קרוב ללב הפראי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
קרוב ללב הפראי
מכר
מאות
עותקים
קרוב ללב הפראי
מכר
מאות
עותקים

קרוב ללב הפראי

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

קלאריס ליספקטור

קלריס ליספקטור נולדה ב-1920 בעיר צ'צ'לניק שבאוקראינה, למשפחה יהודית שהיגרה יחד אתה לברזיל בעודה פעוטה. ליספקטור למדה משפטים, אם כי לא עסקה בעריכת דין, ועד 1960 שהתה עם בעלה הדיפלומט תקופות ארוכות מחוץ לברזיל. באותה שנה שבה להתגורר בריו דה ז'ניירו, שבה נפטרה מסרטן ב-1977, יום אחד לפני יום הולדתה ה-57.

יצירתה של ליספקטור עוסקת ברגעים בחיי דמויותיה, לכאורה רגעים קטנים, שהאירועים המתוארים בהם הם כמעט חסרי חשיבות; אך, לאמיתו של דבר, ההתרחשות הפנימית והאינטימית היא אינטנסיבית מאוד, והרגשות האנושיים המורכבים פועלים בה בעוצמה רבה.

תקציר

"קרוב ללב הפראי", רומאן מרעיש ופורע סדר, היה ספר הבכורה של קלאריס ליספקטור, הסופרת הברזילאית־יהודייה. לאחר שהבאנו לקוראים בארץ את "אושר סמוי",  "קשרי משפחה / שעת כוכב", ו"דרך הייסורים של הגוף של"ה, אנו חוזרים אל הכניסה הדרמתית של ליספקטור לספרות הברזילאית (ומכאן נמשיך בתרגומים נוספים של ספריה, לפי הסדר).
 
"קוסמת שמהפנטת את הקוראים", כתבו עליה בישראל כשיצאו התרגומים הקודמים, "מצטרפת לרשימה של גדולי המספרים בכל הזמנים"... "פנינה נדירה שממשיכה לקדוח בזיכרון שנים אחרי הקריאה".
 
כש"קרוב ללב הפראי" ראה אור בברזיל ב־1943 היתה ליספקטור בת ה־23 שם לא־מוּכּר, אך מיד פרץ בעיתונות ובכתבי־העת מה שכונה "הוריקן קלאריס", והרומאן תואר כ"נס ספרותי", "אירוע מכונן בספרות הברזילאית", "הרומאן הגדול ביותר שכתבה אי־פעם אשה בלשון הפורטוגזית". עד היום היא גיבורת תרבות בברזיל.
 
העובדות החיצוניות של חיי ז'וּאָנָה, גיבורת הרומאן, מבטיחות דרמה הולכת וגוברת: ילדוּת של ילדה־משוררת בלי אִמהּ ועד מהרה גם בלי אביה, הדודה שהילדה "הנחש" לא מסתדרת איתה, התאהבותה במורה "שמלמד אותה לחיות", "ההתבגרות המינית הצומחת מסתורית", הפנימייה, החתונה, הגילוי שבעלה לא באמת עזב את ארוסתו שקדמה לה, המאהב המוזר שחשוב לה לא לדעת את שמו, נטישת הבעל, היעלמותו של המאהב.
 
הרשימה הזאת, שחלקה נמסר מוקדם בספר, אינה ספוילר. עובדותיה הן פיגומים חיצוניים שאפשר להסיר בתום הבנייה. 'הרכילות' החיצונית הזאת כמו ניתנת רק בלית־ברירה, כשִׂרטוט מקוטע ומטושטש, בלי ריפוד של נסיבות, והקוראים יוצאים ממנה וחצי סקרנותם בידם. זה כך מפני שבחזית עומדים המונולוגים הפנימיים (הישירים או העקיפים), המוסרים את זרמי התודעה של ז'וּאָנָה ושל בעלה, עם אימאז'ים ומחשבות המותירים אותנו פעורי־פה.
 
