1
בשעת חצות הוא יודע שמורת רוחו תדיר שינה מעיניו. ילד הפאנצר נוסע צפונה מסנטה פה, מעל הרי הסנגרה דה כריסטוס דרך טרוחה, לכיוון קולורדו, מנסה כמיטב יכולתו להתקרב לשמי הליל. הוא נוסע מבלי להשתמש בידיו או ברגליו, רק במנשק העצבי שקיים אי שם בין התמונות שחולפות במהירות מול השמשה והמודעות החשמלית שהיא גוף הסגסוגת ולב הבדולח הנוזלי של המזראטי. עיניו המלאכותיות, העשויות פלסטיק ופלדה, בוהות בדרך מבלי למצמץ, בתלמי הבוץ המתפתלים לאורך נגר הנחלים, בעצי האורן והצפצפה הגבוהים, בכרי עשב המנוקדים בצורות שחורות קפואות של בקר, שלכולם הילת האורות הכמעט נוזלית של המזראטי המתקדמת. הצורות שבוהקות לאור הפנסים ניצבות בעוז כנגד חשכת צלליהן, וקאובוי כמעט רואה את עצמו בעולם מונוכרומטי כתמונת צלולואיד בשחור-לבן המוקרנת על השמשה שלו ומהבהבת במהירות תנועתו. זה כמעט כמו לעוף.
הוא חשב שכאשר יקבל את עיני הקיקויו החדשות שלו, יבקש אפשרות למונוכרום, כי השתעשע מהרעיון ללחוץ על מתג מנטלי בראשו ולשקוע בתוך פנטזיה בשחור-לבן, בסרט קולנוע ישן בכיכוב שחקנים כמו גרי קופר או דיוק ויין, אך לא הייתה דרישה רבה למונוכרום והאפשרות בוטלה. בנוסף רצה קשתיות מפלדת אל-חלד, אך החמקן, הבוס שלו, שכנע אותו לוותר על כך באומרו שהן בולטות מדי לאדם במקצוע של קאובוי. קאובוי הסכים באי רצון, כפי שתמיד עשה כשהחמקן הטיל מגבלה חדשה על הפנטזיה שלו. תחת זאת לקח אישונים אפורים כענן סופה.
אך כאן בהרים שנקראו אחר דמו של ישו יש פנטזיות עתיקות מכל צלולואיד. הן חולפות במונטז' כנגד עיני הפלדה והפלסטיק שלו: כנסייה מסוידת עתיקה, שהאזור סביב דלתותיה צבוע כגן עדן מטורקיז, למול גווני האדום והצהוב שיוצרים את הפירמידה והעין הכל-רואה בחופה המעוגלת של הקשת; טירה לבנה עצומה בסגנון מרוקאי, צעצוע של ערבי שנעלם זה מכבר, שהמינרטים המתפוררים שלה מוכתמים בחום וגדרות הברזל בעיצוב הרוקוקו מחורצות חלודה מתפשטת. לפתע מסביב לעיקול מופיעות צמד רוחות רפאים חיוורות כאזהרה על טבעית, צליינים אינדיאנים לבושים לבן, מהבד העוטף את מצחם ושזור בשיערם הארוך ועד המוקסינים הלבנים שקורצים בכפתורי כסף. הם פוסעים בסבלנות לאור הירח, בסגפנות, למקדש בצ'ימאיו, להודות לצלמי הקדושים או לבקש טובה מהבתולה. חזיונות כהבזקים מזמנים אחרים, שהשתמרו כאן בקצה הגבוה של כדור הארץ, מנצנצים בבוהק הפתאומי של עיני קאובוי.
קאובוי דוחק במכונה עד קצה יכולתה, מביא את המחוונים לקו האדום. הטיסה בלילה היא מומחיותו. יבבת המנועים מהדהדת מהעצים, מהגבעות. רוח נושבת מבעד לחלונות הפתוחים, מחדירה את ריח האורנים התקיף. קאובוי מדמיין את הצלולואיד חולף במקרן, מחיש את מהירותו והתמונות מיטשטשות. נוירונים שולחים את הודעותיהם לבדולח בראשו, משדרים את רצונו למשנק, לתיבת ההילוכים, לגלגלים המיטלטלים. כעת נעה המזראטי לאורך המדרון, צוברת מהירות בדרכים התלולות, צולחת את מימיו הרדודים של האגם מול פנאסקו ומטילה קיר ערפל שלרגע קצר משקף את הפנסים בשלל צבעי הקשת, במין זוהר בקצה שדה הראייה הלקוח מתוך הזיה, ומתריע על צבע כאן בעולם המונוכרום.
