פרק ראשון
לוסי
אני מאמינה באהבה. בכל ליבי.
אני רצינית, אל תנענעו ככה בראש. באמת.
אני מדמיינת את אלה מכן שכבר מכירות אותי מגחכות לעצמן. אז תפסיקו.
אין שום צורך, והאמת - זה די גס רוח מצידכן, לא?
הנה, אגיד את זה שוב: אני מאמינה באהבה באמת ובתמים. אני מכירה את כל קסמיה. לטוב ולרע. אני יודעת שהעולם נראה גדול יותר כששיכורים מאהבה. אני יודעת שהיא מרפאת לבבות שבורים, גורמת לך אושר עד כדי שיכרון חושים, מלהיבה, מפיחה תקווה... מאיימת, מבחילה... רשימה שלמה של דברים שהופכים את העולם המסובך שאנחנו חיים בו למקום טוב יותר.
החברה הכי טובה שלי אוליב, למשל. היא אהבה את בעלה מאז שהייתה ילדה פצפונת. היא אפילו ביקשה מג'ייסון להתחתן איתה כבר בגיל שש. בגיל שש, גבירותיי - שש! נכון שזה הדבר הכי חמוד ששמעתן בחיים? ואז הם מצאו זה את זה אחרי שנים, והוד כוכבותו סחף אותה לחלוטין. האהבה הצליחה לה בגדול והיא גם הולמת אותה. מגיעה לה כל האהבה שבעולם.
ואני? עליי האהבה קצת רפויה. עקרונית, היא לא יושבת עליי ממש טוב.
אז... מה שאני באה לומר הוא שאהבה יכולה לעשות ממש הכול... כל עוד לא מרחפת לכם קללה מעל הראש... כמו אצלי. אה, ואתן חייבות לאפשר לאהבה להיכנס לחיים שלכן, לפתוח את הדלת הכבדה שמובילה את הבחור האומלל אל המבוך שנקרא הלב שלכן, כביכול.
זה הקטע המסובך, לא? אתן חייבות לתת לאהבה להיכנס. אתן חייבות להיפתח, לחלוק את החלקים שהכי קשה לאהוב בכן, את הפינות העמוקות והאפלות ביותר בנשמותיכן. זו הדרך היחידה לחוות אהבת אמת. מאכילים אותנו בחרא הזה כבר מגיל צעיר, כך שמעתי. אנחנו מוקפים בפרסומות מתמשכות לאהבה. חלקו בעצמכן עם מישהו, היו כנות, אמיתיות, ואם הם אוהבים אתכן בגלל מה שאתן, הם זהב טהור.
תיהנו ממטר הקונפטי שהרגע התפוצץ לכם בפרצוף.
מצאתן אהבת אמת. כל הכבוד לכן.
באסה לנו.
אז... האם אני נותנת לאהבה להיכנס? לא. אני משתדלת בכל כוחי שלא, ותודה ששאלתם. הייתי, ראיתי, עשיתי. אתן אולי תוהות איפה הבעיה אם אני באמת מאמינה באהבה... אז אם אתן כל כך סקרניות, הבעיה שלי היא שהחברה היקרה שלי אהבה לא ממש מחזירה לי אהבה. היא אף פעם לא החזירה. וכנראה גם לא תחזיר.
הייתי אומרת שזו קצת חוצפה מצידה, אבל... השלמתי עם זה. לפחות כך חשבתי עד שהתאהבתי בג'יימסון.
וכך נכנס לחיי הבחור הלוהט והרע המכוסה בדיו. אהבת הקולג'.
אם עדיין לא ניחשתן, יש לי כל מיני תסביכי אבא ואימא. ואם לא היה די בכל אלה כדי לדפוק לי את החיים, יש לי גם תסביכי סבתא, בנוסף על כל הצרות.
בלה בלה בלה...
עכשיו אתן מתחילות לחשוב שאני משעממת, ואני לא יכולה לאפשר דבר כזה.