ז'וּאָנָה, אשה היפר־רגישה ופזורה, עסוקה לאורך ההתרחשויות בניסיון להקשיב למלמול של המרכז שלה, לקו־המנחה החמקמק של קיומה. היא תוהה בלי־הרף: מה פירוש שאני חיה? איך יודעים שחיים? מה זה לא־לחיות (בשונה מִלָמוּת)? יותר מאשר לזרם המחשבות, לתחושות ולקליטות החושיות שלה, אנו עדים ל'קומה שנייה': להסתכלותה בתחושות ובמחשבות, להתמודדותה עם הכלא של המושגים המוכנים־מראש ועם המלים, המסלפים את מה שמרגישים ובולמים את הרגע הרענן, המלא והעצמאי.
ז'וּאָנָה מאמנת את עצמה לחופש: שיהיו לה דברים מבלי שהיא תהיה בבעלותם של הדברים; שתוכל להתרחק מן האזור שבו יש לדברים צורה קבועה, שֵׁם מוצק ולא משתנה. רק בסיום, כשהיא לראשונה מאז ילדותה בלי גבר בחייה, בלי אותו קשר כולא שמביא אותה בהכרח לוויתור על משהו מעצמה – היא סוף־סוף לבדה, נטושה, מאושרת, קרובה ללב הפראי של החיים.
 

פרק ראשון

האב...
 
מכונת־הכתיבה של אבא תיקתקה טַק־טַק... טַק־טַק־טַק... האורלוגין התעורר בְּטִין־דְלֶן נטול אבק. הדממה הזדחלה לה זזזזזז. ארון־הבגדים, מה הוא אמר? בגדים־בגדים־בגדים. לא, לא. בין האורלוגין, מכונת־הכתיבה והדממה היתה אוזן כרויה, גדולה, ורודה ומתה. בין שלושת הצלילים חיברו אור היום וחריקת עלעלי העץ שהתחככו זה בזה קוֹרנים.
 
היא הצמידה את המצח לזגוגית החלון הבוהקת והקרה והביטה אל החצר של השכן, אל העולם הגדול של התרנגולות־שלא־ידעו־שהן־עומדות־למות. ויכלה להריח כאילו ממש קרובה לאפה האדמה החמה, הדחוסה, הריחנית כל־כך ויבשה, שהיא ידעה גם ידעה, ידעה גם ידעה שתולעת זו או אחרת התמתחה בה לפני שאכלה אותה התרנגולת שבני־האדם עמדו לאכול.
 
היה רגע גדול, דוֹמם, בלי שום דבר בתוכו. פערה עיניים, חיכתה. שום דבר לא בא. לָבָן. אבל פתאום התניעו את היום בטלטלה והכל החל לפעול, מכונת־הכתיבה מטרטרת, הסיגריה של אביה מעלה עשן, הדממה, העלעלים, העופות המרוטים, הבהירוּת, הדברים שבים לְחיים חופזים כמו קומקום רותח. היה חסר רק הטִין־דְלֶן של האורלוגין שיִיפָּה כל־כך. עצמה את העיניים, העמידה פנים שהיא שומעת אותו, ולצלילי המוזיקה הלא־קיימת והקצובה הזדקפה על קצות הבהונות. עשתה שלושה צעדי ריקוד קלילים מאוד, מכונפים.
 
אז הסתכלה פתאום על הכל בסלידה, כאילו אכלה יותר מדי מהבְּלילה הזאת. "אוֹי, אוֹי, אוֹי..." גנחה חרש עייפה, ואחר־כך חשבה: מה יקרה עכשיו עכשיו עכשיו? ותמיד בטיפת הזמן הבאה שום דבר לא היה קורה אם המשיכה לחכות למה שיקרה, אתה מבין? היא סילקה את המחשבה הקשה והסיחה את דעתה בתנועת כף רגל יחפה על רצפת העץ המאובקת. חיככה את הרגל וליכסנה מבט אל אביה, המתינה למבטו קצר־הרוח והעצבני. אבל שום דבר לא בא. שום דבר. קשה לשאוב אנשים כמו שואב־אבק.
 
 
– אבא, המצאתי שיר.
 
– מה שֵׁם השיר?
 
– אני והשמש. – לא חיכתה הרבה ודיקלמה: – "התרנגולות בחצר כבר אכלו שתי תולעים אבל אני לא ראיתי".
 
– כן? איך את והשמש קשורות לשיר?
 
