טירת אוטרנטו

פרק ראשון

 

מנפרד נסיך אוֹטרָנטוֹ הביא לעולם בן אחד ובת אחת: האחרונה, בתולה יפהפייה מאין כמותה, בת שמונה־עשרה, נקרא שמה מָטִילדָה. קוֹנרָד, הבן, היה צעיר ממנה בשלוש שנים, עלם מכוער וחולני שאופיו רחוק מלהבטיח טובות; אבל הוא היה בבת עינו של אביו, שמעולם לא גילה כל סימן של חיבה כלפי מטילדה. מַנפרֵד הסכים על־פי חוזה להשיא את בנו לבת המרקיז של וִיצֶ'נצָה, אִיזַבֶּלָה; והיא כבר נמסרה בידי אפוטרופסיה לידי מנפרד, למען יחוג את נישואי השניים מיד לכשיתיר זאת מצב בריאותו הרעועה של קונרד.

ציפייתו קצרת־הרוח של מנפרד לטקס הזה הייתה גלויה היטב לבני משפחתו ולשכניו. אלה הראשונים, למען האמת, שידעו מה מחמיר הוא אופיו של נסיכם, לא העזו להביע בפה מלא את ניחושיהם על הסיבות לבהילותו. הִיפּוֹלִיטָה רעייתו, אותה גבירה חביבה, הרהיבה עוז לפעמים ודיברה על הסכנה שבהשׂאת בנם היחיד לאישה כה במוקדם, מחמת גילו הצעיר ובריאותו הרופפת כל־כך; אבל היא לא קיבלה מעולם תשובה כלשהי, מלבד דברי גנאי על עקרותה שלה, שהרי נתנה לו רק יורש אחד. אריסיו ונתיניו לא נהגו זהירות כה מרובה בדבריהם. הם ייחסו את הנישואים החפוזים הללו לאֵימתו של הנסיך מפני התגשמותה של נבואה עתיקה, שהכריזה - כך מסופר - כי טירת אוטרנטו ותואר האצולה הנלווה אליה "יסתלקו מן המשפחה הנוכחית, כאשר ייעשה אדונהּ האמיתי גדול מכדי לשכון בה". היה קשה להבין את פשר הנבואה ההיא; וקשה שבעתיים להבין מה לה ולנישואים האלה. אף־על־פי־כן, התעלומות הללו - או הסתירות - לא הפחיתו במאומה את דבקות התושבים בדעתם.

יום הולדתו של קונרד הצעיר, כך נקבע, יהיה יום כלולותיו. הקרואים התאספו בבית התפילה של הטירה והכול היה מוכן לפתיחת טקס הדת, כאשר התגלה כי קונרד עצמו נעדר. מנפרד, בקוצר רוחו על כל עיכוב קל, לא הרגיש לפני־כן בהסתלקות בנו, ועתה שלח אחד ממשרתיו להזעיק את הנסיך הצעיר. המשרת, שלא נעדר מבית התפילה אפילו למשך הזמן הדרוש כדי לחצות את החצר אל דירתו של קונרד, חזר במרוצה, באפס נשימה, בתזזית קדחתנית, בעיניים לטושות ובפה מזה קצף. הוא לא אמר מאומה, אלא הורה באצבע לעבר החצר.

הנאספים הוכו באימה ובתדהמה. הנסיכה היפוליטה, אף שלא ידעה מה אירע, התעלפה מרוב חרדה לבנה. מנפרד, לא בחשש אלא בזעם על עיכוב הכלולות, ועל איוולת משרתו, שאל בקול נגיד ומצווה מה הדבר? האיש לא השיב תשובה, אלא המשיך להורות באצבע לעבר חצר הטירה; ולבסוף, אחרי שהוצגו לו שאלות שוב ושוב, זעק בקול, "אבוי! הקסדה! הקסדה!"

בינתיים יצאו אחדים מהנאספים במרוצה אל החצר, וממנה הגיע פנימה בליל של קולות צווחה, זוועה והפתעה. מנפרד, שהחל לחוש בהלה על היעדרות בנו, יצא בעצמו כדי להיוודע מה סיבת המהומה המוזרה. מטילדה נשארה בפנים והשתדלה לעזור לאמהּ, ואיזבלה נשארה גם היא לאותה תכלית, וגם כדי להעלים מעיני כול את הסתייגותה מפני חתנהּ, אותו צעיר שהיא עצמה, תיאמר האמת לאמיתה, לא הגתה לו כל חיבה.

הדבר הראשון שעליו נח מבטו של מנפרד היה קבוצה של משרתים, עומדים ומנסים להגביה דבר־מה שנראה לו כהר של נוצות שחורות. הוא בהה במתרחש ולא האמין למראה עיניו.

"מה מעשיכם?" קרא מנפרד בחמת זעם; "איפה בני?"

מטח של קולות ענה לו, "אבוי! אלופי! הנסיך! הנסיך! הקסדה! הקסדה!"

הוא הזדעזע לשמע קולות הקינה הללו, ובאימה שלא ידע מה פשרה התקרב במהירות, - אבל מה מר ונמהר היה המראה לעיניו של אב! - הוא ראה את ילדו מחוץ ומרוסק, כמעט קבור תחת קסדה ענקית, גדולה פי מאה מכל כיסוי שנוצר אי־פעם לראש אדם, מכוסה בכמות הולמת של נוצות שחורות.

מראה הזוועה, אי־יכולתם של הנוכחים כולם לומר כיצד אירע המקרה ביש־המזל הזה, ומעל הכול, התופעה הכבירה שנגולה לפניו, כל אלה הכו באלם את פי הנסיך. אבל שתיקתו נמשכה זמן רב יותר מכפי שיכול לגרום אפילו האבל. הוא נעץ את עיניו במה שקיווה לשווא כי אינו אלא חזיון תעתועים; דומה היה שדעתו ניתנה לאו דווקא לאובדנו, אלא להתעמקות בטיבו של החפץ הכביר אשר גרם לו. הוא נגע בקסדה הקטלנית, הוא בדק אותה; ואפילו שרידיו המחוצים והמדממים של הנסיך הצעיר לא הסיחו את מבט עיניו של מנפרד מהאות הנורא שנח לפניו.

כל היודעים איזו חיבה הגה לקונרד הצעיר הופתעו עד מאוד על קהות חושיו של נסיכם, גם אם היו הלומי רעם בעצמם למראה קסדת הפלא. הם נשאו את הגופה החבולה לאולם, בלא שקיבלו הוראה כלשהי מאת מנפרד. ובאותה המידה לא נתן הנסיך את דעתו על הגבירות שנשארו בבית התפילה. נהפוך הוא, מנפרד לא אמר דבר על הנסיכות האומללות, רעייתו ובתו, כי המילים הראשונות שנשרו מבין שפתיו היו, "טפלו היטב בגבירה איזבלה."

המשרתים, שלא הבחינו מה מוזרה הייתה ההוראה הזאת, פעלו מכוח חיבתם אל גבירתם, אשר האיצה בהם לטפל בה במצבה הנורא, וחשו לעזרתה. הם נשאו אותה אל חדרה, יותר מתה מאשר חיה ואטומה לכל הנסיבות המשונות שסבבו אותה, זולת מותו של בנה.

