודעת שהיית עושה יותר אילו יכולת.
בפינת החדר, על מיטה קטנה רעועה, נם פעוט כבן שנתיים. מדי כמה שניות שלחו אליו ההורים מבט מפוחד.
מחוץ למבנה נשמעו צהלות, רעשים חזקים, קול דרדור אבנים והתנגשות מתכות. עדיין מרחוק.
טריסטאן היטה את אוזנו אל הקיר כדי להיטיב לשמוע.
״הוא יהרוג את כולם,״ אמרה אשתו בקול מר ובעיניה נצצו דמעות.
״אם בְּלָאדְרִיק נמצא איתם, אולי הם לא ייכשלו.״
״בְּלָאדְרִיק לא כאן.״
פניו של טריסטאן נפלו, כאילו דבריה קבעו את המציאות.
פיצוץ קרוב יותר הרעיד את החדר. הם הביטו בפעוט ושלחו זה אל זה מבטים כה כאובים, עד שלחלוחית פשטה גם בעיניו של טריסטאן. אלא שלבד מלהמתין לא היה להם דבר לעשות.
״אני חושבת שהם נכשלו.״
הרעש התרחק עד שכמעט פסק.
עיניו של טריסטאן נפערו בהבנה כואבת. ״קיוויתי שאחרי הניסיונות הקודמים הם ילמדו,״ אמר ומחה בכעס דמעה שפרצה מבעד למחסום עפעפיו.
שלושה פיצוצים קרובים נשמעו, ואז קרקושי מתכות, קריאות וזעקות. הפעוט בפינה התעורר בבהלה. טריסטאן רצה להרים אותו בזרועותיו ולהרגיע אותו, אך פיצוץ נוסף נשמע ובקיר חדרם נפער חור גדול. אבנים התעופפו לתוך החדר. ענן אבק לבן גרם להם לסוכך על עיניהם לכמה שניות. כשהסירו את ידיהם, הספיקו לראות מישהו מטפס לתוך החדר.
האיש פרץ פנימה בבגדים קרועים ורטובים.
טריסטאן כמעט נפל לאחור. הפעוט בכה כשהאיש לפת את טריסטאן בחיבוק.
״בילי?״ נאנק טריסטאן.
״אתה נראה נורא,״ אמר בילי בדמעות אושר.
״בילי... בילי...״ ייבב טריסטאן.
גם אשתו ייבבה, אך הפעם מהתרגשות.
״אני יודע,״ ליטף בילי את שערו בצער, והוסיף בדחיפות, ״אין לנו זמן, טריס. תצליח לרדת את כל הקומות לבד?״
״כן,״ טריסטאן התנתק ממנו. ״אבל הדלת חזקה מאוד.״
בילי התקרב לחור שבקיר. ״מי אמר שיוצאים מהדלת?״ אמר, וקפץ.
טריסטאן רץ לחור והביט למטה: כארבעה מטרים!
״יחד,״ אמר לאישה.
היא הזדקפה ברעדה והנהנה.
״בוא,״ הרים טריסטאן את הפעוט בזרועותיו, ובלי להסס זינק למטה.
הוא נחת על הקרקע החשוכה לקול צהלות שמחה.
מייד לאחריו נחתה רייצ'ל אשתו.
״טריסטאן! רייצ'ל!״
״ווסטלי? ניית'ן?״ זיהה טריסטאן מבעד לעיניים דומעות.
״אין זמן לזה עכשיו,״ פיזר בילי את החגיגה. ״עוברים לשלב ט', מייד.״
״שלב ט'?״ שאל טריסטאן.
חבריו תמכו בו משני צדדיו וחייכו.
גם בילי חייך. ״עברנו הרבה הלילה.״
בתוך שניות הסתדרו כולם בשורה מאחורי בילי, טריסטאן ורייצ'ל. רייצ'ל התקשתה לעמוד, על אף סיועה של אישה אחרת. אנשים שלחו מבטים סקרניים בפעוט שטריסטאן החזיק, וזה בחן את החבורה החדשה במבטים מבוישים.
״יצאנו!״ צעק בילי.
הם רצו לעבר חלקה האחורי של הטירה השחורה, שהיה מואר בזרקורים ובאבוקות.
טריסטאן שלח מבט אל הכניסה הראשית לטירה, שם שרר תוהו מוחלט. חלקים של צריחי הטירה הקדמיים נשרו בוערים, אבנים ענקיות התעופפו בתוך הטירה ובחוץ ופגעו במי שחצה את מסלולן, ענפים ועצים שלמים התעופפו, חיצים נורו, ומדי פעם נראה גם בן אדם מתעופף בזעקות.
