מגפת הנמר הירוק
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • תרגום: יונתן בר
  • הוצאה: סיאל
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2014
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 48 דק'

וולטר ג'ון ויליאמס

וולטר ג'ון ויליאמס (באנגלית: Walter Jon Williams;‏ נולד ב-28 באוקטובר 1953) הוא סופר אמריקני, זוכה פרס נבולה. בעבר כתב סדרת ספרי הרפתקאות ימיות היסטוריות תחת השם "ג'ון ויליאמס".כיום הוא כותב בעיקר מדע בדיוני. שמונה מספריו תורגמו לעברית.

וולטר ג'ון ויליאמס נשוי ומתגורר בניו מקסיקו, ארצות הברית. וולטר הוא אורח הכבוד של פסטיבל אייקון 2014.

תקציר

הורים שמגדלים את ילדיהם כתוכנות מחשב, מגפה מסתורית שהופכת בני אדם לצמחים, עולם שבו ניתן למחוק מהזיכרון כל כאב או אובדן, וביקור מפתיע של פרדריך ניטשה במערב הפרוע – כל אלה ועוד בקובץ סיפורים מרתקים מאת הסופר עטור הפרסים וולטר ג´ון ויליאמס, המציג בפנינו את האזור האפור בין הנפש לטכנולוגיה. 
 
וולטר ג´ון ויליאמס הוא סופר מדע בדיוני ששבה את לבם של מיליוני קוראים בארץ ובעולם בהרפתקאות מסמרות שיער וחזיונות עתידיים מרתקים. בין ספריו שראו אור בעברית: "מרחבים מסתברים", "הפרקסיס", "הקרע", "הלכות מלחמה", "עיווט" ו-"זה לא משחק".

פרק ראשון

העולם של אבא
 
יום אחד ג'יימי הלך עם המשפחה שלו למקום חדש, מקום שלא היה קודם. האנשים שחיו שם נקראו ווירליקינים, והם היו אנשים רזים עם ראשים מחודדים. היו להם זרועות ארוכות, והם החוו בהן תנועות קדחתניות כאשר דיברו, ובשעת התרגשות הם פרשו את זרועותיהם לצדדים והסתחררו כמו סביבונים עד שהפכו מטושטשים. הם היו מסתחררים בטירוף על פני הדשא הירוק שמתחת לשמים הכתומים כדלעת של ארץ ווירליקין, ולפעמים הם היו נתקלים זה בזה בקול התנגשות מפחיד, אך הם מעולם לא נפגעו, אלא נתזו זה מזה והסתחררו בכיוון אחר.
לעתים, אחד מהם היה מסתחרר כה מהר שהוא היה מתחפר באדמה, ונעצר פתאום, קבור עד הכתפיים, בהבעה של מבוכה חששנית.
ג'יימי אף פעם לא ראה משהו כל כך מצחיק. הוא צחק וצחק.
גם אחותו הקטנה בקי צחקה. פעם היא צחקה כל כך שהיא נפלה על הבטן, ואבא הרים אותה וסחרר אותה באוויר, כאילו היה ווירליקין בעצמו, ושניהם צחקו כל הזמן.
אחר כך הם שמעו את פעמון ארוחת הערב, ואבא אמר שהגיע הזמן ללכת הביתה. אחרי שהם נופפו לשלום לווירליקינים, ג'יימי ובקי הלכו יד ביד עם אמא כאשר הם צעדו הביתה על הגבעות מכוסות העשב, והשמים הכתומים כדלעת הכחילו לאיטם.
הדרך הביתה עברה על פני אֶל-קַסְטִיוֹ. אל-קסטיו נראתה כמו מקום נפלא, טירה בעלת מגדלים וכיפות וצריחים, כולם זוהרים בשמש. מוזיקה זרמה מאל-קסטיו, המוזיקה המהירה, המורכבת של גיטרות רבות, וג'יימי שמע את הנקישה המהירה של עקבים ואת הצעקות והצחוק של אנשים שמחים.
אבל ג'יימי לא ניסה להיכנס לאל-קסטיו. הוא ניסה בעבר, וגילה שעל אל-קסטיו שומרת לה-דוּקֶסָה, אישה זוויתית ומאיימת, לבושה כולה שחור ומסרק גבוה נעוץ בשערה. כאשר ג'יימי ביקש להיכנס, לה-דוקסה הביטה בו מגבוה ואמרה, ״אני לא מכניסה את מי שלא יודע פעלים יוצאים מן הכלל בספרדית!״ זה היה כל מה שהיא אמרה מעולם.
ג'יימי שאל את אבא מה הם פעלים יוצאים מן הכלל בספרדית - הוא התקשה לבטא את המילים - ואבא אמר, ״יום אחד אתה תלמד, ולה-דוקסה תכניס אותך לטירה שלה. אבל כרגע אתה צעיר מדי ללמוד ספרדית.״
זה היה בסדר גמור מבחינת ג'יימי. היו הרבה דברים לעשות גם בלי ללכת לאל-קסטיו. ומקומות חדשים, כמו הארץ שבה חיו הווירליקינים, צצו מפעם לפעם משום מקום, והיו די והותר בשבילו לחקור.
צבע השמיים דהה מכתום לכחול. עננים לבנים צמריריים שייטו באוויר מעל בית העץ הדו-קומתי. מר גִ'יפֶּרְס, שישב על קורת הגג, קרא בחדווה ודאה לקראתם באוויר.
״ג'יימי בבית!״ הוא שר בשמחה. ״ג'יימי בבית, והוא הביא את אחותו היפה!״
מר ג'יפרס היה בצורת יהלום, כמו עפיפון, עם הראש בפינה העליונה, ידיים בצדדים, ורגליים קטנות, עקומות ומצחיקות למטה. צבעו היה אדום בוהק. כמו עפיפון הוא היה יכול לעוף, והוא עט בסדרה של גלגלונים אוויריים כאשר שייט אל ג'יימי ובני לווייתו.
בקי נשאה פניה אל מר ג'יפרס וצחקה בשמחה צרופה. ״ג'יימי,״ אמרה, ״אתה חי במקום הכי טוב בעולם!״
בלילה, כשג'יימי היה שוכב במיטה עם הג'ירפה שלו, סֶלֶנָה הייתה מחליקה על קרן אור חיוורת מהירח לארץ ומתיישבת לצדו של ג'יימי. היא הייתה אישה חיוורת, שקופה מעט, עם סהר כסוף על מצחה. היא הייתה מלטפת את מצחו של ג'יימי ביד קרירה, והייתה שרה לו עד ששמורות-עיניו כבדו והתנומה התגנבה ונפלה עליו.
הציפורים כולן קיפלו כנף,
הלילה אפל ועמוק.
הכול שליו ובטוח עכשיו,
וג'יימי שוכב לישון.
בכל פעם שג'יימי התעורר בלילה, סלנה הייתה שם לנחם אותו. הוא שמח שסלנה תמיד השגיחה עליו, כי לפעמים עוד היו לו סיוטים על בית-החולים. כאשר הסיוטים באו, היא תמיד הייתה שם בשביל לנחם אותו, ללטף אותו, לשיר לו עד ששב ונרדם.
לא עבר זמן רב והסיוטים החלו להתפוגג.
*
הנסיכה גִ'יגוּנְדָה תמיד לקחה את ג'יימי לשיעורים שלו. היא הייתה אישה ענקית, גבוהה יותר מאבא, בעלת שיער מדובלל ורגלים יחפות וגדולות וכתר שמעולם לא נח כמו שצריך על ראשה. היא הייתה פשוטת מראה, בעלת פנים מלאי עצב שהיו בעת ובעונה אחת מכוערים ומצודדים. כאשר דשדשה לצד ג'יימי לשיעורים שלו, הנסיכה ג'יגונדה התלוננה על כפות רגליה הכואבות, ועל כך שהייתה ענקית ולא מושכת, ועל כך שלעולם לא תינשא.
״אני אתחתן אתך כשאגדל,״ אמר ג'יימי בנאמנות, ופניה הפשוטים של הנסיכה התעוותו לכדי הבעה של אושר זורח.
לג'יימי היו שיעורים שונים עם אנשים שונים. גברת ווינקל, בבית הספר הקטן העשוי לבנים אדומות, לימדה אותו את האלף-בית. המאמן קרפד - שבאמת היה קרפד - לימד אותו משחקים, שבהם הוא התחרה בריצה, בקפיצה ובזריקה מול אנשים שונים וחיות שונות. מר מקגיליקדי, איש שמן, נעים-הליכות ומשופם שנעל נעלי בית אדומות פתוחות מאחור, הראה לו את הגלובוס הקסום שלו. כאשר ג'יימי שם את אצבעו בכל מקום שהוא על הגלובוס, חצוצרות נשמעו, והוא יכול היה לראות מה קרה במקום שעליו הצביע, ומר מקגיליקדי היה לוקח אותו לסיור ומראה לו דברים מעניינים. בניינים, פסלים, תמונות, פארקים, אנשים. ״זוהי נוֹם,״ היה אומר. ״אתה יכול להגיד נום?״
״נום,״ היה ג'יימי חוזר אחריו, מעצב את פיו סביב המילה הבלתי מוכרת, ומר מקגיליקדי היה מחייך, מהנהן בראשו ונראה מרוצה.
אם ג'יימי הצטיין בשיעורים שלו, הוא קיבל זמן נוסף עם הווירליקינים, או בגן החיות, או עם מר פאזי או בפָּנְדָלנד. עד שפעמון ארוחת הערב צלצל והגיע הזמן ללכת הביתה.
ג'יימי הצטיין בשיעורים שלו כמעט כל יום.