אז במקום זה, בואו נדבר על סטוצים. סטוצים זה כיף, נכון? אתם מרחפים סביב האהבה, מחייכים זה לזה, מרגישים עליזים ומסוחררים מההתלהבות שאולי תצליחו לזכות בפרס הגדול. אתן נהנות מהתחושה שעור של אדם אחר מתחכך בעורכן, מהבל הפה החמים, מהלהט, מהעונג המתפרץ שאתן חוות לכמה רגעים כשהוא סוף סוף מצליח להגיע לנקודה החמה - אם הוא מצליח להגיע אליה. כל אלה דברים מדהימים, מסכימה. לעזאזל, אני מעודדת אתכן לחוות את כל הרגשות האלה, במיוחד אם הוא מצויד בסנטימטרים מכובדים.
אל תהיי כלבה, תהיי מפל מאושר ושלו.
תסתערי על החיים. אל תיסגרי. תהיי חופשייה כמו טיפת גשם.
והכי חשוב: תחיי.
העצה הכי טובה שלי לכולכן היא, שלא משנה מה תעשו, אל תחזרו לסטוץ המרהיב שהיה לכן כדי לספק את צרכיו של הגוף הבוגדני, אם אתן מנסות להתרחק מאהבה, לכייף, לחיות קצת, לאהוב מישהו ללילה אחד ואז להמשיך הלאה. כי אם תמשיכו לחזור לאותו בחור, אה, לא יודעת... נגיד מאה פעם... בסוף מה שכן יקרה הוא שתתחילו לפתח רגשות כלפי אותו בחור.
תראו מה זה - בכל זאת יש לי לב. לא ציפיתן, נכון? אז אתן מתחילות להתאהב, כמוני. באיטיות. בהתחלה, תרגישו זרזיף של משהו שלא תצליחו להגדיר בגלל האופן שבו הוא משתמש בזין האדיר שלו (אגב, קוראים לזה אורגזמה, לא אהבה). הוא יסעיר אתכן בשלל רגשות כשהוא משתמש בזה נגדכן. וכן, הוא יהיה עד כדי כך טוב. שוברי לבבות נוטים להצטיין במיטה.
כדי שתוכלנה להזיל יותר דמעות כשהם יזרקו אתכן. מקסים, נכון?
אבל אז, בטיפשותכן, תתחילו למצוא יותר משמעות מאחורי האורגזמה הגדולה שאתן חוות בכל פעם שהוא מתקרב אליכן עם הזין המפלצתי שלו. ואז החיוך שלו יתחיל לערפל לכן את המחשבה, או האופן שבו הוא נוגע לכן בפנים, או איך שהוא מביט בכן כשאתן מורידות מולו את החולצה - אש האהבה וכל החרא הזה. והמילים הזדוניות האלה יפלסו דרך לליבכן וגם לראשכן. ואולי, רק אולי, תתחילו להרגיש בטוחות, כי נראה שבאמת אכפת לו מכן. ואז, איכשהו, לפני שתהיה לכן הזדמנות לסגת... עוד לפני שתבינו מה הלב עושה מאחורי הגב שלכן...
בום!
אתן מאוהבות.
מזל טוב. אז לך תזדיין, לב יקר!
עכשיו תוכל ליהנות בכיף מכל הסבל שעומד לקרות לך.
מובן שאני לא יכולה לדבר בשם כולן, אבל ככה לפחות קרה ביני ובין ג'יימסון, אהובי מהקולג', האחד והיחיד שלי, אז לכו תאשימו אותו בקיא האהבה.
עברו בדיוק שישה ימים ועשרים ואחת שעות מאז שעזב את לוס אנג'לס ועבר לפיטסבורג, כדי להתחיל בעבודה החדשה והמטומטמת שלו בחֶברה החדשה והמטומטמת שלו, משאיר אותי מאחור, קצת שבורת לב והומלסית בפועל.
אז אם אתן שואלות את עצמכן איך הצלחתי להתאהב בג’יימסון הזה ששבר לי את הלב... בואו נחזור קצת אחורה. פגשתי את ג’יימסון בקבוצת לימוד בקורס כלכלה. בניגוד לאמונה הרווחת, אני לא קופצת למיטה עם מישהו שהרגע פגשתי - ובאמת לא עשיתי דבר כזה. בהתחלה פשוט נהניתי מהנוף וריירתי עליו... כי זה תמיד כיף, לא? הו, הציפייה, המבטים המבוישים לכאורה, כל הגיחוכים רבי המשמעות... ואז, כמה שבועות אחר כך, פשוט נפלנו למיטה הקרובה. ממש ככה, אני נשבעת.