מטילדה, שסגדה לאמהּ, כבשה את אבלה ואת השתוממותה שלה, ושום מחשבה לא הייתה בלבה מלבד הצורך לעזור להורתה המוכה ולנחם אותה בצערה. איזבלה, שהיפוליטה ראתה אותה כבת לה, ושהשיבה לה חיבה כיאה וכיאות על עדנת לבה, לא נפלה ממנה בשקידתה על שלום הנסיכה; ובה בעת קיבלה עליה להקל ולשכך את נטל הצער המכביד על מטילדה, כפי שראתה, שכן היא הגתה לה אך רגשות ידידות חמים מאין כמוהם. אבל לא היה ביכולתה להרחיק כליל ממחשבותיה את מצבה שלה. לא היה בה שום רגש על מותו של קונרד הצעיר, זולת השתתפות בצער; והיא לא הצטערה על גאולתה מנישואים שלא הבטיחו לה כל אושר, אם מאת חתנה המיועד אם ממנפרד רע־המזג, שאמנם נהג בה בסבלנות מרובה, שלא כמנהגו, אבל הטביע אימה בנפשה, ביחסו הקפדני בלי סיבה כלפי הנסיכות החביבות היפוליטה ומטילדה.

בעת שהגבירות הובילו את האם האומללה אל מיטתה נשאר מנפרד עומד בחצר, מתבונן בקסדת האימים ומתעלם כליל מההמון שכינסה סביבו מוזרותו של המאורע. המילים המועטות שביטאו שפתיו היו אך ורק שאלות, האם יודע מי מנין יכלה לבוא הקסדה הזאת? איש לא היה מסוגל לספק לו אף שמץ של מידע. אך מכיוון שהכול נוכחו וראו כי סקרנותו מתרכזת אך ורק בחפץ הזה, התרכזה בו גם סקרנותם של כל השאר, וסברות הכרס שלהם היו נלעגות ומופרכות כשם שהאסון עצמו היה בלא תקדים. בעיצומם של הניחושים חסרי השחר העיר איכר צעיר, שההמולה הביאתהו לכאן מהכפר הסמוך, כי קסדת הפלאים דומה בדיוק לזו שעל ראש פסל השיש השחור של אלפונסו הטוב, אחד מנסיכיהם הקודמים, בכנסיית ניקולס הקדוש.

"נבל! מה זאת אמרת?" הזדעק מנפרד, שהתנער מקהות חושיו בסופה של זעם, ואחז את הצעיר בצווארונו; "כיצד העזת לומר דברי בגד שכאלה? בחייך תשלם עליהם."

הצופים במתרחש, שלא הבינו את סיבת חמתו של הנסיך כשם שלא הבינו את שאר הדברים שראו, לא יכלו לפענח את פשר התפנית החדשה הזאת. האיכר הצעיר עצמו היה נדהם שבעתיים, כי לא ידע כלל במה פגע בנסיך. אבל הוא התעשת, בתערובת של הדרת כבוד ושפל רוח, חילץ את עצמו מאחיזתו של מנפרד, החווה קידה שהעידה יותר על קנאת החף מפשע מאשר על מגינת נפש, ושאל בכל הכבוד, מהי אשמתו? מנפרד לא התפייס למראה הכנעתו, אלא התכעס עוד יותר על התנועה הנמרצת, אם כי אומרת הכבוד, שבה התנער הצעיר מאחיזתו, וציווה על משרתיו לתפוס אותו; ואלמלא בלמו אותו ידידיו שהוזמנו לכלולות, היה מפלח את האיכר בפגיונו בעודו מוחזק בידיהם.

בעוד ההתכתשות הזאת נמשכת אצו אחדים מהצופים פשוטי העם אל הכנסייה הגדולה, שניצבה ליד הטירה, וכשחזרו בפיות פעורים הכריזו כי הקסדה אינה נמצאת עוד על ראש פסלו של אלפונסו. לשמע החדשות הללו אחזה במנפרד תזזית של ממש; ודומה היה שהוא מבקש פורקן לסערה המשתוללת בתוכו, כי הוא הסתער שוב על האיכר הצעיר בזעקה -

"נבל! מפלצת! מכשף! אתה הוא שעשית זאת! אתה הוא שקטלת את בני!"

אנשי האספסוף, שביקשו מטרה לעצמם המצויה בגדר יכולתם, לפרוק עליה את מחשבותיהם הנבוכות, קלטו את הדברים מפי אדונם וענו כהד אחריו -

"אמת, אמת; הוא האיש, הוא האיש: הוא גנב את הקסדה מקברו של אלפונסו הטוב, ורוצץ בה את מוחו של נסיכנו הצעיר," ואיש לא חשב כלל על השוני הגדול במידות בין קסדת השיש שהייתה בכנסייה לבין קסדת הפלדה המוטלת לנגד עיניהם; כשם שאיש לא שאל כיצד יש בכוחו של הצעיר, שכמדומה טרם מלאו לו עשרים שנה, להניף פריט שריון שמשקלו כה עצום ורב.

אווילותן של ההשתלחויות הללו החזירה למנפרד את חושיו: אבל בין שהתקצף על האיכר משום שהצביע על הדמיון בין שתי הקסדות, ובזאת גרם לתגלית הנוספת, דהיינו היעדרותה של הקסדה שהייתה בכנסייה, ובין שביקש לקבור כל שמועה מעין זו תחת השערה כה בלתי־מתקבלת על הדעת, הוא הודיע בחומרת סבר כי הצעיר הוא בעל אוב בלי ספק, ועד שתיתן הכנסייה את דעתה לעניינו, הוא יחזיק במכשף שאותו חשף כך, ויאסור אותו תחת הקסדה עצמה; והוא ציווה על משרתיו להגביהה ולהניח את הצעיר מתחתיה; ועוד הכריז שאין לתת לו דבר למאכל, אלא יש להניח לאומנות התופת שלו להאכיל אותו, אם תוכל.

לשווא מחה הצעיר כנגד גזר דינו המזוויע: לשווא השתדלו רעיו של מנפרד להניאו מהחלטתו הפראית וחסרת היסוד. הציבור בכללותו הוקסם מהחלטת השליט, שחוננה במראית־עין כבירה של צדק, לדעת הכלל, שהרי המכשף הוענש באותו מכשיר עצמו ששימש אותו לביצוע פשעו: ושום איש לא נקפו לבו למחשבה כי קרוב לוודאי שהצעיר יגווע ברעב, שכן כולם האמינו כי במיומנותו השטנית, הוא יוכל להזין את עצמו בקלות.

הנה־כי־כן, מנפרד חזה במילוי פקודותיו כלשונן, ואפילו בחדווה; ואחרי שהציב שומרים ופקד עליהם בחומרה למנוע הבאת כל מזון לאסיר, שילח מעליו את רעיו ואת משרתיו ופרש לחדרו, אחרי שנעל את שערי הטירה, כי לא היה ברצונו שיישאר בה מי מלבד משרתיו.

בינתיים, מסירותן של הגבירות הצעירות וחריצותן החזירו לנסיכה היפוליטה את עשתונותיה, והיא, בעיצומם של חבלי צערה, ביקשה שוב ושוב לשמוע דבר על אדונה ודרשה מהמטפלות בה ללכת ולהשגיח עליו, עד שלבסוף ציוותה על מטילדה לצאת מעליה, לסור אל אביה ולנחמו. מטילדה לא הגתה שום חיבה למנפרד כחובת בת לאביה, אבל למרות פחדיה מפני חומרתו צייתה לפקודתה של היפוליטה, והפקידה אותה בידיה הענוגות של איזבלה; וכאשר שאלה את המשרתים על אביה שמעה מפיהם כי הוא פרש לחדרו ופקד שאיש לא יורשה להיכנס בפתחו. היא הבינה מכל זאת שהוא שקוע בצערו על מות אחיה, ומכיוון שחששה פן תשובנה דמעותיו לקלוח למראה הבת היחידה שנותרה לו, היססה מלהתפרץ אל תוך יגונו; אבל חמלתה עליו, שנתחזקה מן הפקודה שנתנה לה אמהּ, הניעה אותה להרהיב ולהפר את הוראותיו שלו; ומעולם לא עברה עבירה אשר כזו לפני־כן.