כאשר הנסיכה ג'יגונדה לקחה אותו הביתה מהשיעורים, מר ג'יפרס היה מתעופף מקורת הגג לפגוש אותו, ואומר לו שמשפחתו מוכנה לקראתו. ואז אמא ואבא ובקי היו מנופפים מחלון הבית, והוא היה רץ לפגוש אותם.
פעם, כאשר הוא היה בסלון וסיפר למשפחה על הטיול האחרון שלו באמצעות הגלובוס הקסום של מר מקגיליקדי, הוא התחיל לדלג בהתלהבות ולנפנף בזרועותיו כמו ווירליקין, ופתאום הרגיש שאף אחד לא שם לב; שאמא ואבא ובקי בהו במשהו אחר, פניהם קפואים בהבעות שונות של תשומת לב מנומסת.
ג'יימי חש בצינה על עורפו.
״אמא?״ אמר ג'יימי. ״אבא?״ אמא ואבא לא הגיבו. פניהם לא זעו. הפנים של אבא היו מטושטשים בצורה מוזרה, כאילו נלכדו בעיצומה של תנועה.
״אבא?״ ג'יימי התקרב וניסה למשוך בשרוול החולצה של אביו. הוא היה קשה, כמו שיש, ואצבעותיו לא הצליחו לאחוז בו. אימה חמה צרבה את לבו.
״אבא?״ צעק ג'יימי. הוא נסה למשוך חזק יותר. ״אבא! תתעורר!״ אבא לא הגיב. הוא רץ לאמא ומשך בידה. ״אמא! אמא!״ היד שלה הייתה כמו יד של פסל. היא לא זזה לא משנה כמה חזק ג'יימי משך.
״הצילו!״ צרח ג'יימי. ״מר ג'יפרס! מר פאזי! תעזרו לאמא!״ דמעות זלגו במורד פניו כאשר הוא רץ מבקי אל אמא אל אבא, מושך ודוחף אותם, כורך את זרועותיו סביב רגליהם הקפואות ומנסה למשוך אותם אליו. הוא רץ החוצה, אבל הכול היה דומם בצורה מוזרה. שום רוח לא נשבה. מר ג'יפרס ישב על קורת הגג, חיוך רחב על פניו כמו תמיד, אבל גם הוא היה קפוא ולא הגיב לקריאותיו של ג'יימי.
האימה הניסה אותו חזרה לתוך הבית. זה היה הרבה יותר גרוע מכל מה שקרה לו בבית החולים, יותר גרוע אפילו מהכאב. ג'יימי נכנס בריצה לסלון, המקום שבו בני משפחתו ניצבו כפסלים, ואז נרתע בזוועה. זר נכנס לחדר - או יותר נכון רק חלקים של זר, זוג ידיים עטויות כפפות עם דפוסי מעגלים מוזרים על גבן, ופנים מוזרים שזהרו בצבעים שונים ועליהם זוג משקפיים כהים שנכרכו סביב הראש וחצו את הפנים כפס.
״הממשק באמת נפל,״ אמר הזר, כאילו למישהו שג'יימי לא יכול היה לראות.
ג'יימי צרח. הוא רץ אל מאחורי רגליה של אמא להגנה.
״לעזאזל,״ אמר הזר. ״הילד עדיין רץ.״ הוא התחיל להזיז את ידיו בתכליתיות כאילו הוא דוקר את האוויר. ג'יימי היה בטוח שזה סוג נורא של התקפה, לחש שיהפוך אותו לאבן. הוא ניסה לברוח, מעד על רגליה הקפואות של בקי ופגע ברצפה בכוח, ואז זחל משם, כשהשטיח של המסדרון נערם מתחת לכפות ידיו וברכיו בעודו מחליק הלאה וצרחותיו שלו מהדהדות באוזניו...
...הוא התיישב במיטה, זועק. הלילה הקריר דגדג את עורו. הוא הרגיש את ידה של סלנה על מצחו ונרתע בצעקה.
״משהו לא בסדר?״ שאלה סלנה בקול שליו. ״היה לך חלום רע?״ מתחת לסהר הבוהק על מצחה ראה ג'יימי את הדאגה בעיניה.
״איפה אמא ואבא?״ צווח ג'יימי.
״הם בסדר גמור,״ אמרה סלנה. ״הם ישנים בחדר שלהם. זה היה חלום רע?״
ג'יימי זרק את שמיכותיו וקפץ מהמיטה. הוא רץ במסדרון כשקרשי הרצפה קרירים תחת רגליו היחפות. סלנה ריחפה אחריו בדרכה השלווה, המודאגת. הוא פתח לרווחה את דלת חדר השינה של ההורים שלו והדליק את האור, וצעק כשראה אותם מכורבלים מתחת לשמיכה שלהם. הוא השליך את עצמו על אמא שלו והתייפח בהקלה כאשר פקחה את עיניה ופנתה אליו.
״משהו לא בסדר?״ שאלה אמא. ״חלמת חלום רע?״
״לא!״ יילל ג'יימי. הוא ניסה להסביר, אבל אפילו הוא ידע שמילותיו לא מובנות. אבא התרומם מעל הכרית שלו, הביט בג'יימי ברצינות ואז פנה לפרוע את שיערו.
״נשמע כמו חלום די גרוע, חבוב,״ אמר אבא. ״בוא נחזיר אותך למיטה״.
״לא!״ ג'יימי קבר פניו בגבה של אמו. ״אני לא רוצה לחזור למיטה!״
״בסדר, ג'יימי,״ אמרה אמא. היא טפחה על גבו של ג'יימי. ״אתה יכול לישון כאן אתנו. אבל רק הלילה, בסדר?״
״רוצה להישאר כאן,״ מלמל ג'יימי.
הוא זחל מתחת לשמיכה בין אמא ואבא. שניהם נישקו אותו, ואבא כיבה את האור. ״רק לך לישון, חבוב,״ אמר. ״ואל תדאג. יהיו לך חלומות טובים מעכשיו.״
סלנה, זורחת באור חיוור באפלה, ישבה בדממה בפינה. ״שאני אשיר?״ שאלה.
״כן, סלנה,״ אמר אבא. ״בבקשה שירי לנו״.
סלנה החלה לשיר,
״הציפורים כולן קיפלו כנף,
הלילה אפל ועמוק.
הכול שליו ובטוח עכשיו,
וג'יימי שוכב לישון״.
אבל ג'יימי לא ישן. למרות השירה, הלילה החשוך, הנשימה הקצובה של הוריו והחמימות המנחמת של גופם.
זה לא היה חלום. הוא ידע. המשפחה שלו באמת הוקפאה.
משהו, או מישהו, הפך אותם לאבן. כנראה הראש והידיים המרושעים וחסרי הגוף. ועכשיו, מסיבה כלשהי, הוריו לא זכרו.
משהו גרם להם לשכוח.
ג'יימי בהה אל תוך החשכה. מה, חשב, אם הם לא היו ההורים שלו? מה אם ההורים שלו היו עדיין מאובנים, חבויים במקום כלשהו? מה אם התחליפים האלה היו אנשים רעים - חוטפים או משהו יותר גרוע - אנשים שרק נראו כמו ההורים האמיתיים שלו? מה אם הם היו אנשים מרושעים שרק חיכו שהוא יירדם, ואז הם יהפכו למפלצות, עם שיניים וניבים ואור נורא בעיניהם, והם יקרעו אותו לגזרים כאן במיטה...
טפרים של פחד אחזו בלבו של ג'יימי. שירה של סלנה הדהד באוזניו. הוא לא הולך לישון! הוא לא!
ואז הוא נרדם. זה בכלל לא היה כמו שינה רגילה - זה היה כאילו השינה נכפתה עליו, כאילו משהו פשוט ציווה על מוחו להירדם. זה היה כאילו גל שטף אותו, כוח שאי אפשר להתנגד לו, מעמעם את חושיו, את גופו, את מוחו...
הוא לא יישן! חשב בהתרסה, אבל אז פתאום כובו מחשבותיו.
כאשר התעורר הוא היה שוב במיטתו שלו, והיה בוקר, ומר ג'יפרס ריחף מחוץ לחלון. ״ג'יימי ער!״ הוא שר. ״ג'יימי ער ומוכן ליום חדש!״
ואז הוריו חפזו פנימה, מנשקים אותו ומלטפים אותו ומשכנעים אותו לרדת למטה לארוחת בוקר.
הפחדים שלו נראו טיפשיים עכשיו, באור היום, כשמר ג'יפרס מרקד באוויר בחוץ ושר בשמחה.
אבל לפעמים, בלילה כאשר סלנה המהמה לצד מיטתו, הוא בהה לתוך האפלה וחש רטט של פחד.
והוא אף פעם לא שכח. לא לגמרי.
כמה ימים אחרי-כן, דון-קיחוטה נדד אל תוך העולם, איש רזה שלעתים קרובות נפל מסוסו הרזה בקרקוש של שריון תוצרת בית. מדי פעם השמיע הצהרות עגומות באנגלית ובשפתו שלו, שהתבררה כספרדית.
״אתה יכול ללמד אותי פעלים יוצאים מן הכלל בספרדית?״ שאל ג'יימי.
״סי, נַטוּרַלְמֶנְטֶה,״ אמר דון-קיחוטה. ״אבל אני אצטרך ללמד אותך גם עוד ספרדית.״ הוא נראה עגמומי במיוחד. ״בוא נתחיל עם קוֹרָאסוֹן. פירושו 'לב'. מי קוראסון,״ אמר ונאנח, ״נשבר באהבתי לדולצינאה״.
אחרי מספר שיעורים עם דון-קיחוטה - משולבים באנחות רבות על קוראסונים ודולצינאה - ג'יימי אזר את כל האומץ שלו, צעד אל האל-קסטיו, ופנה אל לה-דוקסה. ״פּיֵרְדוֹ, סוּאֶנְיוֹ, הָארִיָה, פּוֹנְטוֹ!״ קרא.
