דן קרוב רחוק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דן קרוב רחוק
הוספה למועדפים

דן קרוב רחוק

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

גיא עד

גיא עד נולדה וגדלה בבאר שבע. אביה, ניצול שואה, היה עיתונאי וסופר (שינה שמו ממרקוזה לעד - מלשון נצח - בכדי לזכור את שעבר). סיימה לימודי תואר ראשון בביולוגיה ותואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב, והשלימה תואר שני בטיפול פסיכולוגי באמצעות אמנות בניו יורק. עבדה במכון גריאטרי בהארלם. 
גיא עד היא כלת פרס ראש הממשלה לוי אשכול לשנת 2010 וספרה הבארשבעים היה מועמד ברשימה הארוכה לפרס ספיר בשנת 2013. ויקי ויקטוריה היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2020. 
מתגוררת בתל-אביב, אם לשניים ועוסקת בכתיבה ועריכה.

לגיא יש אתר חדש עם כל הספרים שלה, סיפורים קצרים ומפגשים שהיא עושה.

מוזמנים לבקר וליצור קשר. gai-ad.com

נושאים

תקציר

מיהרתי אחריה לאופניים, בדיוק כמו שהיא רצתה, אבל לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שאנחנו ממהרים מדי. "חכי, בואי נישאר עוד קצת, אולי בכל זאת יצוץ משהו. לא חבל? עשינו את כל הדרך לאנדרטה רק בשביל לחזור?" קירבתי את המשקפת לפנים שלי... שממה אחת גדולה. ואז קפאתי.
אביגיל, החברה של דן, טסה בתחילת השנה לאמריקה, ודן בטוח שהחגים יהיו שעמום גדול בלעדיה. אבל הרפתקאות סוחפות מחכות לו, ממש מתחת לאף, עם אמיר, נער חדש בכיתה שמסתיר סוד ענקי, ועם במבי, בת מהחטיבה שסבתא שלה נעלמת ביער להב.
"דן קרוב־רחוק" מתרחש בין באר שבע, עיר מגוריו של דן, לסיאטל, שאליה טסה אביגיל. במיילים, ווטסאפ, תמונות סלפי וסרטונים
נמשכים קורותיו של דן, גיבור הספר דן שחור־לבן. עם ההתבגרות הוא מבין שהאמת היא עניין חמקמק, ושאף פעם אין לדעת מתי השכנים, החברים והמשפחה שלנו יתנהגו באופן לגמרי לא צפוי.