אופיה הרך והנוטה לחשש בלם אותה לכמה דקות על סף דלתו. היא שמעה אותו חוצה את חדרו לאחור ולפנים בצעדים משובשים; והלוך הרוח הזה החריף את חששותיה. אבל היא אך־זה עמדה לבקש רשות להיכנס, והנה פתח מנפרד את הדלת בפתאום; ומכיוון שכבר ירדה שעת ערביים, וסערת רוחו עזה הייתה, הוא לא הבחין מי הדמות העומדת לפניו ושאל בכעס, מי היא? מטילדה ענתה ברעד -

"אבי היקר מכול, אני היא, בתך."

מנפרד פסע לאחור בבהילות וקרא, "הסתלקי! אין לי חפץ בבת;" והוא זינק בחטף לאחור וטרק את הדלת בפני מטילדה המבועתת.

מכיוון שהכירה היטב את נמהרותו של אביה, לא העזה מטילדה לשוב ולפלוש לתחומו. אחרי שהתאוששה במקצת מהזעזוע שגרמה לה קבלת הפנים המרה הזאת, מחתה את דמעותיה לבל תסבול היפוליטה מדקרה נוספת מן הידיעה מה אוּנה לה, כי היא חקרה אותה שתי וערב בחרדתה לשלומו של מנפרד, וביקשה לדעת כיצד הוא נושא את אובדנו. מטילדה הבטיחה לה ששלום לו, והוא נושא את מר גורלו בתעצומות נפש כראוי לגבר.

"אבל הלא יתיר לי לראותו?" שאלה היפוליטה בקול בוכים; "הלא ירשה לי למסוך את דמעותי בדמעותיו, הלא יניח לאם לשפוך את יגונותיה בחיקו של אדונה? או שמא הולכת אותי שולל, מטילדה? יודעת אני עד כמה אהב מנפרד את בנו: הלא הייתה המהלומה כבדה מכפי יכולתו? הלא קרס תחתיה? אינך משיבה לי - אללי! יגורה אני את הגרוע מכול! - עזורנה לי לקום, עלמותי; אקום ואתראה עם אדוני. קחנה אותי אליו בזה הרגע: הוא יקר ללבי עוד יותר מילדַי שלי."

מטילדה רמזה לאיזבלה למנוע בעד היפוליטה מלקום; ובעוד שתי הצעירות הנעימות הללו משתדלות, באלימות עדינה, לעצור בעד הנסיכה ולהרגיעה, הנה הגיע משרת מטעם מנפרד ואמר לאיזבלה שאדונו דורש לשוחח עמה.

"עמי!" קראה איזבלה.

"לכי," אמרה היפוליטה, שחשה הקלה בשומעה דבר־מה מאת אדונה: "מנפרד לא יוכל לשאת את מראה בני משפחתו. הוא חושב שאת נטרדת פחות מאיתנו, וירא מפני עוצם יגוני. נחמיהו, איזבלה יקירה, ואמרי לו כי מוטב לי להחניק את צערי, ובלבד שלא אוסיף על צערו."

מכיוון שהייתה זו כבר שעת ערב, המשרת שליווה את איזבלה נשא לפיד לפניה. כשהגיעו אל מנפרד, שהתהלך בקוצר רוח על היציע, התחלחל הנסיך ואמר בחיפזון -

"סלק את האור הזה, והיעלם לך."

הוא סגר את הדלת בחריפות, השליך את עצמו על ספסל ליד הקיר וציווה על איזבלה לשבת לידו. היא עשתה כדבריו ברעד.

"שלחתי לקרוא לך, הגבירה," אמר - והשתתק כמי שנקלע למבוכה גדולה.

"אלופי!"

"כן, שלחתי לקרוא לך לרגל עניין רב חשיבות," המשיך בדבריו. "יבשי את דמעותיך, גבירתי הצעירה - איבדת את חתנך. אכן, גורל אכזר! ואני איבדתי את תקוותי לשושלת! אבל קונרד לא היה ראוי ליופי כיופייך."

"כיצד זה, אלופי!" אמרה איזבלה; "לא ייתכן שאתה חושד בי כי איני חשה צער כראוי לי: רגשות מסירותי וחיבתי יהיו תמיד -"

"אל תשובי לחשוב עליו," שיסע מנפרד את דבריה; "הוא היה ילד חולני וכמוש, ואפשר ששלחו לקרוא לו ממרומים למען לא אניח את כבוד ביתי על יסוד רופף אשר כזה. שושלת מנפרד זקוקה לתמוכות מרובות. חיבתי האווילית לילד הלה סנוורה את עיני בינתי השקולה - אבל מוטב כך. עזה תקוותי שבעוד שנים ספורות, תהיה לי סיבה לשמוח על מותו של קונרד."

אין בכוחן של מילים לתאר את תדהמתה של איזבלה. בתחילה סברה שהאבל עיוות את שיקול דעתו של מנפרד. מחשבתה הבאה הייתה שהשיחה המוזרה הזאת נועדה להפילה בפח: היא חששה שמנפרד עמד עוד קודם לכן על אדישותה לבנו: ומחמת הרעיון הזה השיבה ואמרה -

"אלופי הטוב, אל נא תפקפק ברגשותי: לבי היה הולך אחרי ידי. קונרד היה זוכה במלוא דאגתי לשלומו; ויצפון גורלי לי את אשר יצפון, לעולם אנצור את זיכרונו, ואראה בהוד רוממותך ובהיפוליטה אשת הסגולה הורים לי."

"ארורה היפוליטה!" קרא מנפרד. "שכחי אותה מרגע זה ואילך, כפי ששכחתיה אני. על רגל אחת, הגבירה, איבדת בעל שלא היה ראוי לקסמיך: מעתה יימצא להם ייעוד ראוי יותר. במקום ילד חולני תזכי בבעל במיטב אונו, אשר יֵדע להוקיר את יופייך ויצפה ממך לצאצאים מרובים."

"אבוי, אלופי!" אמרה איזבלה, "דעתי נתונה כולה לאסון המעציב שפקד זה־עתה את משפחתך, ואין מקום בה למחשבות על נישואים לאחר. אם ישוב אבי אי־פעם, ואם יעלה רצון כזה מלפניו, אציית לו כאשר צייתּי כשהסכמתי לתת את ידי לבנך: אבל עד שובו, הרשני להישאר תחת קורת גג ביתך מכניס האורחים, ולמלא את שעות העוגמה בשיכוך יגונותיכם, שלך, של היפוליטה ושל מטילדה הנאווה."

"כבר הבעתי בפניך את רצוני," אמר מנפרד בכעס, "שלא לנקוב בשם האישה ההיא: משעה זו ואילך נגזר עליה להיות זרה לך, כשם שתהיה זרה לי. קיצורו של דבר, איזבלה, הואיל ואיני יכול לתת לך את בני, הריני מציע לך את עצמי."

"שומו שמים!" נזעקה איזבלה, שהתנערה מאשלייתה, "מה זה שומעות אוזני? אתה! אלופי! אתה! חותני! אבי קונרד! בעלה של היפוליטה, הצדקת הענוגה!"

"הנה אני אומר לך," ענה מנפרד בקול נגיד ומצווה, "היפוליטה אינה עוד רעייתי; הריני מגרש אותה בשעה זו. זמן רב מדי קיללה אותי בעקרותה. גורלי תלוי בהבאת בנים זכרים לעולם, והלילה הזה, אני סמוך ובטוח, יעניק תוחלת חדשה לתקווֹתי."