במקרה לחלוטין, תאמינו לי.
אני זוכרת שראיתי קצת דיו על החזה והזרועות שלו, ואז הוא הסתובב וראיתי את התחת ההדוק שלו. פתאום היינו במיטה והוא עשה לי ולווגינה הנהדרת שלי חיים משוגעים. כבר ציינתי מה התחושה של הזין המפלצתי הזה בתוכי, נכון? לא היה לי אכפת אם הוא היה קצת עבה יותר, אבל מה לעשות... כנראה אי אפשר לקבל הכול בחיים.
אז חזרתי לעוד. אני זוכרת שאמרתי לעצמי. רק עוד פעם אחת, לוסי, וזהו. באמת האמנתי שזה יהיה פשע לא לחוות חתיך לוהט ברמה כזאת, ואני לא פושעת. מה כבר יכול להשתבש.
ואז איכשהו הגענו לסטוצים כמה פעמים בשבוע. כך שטכנית הוא לא היה סטוץ, אבל העדפתי לקרוא לו ככה. הוא גם התברר כאגוז קשה לפיצוח, כשהתחיל להירדם במיטה שלי לפני שהמוח שלי התחיל להיזכר למה אני צריכה להעיף אותו ממנה.
הקטע המצחיק הוא שככה התרגלתי ללכת לישון על הציצים של החברה הכי טובה שלי, אוליב. שינה והתכרבלות עם הסטוץ שלך הם לגמרי מחוץ לתחום. הקטע הכי טוב היה שהציצים של אוליב התגלו ככריות הכי שוות בעולם! תסמכו עליי. רכות ובכל זאת נוקשות. זה היה די קסום, אבל זה סיפור לפעם אחרת.
בקיצור, התחלתי להתאהב בג’יימסון. חשבתי שאולי הגיע הזמן לתת לאהבה סיכוי ולבדוק אם אני עדיין מקוללת או לא. נכון, לא ציפיתי לחיים של אושר ועושר אחרי הניסיון הראשון שלי, כי החיים האמיתיים הם לא חדי קרן מעופפים וקשת בענן שמפליצה עננים, אבל לעזאזל, לא ציפיתי שהוא יחתוך בבת אחת ויברח. רק שכשכתי את הבהונות שלי במים וניסיתי לא להתחשמל.
אז כן, אני עדיין מקוללת.
אין אהבה בשביל בחורה כמוני. הידד... נראה לי.
"שלום! לוסי? אה, את כאן. למה את מדברת אל עצמך?" אוליב הופיעה בקצה המסדרון, לשם בדיוק זרקתי שקית אשפה מלאה בבגדים של ג'יימסון. הזדקפתי ופלטתי אוויר בעודי מביטה בה. מכנסי היוגה והחולצה הלבנה הרחבה שלבשה היו למעשה המדים שלה כשלא רצתה לחשוב יותר מדי מה ללבוש. וחולצה רחבה או לא, הציצים שלה עדיין נראו טוב. השיער הבלונדי-ג'ינג'י שלה היה אסוף בפקעת מבולגנת על ראשה ונראה כאילו ידע ימים נקיים יותר. שיערתי שהיא הרגע יצאה ממערת הכתיבה שלה.
"סתם משעשעת את עצמי," עניתי ומחיתי את הזיעה הבלתי נראית ממצחי בגב כף ידי. "מה את עושה פה כל כך מוקדם? חשבתי שתבואי יותר מאוחר. ולמה את נראית כאילו לא התקלחת שבוע?"
היא המשיכה לחפש משהו בשקיות האשפה שסידרתי בשורה ליד הקיר, שקיות שכללו את הבגדים שג'יימסון החליט להשאיר מאחור. לשמע השאלה, ראשה התרומם וחיוך רחב עלה על שפתיה.
"לא שבוע, אבל אולי יומיים? נשארו לי עוד כמה פרקים לכתוב ואז זה סופית סוף הסיפור." היא משכה בכתפיה וחזרה לנבור בשקיות, אלוהים יודע מה חיפשה שם. "למי יש בכלל זמן להתקלח?"
זו לא הייתה שאלה, אבל בכל זאת עניתי עליה - בלחש כמובן. "לאנשים שרוצים להיות נקיים ולא מסריחים כמוך, אולי?"