תקווה קלושה פיעמה בליבו של טריסטאן: האם אדון הטירה נפל?
הם הגיעו לשער אחורי מוזנח וסגור, מוקף גדרות תיל שלא הותירו פתח ליציאה, אבל השער נפתח באיטיות לעיניהם.
״אנחנו עומדים להיכנס לאזור לא מוכר,״ הפנה בילי את ראשו אליהם. ״עיניים פקוחות ואוזניים הרבה יותר מ...״
שריקות חדות נשמעו וחיצים החלו לפלח את גופם של בני החבורה. צרחות מקפיאות דם נשמעו, והפצועים הוטלו על האדמה במהירות. אלו שלא היו פצועים שלפו חרבות, קשתות, מגינים וגרזינים והסתערו אל בין העצים החשוכים. חבלים נכרכו סביב קרסוליהם של ארבעה מתוך המסתערים, והם נפלו ארצה, כשראשיהם נחבטים בקרקע. לאחר מכן הם הונפו אל על ונותרו תלויים באוויר כבובות מריונטה מעולפות.
ווסטלי, איש שנראה כמו הר קטן, שלף גרזן ענקי ונעלם בין העצים בשאגה צורמת. בילי וניית'ן הקיפו במגינים את טריסטאן, רייצ'ל ובנם וגוננו עליהם מפני חיצים שעדיין התעופפו באוויר. רייצ'ל חטפה מגן מגופתה של אחת מחבורתם ששכבה דוממת על הקרקע. היא שלפה גם חרב דקה והשליכה אותה אל טריסטאן. הוא הביט בחרב בערגה וסקר במבטו את השרועים על הקרקע סביבו כמחפש דבר מה נוסף. ״חסרה לי עוד אחת...״ מלמל.
עיניה של רייצ'ל יקדו בכעס איום. ״הם יכלו לפגוע בו...״ סיננה.
הפעוט הצטנף מאחוריה.
צרחות של קולות מוכרים נשמעו מבין העצים. טריסטאן פרץ בריצה לעבר העצים החשוכים.
״טריסטאן, לא!״ צעק בילי, מיהר אחריו, אחז בידו וגרר אותו לאחור.
״עזוב אותי!״ בערו עיני טריסטאן בזעם והוא ניסה להתנער. ״אתה יודע שאני אקרע אותם לגזרים!״
״מישהו חייב להמשיך עם הילד,״ אמר בילי בתחינה.
טריסטאן עצר. הפעוט הביט בו בעיניים חומות גדולות.
״אנסה להגן על רייצ'ל ועל מי שנשאר,״ המשיך בילי. ״אסור שהוא יצליח לקחת את הילד שלך שוב.״ הפעוט הוא החשוב ביותר, יותר מהם עצמם. ברור שהם הפסידו. צריך להשתמש בנותרים להסחת הדעת ולאפשר לטריסטאן לברוח עם הילד. ״אל תבזבז זמן, טריסטאן, קח את הילד ולך,״ אמר.
רייצ'ל הביטה בהם בעיניים מלאות דמעות.
״אני אשמור עליו, רייצ'ל,״ נשבע טריסטאן, הרים את הפעוט והחל להתרחק.
הוא עצם את עיניו בכאב כששמע את גניחתו של בילי הרחק מאחוריו.
•
טריסטאן רץ בין העצים, הצלצולים והשאגות ונעלם. בילי יחזיק מעמד למשך זמן מה, בתקווה שזה יספיק. הקולות נעשו מרוחקים יותר ויותר ולבסוף הוא מצא את עצמו ביער חשוך, עטוף בדממה.
הוא היה תשוש, אבל ידע לאן עליו ללכת. אל הכפר הקרוב, המקום היחיד שבו אנשים מסוגו יכולים לקבל את העזרה שהם זקוקים לה. הוא הידק את אחיזתו בפעוט והתנשף בכבדות. ואז חש שצופים בו. אבל מי? אם זה אחד מאנשיו של אדון הטירה, הוא היה תוקף כבר.
לך מכאן, ניסה טריסטאן לשלוח אליו מחשבה, אך האיש לא היה מסוגל להקשיב למחשבותיו.