עיניה של לה-דוקסה התרחבו בהפתעה, וכאשר היא התכופפה אל ג'יימי פניה החמורים נעשו כמעט נעימים. ״ברור שאתה ילד אינטליגנטי מאוד,״ אמרה. ״אתה רשאי להיכנס לטירה שלי.״
וכך, דון-קיחוטה ולה-דוקסה התחילו ללמד את ג'יימי לדבר ספרדית. אם הוא הצטיין, הוא הורשה להיכנס לחלקי הטירה שבהם המוזיקאים ניגנו והרקדנים רקעו, מקום שבו אבירים קסטיליאנים אמיצים נלחמו בדוקרב רמחים בחצר, וסניור אסטבן סיפר סיפורים בספרדית, כשהוא מקפיד להשתמש במילים שג'יימי כבר הכיר.
ג'יימי לא יכול שלא להבחין שדון-קיחוטה התנהג בצורה מוזרה לעתים. פעם, כשג'יימי ביקר את הווירליקינים, דון-קיחוטה הסתער על סוסו, מנופף בחרבו וצועק שהוא יציל את ג'יימי מהגובלינים שתוקפים אותו. לפני שג'יימי הספיק להסביר שהווירליקינים אינם מזיקים, דון-קיחוטה דהר להתקפה. הווירליקינים, שנבהלו, התברגו לתוך האדמה, מקום שבו היו בטוחים, ודון-קיחוטה נפל מסוסו כשניסה להניף את חרבו לעבר אחד מהם. אחרי שקיחוטה המסכן נפל מסוסו כמה פעמים, היה זה ג'יימי שהיה צריך להציל את הדון, ולא להיפך.
זה היה גם עצוב וגם מצחיק. כל פעם שג'יימי התחיל לצחוק בגלל זה, הוא ראה את פניו מלאי העצב של דון-קיחוטה בעיני רוחו, וצחוקו הפך לא נינוח.
אחרי זמן מה, בקי אחותו של ג'יימי התחילה להשתתף בשיעורים של ג'יימי. היא הצטרפה אליו ואל הנסיכה ג'יגונדה בדרכם לבית הספר הקטן, למדה קריאה ומתימטיקה מגברת ווינקל, ואז, אחרי מעט הדרכה של ג'יימי ודון-קיחוטה, היא צעדה אל לה-דוקסה לצעוק פעלים יוצאים מן הכלל בספרדית ולזכות להיכנס לאל-קסטיו.
בערך באותו זמן, מרקוס טוּליוּס קיקרו הופיע כדי לקחת את שניהם לפורום רוֹמאנוּם, חלק חדש של העולם שהופיע מדרום לשטחם של הווירליקינים. אבל קיקרו והאנשים בפורום, כל בעלי החנויות והפוליטיקאים, לא לימדו לטינית כפי שדון-קיחוטה לימד ספרדית, כשהוא מסביר את פירושן של מילים חדשות באנגלית. הם פשוט דיברו לטינית זה עם זה וציפו שג'יימי ובקי יבינו. מה שקרה בסופו של דבר. הספרדית עזרה. ג'יימי היה קצת יותר טוב בלטינית מבקי, אבל הוא הסביר לה שזה כי הוא מבוגר יותר.
זו הייתה בקי שהתחילה להתעניין בפתרון הבעיה של הנסיכה ג'יגונדה. ״אנחנו צריכים למצוא לה מישהו לאהוב,״ אמרה.
״היא אוהבת אותנו,״ אמר ג'יימי.
״אל תהיה טיפש,״ אמרה בקי. ״היא רוצה חבר.״
״אני החבר שלה,״ התעקש ג'יימי.
בקי נראתה קצרת סבלנות במקצת. ״חוץ מזה,״ אמרה, ״זו חידה. בדיוק כמו לה-דוקסה והפעלים שלה.״
זה לא עלה על דעתו של ג'יימי קודם, אבל עכשיו, כשבקי הזכירה אותו, הרעיון נראה מובן מאליו. היו הרבה חידות, שהוא או אחותו פתרו כל הזמן. וזה שהנסיכה ג'יגונדה הייתה חשוכת-אהבה, כך נראה לו עתה, היה בבירור אחת מהחידות.
אז הם החליטו למצוא לנסיכה ג'יגונדה בן זוג. השאלה העסיקה אותם כמה ימים, וכמה מועמדים נדונו ונדחו. הם לא מצאו תשובה עד שהם הלכו למרוץ המרכבות בסירקוס מקסימוס. זה היה המרוץ הראשון בסירקוס מאז ומעולם, מכיוון שהמקום רק הופיע בצדה של גבעת הפלטין המנוגד לפורום, והיה קהל גדול ונרגש מאוד.
שמותיהם של הרכבים הוכרזו בשעה שהצעידו את המרכבות שלהם אל קו הזינוק. החצוצרות נשמעו, והמרכבות נורו מקו הזינוק כשהרכבים הצליפו בסוסים. ג'יימי צפה אחוז בחבלי קסם כאשר הם שעטו סביב הסְפִּינַה [קיר שחצה את הסירקוס לאורכו וסביבו נעו המרכבות - המתרגם] להקפה הראשונה, ואז צעק בהפתעה למראה דון-קיחוטה הדוהר אל הסירקוס מקסימוס, שואג שהוא עומד לעצור את קבוצת השדים המשתוללים האלה מלהרוס את הארץ, ונטע את עצמו בדיוק בדרכן של המרכבות המתקרבות. ג'יימי צעק עם כל הקהל אל הדון שיזוז לפני שהוא ייהרג.
למרבה המזל, לסוסו של דון-קיחוטה היה יותר שכל מאשר לו, מכיוון שהבהמה הכחושה ראתה את המרכבות באות ונמלטה, כשהיא מפילה את רוכבה. אחת המרכבות דרסה את קיחוטה המסכן, והיה קול קרקוש איום ונורא, אבל אחרי שהמרכבה עברה קיחוטה התיישב, ללא פגע, מסתבר. השריון שלו הציל אותו.
ג'יימי קפץ ממושבו והתכונן לרוץ למטה לעזור לדון-קיחוטה לרדת מהמסלול, אבל בקי תפסה את זרועו. ״חכה,״ אמרה, ״מישהו אחר יטפל בו, ויש לי רעיון.״ היא הסבירה שדון-קיחוטה יהיה הגבר המושלם לנסיכה ג'יגונדה.
״אבל הוא מאוהב בדולצינאה!״
בקי הביטה בו בסבלנות. ״מישהו ראה אי פעם את דולצינאה? כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לשכנע את דון-קיחוטה שהנסיכה ג'יגונדה היא דולצינאה.״
אחרי המרוצים, התברר להם שדון-קיחוטה נעצר על ידי הלִיקְטוֹרים ונשלח ללָאוּטוּמִיָאֵה, שהיה הכלא הרומי. לא ניתן להם לראות את האסיר, אז הם יצאו לחפש את קיקרו, שהיה עורך דין והצליח להוציא את קיחוטה מהלאוטומיאה בהבטחה שלא יבקר ברומא שוב לעולם.
״אני מצטער ממעמקי נפשי שתנאי שחרורי אינם מאפשרים לי להשמיד את השדים האלה,״ אמר קיחוטה כאשר הם יצאו מגבולות העיר רומא.
״בוא לא ניכנס לזה,״ אמרה בקי. ״מה שרצינו לומר לך הוא שמצאנו את דולצינאה.״
עיניו של הזקן התרחבו בשמחה. הוא לפת את לבו העטוי בשריון. ״מִי אַמוֹר! היכן היא? אני חייב לרוץ אליה מיד!״
״עדיין לא,״ אמרה בקי. ״אתה צריך לדעת שהיא השתנתה. היא לא נראית כפי שנראתה בעבר.״
״האם מכשף מרושע כלשהו עשה זאת?״ תבע קיחוטה לדעת.
״כן!״ התערב ג'יימי. הוא התרגז שבקי השתלטה על הכול ורצה להוסיף תרומה משלו למזימה. ״המכשף היה רק ראש!״ צעק. ״ראש מרחף, וזוג ידיים! והוא הרכיב משקפיים כהים ולא היה לו גוף!״
רעד של פחד עבר בו כשנזכר בראש המרחף המצמרר, אבל הזיכרון של האימה הישנה שלו לא עצר בעד המילים מלזרום בשטף.
בקי העיפה בו מבט מוזר. ״כן,״ אמרה. ״זה נכון.״
״הוא הפיל את הממשק!״ צעק ג'יימי, המילים צצות מזיכרונו.
דון-קיחוטה לא הקדיש לזה תשומת לב, אבל בקי העיפה בו עוד מבט.
״אתה לא טיפש כמו שאתה נראה, ג'וק,״ אמרה.
״אין לי עניין במראה של דולצינאה,״ הכריז דון-קיחוטה. ״אני אוהב רק את הטוב השוכן בקוראסון שלה.״
״היא הנסיכה ג'יגונדה!״ קרא ג'יימי, קופץ מעלה ומטה בהתלהבות. ״היא תמיד הייתה הנסיכה ג'יגונדה!״
וכך, כשהילדים בעקבותיו, דון-קיחוטה רץ בקרקושים למקום ששם ג'יגונדה חיכתה ליד הבית של ג'יימי, נפל על ברכיו והתחיל לנשק את ידה של אהובתו ולבכות מעליה. הנסיכה נראתה קצת מופתעת בגלל זה עד שבקי הסבירה לה שהיא הייתה למעשה דולצינאה האובדת, ששונתה לענקית על ידי מכשף רשע, למרות שהיא בטח לא זכרה את זה כי גם זה היה חלק מהכישוף.