השחר מפציע כשהמזראטי חוצה ככתם מטושטש את גבול קולורדו, ובשעת בוקר מוקדמת מגיעה מכונת הארד למחוז קסטר. ההרים כעת חומים וירוקים, מלאי חיים באורנים וברוח ההרים, ופנטזיית המונוכרום גוועת. לקאובוי יש כאן חברים. הוא פונה לדרך עפר פרטית בידיעה שמכשור אלקטרוני מגלה בו עניין.
הדרך מתפתלת מעלה בכר עשב גבוה ושטוח שעליו מצטלב מסלול נחיתה פרטי בצורת האות אלפא. משם טסו בעבר הדלתאות השחורות למשימות הלילה המסתוריות שלהן, אך כעת בוקעים עשב ופרחים מבין חריצי המסלול. עדיין ניתן לראות את השסע בצפצפות הירוקות הבהירות, שנגרם כשאחד הפרשים החמיץ את המסלול עם הדלתא הפצועה שלו והתיז את עצמו ואת מטענו על פני קילומטר של נוף הררי, אך כעת ממלאים שתילים ירוקים את השסע. הוא צופה כעת בשדה התעופה כמתוך חלום; שדה ראייתו מתערפל קמעה. אך קאובוי לא מבקש שהזיכרון ימות. יש בו זיכרונות יותר חיים מהמציאות שלפניו, והוא מבריק אותם מדי יום ביומו כמכונית חדשה, כדי שיישארו בוהקים.
לאורך אחד עשר דורות עיבדו אבותיו של קאובוי שטח בדרום מזרח ניו מקסיקו, חיו כנקודות על המישור האדום המשמים השונה מעולם הסנגרה דה כריסטוס כמו אוקראינה מפרו. מפעם לפעם הכתיף אחד מבני משפחתו רובה ויצא להילחם למען ארצות הברית, אך רוב מרצם התמקד בלחימה במדינת טקסס. בני טקסס היו רעבים למים וצרכו יותר משניתן להשיב לטבע, וכפסע מהגבול בנו משאבות עצומות שמצצו את המים הבסיסיים של ניו מקסיקו וגנבו מה שאחרים הקפידו לשמר. אנשיו של קאובוי נאבקו בהם עד שהתייבשה המשאבה האחרונה והאדמה האדומה המאובקת התרוממה לרוח והפכה את העולם לסופת חול עזה.
קאובוי זכר את ימיו בקערת האבק, כשהתגורר בחוות דודו אחרי שאביו קרס בניסיונותיו להיאחז בקרקע. חייו היו בתוך מעטפת רעועה של לוחות עץ אפורים על שפת מדבר שבני טקסס הפכו למקום שבו אדמה אדומה חודרת תחת הדלת בכל משב רוח, והימים חולפים מבלי שהשמש תהיה בהירה יותר מטשטוש חמים מאחורי החול הלוהט. עבודת האדמה הייתה בלתי אפשרית ובני המשפחה עסקו במרעה בקר, אף שהסיכון במלאכה זו היה רק קצת יותר קטן. העיירה הקרובה התגאתה במספר הכנסיות שבה וקאובוי גדל באחת מהן וצפה בעוגמה משתלטת על בני הקהילה, בעורם נעשה אפור, בייאוש העולה מעיניהם כשביקשו מאלוהים למחול להם על החטא שהוביל אותם לטהר את נפשותיהם. בני טקסס, שבעבר היו האויב, חלפו בדרכם למקום אחר, חיו בקופסאות קרטון, בכלי רכב ישנים שנחו על לבנים ואיבדו זה מכבר את צבעם לחול. מלחמת הסלעים באה והלכה, והמצב החריף. בני הקהילה המשיכו לשיר מזמורים, להפנות גבם לאלכוהול והימורים, אך הודעות על מכירת חוות המשיכו להיתלות בבית המשפט.