הביטה בו רגע. הוא לא הבין...
 
– השמש נמצאת מעל לתולעים, אבא, ואני חיברתי את השיר ולא ראיתי את התולעים... – הפסקה. – אני יכולה להמציא עוד שיר ממש עכשיו: "הו שמש, בואי לשחק אתי". ועוד אחד יותר ארוך:
 
"ראיתי עננה קטנטנה
 
התולעת המסכנה
 
נדמה לי שלא ראתה".
 
– יפהפיים, קטנטנה, יפהפיים. איך מחברים שירים כל־כך יפים?
 
– זה לא קשה, פשוט אומרים אותם.
 
כבר הלבישה את הבובה, כבר הפשיטה אותה, דִמיינה אותה הולכת למסיבה וזוהרת בה בין שאר הילדות. מכונית כחולה עברה על גופה של אַרלֵט, הרגה אותה. אחר־כך באה הפֵיָה, והילדה שבה לתחייה. הילדה, הפֵיָה, המכונית הכחולה לא היו אלא ז'וּאָנָה, אחרת היה המשחק שיעמום. תמיד מצאה דרך להיכנס לתפקיד הראשי בדיוק כשהאירועים האירו דמות זו או אחרת. עבדה רצינית, שקטה, זרועותיה לאורך גופה. לא היה לה צורך להתקרב אל אַרלֵט כדי לשחק איתה. אפילו מרחוק היו הדברים בבעלותה.
 
השתעשעה בקרטונים. הביטה בהם לרגע וכל קרטון היה תלמיד. ז'וּאָנָה היתה המורָה. אחד מהם טוב והאחר גרוע. כן, כן, אז מה? ועכשיו עכשיו עכשיו? ותמיד שום דבר לא בא אם היא... זהו.
 
היא המציאה איש קטן בגודל האצבע המורָה, לבוש מכנסיים ארוכים ועונב עניבת פרפר. היא החזיקה אותו בכיס של מַדי בית־הספר. האיש הקטן היה פנינה ממש, פנינה של איש מעונב, היה לו קול עבה והוא היה אומר מתוך הכיס: "הוד־מלכותה ז'וּאָנָה, התואיל בטובה להקשיב לי רגע, התוכל הוד־מלכותה להפסיק רק לרגע את התמיד־עסוקה שלה?" ואחר־כך היה מצהיר: "אני עבדך, נסיכה. רק תצווי ואני מוכן לעשות".
 
– אבא, מה אני יכולה לעשות?
 
– לכי ללמוד.
 
– כבר למדתי.
 
– לכי לשחק.
 
– כבר שיחקתי.
 
– אז תפסיקי לנדנד.

קלאריס ליספקטור

קלריס ליספקטור נולדה ב-1920 בעיר צ'צ'לניק שבאוקראינה, למשפחה יהודית שהיגרה יחד אתה לברזיל בעודה פעוטה. ליספקטור למדה משפטים, אם כי לא עסקה בעריכת דין, ועד 1960 שהתה עם בעלה הדיפלומט תקופות ארוכות מחוץ לברזיל. באותה שנה שבה להתגורר בריו דה ז'ניירו, שבה נפטרה מסרטן ב-1977, יום אחד לפני יום הולדתה ה-57.

יצירתה של ליספקטור עוסקת ברגעים בחיי דמויותיה, לכאורה רגעים קטנים, שהאירועים המתוארים בהם הם כמעט חסרי חשיבות; אך, לאמיתו של דבר, ההתרחשות הפנימית והאינטימית היא אינטנסיבית מאוד, והרגשות האנושיים המורכבים פועלים בה בעוצמה רבה.

סקירות וביקורות

והמילים התגלגלו בלי לחדול רומן הביכורים של קלאריס ליספקטור מצטיין בעיקר בנרקיסיזם, התחנחנות ויומרנות

אילו התבקשתי למנות על אצבעות כף ידי את התכונות העיקריות של ספר הביכורים של קלאריס ליספקטור, 'קרוב ללב הפראי', הייתי מציינת בוסריות, התחנחנות, להג, יומרנות, ואת האצבע המורה - המאשימה - הייתי שומרת ללא ספק לתכונה הדומיננטית בספר הזה: נרקיסיזם. "סופרים הם האנשים הנרקיסיסטים ביותר", אמרה סילביה פלאת, והוסיפה שהיא ודאי יודעת, מאחר שלא מעט מחבריה הם בדיוק כאלה. ידידיו הקרובים של הסופר הגדול פטריק וייט סיפרו אחרי מותו איך היה מקבץ סביבו את מעריציו ומרביץ בהם השפלות איומות מתוך תחושת גדלות מבהילה.