"וכדי לענות לשאלתך כפוית הטובה," המשיכה, "באתי מוקדם כי אני ה-חברה הכי טובה שיש. למה אנחנו צריכות לעבור על הבגדים שלו? למה הבן זונה לא לקח אותם איתו?"
"אנחנו לא עוברות על הבגדים שלו, את עוברת. אני כבר עברתי עליהם. אני פשוט אשאיר אותם בחוץ. ג'יימסון סימס לי שחבר שלו מגיע לטפל בהם. ממילא לא אכפת לי."
"או שנוכל לשרוף אותם כדי לצאת בהצהרה." היא בעטה באחת השקיות אל עבר הדלת והושיטה יד להרים את התיק הקטן הצהוב שלי.
"ומה בדיוק נרצה להצהיר?"
"לא יודעת... להראות לו שאנחנו חזית מאוחדת נגדו? וזה גם יהיה סוג של תרפיה בשבילך."
"נכון. מה דעתך שניצמד לתוכנית ונעביר אותי מכאן כמה שיותר מהר?"
היא משכה בכתפיה ותפסה את השקית שהושטתי לה. "דרך אגב, אני די בטוחה שג'ייסון היה אומר משהו אם הייתי מסריחה. ותראו מי שמדברת - את נראית כמו רוח רפאים. העיניים הכחולות היפות שלך פשוט מתות. אפילו השיער הכהה שלך נראה משום מה... כהה יותר."
הצמדתי את ידיי מעל לראשי ועפעפתי. "אוווו, תודה, אוליב חמודונת שלי. גם את נראית נפלא, עם השיער השמנוני והעיניים הישנוניות. הכול יחד מחולל פלאים לעור הפנים שלך."
חיוך קטן הופיע על שפתיה, היא נענעה בראשה וסחבה את השקיות למכונית שלה למטה. פתחתי את דלת חדר האמבטיה ובדקתי את ארון התרופות כדי לוודא שלא השארתי כלום. רק ליתר ביטחון, בדקתי שוב את חדר השינה. כשהייתי בטוחה שהכול ארוז ומוכן, סחבתי את המזוודה האחרונה לחדר האורחים, שם אוליב המתינה לי עם בקבוק טקילה בידיה.
"הבאתי את זה," אמרה והציגה בפניי ברוב טקס את הבקבוק, כאילו החמוד הזה היה זקוק שיציגו אותו.
ניגשתי אליה, חטפתי את הבקבוק מידיה, התעלמתי מההשתנקות שהשמיעה והושבתי את התחת שלי על הספה בצבע החרא, כפי שנהניתי לתאר אותה.
בזמן שהייתי שקועה בפתיחת הפקק, אוליב צנחה לידי באנחה. לגמתי בזריזות ועיוויתי את פניי כשהנוזל היקר צרב את גרוני, ואז הושטתי את הבקבוק בחזרה לידיה המחכות.
היא חברה שלי כבר שלוש שנים וחצי ואני לא חושבת שמישהו הכיר אותי טוב ממנה. היא הייתה סופרת - סופרת מצליחה בטירוף שהגיעה לרשימות רבי המכר עם הרומן הראשון שלה. החלק האהוב עליי ביותר הוא שהתמזל מזלה בענק להיות אשתו של השחקן הכי לוהט בהוליווד, שגם במקרה היה אהבת הילדות שלה. אתם אולי חושבים שדברים כאלה קורים רק בספרים, אבל לא, זה באמת קרה לה. היא השיגה את הבחור הכי שווה. אני נהנית לחשוב שנתתי לה דחיפה קלה בכיוון הנכון ועודדתי אותה ללכת בעקבות חלומה, אבל הכימיה עם הבחור הרקיעה שחקים, ולכן ידעתי שאיתי או בלעדיי, הם יהיו זוג. נו, טוב, למרות היותו סלב לוהט, ג'ייסון ת'ורן הוא בחור טוב. הוא מאוהב באוליב לחלוטין - אחרת הייתי מארגנת נגדו מתקפת פתע כדי שיוריד את הטלפיים שלו מהחברה הכי טובה שלי.
"אז..." אמרה אוליב אחרי שלגמה מהטקילה והשתעלה כמה פעמים. "על מה שוחחת עם עצמך כשנכנסתי?"