החמקן היה גבר מבוגר שעבר לקולורדו. לביתו הגיע ברכב נוצץ ולא ביקר בכנסייה. הוא לעס טבק כי הלעיסה לא הפריעה לו לפרוט, כשבזמנו החופשי ניגן במנדולינה שמאלית עם להקה מקומית. האנשים האפורים בכנסייה לא אהבו לדבר על הדרך שבה הרוויח את כספו. באחד הימים ראה החמקן את קאובוי רוכב ברודיאו.
החמקן ביקר בחווה של דודו ושאל את קאובוי לזמן מה, ואפילו שילם על זמנו. הוא ארגן לקאובוי אימונים בסימולטור טיסה ואז התקשר למליץ שהכיר.
קאובוי היה בן שש עשרה כשהתחיל לטוס. במגפי העור הסדוקים שלו כבר היה גובהו כמעט מטר תשעים, ועד מהרה היה גובהו קילומטרים רבים כפרש אטמוספרה שפיזר את פסי ההתעבות שלו מחוף לחוף בעת אספקת הדואר, כשהדואר היה כל דבר שחלף בדרכו. המסלוליים ופקידי המכס של המערב התיכון היו רק סוג נוסף של טקסנים — מישהו שרוצה לאנוס ממך את הדברים שמחזיקים אותך בחיים, מבלי לתת דבר ולהותיר רק מדבר. כשאש הנ"מ לאורך הגבול נעשתה עזה מדי, הפרשים עברו לפאנצר — והדואר המשיך לעבור. למערכת החדשה היו אתגרים משלה, אך לו היה זה תלוי בקאובוי לעולם לא היה עוזב את השמים.
כעת קאובוי בן עשרים וחמש, כבר קצת מבוגר מדי לעבודה ומגיע לגיל שאפילו רפלקסים עצביים מעווטים מתחילים להאט. הוא בז לשימוש בקסדות; בגולגולתו חמישה שקעים שמחברים את אמצעי החישה היישר למוחו וחוסכים מילישניות חשובות. רוב האנשים מאריכים את שיערם להסתרת השקעים, מתוך חשש שיקראו להם כפתורנים או גרוע מכך, אבל קאובוי בז גם לנוהג הזה. שיערו הבהיר קצוץ ושקעי הקרמיקה השחורים שלו מעוטרים בחוטי כסף ושבבי טורקיז. כאן במערב, שלתושביו יש מושג מה פירוש הדברים, מתייחסים אליו במעין יראת כבוד.
עצביו מעווטים עד למקסימום ובעיני הקיקויו אופטיקה שלו פועלות כל האפשרויות. יש לו בית בסנטה פה וחווה במונטנה שדודו מנהל עבורו, והוא הבעלים של רכוש המשפחה בניו מקסיקו ומשלם עליו מיסים כאילו יש לו ערך כלשהו. יש לו את המזראטי ומטוס פרטי — "מטוס מנהלים" — ותיק מניות ומצבורי זהב.
יש לו גם את המקום הזה, האחו הקטן בהרי קולורדו; מצבור נוסף, זה עבור זיכרונות שלא עוזבים. ומורת רוח, חסרת צורה אך גוברת, שהובילה אותו הנה.
הוא חונה ליד האנגר בטון מוסווה ומתנתק ממנשק המזראטי לפני שהמנוע פולט את יבבתו האחרונה. בדממה נשמע צליל גיטרת פלדה מאי שם בהאנגר ורשרוש בעשב שמעיד על התנועות האקראיות הראשונות של זרמי האוויר החמים של אחר הצהריים. הוא שם פעמיו להאנגר, מושך תקע מהמנעול, נועץ אותו בראשו ונותן לו את הצופן.
מעבר לדלת המתכת הכבדה ניצב וורליצר, כרום מבריק ופלסטיק פלואורסצנטי בוהק, שמשחרר שיר ישן של וודי גאתרי לחלל הקתדרלה העצום. ממעל מתנשאת צורתן השחורה של שלוש דלתאות. הן מטושטשות באור העמום אך מעניקות התרשמות של עוצמה רבה ומהירות איומה. כיום כבר אינן בשימוש וקאובוי קנה אותן במעט יותר ממחיר המנועים כשרוכבי המנשק החלו להשתמש בפאנצרים.