וכשאמר את המילים האלה אחז בידה הקרה של איזבלה, שחשבה כי עומדת היא למות מפחד ומזוועה. היא צווחה והתנערה מעליו בחלחלה, ומנפרד קם לרדוף אחריה; וברגע ההוא בא הירח, שעלה בינתיים ושפך אורו בעד החלון שמנגד, וחשף לנגד מבטו את נוצות הקסדה הקטלנית אשר הגיעו עד לגובה חלונותיו, והנה הן מתנופפות לפנים ולאחור כבסערה, בלוויית קולות רשרוש נבובים. איזבלה, שאזרה עוז כאשר התרחקה ממנו, ושפחדה יותר מכול פן ינסה מנפרד להגשים את אשר הצהיר, זעקה -

"הבט, אלופי! ראה, הרקיע עצמו מתייצב כנגד כוונותיך הזדוניות!"

"לא הרקיע ולא התופת יכשילו את תוכניותי," אמר מנפרד, וקרב שוב לאחוז בנסיכה.

ברגע ההוא נפלטה אנחה עמוקה מתמונת סבו, שהייתה תלויה מעל הספסל שעליו ישבו השניים לפני־כן, וחזהו של הדיוקן התגעש.

איזבלה, שגבה היה מופנה אל התמונה, לא ראתה את התנועה ולא ידעה מנין בקע הקול, אבל היא התחלחלה ואמרה -

"הקשב, אלופי! מה היה הקול הזה?" ובה בעת פנתה אל הדלת.

דעתו של מנפרד נקרעה לשתיים בין מנוסתה של איזבלה, שכבר הגיעה למדרגות, לבין התמונה שלא היה ביכולתו לגרוע את מבטו ממנה, שכן היא התחילה לנוע, אבל הוא עשה בכל זאת כמה פסיעות בעקבות איזבלה, ועדיין שלח את מבטו לאחור אל התמונה, וראה אותה יוצאת ממסגרתה ונוחתת על הרצפה בארשת פנים חמורה ועגמומית.

"החלום הוא זה?" קרא מנפרד וחזר על עקבותיו; "או שמא השדים עצמם עשו יד אחת כנגדי? דבר, צלם תופת! או אם אמנם סבי אתה, מדוע זה קשרת גם אתה קשר כנגד צאצאך האומלל, המשלם מחיר כה כבד על -" בטרם הספיק להשלים את המשפט נאנח החיזיון שוב ורמז למנפרד לבוא בעקבותיו.

"הורה את הדרך!" קרא מנפרד; "ואני אלך אחריך עד תהום הנשייה."

הצלם פסע בצעדים מדודים, אך בדכדוך, עד קצה היציע, ושם פנה לאולם שמימין. מנפרד הלך במרחק־מה מאחוריו, מלא חרדה ופלצות, אבל נחוש בהחלטתו. כאשר ביקש להיכנס לאולם נטרקה הדלת באלימותה של יד סמויה מן העין. הנסיך אזר עידוד מהעיכוב הזה, וניסה לפרוץ את הדלת בכוח בכף רגלו, אבל מצא שהיא עומדת בפני מאמציו, גדולים ככל שהיו.

"אם אין התופת מוכנה להשביע את סקרנותי," אמר מנפרד, "אשתמש באמצעי אנוש כאשר תמצא ידי לשימור גזעי; איזבלה לא תימלט מפני."

הגבירה, שעוז רוחה הנחוש פינה מקום לבעתה ברגע צאתה מלפני מנפרד, המשיכה במנוסתה אל מרגלות גרם המדרגות הראשי. שם נעצרה ולא ידעה לאן תשים פעמיה, כשם שלא ידעה כיצד תינצל מנמהרותו של הנסיך. שערי הטירה נעולים, זאת ידעה, ושומרים הוצבו בחצר. אם תמלא אחר מצוות לבבה, שדחק בה לבוא אל היפוליטה ולהכינה למר הגורל הצפוי לה, לא היה ספק בדעתה שמנפרד יבקש אותה שם, ושאלימותו תסית אותו להוסיף חטא על הפשע שכבר הגה, אף לא תניח להן מקום לנוס אליו מפני יצריו הנמהרים. אם תזכה בשהות, אולי יהיה סיפק בידו להרהר אחר הצעדים המחרידים שהעלה במחשבתו, ואולי תוכל היא לעשות דבר־מה אחר שיסייע לה, אם אך יעלה בידה - בלילה הזה, לפחות - לחמוק מפני כוונתו הנתעבת. אבל היכן תוכל להסתתר? כיצד תחמוק מפני החיפושים שיערוך, בלי שום ספק, בכל חלקי הטירה?

בעוד המחשבות האלה מתרוצצות במוחה, נזכרה איזבלה במעבר תת־קרקעי המוליך ממרתפי הטירה אל כנסיית ניקולס הקדוש. אם אך תגיע אל המזבח בטרם ידביקוה, ידעה, אפילו מנפרד באלימותו לא יהין לחלל את קדושת המקום; והיא גמרה אומר, אם לא תימצא לה דרך אחרת לישועה, לנעול את עצמה לצמיתות בין הבתולות הקדושות שמנזרן היה צמוד לקתדרלה. משגמלה ההחלטה הזאת בלבה, אחזה איזבלה בעששית שדלקה לרגלי גרם המדרגות וחשה אל המעבר הסודי.

החללים שבחלקה התחתון של הטירה נחלקו לכמה מבוכים סבוכים; ולא היה קל לה, השרויה בחרדה שכזו, למצוא את הדלת הנפתחת אל המרתף ההוא. דממה נוראה שררה ברחבי המקומות הללו שמתחת לפני האדמה, מלבד פרצי רוח שזעזעו מפעם לפעם את הדלתות שדרכן עברה, וחריקותיהן של אלה על ציריהן החלודים הדהדו שוב ושוב בחלל המבוך הארוך ההוא של אופל. כל רשרוש הכה אותה באימה חדשה; אבל יותר מכול יגורה פן תשמע את קולו הזועם של מנפרד הדוחק במשרתיו לרדוף אחריה.

היא פסעה חרש, ככל שהניח לה קוצר רוחה, אך לעתים תכופות נעצרה והטתה אוזן לשמוע אם יש רודפים בעקבותיה. באחד הרגעים האלה דימתה שאנחה הגיעה לאוזניה. צמרמורת עברה בה, והיא נסוגה כמה פסיעות לאחור. עוד רגע, ודומה היה שהיא שומעת את פסיעותיו של איזה אדם. דמה קפא בעורקיה; היא הייתה משוכנעת שזהו מנפרד. כל מחשבה שזוועה אשר כזאת יכולה להוליד חשה למלא את נפשה. היא התחרטה על מנוסתה הפזיזה, שחשפה אותה כך לחמת זעמו, במקום שם לא יוכלו זעקותיה להגיע אל כל אדם העשוי להיחלץ לעזרתה. אבל הקול, כמדומה, לא בקע מאחוריה. אם ידע מנפרד היכן היא, חזקה עליו שהלך בעקבותיה. היא עדיין הייתה באחד המבוכים, וקולות הפסיעה ששמעה היו ברורים מכדי שיגיעו מהדרך שכבר עברה. הרעיון הזה רומם את רוחה, ובתקוותה למצוא ידיד בכל מי שאינו הנסיך, חשבה להמשיך ולהתקדם הלאה, והנה נפערה חרש דלת שהייתה פתוחה רק במקצת, במרחק־מה לשמאלה: אך בטרם יכלה העששית שהרימה מעלה לגלות מיהו פותח הדלת, נסוג האיש בחיפזון למראה האור.