בזמן שהדון והנסיכה התחבקו, התנשקו והתחילו לזמר דואט של אהבה, בקי פנתה אל ג'יימי.
״מה הסיפור עם הראש המרחף?״ שאלה. ״מאיפה המצאת את זה?״
״ל'ידע,״ אמר ג'יימי. הוא לא רצה לדבר על הזיכרון שלו של המשפחה שהפכה לאבן, הדמות הבוהקת המצמררת המרחפת לפניהם. הוא לא רצה לזכור איך כולם אמרו שזה היה רק חלום.
הוא לא רצה לדבר על החשד שמעולם לא נעלם לגמרי.
״הקטע הזה היה מוזר, ג'וק,״ אמרה בקי. ״עשה לי צמרמורת. תודיע לי לפני שאתה מתחיל לדבר על דברים כאלה עוד פעם.״
״למה את קוראת לי ג'וק?״ שאל ג'יימי.
בקי גיחכה גיחוך מרושע. ״סתם,״ אמרה.
״ג'יימי בבית!״ קולו של מר ג'יפרס התרונן מהשמים. ג'יימי הביט למעלה וראה את מר ג'יפרס עושה שמיניות עליזות באוויר מעליהם. ״אדון ג'יימי בבית סוף-סוף!״
״לאן נלך?״ שאל ג'יימי.
השיעורים שלהם להיום הסתיימו, והוא בקי עזבו את בית הספר האדום והקטן. בקי, כרגיל, הצטיינה בשיעורים שלה. היא הצטיינה יותר מאחיה הגדול, וג'יימי התחיל להרגיש יותר ויותר מוטרד. לפחות הוא עדיין היה יותר טוב בלטינית ומדעי המחשב.
״ל'ידעת,״ אמרה בקי. ״לאן אתה רוצה ללכת?״
״אולי לפנדלנד? נוכל לנסוע במכונת הסווש.״
בקי עיוותה את פניה. ״נמאס לי ממשחקי הילדים האלה,״ אמרה.
ג'יימי הביט בה. ״אבל את ילדה.״
״אני לא קטנה כמוך, ג'וק,״ אמרה בקי.
ג'יימי נעץ בה מבט כעוס. זה היה יותר מדי. ״את אחותי הקטנה! אני יותר גדול ממך!״
״לא, אתה לא,״ אמרה בקי. היא עמדה לפניו, זרועותיה פרושות בזעם. ״פשוט תשים לב למשהו לשם שינוי, בסדר?״
ג'יימי בלע את כעסו וראה שבקי הייתה למעשה גדולה יותר ממנו, ונראתה מבוגרת יותר. מבוכה החליפה את כעסו שדעך.
״איך נעשית כל כך גדולה?״ שאל ג'יימי.
״אני גדלתי. ואתה לא גדלת. לא כל כך מהר בכל מקרה.״
״אני לא מבין.״
שפתה של בקי התעקלה. ״תשאל את אמא ואבא. פשוט שאל אותם.״ הבעתה הפכה נוקשה. ״רק אל תאמין לכל מה שהם יגידו לך.״
״מה את מתכוונת?״
בקי נראתה כעוסה לרגע, ואז הבעתה התרככה. ״תראה,״ אמרה, ״פשוט לך לפנדלנד ותהנה, בסדר? אתה לא צריך אותי בשביל זה. אני רוצה ללכת להתקשר לכמה חברים.״
״איזה חברים?״
בקי נראתה כועסת שוב. ״חברים שלי. לא משנה מי הם!״
״בסדר!״ צעק ג'יימי, ״אני יכול ליהנות לבדי!״
בקי פנתה והחלה ללכת הביתה, רגליה נעות כלהבי מספריים על רקע הדשא הירוק. ג'יימי בהה אחריה, ואז פנה והתחיל ללכת לפנדלנד.
הוא עשה את כל הדברים האהובים עליו. הוא עשה סיבוב בגלגל הענק וסיבוב במכונת הסווש, צפה בריזו האיש החזק ובליצנים. הוא נהנה, אבל ההנאה שלו הייתה חלולה. הוא מצא את עצמו מתבונן, מתבונן בעצמו משחק, מתבונן בעצמו נהנה מהמתקנים.
מתבונן בעצמו לא גדל מהר כמו אחותו הקטנה.
מתבונן בעצמו תוהה אם לשאול את ההורים שלו למה זה ככה או לא.
הייתה לו הרגשה שהוא לא הולך לאהוב את התשובות שלהם.
הוא לא הרבה להתראות עם בקי לאחר מכן. הם היו ביחד בשיעורים, ואז בקי הייתה מסתגרת בחדר שלה ומדברת עם החברים שלה בטלפון.
אלא שלא היה לבקי טלפון בחדר. הוא חיפש פעם כשהיא לא הייתה שם.
אחרי זמן מה, בקי הפסיקה להתלוות אליו לשיעורים. היא התקדמה יותר ממנו בכל דבר חוץ מלטינית, והיה לג'יימי קשה לעמוד בקצב.
אחרי זה הוא בקושי ראה את בקי בכלל. אבל כשראה אותה, הוא ראה שהיא עדיין גדלה מהר. הבגדים שלה היו שונים, והשיער. היא התחילה להשתמש באיפור.
הוא לא ידע אם הוא עדיין אוהב אותה או לא.
זה היה יום ההולדת של ג'יימי. הוא היה בן אחת עשרה, ואמא ואבא ובקי באו כולם למסיבה. דון-קיחוטה והנסיכה גי'גונדה שרו סרנדות לג'יימי מחוץ לחלון, כשלה-דוקסה מלווה אותם בגיטרה ספרדית. הייתה עוגה גדולה עם אחד-עשר נרות. אמא נתנה לג'יימי מפת-כוכבים. כאשר הוא נגע בכוכב, קול היה מספר לג'יימי אודות הכוכב, וקווים היו מופיעים על המפה ומראים לאיזו קבוצות כוכבים הכוכב השתייך. אבא נתן לג'יימי מכונית, מרצדס ממוזערת עם גג נפתח, מותאמת לגודלו של ג'יימי, שהוא היה יכול לנהוג בה בסביבה ולהשתמש בה בסירקוס מקסימוס כאשר המרכבות לא התחרו. אחותו נתנה לג'יימי מין מעמד למנורה שהקרין אורות ותבניות נעות על הקירות והתקרה בזמן שהאור היה כבוי. ״תקשיב למוזיקה כשאתה משתמש בו,״ אמרה.
״תודה, בקי,״ אמר ג'יימי.
״בקה,״ אמרה. ״קוראים לי בקה עכשיו. נסה לזכור.״
״בסדר,״ אמר ג'יימי. ״בקה.״
בקי - בקה - הביטה באמא. ״אני מתה לסיגריה,״ אמרה. ״אני יכולה, אה, לצאת לרגע?״
אמא היססה, אבל אבא היה חמור סבר. ״בקה,״ אמר, ״זהו יום ההולדת של ג'יימי. כולנו כאן כדי לחגוג. אז למה לא תאכלי עוגה ותבלי יפה?״
״זאת אפילו לא עוגה אמיתית,״ אמרה בקה. ״אין לה טעם של עוגה אמיתית.״
״זאת עוגה טעימה,״ התעקש אבא. ״למה לא נדבר על זה אחר כך? בואו נהנה כולנו בשביל ג'יימי.״
בקה נעמדה. ״בשביל ג'וק?״ אמרה. ״למה אנחנו נהנים בשביל ג'יימי? הוא אפילו לא אדם אמיתי!״ היא טפחה על חזה. ״אני אדם אמיתי!״ צעקה. ״למה אנחנו אף פעם לא נהנים בשבילי?״
אבל בשלב הזה אבא כבר עמד וצעק, ואמא ניסתה להשקיט את כולם, ובקה צעקה חזרה, ולפתע עלה על פניה מבט החלטי והיא פשוט נעלמה - פתאום, היא לא הייתה שם יותר, היה רק אוויר.
ג'יימי התחיל לבכות. וגם אמא. אבא צעד הלוך ושוב וקילל, ואז הוא אמר, ״אני הולך להחזיר אותה.״ ג'יימי פחד שהוא יעלם כמו בקה, וצעק בייאוש, אבל אבא לא נעלם, הוא פשוט חמק מחדר האוכל וטרק את הדלת מאחוריו.
אמא משכה את ג'יימי לחיקה וחיבקה אותו. ״אל תדאג, ג'יימי,״ אמרה. ״בקי רק עשתה את זה כדי להיות מרושעת.״
״מה קרה?״ שאל ג'יימי.
״אל תדאג בגלל זה.״ אמא ליטפה את שיערו. ״זה היה רק תעלול מרושע.״
״היא גדֵלה״, אמר ג'יימי. ״היא גדלה יותר מהר ממני ואני לא מבין.״
״חכה עד שאבא יחזור,״ אמרה אמא, ״ונדבר על זה.״
אבל היה ברור שאבא לא במצב רוח לדיבורים כשהוא חזר, בלי בקה. ״אנחנו הולכים ליהנות,״ נהם והושיט יד אל הסכין כדי לחתוך את העוגה.
טעמה של העוגה היה כטעם אפר בפיו של ג'יימי. כאשר הדון והנסיכה ג'יגונדה, מר ג'יפרס וריזו האיש החזק נכנסו לחדר האוכל ושרו ״יום הולדת שמח״. ג'יימי בקושי הצליח לא לבכות.
אחר כך הוא נסע במכונית החדשה שלו לסירקוס מקסימוס ונהג הכי מהר שהוא יכול על המסלול הסגלגל הארוך. המכונית לא נסעה מהר מאוד. היציעים משני הצדדים היו ריקים וכך גם השמים מעל.