וורן ניצב ליד שולחן העבודה שלו תחת אלומת אור ומתעסק בחלק של משאבת דלק. פניו המחורצים מהבהבים בכחול בתמונות הווידיאו שהעלתה הגעתו של קאובוי — הוא רישת את המקום במצלמות אבטחה ומתחזק אותן באותה שקדנות מתודית שעמה הוא שומר על הדלתאות מוכנות לתעופה.
הוא היה ראש צוות בוונדנברג ביום מלחמת הסלעים, ועשה את חובתו בעודו יודע שאל לו לצפות לגמול על נחישותו פרט לתחושה בעורפו, לשבריר שנייה, של לחץ היתר של טיל ברזל-ניקל המבקיע את דרכו באטמוספרה, ולאחריה חיסול... אך עשה את שאימנו אותו לעשות והעלה את פרשי המפרש שלו להילחם עבור כדור הארץ נגד המסלוליים, ייחל להם הצלחה מעומק לבו, וקיווה שמתי מעט, אולי, יאמרו "זה אחד בשביל וורן" כשישרפו את אחד האויבים. אך התרחיש היה שונה מהצפוי: בעוד עיניו נשואות השמימה בציפייה למטאור שעליו רשום שמו, בהחלט ראה את הקשתות הבוערות, אך לא היו אלה סלעים שהאירו את שמי הליל — אלה היו הבחורים שלו בכלי הטיס שלהם, הגברים הצעירים והמבריקים עם צעיפי המשי הכחולים שלהם והמפרשיות הדקות הבוהקות שלהם, שירדו בחתיכות, בעוד המערכות הכושלות פולטות את הזעקות האלקטרוניות האחרונות שלהן, דם מכתים את החלק הפנימי של הקסדות השבורות, מכלי חמצן מבוקעים מגירים שובלי בדולח לבן באזור על סף הרִיק... התקווה האחרונה של כדור הארץ שחוסלה בתהליך היציאה מהאטמוספרה בידי האבירים המסלוליים.
שעות המתין בוונדנברג בתקווה שיגיעו פצועים. איש לא הגיע. עד מהרה גילה שכדור הארץ נכנע. המסלוליים כבשו את ונדנברג, יחד עם אורלנדו, יוסטון וקובה. וורן שרד כי היה מוצב במקום שערכו רב מכדי להרסו.
לאחר מכן היו דיבורים רבים על התקוממות, וגם וורן עשה את חלקו בדיבורים... כנראה יותר מדיבורים, לו ניתן היה לאשש את הסיפור על החבלה במעבורת שנשאה מטען של קצינים מטופולב .I.G להתנגשות במדבר מוהאבי. לאחר מכן נעשתה ההיסטוריה של וורן מעט מעורפלת, עד שהופיע כעובד אצל המליצים בקולורדו ופגש את קאובוי. ואז הם החלו לעשות היסטוריה מעורפלת ביחד.
"היי, קבוי," אומר וורן. הוא לא פונה ממלאכתו.
"היי." קאובוי פותח את חלקו הקדמי של הוורליצר — המנעול לא תקין כבר עשרות שנים — ואוסף כמה מטבעות. הוא מורה למכונה לנגן שיר קאנטרי סווינג וחוצה את ההאנגר החשוך.
"משאבת דלק בלחץ נמוך," אומר וורן. המשאבה המפורקת נראית כמו ערכת פלסטיק לבניית צב גלאפגוס. "הוציאה אור אדום בבדיקות שלי. אתה רואה איפה המתכת בהירה, כאן, איפה שהלהב מתחכך? אני חושב שאולי אצטרך לבנות חלק חדש."
"צריך עזרה?"
"יכול להיות."
פניו של וורן טרשיים מהרגיל באלומת האור הבוהקת. תיתורת כובעו מטילה צל על עיניו ומצחו ומעניקה את הרושם שאפו דמוי המקור גדול יותר. הוא זקוף ומתוח, ואף על פי שהוא רופס במקומות מסוימים, אלה מקומות שבהם אין חשיבות רבה לרפיסות. מאחוריו זוהרים האורות הצבעוניים הרכים של הוורליצר על החרטום השחור של הדלתא. הוא הבעלים הרשמי של שדה התעופה, כשקאובוי משמש כשותף סודי. קאובוי לא אוהב נתיבי מידע שמובילים לכיוונו.