די היה בכל התרחשות שהיא לעורר מגינת נפש באיזבלה, והיא התלבטה אם להמשיך בדרכה אם לאו. אימתה מפני מנפרד הכריעה את הכף עד מהרה כנגד כל פחד אחר. עצם מצבו של האיש שחמק ממנה העניק לה שמץ של עידוד. אין זה, חשבה, אלא אחד המשרתים השייכים לטירה. רוחה העדינה לא הקימה לה אויב מעולם, ותום מצפונה עורר בה את התקווה שאם אין זה משרת שנשלח במצוות הנסיך לחפש אותה, חזקה על משרתיו שיעדיפו לסייע לבריחתה ולא למנוע אותה. היא חיזקה את רוחה בהרהורים הללו, ומכיוון שחשבה, על־פי מה שיכלה לראות, כי היא סמוכה לפתח המבוך שבמעמקי האדמה, התקרבה אל הדלת שנפתחה זה־עתה; אבל משב רוח פתאומי פרץ לעומתה בהגיעה לדלת וכיבה את העששית שבידה, וכך נותרה איזבלה שרויה בחשכה גמורה.

אין בכוחן של מילים לתאר את זוועת מצבה של הנסיכה. בודדה במקום קודר אשר כזה, רישומי מאורעות היום הנוראים טבועים בנפשה, חסרת תוחלת להינצל, מצפה להגעתו של מנפרד בכל רגע, ורחוקה משלוות נפש בידיעתה שהיא נמצאת בהישג ידו של אלמוני, מי יודע מיהו, המסתתר בקרבת מקום בגלל סיבה כלשהי; כל המחשבות האלה התבוללו יחדיו בדעתה הפזורה, והיא הייתה קרובה לקרוס תחת נטל חרדותיה. היא הפנתה תפילה אל כל קדושי הרקיע ובקשה בלבה את ישועתם. במשך זמן ניכר נותרה שקועה כך בייסורי הייאוש.

לבסוף, חרש־חרש, גיששה לחפש את הדלת, ומשמצאה אותה, נכנסה ברעד למרתף שממנו שמעה את האנחה ואת הפסיעות. היא שאבה מעין עידוד לרגע קט למראה קרן קלושה של אור ירח שהסתננה בעד העננים והתבהקה על תקרת המרתף, שכמדומה קרסה פנימה, ומתוכה בצבץ רסיס של אדמה או של בניין, היא לא יכלה להבחין בטיבו, אבל דומה היה שהוא נמחץ פנימה. היא התקרבה בלהיטות אל הבור הפעור הזה, ואז הבחינה בדמות אדם ניצבת בקרבתה, ליד הקיר.

היא צווחה, במחשבה שזו רוחו של קונרד ארוסהּ. הדמות קרבה אליה ואמרה בקול כנוע -

"אל תיבהלי, הגבירה; לא אפגע בך לרעה."

איזבלה לא שאבה עידוד רב ממילותיו של הזר או מנעימת קולו, ומשהבינה כי זהו בלי ספק האיש שפתח את הדלת, התעשתה די הצורך להשיב לו -

"אדוני, תהא מי שתהא, רחם נא על נסיכה אומללה העומדת על סף חורבן. עזור לי להימלט מהטירה הקטלנית הזאת, כי הצפוי לי בעוד כמה רגעים עתיד לעשותני אומללה לעולם ועד."

"אבוי!" אמר הזר, "כיצד אוכל לעזור לך? אני מוכן למות על הגנתך; אבל איני מכיר את נבכי הטירה, ויש ברצוני -"

"אה!" אמרה איזבלה, שנחפזה לקטוע את דבריו; "עליך רק לעזור לי לחפש דלת גנובה שצריכה להימצא בקרבת מקום לכאן, ולא תוכל להעניק לי שירות גדול מזה, כי אסור לי לאבד אפילו דקה."

בעודה מדברת החלה לגשש על הרצפה, והורתה לזר לעשות כמוה ולחפש פיסת מסג נחושת חלקה, משוקעת באחת האבנים הללו.

"זהו המנעול," אמרה, "הנפתח בקפיץ, ואני יודעת את סודו. אם נוכל למצוא אותו, אפשר שאצליח להימלט - ואם לאו, אללי! חוששתני, זר נדיב, שאמיט עליך את ביש מזלי שלי: מנפרד יחשוד בך שנתת יד למנוסתי, ואתה תיפול קורבן לתרעומתו."

"אין ערך לחיי בעיני," אמר הזר, "ותהיה זו נחמה פורתא אם אאבדם בניסיון לגאול אותך מעריצותו."

"צעיר נדיב," אמרה איזבלה, "כיצד אוכל לגמול לך אי־פעם -"

בעודה אומרת את המילים האלה בקעה אלומת אור ירח בעד הפרצה בגג ההרוס שממעל ונגהה היישר על המנעול המבוקש.

"אה! מה רב האושר!" אמרה איזבלה; "הנהי הדלת הגנובה!" והיא משכה במפתח ונגעה בקפיץ, שניתר הצדה וחשף טבעת ברזל. "הרם את הדלת," אמרה הנסיכה.

הזר עשה כמצוותה, ומתחת התגלו כמה מדרגות, יורדות אל מרתף חשוך לגמרי.

"עלינו לרדת מכאן," אמרה איזבלה. "לך אחרי; חשוך ומבעית הוא המקום הזה, אבל לא נוכל לתעות בדרכנו; היא מוליכה למישרין אל כנסיית ניקולס הקדוש. אבל אולי," הוסיפה הנסיכה, בצניעותה, "אין לך סיבה לצאת את הטירה, וגם אני לא אצטרך עוד לשירותך; בעוד כמה רגעים אהיה בטוחה מפני זעמו של מנפרד - אבל רק הודע נא לי למי אני אסירת תודה."

"בשום פנים לא אעזוב אותך," אמר הזר בלהיטות, "בטרם אפקיד אותך במקום מבטחים - ואל נא תחשבי, הנסיכה, שאני נדיב מכפי שהנני; גם אם את עומדת בראש דאגותי -"

הזר השתתק לשמע שאון פתאומי של קולות אדם, מתקרבים ככל הנראה, ובמהרה הגיעו לאוזניהם המילים האלה -

"אל תדבר איתי על בעלי אוב; אני אומר לך שהיא חייבת להימצא בטירה; ואני אמצא אותה למרות כל כישוף."

"שומו שמים!" קראה איזבלה; "זהו קולו של מנפרד! חושה, פן יבוא עלינו חורבן! וסגור את הדלת הגנובה מאחוריך."

משאמרה זאת, ירדה איזבלה בחיפזון במדרגות; אך כאשר חש הזר לרדת אחריה, נשמטה הדלת מידיו: היא נפלה, והקפיץ נעל אותה. לשווא ניסה לפתוח את המנעול, כי לא הבחין מה עשתה איזבלה כדי להסיט את הקפיץ; וגם לא היה סיפק בידו לנסות זאת. רעש הדלת הנופלת הגיע לאוזני מנפרד, והוא חש אל המקום שממנו בקע הקול, עם משרתיו המחזיקים בלפידים.

"אין ספק שזו איזבלה," קרא מנפרד לפני כניסתו לחדר. "היא נמלטת דרך המעבר שמתחת לאדמה, אבל בוודאי לא הרחיקה לכת."