אולי זאת הייתה חידה, חשב, כמו חיי האהבה של הנסיכה ג'יגונדה. אולי הוא צריך רק להתחקות אחר הרמז הנכון, והכול יהיה בסדר.
איזה לקח הם מנסים ללמד? תהה.
אבל היה ביכולתו רק להמשיך לנסוע במעגלים, שוב ושוב מסביב לאצטדיון הריק.
״היי, ג'וק. תתעורר.״
ג'יימי התעורר בחטף בזעקה חנוקה. החדר הסתחרר סביבו. הוא מצמץ והבין שהסחרור נגרם על ידי האורות שהקרינה מתנת יום-ההולדת שלו, מעמד המנורה של בקה.
בקה ישבה על הכיסא בחדר השינה שלו עם סיגריה ביד. הרגלים שלה, נתונות במגפיים עם חרטום פלדה שהיא נעלה לאחרונה, היו מונחות על המיטה.
״אתה ער, ג'יימי?״ זה היה קולה של סלנה. ״אתה רוצה שאשיר לך שיר ערש?״
״עופי מפה, סלנה,״ אמרה בקה. ״צאי מפה. תתחפפי.״
סלנה הביטה בבקה במבט עגום, ואז שייטה לאחור, מחוץ לחלון במעלה קרן אור ירח לביתה החיוור שבשמים. ג'יימי צפה בה הולכת, וחש כאילו חלק ממנו עצמו הולך אתה, חלק שלעולם לא יראה עוד.
״סלנה והאחרים צריכים לעשות מה שאתה אומר להם, בדרך כלל,״ אמרה בקה. ״כמובן, אמא ואבא לא יגידו לך את זה.״
ג'יימי הביט בבקה. ״מה קורה?״ שאל. ״לאן הלכת היום?״
אורות צבעוניים שטו על פניה של בקה. ״אני מצטערת אם הרסתי את יום-ההולדת שלך, ג'וק. פשוט נמאס לי מהשקרים, אתה יודע? הם היו הורגים אותי אם הם היו יודעים שאני כאן עכשיו, מדברת אתך.״ בקה שאפה מהסיגריה שלה, עצרה את הנשימה לשנייה או שתיים ונשפה. ג'יימי לא ראה עשן ולא טעם אותו.
״אתה יודע מה הם רצו שאני אעשה?״ אמרה. ״שאני אלבש גוף של ילדה קטנה, כך שלא אראה יותר מבוגרת ממך, ואארח לך לחברה בבית הספר המטומטם ההוא שבע שעות ביום.״ היא נענעה בראשה. ״לא הסכמתי לעשות את זה. הם צעקו וצעקו, אבל אני בחיים לא אעשה את זה.״
״אני לא מבין.״
בקה ניערה אפר בלתי נראה מהסיגריה והסתכלה בג'יימי דקה ארוכה. לבסוף נאנחה.
״אתה זוכר כשהיית בבית חולים?״ שאלה.
ג'יימי הנהן. ״הייתי חולה מאוד.״
״הייתי קטנה מאוד אז, אני לא זוכרת את זה היטב,״ אמרה בקה. ״אבל הנקודה היא - ״ היא נאנחה שוב. ״הנקודה היא שמצבך לא השתפר. אז הם החליטו - ״ היא נענעה בראשה. ״אבא ניצל את מעמדו באוניברסיטה, ואת העובדה שהוא היה תורם רציני. הם עבדו על מחקר ב״מ, והמחלקה לנוירולוגיה הייתה בעסק של הדמיית מוחות, והם היו צריכים מקרה למחקר, ו - טוב, הרעיון הוא שהם ייקחו דוגמת רקמה שלך, וכשהם יתחילו להריץ את העסק הזה של שיבוט, הם יחזירו אותך אל - ״ היא ראתה את מבטו של ג'יימי, ואז נענעה בראשה. ״אני אסביר את זה בפשטות, בסדר?״
היא הורידה את הרגלים מהמיטה ונשענה קרוב יותר אל ג'יימי. רעד חלף בגבו למראה הבעת-הפנים שלה. ״הם עשו עותק שלך. עותק אלקטרוני. הם סרקו את המוח שלך ובנו מודל הולוגרפי שלו בתוך מחשב, והם שמו אותו בסביבה מדומה, ו - ״ היא נשענה לאחור, לקחה שאיפה מהסיגריה. ״והנה אתה כאן,״ אמרה.
ג'יימי הביט בה. ״לא מבין.״
אורות צבעוניים זהרו בעיניה של בקה. ״אתה בתוך מחשב, בסדר? ואתה תוכנה. אתה יודע מה זה, נכון? משיעורי מחשב? והתוכנה היא כאילו בצורה של המוח שלך. דון-קיחוטה והנסיכה ג'יגונדה הם גם תוכנות. וגברת ווינקל בבית הספר היא בדרך כלל תוכנה, אבל אם היא צריכה ללמד משהו מורכב, אז היא סטודנטית לחינוך מהאוניברסיטה.״
ג'יימי חש כאילו רוקנו אותו מתוכנו, חלל שכן בין צלעותיו. ״אני לא אמיתי?״ שאל. ״אני לא אדם?״
״טעות,״ אמרה בקה. ״אתה אמיתי, אתה בבת עינם של ההורים שלנו.״ קולה היה מריר. ״תוכנות הן דברים אמיתיים,״ אמרה, ״ושלך הייתה הברקה אמיתית, אתה יודע, ממש המילה האחרונה, שיא הקדמה של הטכנוזבל. והמחשב שבו אתה נמצא גם הוא אמיתי - אני מתממשקת אתו ברגע זה, למטה בסלון - אנחנו צריכים ללבוש חליפות עם חיישנים וקסדות עם סורקים וכל מיני דברים. אני מקווה, לעזאזל, שהם לא שומעים אותי מדברת אתך כאן.״
״אבל מה - ״ ג'יימי בלע את רוקו. איך הוא יכול לבלוע אם הוא רק שורות קוד? ״מה קרה לי? האני המקורי?״
בקה נראתה כאילו קר לה. ״ובכן,״ אמרה, ״היה לך סרטן. אתה נפטרת.״
״אה.״ רוח חלולה נישבה דרך הריק שבתוכו.
״הם הולכים להחזיר אותך. ברגע שהעניין של השיבוט יעבוד - אבל אתה נמצא במחשב ממשלתי, ויש כל ההגבלות האלה של הממשלה על שיבוט -״ היא נענעה בראשה. ״תראה, ג'וק,״ אמרה. ״אתה ממש צריך לדעת את הדברים האלה, בסדר?״
״אני מבין.״ ג'יימי רצה לבכות. אבל רק אנשים אמיתיים בוכים, חשב, והוא לא היה אמיתי. הוא לא היה אמיתי.
״התוכנה שמריצה את הסביבה המדומה הזו היא ענקית, בסדר, ואתה תוכנה גדולה, ומשתמשים במחשב של האוניברסיטה להרבה מחקרים, ולהרבה מהמחקרים יש עדיפות גבוהה יותר משיש לך. אז אתה לא רץ בזמן אמת - בגלל זה אני גדלה יותר מהר ממך. אני מבלה יותר שעות בלהיות אני ממך. וההורים - ״ היא גלגלה את עיניה. ״הם בכלל לא עוזרים, עם הדגש שלהם על חיי משפחה רגילים.״
היא שאפה מהסיגריה שלה, ואז כיבתה אותה במשהו בלתי נראה. ״תבין, הם רוצים שאנחנו נהיה משפחה רגילה. אז אנחנו אוכלים ארוחת בוקר יחד כל יום, וארוחת ערב כל לילה, ומבלים את הערב בגן החיות או בפנדלנד או איזשהו מקום. אבל ארוחת הערב שאנחנו אוכלים אתך היא ארוחה מדומה, אין לה טעם - המענק נגמר לפני שהם סידרו את החלק הזה של הממשק - אז אנחנו אוכלים מזון מהיר זבלי לפני שאנחנו מתממשקים אתך, ואז אוכלים ארוחת ערב שוב, אתך... משהו מזה הגיוני בכלל? מפני שלאבא יש עבודה ולאמא יש עבודה ואני הולכת לבית הספר ויש לי חברים וכל מיני, אנחנו לא יכולים להיפגש ממש כל לילה. אז הם סוגרים את הקובץ של התוכנה שלך, פשוט מכבים אותו, כשהם לא זמינים להתממשק אתך בתור מה שאבא קורא 'יחידה משפחתית', וזה אומר שיש הרבה שעות, ימים לפעמים, שאתה פשוט לא רץ, באותה מידה באמת יכולת להיות מת - ״ היא מצמצה. ״סליחה,״ אמרה. ״בכל מקרה, אנחנו כולנו מזדקנים הרבה יותר מהר ממך, וזה לא הוגן כלפיך, זה מה שאני חושבת. בעיקר כי המחשב של האוניברסיטה רץ הכי מהר בלילה, מפני שאנשים לא משתמשים בו כל כך הרבה בשעות האלה, ואז אתה פחות או יותר בזמן אמת, ככה שהתממשקות אתך תהיה כמעט רגילה, אבל אז אמא ואבא ישנים, כי הם עובדים ביום, והם לא יכולים לתת לך להתרוצץ פה בלי השגחה, בשם אלוהים, הם חושבים שזה לא בטוח או משהו...״
היא השתתקה ושלחה יד לכיס החצאית שלה לעוד סיגריה. ״תראה,״ אמרה, ״אני צריכה לעוף מפה לפני שהם יבינו שאני מדברת אתך. ואז הם יבטלו את קוד הגישה שלי או משהו.״ היא נעמדה והברישה משהו מהג'ינס שלה. ״אל תספר להורים על כל הדברים האלה מיד. אחרת הם עלולים למחוק אותך, ולהטעין גיבוי שלא יודע את הזבל הזה. בסדר?״
והיא נעלמה, כפי שהיא נעלמה אחר הצהריים.