פרק ראשון

1
שיחת טלפון מוזרה
 
זה היה לפנות ערב, שיחקתי בסימולטור טיסה שסבתא נינה קנתה לי אחרי שניצחתי אותה בהתערבות שהיתה לנו בחופש הגדול. ניסיתי לטוס מחצרים לשדה דב, מה שלא היה כל כך פשוט, כי הייתי צריך להשתלט על המון חוקים אוויריים, אבל מאוד נהניתי לדבר עם מגדל פיקוח, להרגיש ממש טייס.
אבא שלי לא היה בבית, כמו שקורה כמעט יום־יום. הוא היה בתורנות בית חולים ויצא לסיבוב במחלקה, ולא התחשק לי להצטרף אליו. הטלפון צילצל. תיכננתי לא לענות, כי אם אני לא עונה לקווי, הנייד שלי מיד מטרטר, והנייד היה ממש לידי. אבל הטלפון בבית לא הפסיק לצלצל. נאלצתי לקום לענות באמצע הטיסה.
"שלום, כאן אירנה מדברת. אני יכולה בבקשה לדבר עם דן שחור־לבן?"
אירנה? מי זאת אירנה?
"דן שחור־לבן?" היא שוב שאלה.
"מדבר," עניתי בפחד. משהו קרה, והמשהו הזה רחוק מלהיות טוב. "זה אתה, כן?"
לא עניתי.
"הלו? לא שומעים טוב. כן? דן?" היא לא חיכתה לתשובה. "אה, שלום דן, אז אני מתקשרת בשם הילד שלי אלכס וגם בשמי כמובן, ואני רוצה לבקש... שנינו רוצים, לא רק אני. אלכס פשוט ביישן. אנחנו רוצים שתכתוב עוד סיפור על הדברים שקרו לך מאז שפגשת את אביגיל. אתה הבטחת. כתבת שאתה רוצה לספר עוד הרבה דברים. זה בעמוד 190 בספר הקודם, תראה בעצמך."
שתקתי.
"הלו? דן שחור־לבן?"
"כן, כן, אני כאן," עניתי.
"לא שמענו אותך. גם אלכס כאן מקשיב ברמקול, והיה שקט. נו? מה אתה אומר?"
מה יכולתי להגיד?
"אבל מי אתם? מאיפה אתם מכירים אותי?"
"אה, זה אלכס שלי. הוא הוציא את הספר שלך מהספרייה. הוא קרא אותו בחופש הגדול ועכשיו הוא התחיל ללמוד בכיתה ו'. בשנה הבאה הוא יעבור לחטיבה, כמוך, אבל אנחנו גרים בראשון לציון, לא בבאר שבע."
"היי, אלכס," אמרתי לטלפון, כי אני לא אוהב אימהות שלא נותנות לילדים שלהן לדבר. אבל זה לא עזר לי.
"אה, ואלכס כל כך שמח שלא היה אפילו ערפד אחד בסיפור שלך. הוא פוחד מהם. עוד מילדות. אז בלי ערפדים בבקשה, גם בספר הזה, טוב?"
צחקתי.
"נו, מה אתה אומר?"
"מהניסיון שלי בטח יהיו בו קברים, ואם יהיו קברים, יהיו עטלפים, ואם יהיו עטלפים, תהיה מערה, ועם כל אלה, איך אפשר בלי היעלמות אחת לפחות?"
שמעתי התלחשויות מעבר לקו. הם דיברו ביניהם ברוסית.
"הלו, דן, זה בסדר. רק הסברתי לאלכס שעטלף הוא כמו עכבר. עכבר מעופף. אלכס אוהב עכברים. יש הרבה במעבדה שלנו."
טוב שאמא שלי לא חיה. היא היתה טורקת להם את הטלפון. היא שנאה ניסויים בחיות.
"הכי חשוב שאביגיל תהיה," שמעתי קול חלש של ילד.
הם הסתודדו, ואז הילד, אלכס, דיבר שוב, הפעם ממש לטלפון.
"ושלא תפסיק לאהוב אותה."
לא עניתי.
"טוב, סליחה שאני ככה מתערב, אבל היא גרה בתל אביב, אתה גר בבאר שבע. היתה לי פעם..."
אמא שלו נכנסה לדברים.
"דן? כאן אירנה מדברת שוב. תספר סיפור, כן? בלי ערפדים ועם ילדות נחמדות. אנחנו נחכה. כל טוב."
ואז נשמעה דפיקה בדלת.

גיא עד

גיא עד נולדה וגדלה בבאר שבע. אביה, ניצול שואה, היה עיתונאי וסופר (שינה שמו ממרקוזה לעד - מלשון נצח - בכדי לזכור את שעבר). סיימה לימודי תואר ראשון בביולוגיה ותואר שני בהיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות באוניברסיטת תל אביב, והשלימה תואר שני בטיפול פסיכולוגי באמצעות אמנות בניו יורק. עבדה במכון גריאטרי בהארלם. 
גיא עד היא כלת פרס ראש הממשלה לוי אשכול לשנת 2010 וספרה הבארשבעים היה מועמד ברשימה הארוכה לפרס ספיר בשנת 2013. ויקי ויקטוריה היה מועמד לפרס ספיר לשנת 2020. 
מתגוררת בתל-אביב, אם לשניים ועוסקת בכתיבה ועריכה.

לגיא יש אתר חדש עם כל הספרים שלה, סיפורים קצרים ומפגשים שהיא עושה.