לגמתי עוד לגימה, הפעם גדולה במיוחד. זו בהחלט ירדה הרבה יותר בקלות. "האמת היא שנזכרתי בציצים היפים שלך ואיך נהיית אנוכית ואת כבר לא חולקת איתי את החמודים האלה."
היא הרימה גבה ומשכה את רגליה כדי לשבת ביתר נוחות. "מי אמר שאני אנוכית? אני חולקת אותם בשמחה עם בעלי."
חייכתי אליה מכל הלב. "את מוכנה לשתף אותי איך בדיוק? כאילו, לפרטי פרטים? נגיד, מה התנוחה האהובה עליו? דוגי סטייל? הוא מתעסק לך בציצים? הוא מתנהג אליהם יפה?" ידעתי שהיא לא תשתף אותי - כבר ניסיתי בעבר. לא הבנתי למה, אבל זה עדיין לא מנע ממני לנסות לקבל תשובות. חוץ מזה, נהניתי לראות אותה מתכווצת. בשביל זה יש חברים - ללקט את הפרטים החשובים האלה.
"מצטערת, לא ילך לך."
עשיתי כמיטב יכולתי לתת לה את הגרסה שלי לעין הרע והצעתי לה קצת אלכוהול. היא ויתרה וטוב שכך משתי סיבות: אחת, יישאר לי יותר - יש! - ושתיים, היא מתפרקת לגמרי כשהיא משתכרת.
"אני לא רוצה להישמע כמו חברה כפוית טובה, אבל חשבתי שתבואי בסביבות שתיים בצהריים, לא עשר בבוקר. וגם הבאת מתנות. את נחמדה אליי כי אני קורבן?"
היא נראתה המומה כשהביטה בי. "קורבן? קורבן של מה?"
"קורבן של אהבה, כמובן," עניתי והתנהגתי כאילו אני מזועזעת. "טחנו לי את הצורה - ולא במובן הסקסי של המילה."
היא גלגלה עיניים והקדישה את תשומת לבה לטלפון שזמזם בתיק שלה. היא בדקה את המסך ונאנחה. "סליחה, קורבן אהבה אומלל שלי, אני חייבת לענות. אני צריכה לתאם פגישות עם סוכנים אפשריים."
"לכי לתאם ואני אמשיך לטפל פה בטקילה."
ברגע שיצאה מהחדר, עצמתי את עיניי והנחתי את הראש על גב הספה.
אז ג'יימסון איננו. אז אני כבר לא במערכת יחסים. אז מה, נכון? ממילא לא התכוונתי להיכנס לקשר כזה מלכתחילה. אני אמורה לשמוח. אני אמורה להרגיש טוב יותר, כי צדקתי לגבי הקללה במשפחה שלי.
האם הרגשתי אושר באותו רגע?
אפילו לא קרוב. אבל ידעתי שאשרוד, ולכן לא היה טעם להתנהג כאילו נגמרו לי החיים. בזכות המשפחה שלי, ראיתי כבר דברים גרועים יותר. ג'יימסון היה קדוש לעומתם.
כשאוליב חזרה, ניסיתי להפנות את המבט כדי שלא תתמקד בעיניי הדומעות.
אוי, שקט! זה לא שבכיתי חרש או משהו כזה, אני פשוט אלרגית לדירה הזאת.
"מה דעתך שנצא מכאן?" שאלה אוליב בשקט.
כנראה לא הסבתי את המבט מספיק מהר. מחיתי דמעה בודדת ולגמתי לגימה אחרונה מהבקבוק. עד כמה שרציתי להשתכר עם החברה הכי טובה שלי ואולי לעשות מדורה גדולה ולהכין בובות וודו, לא יכולנו. להיות אדם בוגר זה מבאס ברמות.
"כן. כדאי," הסכמתי.
אוליב הושיטה יד לבקבוק שבידי וויתרתי עליו באי-רצון. אחרי מאבק קצר, כמובן.
"אני אשמור על זה ונמשיך אחר כך."
"מבטיחה?"
"מבטיחה." היא צמצמה את עיניה לעומתי. "לעזאזל, את יודעת מה? אפילו אתן לך להתכרבל איתי."