ג'יימי ישב במיטה, חובק את ברכיו. הוא הרגיש את לבו הולם בחשכה. איך לתוכנה יכול להיות לב? תהה.
השחר דחק לאט לאט את רגלי הלילה, ואז הופיע מר ג'יפרס, עושה גלגלונים עצלים באוויר, פניו האדומים פוזלים בחלון.
״ג'יימי ער!״ אמר. ״ג'יימי ער והוא מוכן ליום חדש!״
״לך תזדיין,״ אמר ג'יימי וקבר את פניו בשמיכה.
ג'יימי ביקש ללמוד עוד על מחשבים ותיכנות. אולי, חשב, הוא יוכל למצוא שם רמזים, הוא יוכל לפתור את החידה. ההורים שלו הסכימו, שמחים לתת לו ללכת בעקבות מה שמעניין אותו.
אחרי כמה שבועות עבר לגור באל-קסטיו. הוא לא אמר לאף אחד שהוא הולך, הוא פשוט שם כמה מהדברים שלו במכונית, לקח אותם לחדר במגדל וזרק אותם על המיטה שמצא שם. אמא שלו באה למצוא אותו כשהוא לא בא הביתה לארוחת ערב.
״הגיע הזמן לארוחת ערב, ג'יימי,״ אמרה. ״לא שמעת את פעמון ארוחת הערב?״
״אני הולך להישאר כאן זמן-מה,״ אמר ג'יימי.
״תהיה רעב אם לא תבוא הביתה לארוחת ערב.״
״אני לא צריך אוכל,״ אמר ג'יימי.
אמא שלו חייכה חיוך זוהר. ״אתה צריך אוכל אם אתה רוצה לעמוד בקצב של הווירליקינים,״ אמרה.
ג'יימי הביט בה. ״לא אכפת לי יותר ממשחקי הילדים האלה,״ אמר.
כאשר אמא שלו עזבה לבסוף, ג'יימי שם לב שהיא מתנועעת כמו אדם זקן.
אחרי זמן מה הוא התרגל לרעב שתוכנת לתוכו. הוא תמיד היה שם, הוא תמיד היה מודע לו, אבל הוא הגיע אחרי זמן מה למצב שהוא יכול היה להתעלם ממנו.
אבל הוא לא יכול היה להתעלם מהצורך בשינה. זה פשוט היה מובנה לתוך התוכנה, ובסופו של דבר, כמה שלא ניסה, הוא נאלץ להיכנע לכך.
הוא גילה שהוא יכול לצוות על האנשים בטירה, והוא שעשע את עצמו בכך שהכריח אותם לעמוד בתנוחות מביכות, או לעמוד על ראשם ולשיר, או ליצור פירמידות אנושיות במשך שעות על שעות.
לפעמים הוא היה גורם להם להילחם, אבל הם לא היו טובים בזה.
אבל הוא לא היה יכול להכריח את גברת ווינקל בבית הספר לעשות מה שהוא רצה, או מישהו מהאנשים שהיו אמורים ללמד אותו כל מיני דברים. כאשר הגיע הזמן לשיעור, הנסיכה ג'יגונדה הופיעה. היא לא צייתה לפקודות שלו, היא פשוט הייתה מרימה אותו ונושאת אותו לבית הספר הקטן העשוי לבנים אדומות ושותלת אותו במושבו.
״את לא אמיתית!״ צעק, בועט בזרועותיה. ״את לא אמיתית! וגם אני לא אמיתי!״
אבל הם הכריחו אותו ללמוד על העולם שהיה אמיתי, גאוגרפיה וגאולוגיה והיסטוריה, למרות שלדברים האלה לא הייתה כל חשיבות כאן.
אחרי הפעמים הראשונות שג'יימי נגרר לבית הספר, אבא שלו פגש אותו מחוץ לבית הספר בסוף היום.
״אתה צריך שיחזירו אותך לתלם,״ אמר. הוא נראה חמור סבר. ״אתה חלק ממשפחה. מקומך אתנו. אתה לא הולך לגור בטירה יותר, אתה הולך לנהל חיי משפחה רגילים.״
״לא!״ צעק ג'יימי. ״אני אוהב את הטירה!״
אבא תפס אותו בזרועו וגרר אותו לכיוון הבית. ג'יימי קרא לו פֶּנְדֶחוֹ ופֶלָאטוֹר.
״אני אעניש אותך אם אצטרך,״ אמר אבא שלו.
״איך אתה הולך לעשות את זה?״ תבע ג'יימי. ״אתה הולך למחוק את הקובץ שלי? להטעין גיבוי?״
הבעה המומה חלפה על פניו של אביו. גופו נראה כאילו הוא מגמגם, ואחיזתו בזרועו של ג'יימי התרופפה. ואז פניו הוצפו בזעם. ״מה אתה מתכוון?״ תבע לדעת. ״מי סיפר לך את זה?״
ג'יימי התפתל ושיחרר את עצמו מאחיזתו הרופפת של אבא.
״הבנתי את זה לבד,״ אמר ג'יימי. ״זה לא היה קשה. אני כבר לא ילד.״
״אני - ״ אביו מצמץ, ואז פניו התקשחו. ״אתה עדיין בא הביתה.״
ג'יימי נסוג. ״אני רוצה כמה שינויים!״ אמר. ״אני לא רוצה שיכבו אותי כל הזמן.״
הפה של אבא הצטמצם לקו דק. ״זאת הייתה בקי שסיפרה לך את זה, נכון?״
ג'יימי חש השראה. ״זה היה מר ג'יפרס! יש פגם בתכנות שלו! הוא עונה לכל שאלה ששואלים אותו.״
אבא של ג'יימי נראה לא בטוח. הוא הושיט את ידו. ״בוא נלך הביתה,״ אמר. ״אני צריך לחשוב על זה.״
ג'יימי היסס. ״אל תמחק אותי,״ אמר. ״אל תטעין גיבוי. בבקשה. אני לא רוצה למות פעמיים.״
מבטו של אבא התרכך. ״אני לא.״
״אני רוצה לגדול,״ אמר ג'יימי. ״אני לא רוצה להיות ילד קטן לנצח.״
אבא הושיט את ידו שוב. ג'יימי חשב רגע, ואז לקח את היד. הם הלכו על פני העשב הירוק אל בית העץ הלבן שעל הגבעה.
״ג'יימי בבית!״ מר ג'יפרס ריחף מעליהם, עושה גלגלונים אוויריים. ״ג'יימי בבית סוף-סוף!״
עווית של כעס עברה בג'יימי למראה החיוך חסר הבינה. הוא הצביע אל הקרקע לפניו.
״תתרסק כאן!״ ציווה. ״מהר!״
מר ג'יפרס הסתחרר למטה, הבעה של אימה קומית על פניו, והתנגש בקרקע במקום שבו ג'יימי הצביע על מראה הגוף המרוסק וצחק.
״ג'יימי בבית סוף-סוף!״ אמר מר ג'יפרס.
ברגע שזה היה אפשרי, ג'יימי דאג שאחד המתכנתים באוניברסיטה יתקין לו תוכנת טיסה כמו זו שבה מר ג'יפרס השתמש. הוא עט ונסק, חולף בשמים כמו גיבור-על, עושה להטוטים בין המגדלים של אל-קסטיו וממריא מעל הפרצופים מלאי הפליאה, הנישאים מעלה בפורום.
נראה שהוא לא יכול לטוס מהר ככל שרצה. כאשר הוא התחיל להגביר מהירות, כל הנוף מתחתיו קפא לשנייה או שתיים, ואז זינק קדימה בעווית. התוכנה לא הייתה יכולה לרענן את הנוף מהר מספיק כדי להתאים למהירות טיסתו. ההרגשה הייתה מוזרה, מכיוון שבכל מהלך הטיסה הרגיש את הרוח על פניו.
אז זאת הייתה הסיבה, חשב, שבגללה המכונית שלו לא נסעה מהר.
הוא החליט לטפס לגובה. הוא הפנה את פניו לשמים הכחולים וטס הישר למעלה. העולם נסוג, הולך וקטֵן. הוא ראה את הטירה, את גבעות ארץ הווירליקינים, את הפורום הצפוף, את האליפסה העצומה של הסירקוס מקסימוס. העולם היה כמו דיסקה ירוקה, בעלת אופק מטושטש, ערפילי במקום שבו השמים התחילו.
ובדיוק במרכז, היה בית העץ הקטן בן שתי הקומות שבו גדל.
כל זה היה פרוש מתחתיו כמו הנוף בכדור זכוכית מלא פתיתי שלג.
אחרי כמה זמן הוא הפסיק לטפס. לקח לו זמן להבחין בכך, מפני שהוא עדיין חש ברוח נושבת בפניו, אבל העולם שמתחתיו הפסיק לקטון.
הוא ניסה לטוס מהר יותר. הרוח חבטה בו ממעל, אבל מקומו לא השתנה.
הוא הגיע לגבולות עולמו. הוא לא יכול להגביה יותר.
ג'יימי טס אל קצה העולם, אל האופק. לא משנה כמה הוא דחק בתוכנה לזוז, הוא לא יכול היה לגרום לעולמו להיעלם.
הוא היה לכוד בתוך כדור זכוכית, ולא הייתה כל דרך החוצה.