מה רבה הייתה תדהמתו של הנסיך כאשר חשף לפניו אור הלפידים לא את איזבלה, אלא את האיכר הצעיר, שאותו, כך חשב, הותיר כלוא מתחת לקסדה הקטלנית!

"הבוגד!" אמר מנפרד; "כיצד הגעת הלום? ואני חשבתי שאתה עצור בחצר ממעל."

"אינני בוגד," ענה הצעיר בעוז נפש, "וגם אינני אחראי למחשבותיך."

"נבל חצוף!" קרא מנפרד; "התעז לעורר את חמתי? אמור לי, כיצד זה נמלטת ממעל? שיחדת את שומריך, והם ישלמו על כך בחייהם."

"עוניי," אמר האיכר בשלווה, "הוא הצדקתם: גם אם משרתים הם את זעמו של עריץ, לך נתונה נאמנותם, והם היו להוטים למלא עד תום אחר הפקודות שהטלת עליהם שלא בצדק."

"האומנם חסון אתה עד־כדי־כך שתתגרה בנקמתי?" אמר הנסיך; "אבל עינויים יחלצו את האמת מפיך. אמור לי; מנוי וגמור עמי להיוודע מי סייע בידך."

"הנה זו סייעה בידי!" אמר הצעיר בחיוך והורה באצבע על התקרה.

מנפרד הורה להגביה את הלפידים, ואז ראה שאחד ממגיני הלחי של הקסדה המכושפת פרץ בעד ריצוף החצר, כאשר הניחו לה משרתיו ליפול מעל האיכר, והבקיע אל תוך המרתף; כך נוצר פער, ובעדו דחק האיכר את גופו מטה, כמה דקות בטרם מצאה אותו איזבלה.

"האם זו הדרך שבה ירדת לכאן?" שאל מנפרד.

"זו הדרך," אמר הצעיר.

"אבל מה היה טיבו של הרעש," שאל מנפרד, "ששמעתי כאשר נכנסתי למרתפים הללו?"

"דלת נטרקת," אמר האיכר; "כמוך שמעתי אותה גם אני."

"איזו דלת?" שאל מנפרד בבהילות.

"איני מכיר את טירתך," אמר העיקר; "זוהי הפעם הראשונה שנכנסתי אליה מעודי, והמרתף הזה הוא החלק היחיד שלה שהייתי בו אי־פעם."

"אבל אני אומר לך," אמר מנפרד (שביקש לדעת אם גילה הצעיר את הדלת הגנובה), "שמכאן בא הרעש ששמעתי. משרתי שמעו אותו גם הם."

"אלופי," קטע את דבריו אחד מהם בלהיטות, "בלי שמץ של ספק הייתה זו הדלת הגנובה, והוא עמד להימלט בעדה."

"הס, אטום־ראש!" אמר הנסיך בכעס; "אם הוא עמד להימלט, כיצד נותר בצד הזה שלה? אני אוודע מפיו שלו מה טיבו של הרעש ששמעתי. אמור לי את האמת; חייך תלויים באמיתותך."

"אמיתותי יקרה לי מחיי," אמר האיכר; "וגם לא ארכוש את אלה במחיר זו."

"אכן, פילוסוף עול־ימים!" אמר מנפרד בבוז; "אמור לי, אם כן, מה היה הרעש ששמעתי?"

"הצג לי שאלות שיש ביכולתי להשיב עליהן," אמר הצעיר, "והמיתני לאלתר אם אומר לך דבר שקר."

מנפרד איבד את סבלנותו לנוכח אומץ לבו האיתן של הצעיר וקור רוחו, וקרא בקול -

"ובכן, דבר אפוא, איש האמת, וענה לי! ההייתה זו נפילת הדלת הגנובה שאותה שמעתי?"

"אכן כן," אמר הצעיר.

"אכן כן!" אמר הנסיך; "וכיצד נודע לך דבר קיומה של דלת גנובה כאן?"

"ראיתי את לוח מסג הנחושת תחת קרן של אור ירח," ענה הצעיר.

"אבל כיצד ידעת שמנעול הוא זה?" שאל מנפרד. "כיצד גילית את סוד פתיחתו?"

"ההשגחה העליונה, שגאלה אותי מן הקסדה, היא שהנחתה אותי אל קפיצו של המנעול," אמר הצעיר.

"ההשגחה העליונה יכלה לעשות עוד צעד קל אחד, ולהעמיד אותך מעבר להישג ידה של תרעומתי," אמר מנפרד. "אחרי שלימדה אותך ההשגחה כיצד לפתוח את המנעול, היא נטשה אותך ככסיל שאינו יודע כיצד להפיק תועלת מחסדיה. מדוע לא הלכת בדרך המנוסה שהראתה לך? מדוע סגרת את הדלת הגנובה לפני שירדת במדרגות?"

"במידה שווה יכולתי לשאול אותך, אלופי," אמר הצעיר, "מניין היה עלי, שאיני מכיר כלל את טירתך, לדעת שהמדרגות האלה מוליכות אל פתח מוצא? אבל אין זה לפי כבודי לחמוק משאלותיך. יהא המקום שאליו מוליכות המדרגות אשר יהא, אולי היה עלי לבדוק את הדרך - לא יכולתי להימצא במצב גרוע מזה שבו הייתי שרוי. אבל האמת היא שהדלת הגנובה נשמטה מידי: ואתה הגעת מיד אחר־כך. הנה השמעתי את האזעקה - ומה לי אם יתפסוני דקה במוקדם או דקה במאוחר?"

"נבל רב־תעוזה אתה מכפי שנותיך," אמר מנפרד; "אך כשאני מהרהר בדבריך, אני חושד שאתה רק מתעתע בי. טרם אמרת לי כיצד פתחת את המנעול."

"את זה אראה לך, אלופי," אמר האיכר; והוא לקח רסיס אבן שנפל ממעל, השתטח על הדלת הגנובה והחל לחבוט בלוח מסג הנחושת המכסה אותה, במחשבה להעניק לנסיכה תוספת זמן לבריחתה. תושייתו של הצעיר וגילוי לבו הדהימו את מנפרד. הוא חש אפילו כיצד נוטה לבו לחון את האיש, שלא היה אשם בכל פשע. מנפרד לא היה ממין העריצים הפראים, המשתלחים באכזריות בלי שום התגרות. תהפוכות הגורל הן ששיוו חריפות למזגו, האנושי מטבע ברייתו; וסגולותיו הנעלות היו מוכנות ומזומנות לפעולה תמיד, כל אימת שיצריו לא העכירו את בינתו.

בעוד הנסיך מתלבט לו, הדהד במרתפים הנידחים בליל קולות סואנים. הקולות הלכו וקרבו, והוא הבחין כי אלה אחדים ממשרתיו, שאותם הפיץ ברחבי הטירה לחפש את איזבלה, והם קוראים -

"איפה אלופנו? איפה הנסיך?"

"כאן אני," אמר מנפרד כאשר קרבו אליו; "האם מצאתם את הנסיכה?"

ראשון המגיעים השיב לו, "הנה, אלופי! אני שמח שמצאנו אותך."

"מצאתם אותי!" אמר מנפרד; "האם מצאתם את הנסיכה?"

"חשבנו שמצאנו אותה, אלופי," אמר הברנש, וכל מראהו מבועת היה, "אבל -"

"אבל מה?" קרא הנסיך; "האם היא נמלטה?"

"גָ'קֶז ואני, אלופי -"

"כן, אני ודִיֵיגוֹ," שיסע אותו השני, שבא וקרב, והתגלה כמיוסר עוד יותר מחברו.

"ידבר אחד מכם בכל פעם," אמר מנפרד; "אני שואל אתכם, איפה היא הנסיכה?"