אם מוסכם שסופרים הם נרקיסיסטים בלתי נסבלים, למה שניטפל דווקא לליספקטור? אולי משום שהסוד הטמון ביצירה ספרותית משמעותית הוא ההפרדה בין אישיותו של הסופר לבין יצירתו. נרקיסיסט איום ככל שיהיה, סופר טוב ישכיל לפנות לקוראיו מקום ביצירתו, יזמין אותם פנימה לשחק ולהיבהל, לקרוא שם קריאה אישית משלהם. ואמנם, כך מתאר פטריק וייט, אותו מגלומן סדיסטי בן זמנה של ליספקטור, את גיבורת ספרו 'סיפורה של דודה': "היא הלכה ועמדה בתוך הראי שבקצה הפרוזדור, על יד חדר התפירה המלא חוטים, והראי הישן דמה לים ירוק שהיא שוחה בו, מלאה חלקות ונקודות של אור זהב... אבל הפנים היו הפנים הצהובות הארוכות והכחושות של תאודורה גודמן, שאומרים עליה שהיא מכורכמת" (תרגום: אמציה פורת). כמה עדינות ושובבות ואנושיות בכמה שורות. וכן, גם וייט לא פראייר, וגם לו יש לשון חד-פעמית וזרם תודעה פתלתל, "עם אימאז'ים ומחשבות המותירים אותנו פעורי פה", כפי שנכתב בגב ספרה של ליספקטור. אלא שבניגוד לליספקטור, אין אצל וייט שמץ של בלבול מוח מרוכז בעצמו, מלא בהשתבללויות תודעה כעין אלה של ז'ואנה, הגיבורה של ליספקטור, אישה שגדלה עם אביה ואחר כך אצל דודיה, נישאה לאוטאביו שבוגד בה עם ארוסתו לשעבר, ומנהלת פנקס אהבהבים כפול עם מורה מנעוריה ועם מאהב פגיע ומיוסר.

כל הגברים בחייה - אביה, בעלה, המורה והמאהב - כולם נאלצים לספוג מפיה של ז'ואנה הגיגים שונים ומשונים: "כבר עלה על דעתך שנקודה, נקודה אחת ויחידה חסרת ממדים, היא שיא הבדידות? נקודה לא יכולה לסמוך אפילו על עצמה, מה שלא יהיה היא מחוץ לעצמה"; "ולדעת בראש ובראשונה שהאדמה מתחת לכפות הרגליים היא כה עמוקה וכה סודית, שאין מה לחשוש מפלישת ההבנה שתמוסס את המסתורין שלה"; "וגם היה אפשר לחכות לרגע שעומד לבוא... לבוא... ולפתע מזנק ונעשה הווה ופתאום נמוג... ועוד אחד שעומד לבוא... לבוא..." ועוד כהנה וכהנה, עד שלרגע אחד מתפרץ אוטאביו מתוך הספר וזועק: "הו, חוסי עליי" - אבל למורת רוחו של הבעל, ולאימתו של הקורא, "היא רצתה לעצור כאן, אבל העייפות והתרגשות מנוכחותו של האיש חידדו את מוחה, והמילים התגלגלו בלי לחדול".

בספר 'דרך הייסורים של הגוף', שכתבה ליספקטור כ-‭30‬ שנה מאוחר יותר באבחה אחת לבקשת העורך שלה, ניכרים קיצור דרך ונימה מסכמת, כמעט אנקדוטלית. כשהיא נדרשת לבחון שם את יצירתה היא פוטרת אותה בענווה של מצליחנים שבעים כך: "שילכו לעזאזל היצירות שלי. לא יודעת למה אנשים מייחסים חשיבות כזו לספרות". כשמזמינים אותה להרצות לפני קהל היא מתנה: "שלא יעשו מזה פסטיבל. שהכל יהיה פשוט". נדמה שלמרות החנחון הכרוני המאפיין את ליספקטור גם ביצירותיה המאוחרות, גם היא מייחלת סוף-סוף לקצת מנוחה מעצמה, כאותו אוטאביו אומלל מספר הביכורים.