עבר זמן רב למדי לפני שג'יימי ראה את בקה שוב. היא עשתה את דרכה דרך המבוך שמתחת לאל-קסטיו לחדר הכס שלו, וג'יימי התגשם לאיטו על כס הגולגלות שלו. היא לא נראתה מופתעת.
״אני רואה שיש לך פה קטע של אדון האופל,״ אמרה.
״זה עוזר להעביר את הזמן,״ אמר ג'יימי.
״והבורות, והיתדות ותילי ההמעדה?״
״מלכודות מוות.״
״לקח לי נצח להגיע הנה, ג'וק. כל הזמן ביטלו אותי.״
ג'יימי חייך. ״זה הרעיון.״
״ווירליקינים בתור נשק.״ היא הנידה בראשה. ״זה היה גדול. קדחו חורים ישר דרכי בפעם הראשונה.״
״מכיוון שאני תקוע כאן,״ אמר ג'יימי, ״חשבתי שמוטב לי לפחות לשלוט בסביבה. כמה סטודנטים מתכנתים עזרו לי עם אפקטים מגניבים.״
צרחות הדהדו בחדר הכס. אִשים זינקו מבורות מאחוריו. הלהבות האירו את דמותו של מרקוס טוליוס קיקרו, שהיה תלוי, צלוב מעל ים הלהבות.
״אוֹ טֶמְפּוֹרָה, אוֹ מוֹרֶס!״ נאנח קיקרו. [O tempora! O mores - הו הזמנים! הו המוסר! מציטוטיו הידועים של קיקרו - המתרגם]
בקה נדה. ״נחמד,״ אמרה. ״לא בדיוק הקטע שלי, אבל נחמד״.
״מכיוון שאני לא יכול לעזוב,״ אמר ג'יימי, ״אני רוצה לקבוע מי יכול לבקר. אז או שאת מחכה עד שאני מוכן לדבר אתך, או שאת מסתכנת במלכודות המוות.״
״טוב. נראה כאילו אתה יושב לך בנוחות.״
ג'יימי משך בכתפיו. ״זה משעמם אותי. אולי פשוט אמחק את הכול ואבנה מקום חדש לחיות בו. אני לא יכול להגיד לך בכמה קרבות ניצחתי, כמה ממלכות רמסתי. במציאות הזו או באחרות. הכול אותו דבר אחרי כמה זמן.״ הוא הביט בה. ״גדלת.״
״גם אתה.״
״מרגע שהפטריארך החליט להרשות לי.״ הוא חייך. ״אנחנו עדיין אוכלים ארוחת ערב יחד לפעמים, בבית הישן. פשוט משפחה רגילה, כמו שאבא אומר. חוץ מזה שלפעמים אני מופיע בדמות זאב-אדם, או ענק, או משהו.״
״ככה הם מספרים לי.״
״היתרון בזה שאני תוכנה הוא שאני יכול להיראות כמו שאני רוצה. אבל זה הוא גם החיסרון, כי אני לא יכול ממש להפוך למשהו אחר, אני עדיין רק... אני. אני יכול ללבוש תוכנה אחרת כמסווה, אבל אני עדיין אותה תוכנה בפנים, ואני לא מתכנת מספיק טוב בשביל להתעסק עם זה, עדיין.״ ג'יימי קפץ מהכס שלו והתהלך במעגל עצבני קטן סביב אחותו. ״אז מה מביא אותך לשכונה הישנה?״ שאל. ״הזקנים אמרו שאת מבקרת את הדודה מָאדי בכפר.״
״בגלות הם מתכוונים. נכנסתי להריון ואחרי ההפלה הם שלחו אותי אל מאדי. היא הייתה אמורה לשמור שאני לא אשתולל, אלא שאני השתוללתי.״ היא הורידה פיסת מוך בלתי נראית מהסוודר שלה. ״אז עכשיו חזרתי.״ היא הביטה בו. ״אני מדלגת על חלק גדול מהסיפור, אבל אני מניחה שזה לא מעניין אותך.״
״זה קשור למין?״ שאל ג'יימי. ״אני די מתעניין במין, למרות שאני לא יכול לעשות את זה, ולא סביר להניח שהם ייתנו לי.״
״ייתנו לך?״
״זה יצריך הרבה תוכנה חדשה וכל מיני. הייתי טרום-מתבגר כאשר מבנה המוח שלי נסרק, והתוכנה לא בנויה להפוך אותי לבוגר מתפקד, עם תשוקות של בוגר וכולי. אף אחד לא חשב להעביר אותי את גיל ההתבגרות אז. והמנהלים של האוניברסיטה אמרו לי שזה מאוד לא סביר שמישהו ייתן להם מענק כדי שתוכנת מחשב תוכל לקיים יחסי מין.״ ג'יימי משך בכתפיו. ״זה לא חסר לי, אני מניח. אבל זה די מסקרן.״
הפתעה עלתה על פניה של בקה. ״אבל יש כל מיני הדמיות, וגם...״
״הן לא פועלות בשבילי, כי המוח שלי לא בנוי לאפשר לי לחוות עונג בדרך הזאת. אני יכול לתפעל תוכנות, אבל זה מרגש כמו להשתמש במחבצת חמאה מדומה.״ ג'יימי משך בכתפיו שוב. ״אבל זה בסדר. זאת אומרת זה לא חסר לי. אני תמיד יכול לשלוח זרם למרכז העונג שבמוח שלי. אם אני רוצה.״
״לא אותו דבר,״ אמרה בקה. ״ניסיתי את שניהם.״
״אין לי מושג.״
״אני אספר לך על מין אם אתה רוצה,״ אמרה בקה, ״אבל לא בגלל זה אני כאן.״
״כן?״
בקה היססה וליקקה את שפתיה. ״אני מניחה שאני צריכה פשוט להגיד את זה, הה?״ אמרה. ״אמא גוססת. סרטן הלבלב.״
ג'יימי חש בעצב גואה בו. רק אלקטרונים, חשב, נעים ממקום אחד לאחר. זה לא היה משהו אמיתי. הוא תוכנת להרגיש מקבילה של צער, זה הכול.
״היא נראית לי כרגיל,״ אמר, ״כשאני רואה אותה.״ אבל לזה לא הייתה שום משמעות: אמא שלו בחרה מה היא רצתה שהוא יראה, בדיוק כפי שהוא בחר מסכה - זאב-אדם או ענק - בשבילה.
ובאף אחד מהמקרים למסווה לא הייתה משמעות. מכיוון שמאחורי זאב-האדם הייתה תוכנה שלא הייתה יכולה לשנות את הפרמטרים שלה; ומאחורי האחר, סרטן שלא ניתן לריפוי.
בקה צפתה בעיניים קפואות. ״אבא רוצה שיסרקו אותה, ושהיא תבוא הנה. ככה שנוכל עדיין להיות משפחה רגילה אפילו אחרי שהיא תמות.״
ג'יימי נחרד. ״תגידי לה לא,״ אמר. ״תגידי לה שהיא לא יכולה לבוא!״
״אני לא חושבת שהיא רוצה. אבל אבא מתעקש מאוד.״
״היא תהיה פה לנצח! זה יהיה איום ונורא!״
בקה הסתכלה מסביב. ״היא לא תתרום הרבה להצגה של נסיך האופל שלך, זה בטוח. אני בטוחה שאמא של סאורון לא הסתובבה במגדל האפל, מנדנדת לו על הדרך הלא פרודוקטיבית שבה הוא מעביר את זמנו.״
אִשִים גיהקו. האדמה רעדה. נטיפים הומטרו כמו חצים.
״זה לא העניין,״ אמר ג'יימי. ״היא לא רוצה להיות כאן בלי קשר למה שאני עושה, לא משנה איפה אני חי. כי לא משנה איך המקום הזה נראה, הוא כלא.״ ג'יימי הביט באחותו. ״אני לא רוצה שאמא שלי תהיה בכלא.״
להבות מזנקות נצצו בעיניה של בקה. ״אתה יכול לשנות את העולם שבו אתה חי,״ אמרה. ״זה יותר ממה שאני יכולה לעשות.״
״אבל אני לא יכול,״ אמר ג'יימי. ״אני יכול לשנות את הדרך שבה הוא נראה, אבל אני לא יכול לשנות שום דבר אמיתי. אני תוכנה, ותוכנה היא חפץ. אני חתיכת הנדסה. אני הדמיה, עם אברי חישה מדומים שמתקשרים עם סביבות מדומות - אני יכול לתקשר רק עם חפצים אחרים. שום דבר מכל זה אינו אמיתי. אני לא יודע איך העולם האמיתי נראה ולא מה ההרגשה או מה הטעם שלו, אני יודע רק מה ההדמיות אומרות שהטעם שלו אמור להיות. ואני לא יכול לשנות אף אחד מהפרמטרים שלי, אלא אם כן אני מתעסק עם ההנדסה, ואני לא יכול לעשות את זה אלא אם המתכנתים מסכימים, ואפילו כשזה קורה, אני עדיין מלאכותי כמו שהייתי קודם. והמחשב שאני נמצא בו הוא ישן ודפוק, ועוד מעט אף אחד לא יריץ את מערכת ההפעלה שלי יותר, ואני אהיה לא סתם חפץ, אני אהיה פריט מוזיאוני.״
״יש בינות מלאכותיות אחרות,״ אמרה בקה. ״אני שומעת עליהן כל הזמן.״
״דיברתי איתן. רובן לא מעניינות - זה כמו לדבר עם כלב, או אולי עם מיקרוגל אינטליגנטי במיוחד. וסרקו כמה אנשים פנימה, אבל אלה היו מבוגרים, וכל מה שהם רצו לעשות, מרגע שהם נכנסו, היה להימלט. חלק מהם השתגעו.״
בקה חייכה חיוך עקום. ״נהגתי לקנא בך, אתה יודע. אתה חיית בעולם היפהפה הזה, בלי זיהום, בלי אלימות, בלי חרא ברחובות.״
״אִינטֶגרָה מֶנְס אַוּגיסְטיסימָה פוֹסֶסְיו״, אמר קיקרו. [מוח צלול הוא הרכוש המהולל ביותר - המתרגם]
״סתום!״ אמר ג'יימי. ״מה בכלל אתה מבין?״
בקה נענעה בראשה. ״ראיתי סרטים ישנים, אתה יודע? שבהם מישהו הופך לתוכנת מחשב, ופתאום הוא נמצא בכל מחשב בעולם ושולט בכל דבר?״
״גם אני ראיתי אותם. גיחי גיחי. נורא מצחיק. מראה לך מה אנשים יודעים על תוכנות.״
״כן. מראה לך מה הם יודעים.״
״אני אדבר עם אמא,״ אמר ג'יימי.