"איננו יודעים," אמרו שניהם פה אחד; "אבל אנחנו מבוהלים עד אובדן הבינה."

"כך אני רואה, אטומי־ראש," אמר מנפרד; "מה הפחיד אתכם כל־כך?"

"אבוי! אלופי," אמר ג'קז, "דייגו ראה חיזיון אשר כזה! הוד מעלתך לא היה מאמין למראה עינינו."

"מה פשר האיוולת החדשה הזאת?" קרא מנפרד; "תנו לי תשובה ישירה, שאם לא כן, חי שמים -"

"הנה, אלופי, אם יואיל הוד מעלתך להקשיב לי," אמר המסכן, "דייגו ואני -"

"כן, אני וג'קז -" קרא חברו.

"הלא אסרתי עליכם לדבר בבת־אחת?" אמר הנסיך; "אתה, ג'קז, ענה לי; כי השוטה השני נראה פזור־דעת עוד יותר ממך; מה העניין?"

"אלופי רב החסד," אמר ג'קז, "אם יואיל הוד מעלתך להקשיב לי; דייגו ואני, כפי שציווה הוד מעלתך, יצאנו לחפש את הגבירה הצעירה; אך מכיוון שהבינונו כי אנו עלולים לפגוש את רוחו של הנסיך הצעיר, בנו של הוד מעלתך, ינוח בשלום על משכבו, מכיוון שהוא לא זכה בקבורה נוצרית -"

"כסיל!" קרא מנפרד בזעם; "רוח רפאים ותו לא, אם כן, הזה היה כל מה שראיתם?"

"אבוי! גרוע מזה! גרוע מזה! אלופי," זעק דייגו: "הייתי מעדיף לראות עשר רוחות רפאים, לא פחות."

"מי ייתן לי סבלנות!" אמר מנפרד; "אטומי־הראש האלה מקצרים את ימי. הסתלק מלפני, דייגו! ואתה, ג'קז, אמור לי במילה אחת, האם פיכח אתה? האם יצאת מדעתך? פעם הייתה מעט בינה בקודקודך: האם הצליח הכסיל השני להפחיד את עצמו וגם אותך? דבּר; מה נדמה לו שראה, חברך הזה?"

"ובכן, אלופי," ענה ג'קז בחיל ורעדה, "עמדתי לומר להוד מעלתך שמאז האסון הביש אשר פקד את אלופי הצעיר, ירחם אלוהים על נשמתו היקרה! אף לא אחד ממשרתיו הנאמנים של הוד מעלתך - ואכן נאמנים אנחנו, אלופי, גם אם אנשים עניים אנו - כפי שאמרתי, אף לא אחד מאיתנו אינו מהין לעשות צעד בתוך הטירה, אלא בצוותא של שניים: לכן דייגו ואני, שחשבנו כי הגבירה הצעירה עשויה להימצא ביציע הגדול, עלינו לשם לחפשׂה ולומר לה שהוד מעלתך מבקש לומר לה דבר־מה."

"שוטים שבעולם!" קרא מנפרד; "ובינתיים עלה בידה להימלט, משום שאתם פוחדים מפני שדים ומזיקים! - ראה, נבל שכמותך! היא עזבה אותי ביציע; אני עצמי באתי משם."

"ואף־על־פי־כן אפשר שהיא עדיין שם, עד כמה שידוע לי," אמר ג'קז; "אבל השד ייקחני לפני שאחזור לשם לחפשהּ - דייגו האומלל! אינני סבור שהוא יתאושש אי־פעם."

"ממה יתאושש?" שאל מנפרד; "האם נגזר עלי שלא להיוודע לעולם מה הבעית את הפוחחים האלה? - אבל אני מבזבז את זמני; לך אחרי, עבד; אני אראה אם היא נמצאת ביציע."

"בשם שמים, אלופי היקר והטוב," זעק ג'קז, "אל תעלה ליציע. השטן בכבודו ובעצמו, דומני, נמצא באולם שליד היציע."

מנפרד, שעד אז ראה את אימת משרתיו כבהלה של סתם, נדהם לשמע התפנית החדשה הזאת. הוא נזכר בצלם הדיוקן ובטריקתה הפתאומית של הדלת שבקצה היציע. קולו בגד בו, והוא שאל במבוכה -

"מה יש באולם הגדול?"

"אלופי," אמר ג'קז, "כשעלינו ליציע דייגו ואני, הוא הלך לפני, כי אמר שיש בו יותר אומץ לב מאשר בי. והנה, כשבאנו ליציע לא מצאנו שם איש. הסתכלנו תחת כל ספסל ושרפרף; ועדיין לא מצאנו איש."

"האם היו כל התמונות במקומותיהן?" שאל מנפרד.

"כן, אלופי," ענה לו ג'קז; "אבל לא עלה על דעתנו להביט מאחוריהן."

"יפה, יפה!" אמר מנפרד; "המשך."

"כשהגענו אל דלת האולם הגדול," המשיך ג'קז ואמר, "מצאנו אותה סגורה."

"ולא הצלחתם לפתוח אותה?" שאל מנפרד.

"אבוי! כן, אלופי; מי ייתן ולא היינו מצליחים!" ענה האיש - "לאו, גם את זאת לא עשיתי אני; אלא דייגו: הוא נעשה נועז באיוולתו וביקש להמשיך ולבדוק, למרות עצתי שלא לעשות כן - אם אנסה עוד פעם אחת בימי חיי לפתוח דלת סגורה -"

"חדל מדברים בטלים," אמר מנפרד, וצמרמורת עברה בגופו, "אלא אמור לי מה ראית באולם הגדול עם פתיחת הדלת."

"אני! אלופי!" אמר ג'קז; "אני הייתי מאחורי דייגו; אבל את הרעש שמעתי."

"ג'קז," אמר מנפרד בקול מלא רצינות; "אמור לי, אני משביע אותך בנשמות אבותי, מה זה ראיתם? מה זה שמעתם?"

"דייגו הוא שראה, אלופי, הוא ולא אני," ענה לו ג'קז; "אני רק שמעתי את הרעש. אך־זה פתח דייגו את הדלת, ומיד זעק בקול ונס לאחור. אני נסתי לאחור גם כן ושאלתי, 'האם זו הרוח?' 'הרוח! לא, לא,' אמר דייגו, ושערותיו הסתמרו - 'זהו ענק, כמדומני; הוא עוטה שריון כולו, כי ראיתי את כף רגלו וחלק מהרגל, והן גדולות כמו הקסדה בחצר למטה.' בעודו מדבר את המילים האלה, אלופי, שמענו קול תנועה פראית ושקשוק שריון, כאילו קם הענק ועמד, כי דייגו אמר לי אחר־כך שלפי דעתו שכב הענק פרקדן, שכן כף הרגל והרגל נמשכו לאורך הרצפה. בטרם הספקנו להגיע לקצה היציע, שמענו את דלת האולם הגדול נטרקת מאחורינו, אבל לא העזנו לפנות לאחור ולראות אם הענק רודף אחרינו - אם כי עכשיו, כשאני חושב על זה, בוודאי היינו שומעים אותו אילו רדף אחרינו - אבל בשם שמים, אלופי הטוב, שלח להזעיק את הכומר והורה לו לערוך טקס של גירוש שדים מהטירה, כי אין ספק שהיא מכושפת."

"כן, אנא עשה זאת, אלופנו," קראו כל המשרתים פה אחד, "שאם לא כן ניאלץ לפרוש משירותו של הוד מעלתך."