וורן ממשיך להתעסק עם החלק ועורך מדידות. הוא עובר למחרטה ומרכיב משקפי מגן. קאובוי מתכונן להגיש לו את הכלים הדרושים. קשה למצוא חלקי חילוף למנועי סילון של עודפי הצבא, והחלקים שמוצעים למכירה מלווים בדרך כלל ביותר מדי שאלות.
המחרטה מייבבת. גצים נשפכים כמטאורים זעירים על רצפת הבטון. "אני יוצא לגיחה בערב יום רביעי," אומר קאובוי. "בעוד חמישה ימים."
"אני יכול להגיע ביום שני לערוך בדיקות על הפאנצר. זה מאוחר מדי?"
"לא ליעד שלי." מרירות נשמעת בקולו של קאובוי.
"שוב איווה?"
"לעזאזל, כן." כעס ניצת בנפשו של קאובוי. "ארקדי והאחרים... הם לא מסירים את עיניהם מהניתוחים המחורבנים שלהם. אומרים שהפריבטירים לא מרוויחים מספיק, שאנחנו צריכים רק לחכות ולמנוע מהם לקחת סחורה."
"נו?"
"זה לא נכון. לא נוריד את רמת הלהבות אם נשחק במשחק שלהם. אנחנו צריכים לצאת מדי לילה לגיחה במיזורי. לגרום להם לאכול דלק, תחמושת. לסקול אותם אם יידרש." הוא פולט נחרה. "לא מרוויחים מספיק. נראה מה אובדן של עשרה כלי טיס יעשה לתזרים המזומנים שלהם."
וורן נושא את מבטו מהמחרטה המסתובבת. "אתה יוצא לגיחה עבור ארקדי ברביעי בלילה?"
קאובוי מהנהן.
"הוא לא מוצא חן בעיניי. אני תוהה לגביו." וורן, בדרכו השקולה, שב לעבוד על המחרטה. שיערו הלבן, המבצבץ תחת שולי כובעו, מבזיק לאור הניצוצות.
קאובוי ממתין. הוא יודע שוורן יבהיר לבסוף את דבריו. וורן מכבה את המחרטה ודוחף את משקפי המגן מעל תיתורת הכובע. "הוא הגיע משום מקום. ועכשיו הוא המליץ הגדול ביותר בהרי הרוקי. האחרים לא יכולים להשתוות למקורות האספקה שלו. מתלבש באופנת הקריו מקס הזו מהאזור החופשי של פלורידה."
"נו? הוא מאורגן. וגם אני לא אוהב את הבגדים שלו."
וורן מרים את התוצרת הנוצצת שלו כנגד האור ומצר את מבטו. "על פי הסברה הוא משיג זאת דרך מתווכים. חטיפות, פקידים מסלוליים מושחתים. הדברים הרגילים. אבל בכמויות כאלה? אי אפשר להשיג אספקה כה רבה מבלי שהמסלוליים ידעו."
לחישת מחאה עולה בראשו של קאובוי. הוא בעסק בשביל הנסיעה, לא בשביל המטען.
הוא אמר זאת לעתים קרובות. זה עניין אתי, סוג של טוהר. מחצית הפעמים כלל לא ידע מה הוא נושא.
"אני לא יודע אם אני רוצה לשמוע את זה," הוא אומר.
"אז אל תשמע." וורן סב וחוזר למשאבה. הוא חובש קסדת בקרה ועורך כמה בדיקות.
קאובוי חושב לרגע על ארקדי, הגבר החסון שחולש כיום על חצי מהתנועה לאורך הגבול, שמתקיים במערבולת משונה של עוזרים, שומרי ראש, טכנאים ומלחכי פנכה חסרי תפקיד ברור שמחקים את תלבושתו האופנתית ואת סגנונו. תמיד יש נשים סביבו, אך הן לא לוקחות חלק בעסקים. קיום שעולה בקנה אחד עם הבנתו של קאובוי את הלוך הרוח של ארקדי: מתוסבך, מלא בשנאה ודעות קדומות אלימות, זעם פתאומי בסמיכות לרגשנות פתאומית, חשדן בדרך רוסית משונה, לא ממוקדת, כאילו הפרנויה היא דרך חיים, לא אמצעי זהירות סביר אלא דת.