זה העיר אותי מיד. זקרתי את גבותיי. "ובזמן שאני אתכרבל איתך, את תתכרבלי עם הבעל החתיך שלך?" הזדקפתי. "אוליב ת'ורן, את נותנת לי התכרבלות בשלישייה כי אני קורבן של אהבה? אם כן, אני לגמרי בעניין."
"לא, חתיכת סוטה. לג'ייסון יש צילומים הערב. אני אתכרבל איתך עד שתירדמי. ואז אתגנב מהחדר שלך כדי לישון עם בעלי החתיך."
"אה, עכשיו את פשוט מסובבת את הסכין שכבר תקעת לי בלב."
"יופי. אני עדיין כועסת עלייך, שתדעי."
עשיתי פרצוף מסכן. "עליי? מה עשיתי? אני הקורבן כאן."
"ואני חברה שלך. חיכית שישה ימים כדי לספר לי מה עשה השמוק. שללת ממני את הזכויות שלי בתור חברה."
"נו, בחייך. אסור לך לכעוס עליי בגלל דבר כזה. פשוט לא רציתי שתהיי אומללה בגללי. נתתי לעצמי שבוע לבכות בכי תמרורים וזה מה שעשיתי. זה נמשך אפילו פחות משבוע. עכשיו זה מאחוריי. נגמר. הלילה, אחגוג את הרווקוּת. שמרתי לך את החלק הכי טוב: החגיגות. נעשה מסיבת טינדר ונחליק ימינה את כל הבחורים. מבחינתי, אני חברה מהממת."
היא הושיטה לי את ידה ומשכה אותי. "לא. את שללת ממני. פשוט ככה. לא יצא לי לבכות איתך או לקלל את ג'יימסון על זה שעזב אותך. ועכשיו איך אני אמורה לעשות את המעבר מעצב לכעס ומשם ישר לחגיגות? אני עדיין נסערת. ואני גם עצובה. כי הרגשות שלי בבלגן. אחרי הטלפון שלך, חפרתי לג'ייסון כל הלילה. הוא מסכים איתי לחלוטין. את ללא ספק הפרת את הזכויות שלי."
הטיתי את הראש וטפחתי על זרועה. "אוווו, את אוהבת אותי. הייתי מחבקת אותך, אוליב חמודונת, אבל מקרוב את מסריחה אפילו יותר."
היא דחפה אותי חזק. צחקתי ונפלתי על הספה. "אין צורך להיות מפל זועם, אוליב. תהיי אגם. כמוני. תראי כמה אני רגועה." "בסדר," הוספתי כשהמשיכה לעמוד מעליי, גבותיה מורמות. "אם זה משפר לך את ההרגשה, אני כנראה אבכה עוד קצת הלילה, אז יש לך הזדמנות להתמסכן איתי."
"זה מה שאני רוצה לשמוע. תודה רבה. תנסי לבכות בתחילת החגיגות, טוב?"
הנהנתי, הצלחתי לקום בכוחות עצמי ופצחנו בדיון הגיוני בנושא כמה זמן עליי לבכות לפני שנתחיל לחגוג.
אחרי שאוליב עזרה לי לסחוב את המזוודה האחרונה למכונית שלה, השארתי אותה עם השקיות ועליתי לעשות בדיקה אחרונה, וכך מצאתי את עצמי לבד בחדר האורחים, מביטה מסביבי. נזכרת.
כשלג'יימסון הייתה תאונת אופנוע לפני כמה חודשים, אוליב ואני רצנו להיות לצידו בבית החולים. זו הייתה הפעם הראשונה שבה הכרתי בעובדה שאני אוהבת אותו.
כשנהיה ברור שהוא לא יצליח לטפל בעצמו עם כל העצמות השבורות, שאלתי אותו אם הוא רוצה שאעבור לגור איתו כדי שאוכל לעזור לו. כשהוא חייך את החיוך הסקסי והבטוח בעצמו שלו - החיוך שעודד את המוח שלי לעשות דברים מטופשים - ואמר שהוא חשב שבחיים לא אבקש, הוקל לי משתי סיבות:
אחת, לא אצטרך להרביץ לו מכות רצח עד שיקלוט שהוא צריך אותי בזמן שהוא שוכב בבית החולים. כי בואו נודה על האמת, זה לא ייראה טוב, וכן, אהבתי את הפנים שלו, ולכן ממש לא רציתי לרסק אותן. שתיים, אצטרך לעבור מדירה שחלקתי עם שני סתומים - שני חברים לשעבר של אוליב ושלי.