טריסטאן שב לרוץ, והפעם האט מעט. נותרה לו לפחות שעה של ריצה עד לכפר, ואם ימשיך בקצב מוגבר, יתמוטט. העוקב לא הטריד אותו עוד, וטריסטאן קיווה שהצליח לחמוק ממנו. אם אנשי הטירה הרודפים אחריו ימצאו את האיש, הם ישימו קץ לחייו מייד לאחר שיאלצו אותו לומר להם לאיזה כיוון ראה את טריסטאן רץ.
ואז זה קרה, מהר מכפי שציפה. טריסטאן הוצף בתחושה חזקה שמישהו נוסף עוקב אחריו. זה הלך והתקרב, עדיין היה במרחק רב, אך הנוכחות הייתה שונה מקודמותיה.
לא היה לו ספק, אדון הטירה רודף אחריו בעצמו.
טריסטאן נמלא אֵימה. אין לו דרך להגן על בנו במצב הנוכחי. הוא החיש את ריצתו, אך ידע שייתפס בטרם יספיק להגיע אל הכפר. הוא הביט בעיני הילד שלו. הוא לא מסוגל לתת לַיצור המרושע ההוא להמשיך להחזיק בילד.
הוא נעצר ממרוצתו והעמיד את הפעוט על הקרקע. ״רוץ,״ אמר.
הפעוט הביט באביו בשאלה.
״רוץ לשם,״ הצביע טריסטאן והורה לבנו את הכיוון. ״רוץ, אבא מסתכל.״
הפעוט עשה צעד מהסס.
טריסטאן עצם את עיניו והתרכז.
לך קדימה, רוץ.
הפעוט הסתובב והחל לרוץ קדימה, בבלבול.
זהו זה, תמשיך לרוץ ואל תסתובב.
הפעוט נעלם מעיניו.
טריסטאן, כואב ודומע, התרכז שוב, מנסה להרגיש את האיש שעקב אחריו.
קח אותו למקום מוגן, חשב בכל עוצמתו.
הוא לא קיבל תשובה.
״קח את הילד שלי למקום מוגן...״ לחש, ואז שאג בראשו את שם הילד. אולי האיש יצליח לשמוע את זה, ואולי יום אחד הם יוכלו לחפש אותו לפי השם.
או אז הפך טריסטאן את פניו לכיוון הנגדי והתחיל לרוץ. אדון הטירה יבוא אחריו. הוא ייתן לבנו שהות ארוכה ככל האפשר.
•
הפעוט המשיך לרוץ. זה מה שאבא רוצה. הדבר היחיד שחש היה הרגשה רעה ומוזרה. איפה אימא? הוא רצה שהיא תהיה כאן איתו ותחייך אליו. הכול מסביב היה חשוך ומפחיד. הרוח השורקת בין העצים, הדממה המאיימת והאפלה שעטפה הכול היו המקום האחרון שבו רצה להימצא לבד.
אבל זה מה שאבא רצה, והוא לא יכול להתנגד. זה היה לו מוזר. חלק ממוחו רצה כעת דברים אחרים. הוא רצה לבכות. הוא לא הבין. הכול היה מפחיד ולא טוב.
הוא הביט קדימה. לרגע שכח לבכות והאט את מרוצתו הכפויה. נראָה לו שזה איש. הוא ראה בחושך רק את רגליו. הוא פחד, ונעצר. פנים הביטו בו.
״בוא,״ אמר האיש וקרא בשמו.
איך האנשים הגדולים תמיד יודעים הכול? הילד ראה לפעמים אנשים חדשים, אבל היה נצמד להוריו, ולא ידע את שמם. והאנשים הגדולים תמיד ידעו להגיד את שמו, ואמרו זאת בחיוך. האם ההורים גילו להם?
האיש קרא שוב בשמו והתקרב. ״בוא איתי.״
ובאותו הרגע ביצע גורלו תפנית חדה. שכלו הצעיר לא יכול להבין שעתיד העולם השתנה. הרוח השורקת איבדה כל משמעות כשנאסף בשתיקה בידי הזר שהוביל אותו אל חיים חדשים ושונים בתכלית. לא היה לו מושג שאנשים ינשמו לרווחה כשייוודע להם שהצליח להימלט, אף אם הכירוהו משמועות בלבד.
טובתו האישית לא עמדה בראש מעייניהם של כולם. אולם ברגע שהשיג אותה בבריחה מידיו של אדון הטירה, הם בירכו על הגורל הטוב של הלילה הזה, וקיוו - לטובתם - שיימשך.