"הסו, אווילים!" אמר מנפרד, "ובואו אחרי; יש את נפשי לדעת מה פשר כל הדברים האלה."

"אנחנו! אלופי!" הזדעקו כולם כאיש אחד; "לא נעלה ליציע תמורת כל הונו של הוד מעלתך."

האיכר הצעיר, שעד כה עמד שותק, דיבר עכשיו.

"האם יואיל הוד מעלתך," אמר, "להרשות לי לנסות ולצאת להרפתקה הזאת? חיי אינם חשובים כקליפת השום לאיש; איני פוחד ממלאכים רעים, ולא קוממתי נגדי את הטובים."

"מנהגך אינו הולם את מראיתך הדלה," אמר מנפרד, והביט בו בפתיעה ובהתפעלות - "לאחר מכן אגמול לך על אומץ לבך - אבל עכשיו," הוסיף באנחה, "בנסיבות אשר כאלה, איני יכול לבטוח בעיניו של איש מלבדי. עם זאת, רשותי נתונה לך להתלוות אלי."

כאשר יצא מנפרד בתחילה מהיציע כדי לרדוף אחר איזבלה, הוא עשה דרכו במישרין אל דירת רעייתו, במחשבה שהנסיכה ביקשה להסתגר בה. היפוליטה, שהכירה את פסיעותיו, קמה בחרדת חיבה לקראת אלופה, שאותו לא ראתה מאז מות בנם. היא ביקשה להשליך את עצמה על חזהו, בתערובת מסחררת־ראש של חדווה ויגון, אבל הוא הדף אותה מעליו בגסות ואמר -

"היכן איזבלה?"

"איזבלה! אלופי!" נדהמה היפוליטה.

"כן, איזבלה," קרא מנפרד בקול תקיף; "אני רוצה באיזבלה."

"אלופי," השיבה מטילדה, שנוכחה כי התנהגותו זו זעזעה את אמהּ, "היא לא הייתה עמנו מאז זימן אותה הוד מעלתך לדירתך."

"אמורנה לי היכן היא," אמר הנסיך; "אין לי צורך לדעת איפה הייתה."

"אלופי הטוב," אמרה היפוליטה, "בתך אומרת לך את האמת: איזבלה יצאה מלפנינו בפקודתך, ולא שבה מאז; - אבל, אלופי הטוב, התעשת נא: שוב למנוחתך: היום הקודר הזה טרד את שלוותך. איזבלה תמתין לפקודותיך עם בוקר."

"מה, ובכן, אתן יודעות היכן היא!" קרא מנפרד. "אמורנה לי למישרין, כי אין ברצוני לאבד אף רגע - ואת, אישה," אמר לרעייתו, "הורי לכומר שלך להתייצב לפני לאלתר."

"איזבלה," אמרה היפוליטה בשלווה, "פרשה לחדריה, כמדומתני: אין היא מורגלת להישאר ערה עד שעה כה מאוחרת. אלופי רב החסד," המשיכה ואמרה, "אנא הודע לי מה הרעיש אותך. האם פגעה בך איזבלה?"

"אל תטריחי עלי בשאלות," אמר מנפרד, "אלא אמרי לי היכן היא."

"מטילדה תקרא לה," אמרה הנסיכה. "שב נא, אלופי, וחזור לעשתונותיך כמימים ימימה."

"מה, האם את מקנאת באיזבלה?" השיב לה. "משום כך את מבקשת להיות נוכחת בשיחתנו!"

"שומו שמים! אלופי," אמרה היפוליטה, "מה פשר דבריך, הוד מעלתך?"

"עתידה את לדעת בטרם תחלופנה דקות רבות," אמר הנסיך האכזר. "שלחי אלי את הכומר שלך, והמתיני כאן עד שאתפנה אליך."

ומשאמר את המילים האלה יצא בסערה מהחדר לחפש את איזבלה, והשאיר את הגבירות הנדהמות הלומות רעם לנוכח מילותיו ומנהגו הנמהר, ושקועות בניחושי שווא על פשר הרהורי לבו.

עכשיו חזר מנפרד מן המרתפים, בלוויית האיכר ואחדים ממשרתיו שאותם אילץ להצטרף אליו. הוא עלה במדרגות בהיעלם אחד עד שהגיע ליציע, ובפתחו פגש את היפוליטה ואת הכומר שלה. כאשר שוּלח דייגו מלפני מנפרד, הוא פנה היישר אל דירת הנסיכה ובפיו סיפור הבלהות אשר ראה. הגבירה הנעלה ההיא, שכמוה כמנפרד לא פקפקה כלל בממשות החיזיון, העמידה פנים בכל זאת כאילו הייתה זו הזיית דמדומים שפקדה את המשרת. אך מכיוון שהיה את לבה לסוכך על אלופה מפני זעזועים נוספים, ומכיוון ששרשרת יגונותיה הכשירה אותה שלא לרעוד מפני שכאלה, גמרה אומר להיות הקורבן הראשון בעצמה, אם חרץ הגורל שזו תהיה שעת חורבנם. היא שילחה את מטילדה לנוח בחדרה, בניגוד לרצונה, כי זו ביקשה לשווא רשות להתלוות אל אמה, ורק את הכומר שלה לקחה עמה; כך ביקרה מטילדה ביציע ובאולם הגדול; ועכשיו, בשלוות נפש רבה מכל אשר חשה זה שעות רבות, פגשה את אלופה והבטיחה לו כי חזיון הרגל הענקית לא היה ולא נברא; בלי ספק היה זה רישום הפחד והחושך ושעת הלילה הקודרת, אשר נטבע בנפשות משרתיו. היא והכומר בדקו את האולם ומצאו את כל הדברים כתקנם.

מנפרד היה משוכנע אמנם, כמוהו כרעייתו, שהחיזיון לא היה פרי הדמיון גרידא, אבל הוא התאושש במקצת מסערת הרוח שלתוכה הטילוהו המאורעות המוזרים והמרובים הללו. ועוד, הוא התבייש על מנהגו הלא־אנושי בנסיכה שהשיבה על כל עלבון בגילויים חדשים של עדנה ומסירות, וחש כיצד חוזרת האהבה ונדחקת בכוח אל תוך עיניו; אבל לא פחות מכן התבייש בנקיפות המצפון שמילאו אותו כלפי זו שהוא זמם לפגוע בה פגיעה קשה שבעתיים, והוא ריסן את לבו הנכמר, אף לא העז להטות את הכף לצד הרחמים. תהפוכת נפשו הבאה הביאתהו לכלל נוולות שאין שנייה לה.

הוא הסתמך על הכנעתה חסרת הסייגים של היפוליטה, ושכנע את עצמו ביומרתו כי רבה שהיא לא רק תקבל עליה בשתיקה את צו גירושיה, אלא אף תסייע לו, אם זה יהיה רצונו, במאמציו לשכנע את איזבלה לתת לו את ידה - אך בטרם יוכל להשתעשע בתקווה המחרידה הזו, נתן את דעתו על כך שאיזבלה טרם נמצאה. הוא התעשת ופקד להציב משמר מדוקדק בכל מסדרונות הטירה, והתרה במשרתיו כי כל המניח למי לעבור בהם מתחייב בנפשו. על האיכר הצעיר, שעכשיו דיבר אליו דברי חסד, ציווה להישאר בחדר קטן מעל המדרגות, שבו הייתה מיטת קש, ואת מפתח החדר לקח עמו, אחרי שאמר לצעיר כי ישוב לדבר עמו בבוקר. ואז שילח את המשרתים מלפניו, העניק מין חצי ניד־ראש זעוף להיפוליטה, ופרש לחדרו שלו.