בגלל המעבר המהיר, לא היה לי מטען גדול. ממילא לא היו לי הרבה חפצים, ובגיל עשרים ושתיים, על סף עשרים ושלוש, די מדכא להיות בעלים של רכוש שיכול להידחס לכמה מזוודות בודדות.
כשחשבתי על זה, הבנתי שעכשיו אני הבעלים הגאה של זיכרונות חדשים. זיכרונות שלא ייעלמו בן רגע. זיכרונות שהצטערתי שהם שלי, כי אף אחד מהם, אף אחד מה"אני אוהב אותך" ששמעתי מג'יימסון לא יחמם אותי בלילה.
לא. הזיכרונות האלה ישחקו לי בראש ויזכירו לי מה שלא יהיה לי לעולם.
כן, כן, ניחשתם נכון... הקללה המזדיינת.
"בחיי, המדרגות האלה גומרות לי את הצורה. סיימנו פה?" אוליב נעמדה לצידי.
"נראה ככה," עניתי וניגבתי את ידיי המזיעות במכנסי הטייטס שלבשתי. "את מוכנה לעוף מכאן?"
"לא אני אמורה לשאול את השאלה הזאת?"
"לא יודעת. את אמורה?"
היא הביטה בי לכמה רגעים, מנסה כנראה לברר אם אני צוחקת איתה.
"לא," אמרה לבסוף ושילבה את זרועה בזרועי. "אין צורך לשאול. את מוכנה לסגור את הדלת הזאת. זו כבר היסטוריה רחוקה, נכון?"
נשמתי נשימה עמוקה והנחתי את ראשי על כתפה של אוליב. "הלוואי שהייתי בטוחה כמוך, אוליב חמודונת."
"את רוצה לומר לי שג'יימסון הוא לא היסטוריה רחוקה?" קולה התרכך. "זה בסדר אם לא, לוסי. את יודעת את זה, נכון?"
"לא, הבן זונה שובר הלבבות וגונב התחתונים הוא ללא ספק היסטוריה רחוקה, אבל אני לא בטוחה שהזיכרונות וכל האני אוהב אותך שהוא לחש לי בין הקירות האלה גם רחוקים. ולא ככה זה הולך? את מתגברת על הבחור הרבה לפני שאת מתגברת על הזיכרונות."
היא הניחה את ראשה על ראשי ושאלה בעדינות, "את בטוחה שאת בסדר, לוסי? אני שמחה שאת באה לגור איתנו..."
"זמנית," קטעתי אותה, אבל היא די התעלמה ממני.
"כי יהיה לי ממש קשה אם תעזבי את העיר, אבל למה לא? זאת אומרת, ג'יימסון היה הבחור הראשון בארבע השנים האחרונות שהצליח לתקוע יתד בארבעת הקירות שהקמת מסביב ללב שלך. אני יודעת שאהבת אותו. ראיתי את זה."
"באמת אהבתי אותו," הסכמתי לאחר רגע של שתיקה. שאלתי את עצמי אותה שאלה הרבה פעמים אחרי שהלך. "אבל כבר אמרתי לך, הוא אף פעם לא ביקש שאבוא איתו, אוליב. הוא אף פעם לא ישב והסביר לי מה התוכניות שלו, או שאל מה התוכניות שלי. הוא פשוט הודיע לי שקיבל הצעת עבודה ושהוא צריך לעזוב. אה, והוא הוסיף שיתגעגע אליי בטירוף. זהו. זה כל מה שהוא נתן לי. אני לא אלך בעקבות מישהו שלא רוצה אותי איתו."
"היית הולכת אחריו? כלומר, אם הוא היה מבקש?"