מוזמנים לבקר וליצור קשר. gai-ad.com

עוד על הספר

נושאים

דן קרוב רחוק גיא עד
1
שיחת טלפון מוזרה
 
זה היה לפנות ערב, שיחקתי בסימולטור טיסה שסבתא נינה קנתה לי אחרי שניצחתי אותה בהתערבות שהיתה לנו בחופש הגדול. ניסיתי לטוס מחצרים לשדה דב, מה שלא היה כל כך פשוט, כי הייתי צריך להשתלט על המון חוקים אוויריים, אבל מאוד נהניתי לדבר עם מגדל פיקוח, להרגיש ממש טייס.
אבא שלי לא היה בבית, כמו שקורה כמעט יום־יום. הוא היה בתורנות בית חולים ויצא לסיבוב במחלקה, ולא התחשק לי להצטרף אליו. הטלפון צילצל. תיכננתי לא לענות, כי אם אני לא עונה לקווי, הנייד שלי מיד מטרטר, והנייד היה ממש לידי. אבל הטלפון בבית לא הפסיק לצלצל. נאלצתי לקום לענות באמצע הטיסה.
"שלום, כאן אירנה מדברת. אני יכולה בבקשה לדבר עם דן שחור־לבן?"
אירנה? מי זאת אירנה?
"דן שחור־לבן?" היא שוב שאלה.
"מדבר," עניתי בפחד. משהו קרה, והמשהו הזה רחוק מלהיות טוב. "זה אתה, כן?"
לא עניתי.
"הלו? לא שומעים טוב. כן? דן?" היא לא חיכתה לתשובה. "אה, שלום דן, אז אני מתקשרת בשם הילד שלי אלכס וגם בשמי כמובן, ואני רוצה לבקש... שנינו רוצים, לא רק אני. אלכס פשוט ביישן. אנחנו רוצים שתכתוב עוד סיפור על הדברים שקרו לך מאז שפגשת את אביגיל. אתה הבטחת. כתבת שאתה רוצה לספר עוד הרבה דברים. זה בעמוד 190 בספר הקודם, תראה בעצמך."
שתקתי.
"הלו? דן שחור־לבן?"
"כן, כן, אני כאן," עניתי.
"לא שמענו אותך. גם אלכס כאן מקשיב ברמקול, והיה שקט. נו? מה אתה אומר?"
מה יכולתי להגיד?
"אבל מי אתם? מאיפה אתם מכירים אותי?"
"אה, זה אלכס שלי. הוא הוציא את הספר שלך מהספרייה. הוא קרא אותו בחופש הגדול ועכשיו הוא התחיל ללמוד בכיתה ו'. בשנה הבאה הוא יעבור לחטיבה, כמוך, אבל אנחנו גרים בראשון לציון, לא בבאר שבע."
"היי, אלכס," אמרתי לטלפון, כי אני לא אוהב אימהות שלא נותנות לילדים שלהן לדבר. אבל זה לא עזר לי.
"אה, ואלכס כל כך שמח שלא היה אפילו ערפד אחד בסיפור שלך. הוא פוחד מהם. עוד מילדות. אז בלי ערפדים בבקשה, גם בספר הזה, טוב?"
צחקתי.
"נו, מה אתה אומר?"
"מהניסיון שלי בטח יהיו בו קברים, ואם יהיו קברים, יהיו עטלפים, ואם יהיו עטלפים, תהיה מערה, ועם כל אלה, איך אפשר בלי היעלמות אחת לפחות?"
שמעתי התלחשויות מעבר לקו. הם דיברו ביניהם ברוסית.
"הלו, דן, זה בסדר. רק הסברתי לאלכס שעטלף הוא כמו עכבר. עכבר מעופף. אלכס אוהב עכברים. יש הרבה במעבדה שלנו."
טוב שאמא שלי לא חיה. היא היתה טורקת להם את הטלפון. היא שנאה ניסויים בחיות.
"הכי חשוב שאביגיל תהיה," שמעתי קול חלש של ילד.
הם הסתודדו, ואז הילד, אלכס, דיבר שוב, הפעם ממש לטלפון.
"ושלא תפסיק לאהוב אותה."
לא עניתי.
"טוב, סליחה שאני ככה מתערב, אבל היא גרה בתל אביב, אתה גר בבאר שבע. היתה לי פעם..."
אמא שלו נכנסה לדברים.
"דן? כאן אירנה מדברת שוב. תספר סיפור, כן? בלי ערפדים ועם ילדות נחמדות. אנחנו נחכה. כל טוב."
ואז נשמעה דפיקה בדלת.