קאובוי לא אוהב את ארקדי, אך עד כה לא טרח לשנוא אותו. ארקדי מחשיב עצמו ליודע דבר, לאיש תככים, אך הוא רחוק ממה שחשוב באמת: רחוק מחיי ילד הפאנצר, היצור המוטנטי בעל ריאות הטורבינה ומשאבת הטורבו בלחץ גבוה כלבו, בדולח מושתל בגולגולתו, עיניים כמו לייזרים, אצבעות שמכוונות טילים, כוהל פועם בוורידיו... ארקדי חושב שהוא שולט בעניינים אך למעשה אין הוא אלא כלי, תירוץ לילדי הפאנצר לצאת לגיחות מעבר לגבול ולהפוך לאגדה. ואם ארקדי לא מבין זאת, הרי שאין חשיבות רבה למחשבותיו.
וורן מרכיב מחדש את חלקי המשאבה ומתכונן לעריכת בדיקות. המלאכה תעסיק אותו בזמן הקרוב. קאובוי עוזב את אלומת האור ויוצא לחשכת ההאנגר. הדלתאות מתנשאות מעליו, מוכנות לקרב, חסרות רק טייס שיהפוך אותן ליצורים חיים. ידיו מושטות מעלה לגעת בבטן תחתונה רכה, בכנף קנארד מאפוקסיד, במעטפת המכ"ם הפונה מטה. כמו ללטף בעל חיים בצבע שחור עמום, יצור פראי למחצה המסוכן מכדי להיות חיית מחמד. חסר לה רק טייס ותכלית.
הוא מעביר את הסולם מפתח הגישה למנוע לתא הטייס ומטפס למושב שלפני שנים נוצק לתוך גופו. ריחות המתכת והגומי המוכרים אופפים אותו. הוא עוצם את עיניו ונזכר בלילה הבוהק, ברשף הפתאומי של הדלק המתפרץ, במרדף המטורף במהירות על קולית כשחמק והתפתל בין גבעות ועמקי האוזרק, בעוד החוקים בעקבותיו והוא טס הביתה...
הדלתא הראשונה שלו נקראה שמש חצות, אך הוא שינה את השם אחרי שהתחוור לו מה באמת קורה. הוא ופרשי הדלתא האחרים לא היו תגובה מופשטת לתנאי השוק אלא המשכיותה של מיתולוגיה. אספקת הדואר על פני חופת הלילה הגבוהה, כנגד כל מאמצי השלטון העריץ לעצור זאת. הותרת אור דולק באפלה, תקווה בצורת להבת המבער האחורי. האמריקאים החופשיים האחרונים, על הדרך המהירה האחרונה...
לכן החל לחיות את מה שלפתע ידע. הוא קיבל על עצמו את הכינוי המתנשא החצי-לעגני שהעניקו לו, חי אותו, הפך לקאובוי, פרש האוויר. לא הגיב לאף שם אחר. הפך לטוב ביותר, חי בממלכות גבוהות מכל מתחריו. לדלתא הבאה שלו קרא פוני אקספרס. בה סיפק את הדואר כל עוד הניחו לו. עד שהזמנים השתנו, ודרכי האספקה השתנו. עד שנאלץ להיות ילד במקום פרש. העיניים שיכלו להתמקד באפלת הליל, לקלוט את חתימת התת-אדום של הסיור הרוכב הקרבי של החוקים מעל הערבה, נסגרו כעת בתא משוריין קטן וקיבלו כל מידע חזותי מאמצעי בקרה. הוא עדיין הטוב ביותר, עדיין מספק את הדואר. הוא זע במושבו. מוזיקת הקאנטרי סווינג גוועת ובדממה המהדהדת קאובוי שומע רק את סחרור המחרטה של וורן. וחש את האי שקט בתוכו, מבקש רק שֵם...