"לעולם כבר לא נדע נכון? לעזאזל, הכול היה מנומס כל כך. בכלל לא הייתה לי הזדמנות לזרוק לו אגרטל על הראש או משהו כזה. לא הייתה לי הזדמנות לעשות איתו סקס פרידה זועם. הוא שלל את זה ממני. הוא פשוט הודיע לי מה התוכניות שלו ואמר לי שהחוזה לדירה שלו ייגמר בסוף החודש. והכול היה כל כך... אני בכלל לא יודעת מה זה היה. הדבר היחיד שאני יודעת זה שהוא לא ביקש ממני לבוא איתו, או לשקול להצטרף אליו. לא הייתי חלק מהתוכניות שלו, ולכן אני אומרת שילך להזדיין. זה לא שאני הולכת להתחנן בפני הבחור כי הוא נתן לי אורגזמות טובות, תהיי בטוחה." הרמתי את עצמי מהכתף של אוליב והפניתי את גבי לסלון. "כן, שיילכו להזדיין, הוא והסוס שעליו רכב. אני אישאר אתכם עד שאמצא עבודה, ואז אעוף לכם מהעיניים."
"את הולכת להתקשר לסבת..."
"היא האדם האחרון שאני מתכוונת להתקשר אליו. נפרדתי מבחור. זה קורה כל יום. אני מעדיפה להתקשר לג'יימסון ולא לקתרין. אין לי נטיות אובדניות."
אוליב נעצה בי מבט נוקב ופתחה את הפה לומר משהו, אבל תפסתי בזרועה והובלתי אותה לדלת.
"זה תם ונשלם, אוליב. ברור שג'יימסון לא התאים לי. לא כל אחד זוכה בסוף טוב וזה בסדר גמור. אני לגמרי בסדר עם זה. עכשיו אפשר להמשיך את השיחה הלא חיונית הזאת אצלך בבית? עדיף עם יותר אלכוהול בדם שלי?"
היא פלטה נשיפה זועמת, אבל יצאה מהדירה בלי שאצטרך להדוף אותה כל הדרך למכונית. לקחתי את המפתח בדרך החוצה והבטתי בדירה בפעם האחרונה.
"רק שתדעי," אמרתי לאוליב שעמדה ממש מאחוריי, מן הסתם כדי שתוכל לתפוס אותי אם אחליט להשליך את עצמי לרצפה ולבכות בלי שליטה. כנראה היא באמת ציפתה להתמסכן איתי. "בחיים אני לא אגיד לאף בחור שאני אוהבת אותו. תזכרי מה שאני אומרת לך. ברגע שאת אומרת את המילים האלה, הם דופקים אותך. אז אני גמרתי עם זה. בכלל לא אכפת לי אם הוא אליל במיטה, או אם יש לו זין באורך מטר במכנסיים. מספיק עם האני אוהבת אותך."
היא השמיעה קול חנוק ולכן הבטתי לאחור. "באורך מטר? אאוץ,' לוסי."
חייכתי אליה חיוך שובב. "לא אאוץ', זה בעצם רגע של בוא לאימא, אבל גם בחור עם זין באורך מטר לא ישמע ממני את האני אוהבת אותך. הזין שלו כן, הוא לא. אם אעשה עוד פעם את הטעות הזאת, תחטיפי לי סטירה או תשפכי לי דלי מים קרים על הראש, כדי שאצא מזה."
נעלתי את הדלת, הבטתי באוליב וחיכיתי לתשובה.
"בסדר." היא נאנחה, והרחיקה אותי מהדלת. "אני אכאיב לך."
"מעולה. עכשיו כשסגרנו את הפינה הזאת, חשבת על מה שאמרתי קודם?"
"מה?"
"על זה שאת ובעלך תאמצו אותי. חשבתי על זה לא מעט, ואני חושבת שזה עשוי להועיל לכל המעורבים בדבר."
"באמת? בבקשה, ספרי לי על היתרונות."
"יתרון ראשון: נכון שאת יודעת כמה אני מזילה ריר כשאני רואה את בעלך בלי חולצה על המסך הגדול? אני אפסיק לרייר על בעלך כשהוא בלי חולצה על המסך הגדול."
"התחלה יפה, נראה לי. מה עוד."
"יתרון שני: תצטרכי להתכרבל איתי בתדירות גבוהה יותר כי, הי, אני אהיה הבת שלך. תצטרכי להפגין כלפיי אהבה בכרבולים."
"מעניין. עוד מישהו אמור להפיק תועלת מהאימוץ הזה? כי הרגע אמרת..."
"טוב, לא הגעתי לשם עדיין. בחייך, אוליב. אני קורבן של אהבה פה, זוכרת?"
"נכון..."