אפשר היה, אם כן, לטעון שיש להתייחס בסלחנות לספר המוקדם הזה, של צעירה בת ‭ 23‬שהדחף הספרותי בוער בדמה כל כך עד שהוא מתפרץ בלהגנות מלאה כזאת. אבל קשה להתעלם מסופר אחר שכתב באותם זמנים ממש, וגם הוא בן 23 פחות או יותר - הסופר הגרמני וולפגנג בורכרט, שאין בסיפוריו הקצרים ולו מקצת הילדותיות הליספקטורית והראשוניות המכרסמת בכל דף במראית עין של רעננות. בורכרט ניצל בלי דעת את צעירותו כדי לכתוב בחוצפה ובתנופה אלימה, בשבירת מוסכמות עוצרת נשימה שלא נראתה כמותה עד אז ומאז.

הלב נכמר אפוא על מלאכת התרגום המעולה של מרים טבעון, שוודאי עוד השביחה את הנוסח המקורי של הספר בפורטוגזית. ומרשימה מאוד התמדתה של הוצאת 'הספריה החדשה' להוציא לאור את הקורפוס המלא של סופרת פופולרית עם מעמד של דיווה, כליספקטור. מטעמים השמורים עימי, צר לי על שיד הגורל סידרה כך שליספקטור תהיה סופרת כה מצליחה ופורה, עד שיהיה ביקוש נלהב לספריה, החל מהבוסריים שבהם כ'קרוב ללב הפראי' ועד לחלטורות מאוחרות כמו 'דרך הייסורים של הגוף'. ואילו לבורכרט, שספרו היחיד בעברית, 'הרבה צרות היו לו עם המלחמות' - שיצא אף הוא ב'ספריה החדשה' בתרגום מרהיב של גבריאל צורן - לא הייתה הפריבילגיה לנהוג בבגרותו כליספקטור, ולהתאונן על כך ש"התקיימה ארוחת ערב לכבודי. אבל לא הצלחתי לעמוד בכך, התנצלתי והלכתי לישון". הוא פשוט מת בגיל ‭ ,26‬ ולזכותו עמד יתרון אחד - הוא לא נאלץ להתוודע לספריה של ליספקטור.

עוד 3 ספרים של ליספקטור:
קשרי משפחה‭ 1960 < ‬
אושר סמוי‭ 1971 < ‬
שעת הכוכב‭ 1977 < ‬

ענת עינהר
בתמונה: קלאריס ליספקטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

ענת עינהר 7 לילות 05/04/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"קרוב ללב הפראי": קלאריס ליספקטור נותנת מלים לפראות, לבדידות ולנטישה מיה סלע הארץ 11/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

והמילים התגלגלו בלי לחדול רומן הביכורים של קלאריס ליספקטור מצטיין בעיקר בנרקיסיזם, התחנחנות ויומרנות

אילו התבקשתי למנות על אצבעות כף ידי את התכונות העיקריות של ספר הביכורים של קלאריס ליספקטור, 'קרוב ללב הפראי', הייתי מציינת בוסריות, התחנחנות, להג, יומרנות, ואת האצבע המורה - המאשימה - הייתי שומרת ללא ספק לתכונה הדומיננטית בספר הזה: נרקיסיזם. "סופרים הם האנשים הנרקיסיסטים ביותר", אמרה סילביה פלאת, והוסיפה שהיא ודאי יודעת, מאחר שלא מעט מחבריה הם בדיוק כאלה. ידידיו הקרובים של הסופר הגדול פטריק וייט סיפרו אחרי מותו איך היה מקבץ סביבו את מעריציו ומרביץ בהם השפלות איומות מתוך תחושת גדלות מבהילה.

אם מוסכם שסופרים הם נרקיסיסטים בלתי נסבלים, למה שניטפל דווקא לליספקטור? אולי משום שהסוד הטמון ביצירה ספרותית משמעותית הוא ההפרדה בין אישיותו של הסופר לבין יצירתו. נרקיסיסט איום ככל שיהיה, סופר טוב ישכיל לפנות לקוראיו מקום ביצירתו, יזמין אותם פנימה לשחק ולהיבהל, לקרוא שם קריאה אישית משלהם. ואמנם, כך מתאר פטריק וייט, אותו מגלומן סדיסטי בן זמנה של ליספקטור, את גיבורת ספרו 'סיפורה של דודה': "היא הלכה ועמדה בתוך הראי שבקצה הפרוזדור, על יד חדר התפירה המלא חוטים, והראי הישן דמה לים ירוק שהיא שוחה בו, מלאה חלקות ונקודות של אור זהב... אבל הפנים היו הפנים הצהובות הארוכות והכחושות של תאודורה גודמן, שאומרים עליה שהיא מכורכמת" (תרגום: אמציה פורת). כמה עדינות ושובבות ואנושיות בכמה שורות. וכן, גם וייט לא פראייר, וגם לו יש לשון חד-פעמית וזרם תודעה פתלתל, "עם אימאז'ים ומחשבות המותירים אותנו פעורי פה", כפי שנכתב בגב ספרה של ליספקטור. אלא שבניגוד לליספקטור, אין אצל וייט שמץ של בלבול מוח מרוכז בעצמו, מלא בהשתבללויות תודעה כעין אלה של ז'ואנה, הגיבורה של ליספקטור, אישה שגדלה עם אביה ואחר כך אצל דודיה, נישאה לאוטאביו שבוגד בה עם ארוסתו לשעבר, ומנהלת פנקס אהבהבים כפול עם מורה מנעוריה ועם מאהב פגיע ומיוסר.

כל הגברים בחייה - אביה, בעלה, המורה והמאהב - כולם נאלצים לספוג מפיה של ז'ואנה הגיגים שונים ומשונים: "כבר עלה על דעתך שנקודה, נקודה אחת ויחידה חסרת ממדים, היא שיא הבדידות? נקודה לא יכולה לסמוך אפילו על עצמה, מה שלא יהיה היא מחוץ לעצמה"; "ולדעת בראש ובראשונה שהאדמה מתחת לכפות הרגליים היא כה עמוקה וכה סודית, שאין מה לחשוש מפלישת ההבנה שתמוסס את המסתורין שלה"; "וגם היה אפשר לחכות לרגע שעומד לבוא... לבוא... ולפתע מזנק ונעשה הווה ופתאום נמוג... ועוד אחד שעומד לבוא... לבוא..." ועוד כהנה וכהנה, עד שלרגע אחד מתפרץ אוטאביו מתוך הספר וזועק: "הו, חוסי עליי" - אבל למורת רוחו של הבעל, ולאימתו של הקורא, "היא רצתה לעצור כאן, אבל העייפות והתרגשות מנוכחותו של האיש חידדו את מוחה, והמילים התגלגלו בלי לחדול".

בספר 'דרך הייסורים של הגוף', שכתבה ליספקטור כ-‭30‬ שנה מאוחר יותר באבחה אחת לבקשת העורך שלה, ניכרים קיצור דרך ונימה מסכמת, כמעט אנקדוטלית. כשהיא נדרשת לבחון שם את יצירתה היא פוטרת אותה בענווה של מצליחנים שבעים כך: "שילכו לעזאזל היצירות שלי. לא יודעת למה אנשים מייחסים חשיבות כזו לספרות". כשמזמינים אותה להרצות לפני קהל היא מתנה: "שלא יעשו מזה פסטיבל. שהכל יהיה פשוט". נדמה שלמרות החנחון הכרוני המאפיין את ליספקטור גם ביצירותיה המאוחרות, גם היא מייחלת סוף-סוף לקצת מנוחה מעצמה, כאותו אוטאביו אומלל מספר הביכורים.

אפשר היה, אם כן, לטעון שיש להתייחס בסלחנות לספר המוקדם הזה, של צעירה בת ‭ 23‬שהדחף הספרותי בוער בדמה כל כך עד שהוא מתפרץ בלהגנות מלאה כזאת. אבל קשה להתעלם מסופר אחר שכתב באותם זמנים ממש, וגם הוא בן 23 פחות או יותר - הסופר הגרמני וולפגנג בורכרט, שאין בסיפוריו הקצרים ולו מקצת הילדותיות הליספקטורית והראשוניות המכרסמת בכל דף במראית עין של רעננות. בורכרט ניצל בלי דעת את צעירותו כדי לכתוב בחוצפה ובתנופה אלימה, בשבירת מוסכמות עוצרת נשימה שלא נראתה כמותה עד אז ומאז.

הלב נכמר אפוא על מלאכת התרגום המעולה של מרים טבעון, שוודאי עוד השביחה את הנוסח המקורי של הספר בפורטוגזית. ומרשימה מאוד התמדתה של הוצאת 'הספריה החדשה' להוציא לאור את הקורפוס המלא של סופרת פופולרית עם מעמד של דיווה, כליספקטור. מטעמים השמורים עימי, צר לי על שיד הגורל סידרה כך שליספקטור תהיה סופרת כה מצליחה ופורה, עד שיהיה ביקוש נלהב לספריה, החל מהבוסריים שבהם כ'קרוב ללב הפראי' ועד לחלטורות מאוחרות כמו 'דרך הייסורים של הגוף'. ואילו לבורכרט, שספרו היחיד בעברית, 'הרבה צרות היו לו עם המלחמות' - שיצא אף הוא ב'ספריה החדשה' בתרגום מרהיב של גבריאל צורן - לא הייתה הפריבילגיה לנהוג בבגרותו כליספקטור, ולהתאונן על כך ש"התקיימה ארוחת ערב לכבודי. אבל לא הצלחתי לעמוד בכך, התנצלתי והלכתי לישון". הוא פשוט מת בגיל ‭ ,26‬ ולזכותו עמד יתרון אחד - הוא לא נאלץ להתוודע לספריה של ליספקטור.

עוד 3 ספרים של ליספקטור:
קשרי משפחה‭ 1960 < ‬
אושר סמוי‭ 1971 < ‬
שעת הכוכב‭ 1977 < ‬

ענת עינהר
בתמונה: קלאריס ליספקטור

פורסם במדור הספרות של "7 לילות"

ענת עינהר 7 לילות 05/04/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
"קרוב ללב הפראי": קלאריס ליספקטור נותנת מלים לפראות, לבדידות ולנטישה מיה סלע הארץ 11/07/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
קרוב ללב הפראי קלאריס ליספקטור
האב...
 
מכונת־הכתיבה של אבא תיקתקה טַק־טַק... טַק־טַק־טַק... האורלוגין התעורר בְּטִין־דְלֶן נטול אבק. הדממה הזדחלה לה זזזזזז. ארון־הבגדים, מה הוא אמר? בגדים־בגדים־בגדים. לא, לא. בין האורלוגין, מכונת־הכתיבה והדממה היתה אוזן כרויה, גדולה, ורודה ומתה. בין שלושת הצלילים חיברו אור היום וחריקת עלעלי העץ שהתחככו זה בזה קוֹרנים.
 
היא הצמידה את המצח לזגוגית החלון הבוהקת והקרה והביטה אל החצר של השכן, אל העולם הגדול של התרנגולות־שלא־ידעו־שהן־עומדות־למות. ויכלה להריח כאילו ממש קרובה לאפה האדמה החמה, הדחוסה, הריחנית כל־כך ויבשה, שהיא ידעה גם ידעה, ידעה גם ידעה שתולעת זו או אחרת התמתחה בה לפני שאכלה אותה התרנגולת שבני־האדם עמדו לאכול.
 
היה רגע גדול, דוֹמם, בלי שום דבר בתוכו. פערה עיניים, חיכתה. שום דבר לא בא. לָבָן. אבל פתאום התניעו את היום בטלטלה והכל החל לפעול, מכונת־הכתיבה מטרטרת, הסיגריה של אביה מעלה עשן, הדממה, העלעלים, העופות המרוטים, הבהירוּת, הדברים שבים לְחיים חופזים כמו קומקום רותח. היה חסר רק הטִין־דְלֶן של האורלוגין שיִיפָּה כל־כך. עצמה את העיניים, העמידה פנים שהיא שומעת אותו, ולצלילי המוזיקה הלא־קיימת והקצובה הזדקפה על קצות הבהונות. עשתה שלושה צעדי ריקוד קלילים מאוד, מכונפים.
 
אז הסתכלה פתאום על הכל בסלידה, כאילו אכלה יותר מדי מהבְּלילה הזאת. "אוֹי, אוֹי, אוֹי..." גנחה חרש עייפה, ואחר־כך חשבה: מה יקרה עכשיו עכשיו עכשיו? ותמיד בטיפת הזמן הבאה שום דבר לא היה קורה אם המשיכה לחכות למה שיקרה, אתה מבין? היא סילקה את המחשבה הקשה והסיחה את דעתה בתנועת כף רגל יחפה על רצפת העץ המאובקת. חיככה את הרגל וליכסנה מבט אל אביה, המתינה למבטו קצר־הרוח והעצבני. אבל שום דבר לא בא. שום דבר. קשה לשאוב אנשים כמו שואב־אבק.
 
 
– אבא, המצאתי שיר.
 
– מה שֵׁם השיר?
 
– אני והשמש. – לא חיכתה הרבה ודיקלמה: – "התרנגולות בחצר כבר אכלו שתי תולעים אבל אני לא ראיתי".
 
– כן? איך את והשמש קשורות לשיר?
 
הביטה בו רגע. הוא לא הבין...
 
– השמש נמצאת מעל לתולעים, אבא, ואני חיברתי את השיר ולא ראיתי את התולעים... – הפסקה. – אני יכולה להמציא עוד שיר ממש עכשיו: "הו שמש, בואי לשחק אתי". ועוד אחד יותר ארוך:
 
"ראיתי עננה קטנטנה
 
התולעת המסכנה
 
נדמה לי שלא ראתה".
 
– יפהפיים, קטנטנה, יפהפיים. איך מחברים שירים כל־כך יפים?
 
– זה לא קשה, פשוט אומרים אותם.
 
כבר הלבישה את הבובה, כבר הפשיטה אותה, דִמיינה אותה הולכת למסיבה וזוהרת בה בין שאר הילדות. מכונית כחולה עברה על גופה של אַרלֵט, הרגה אותה. אחר־כך באה הפֵיָה, והילדה שבה לתחייה. הילדה, הפֵיָה, המכונית הכחולה לא היו אלא ז'וּאָנָה, אחרת היה המשחק שיעמום. תמיד מצאה דרך להיכנס לתפקיד הראשי בדיוק כשהאירועים האירו דמות זו או אחרת. עבדה רצינית, שקטה, זרועותיה לאורך גופה. לא היה לה צורך להתקרב אל אַרלֵט כדי לשחק איתה. אפילו מרחוק היו הדברים בבעלותה.
 
השתעשעה בקרטונים. הביטה בהם לרגע וכל קרטון היה תלמיד. ז'וּאָנָה היתה המורָה. אחד מהם טוב והאחר גרוע. כן, כן, אז מה? ועכשיו עכשיו עכשיו? ותמיד שום דבר לא בא אם היא... זהו.
 
היא המציאה איש קטן בגודל האצבע המורָה, לבוש מכנסיים ארוכים ועונב עניבת פרפר. היא החזיקה אותו בכיס של מַדי בית־הספר. האיש הקטן היה פנינה ממש, פנינה של איש מעונב, היה לו קול עבה והוא היה אומר מתוך הכיס: "הוד־מלכותה ז'וּאָנָה, התואיל בטובה להקשיב לי רגע, התוכל הוד־מלכותה להפסיק רק לרגע את התמיד־עסוקה שלה?" ואחר־כך היה מצהיר: "אני עבדך, נסיכה. רק תצווי ואני מוכן לעשות".
 
– אבא, מה אני יכולה לעשות?
 
– לכי ללמוד.
 
– כבר למדתי.
 
– לכי לשחק.
 
– כבר שיחקתי.
 
– אז תפסיקי לנדנד.