דמעות גדולות נקוו בעיניה של אמא ופילסו את דרכן במורד פניה, ואז נעלמו. הסורקים התרכזו בעיניים ובפה, כדי להעביר הבעות, אבל לא תמיד קלטו מה שבאמצע.
״אני מצטערת,״ אמרה. ״לא חשבנו שזה יהיה ככה.״
״אולי הייתם צריכים לחשוב על זה קצת יותר,״ אמר ג'יימי.
זה לא צער, אמר לעצמו שוב. אלה רק אלקטרונים נעים.
״היית תינוק כזה יפה.״ שפתה התחתונה רעדה. ״לא רצינו לאבד אותך. הם אמרו שיעברו רק כמה שנים עד שהם יוכלו להטביע את הזיכרונות שלך בשיבוט.״
ג'יימי כבר ידע את זה. הוא ידע שהסתבר שהטכנולוגיה של קריאת זיכרונות הייתה הרבה יותר פשוטה מזו של השתלתם - גילו שההשתלה צריכה להתבצע כשהמוח עדיין צומח. ושההגבלות הממשלתיות על שיבוט אנושי הפכו ניסויים לבלתי אפשריים למעשה, ושהצוות שהתחיל בפרויקט שלו התפרק לפני שנים, חלק עזבו לטובת פרויקטים שבהם הרוויחו יותר, חלק פרשו, אחרים לפרויקטים משלהם שהיו חביבים עליהם. איך אביו השתמש מזמן במה שנשאר מההשפעה שהייתה לו באוניברסיטה כדי לשמור על כל העסק שלא יתפרק. ואיך הוא רכש כבר לפני זמן רב את הפטנטים והזכויות לכל הפרויקט, חוץ מהתוכנה של ג'יימי, שהייתה בבעלות משותפת של האוניברסיטה והמשפחה.
דמעות הופיעו מחדש על החלק התחתון של פניה של אמא, טפטפו מסנטרה. ״יכול להיות בזה הרבה כסף, אתה יודע. אנשים רוצים לגדל ילדים מושלמים. לשמור עליהם מפני השפעות רעות, לוודא שהם יגדלו ללא אלימות.״
״אז הם רוצים לשלוט בסביבה של הילדים,״ אמר ג'יימי.
״כן. ולהפוך אותה לבטוחה. ולבריאה. ו - ״
״ממש כמו חיי משפחה רגילים,״ סיים ג'יימי. ״בלי חיתולים, בלי קיא, בלי בלגנים. בלי צורך להתייחס לילדים כשההורים עייפים. ואז פשוט מורידים את הילד לגוף מבוגר, נותנים לו תעודה, וזורקים אותו מהבית. וקוראים לעצמך הורה מושלם.״
״ויש אנשים דתיים...״ אמא ליקקה את השפתיים. ״אבא שלך היה בקשר איתם. הם רוצים לגדל את הילדים שלהם בסביבה שמשקפת את האמונה שלהם בשלמות. מקומות שאין בהם פיתוי, אין חטא. אין מדע או רעיונות שסותרים את שלהם...״
״אבל אבא לא דתי,״ אמר ג'יימי.
״לאנשים האלה יש כסף. הרבה כסף.״
אמא הושיטה את ידה ולקחה את ידו. ג'יימי חשב על כל שורות הקוד שאפשרו לה לעשות את זה, שאפשרו לשניהם לחוש את הלחץ של בשר לא ממשי על בשר לא ממשי.
״אני אעשה כרצונך, כמובן,״ אמרה. ״אין בי תשוקה לאלמוות, כפי שיש באבא שלך.״ היא נענעה בראשה. ״אבל אני לא יודעת מה אבא שלך יעשה בבוא זמנו.״
העולם היה דיסקה בקוטר של מאה מטרים, מכוסה בגרוטאות: חורבות רומיות עתיקות, פסלי מפלצות שנפלו מקירות טירה, מרכבה שבורה, פעמון מנופץ. מחוץ לשולי העולם, השמים היו שחורים, שחורים לחלוטין, ללא אדווה או כוכב.
במרכז העולם עמד מין עץ מתכתי ולו שתי זרועות מפוצלות, משוננות.
״הי, ג'וק,״ אמרה בקה.
אור עמום מקוטע זרח על גבי עץ המתכת, כאילו הוא משקף שקיעה עקובה מדם.
״הי, אחות,״ אמר.
״טוב,״ אמרה בקה, ״אז אנחנו לבד עכשיו.״
״ראיתי הודעה על הלוויה של אבא. אני מקווה שלא חסרתי לאף אחד.״
״חסרת לי, ג'וק.״ בקה נאנחה. ״תאמין או לא.״
״אני מצטער.״
בקה בעטה בחתיכת פסולת בחוסר מנוחה, צלחת גלגל של מכונית קטנה, ממוזערת. היא צלצלה כשהיא מצאה לעצמה מקום מנוחה חדש בין ההריסות. ״אתה יכול להופיע בדמות אדם?״ שאלה. ״יהיה יותר קל לשוחח אתך.״
״גמרתי עם כל זה,״ אמר ג'יימי. ״אני אצטרך להחיות יותר מדי תכנות מת. צמצמתי את העולם לכמעט שום דבר. נפטרתי מהגוף שלי, מהלמות הלב שלי, מחוש המישוש.״
״כל החלקים האנושיים,״ אמרה בקה בעצב.
האור האדום העמום ניגר במורד עץ המתכת כמו טיפת דם. ״הכול חוץ משינה וחלומות. מסתבר ששינה וחלומות קשורים בקשר הדוק מדי לדרך שבה אנשים מעבדים זיכרון. אני לא אוכל להיפטר מהם, לא בלי לעקור יותר מדי מהנפש שלי.״ העץ פלט צחוק מוזר, חסר גוף. ״חלמתי עלייך, לפני כמה ימים. ועל קיקרו. דיברנו לטינית.״
״שכחתי את כל הלטינית שאי פעם ידעתי.״ בקה הסיטה את שערה, אילצה את עצמה לצחוק. ״אז מה אתה עושה בימים אלה?״
״בדרך-כלל אני מוליך מידע. האוניברסיטה השתמשה בי כעכביש מחקר לאיסוף מידע, מה שלא אכפת לי לעשות, כי זה מעביר את הזמן. אבל אני גוזל יותר זיכרון מכל עכביש מחקר אמיתי, ולא עושה עבודה הרבה יותר טובה. והמידע שאני מוצא לא ממש קשור אלי - הוא קשור לעולם האמיתי. העולם שבו אני לא יכול לגעת.״ עץ המתכת דימם צבעים.
״בעיקר,״ אמר, ״חיכיתי לאבא שימות. ועכשיו זה קרה.״
היה רגע של דממה לפני שבקה דיברה. ״אתה יודע שאבא דאג לסרוק את עצמו לפני שהוא הלך.״
״הו, כן. ידוע לי.״
״הוא הקים קרן מוזרה כלשהי שאני לא קשורה אליה, עם הפטנטים שלו והתוכנות שלו וכולי, והכסף שלו ושל אנשים אחרים.״
״לטובתו, מוטב לו שלא יופיע פה.״
בקה נדה בראשה. ״הוא לא. לא בלי רשותך בכל מקרה. כי אני אחראית כאן. אתה - התוכנה שלך - היא לא חלק מהקרן. אבא לא הצליח להשיג את הכול, מפני שלאוניברסיטה יש חלק, וגם למשפחה.״ היה רגע של שקט. ״ואני המשפחה עכשיו.״
״אז את... ירשת אותי,״ אמר ג'יימי. בוז קר נטף ממילותיו.
״זה נכון,״ אמרה בקה. היא כרעה בין ההריסות והשעינה את מצחה על ברכיה.
״מה אתה רוצה שאני אעשה, ג'וק? מה אני יכולה לעשות כדי שיהיה לך יותר טוב?״
״אף אחד לא שאל אותי את זה אף פעם,״ אמר ג'יימי.
הייתה שתיקה ארוכה נוספת.
״כבי את זה,״ אמר ג'יימי. ״תסגרי את הקובץ. תמחקי אותו.״
בקה בלעה רוק בכוח. דמעות נצצו בעיניה. ״אתה בטוח?״ שאלה.
״כן. אני בטוח.״
״ואם הם אי פעם ישכללו את הקטע של השיבוט? אם הם יוכלו להפוך אותך...״ היא שאפה. ״לאדם?״
״לא. מאוחר מדי. זה... לא משהו שאני יכול לרצות יותר.״
בקה נעמדה והעבירה יד בשיערה. ״הלוואי שהיית יכול לפגוש את הבת שלי,״ אמרה. ״קוראים לה כריסטי, היא יפהפייה אמיתית.״
״את יכולה להביא אותה,״ אמר ג'יימי.
בקעה נדה בראשה לשלילה. ״המקום הזה יפחיד אותה. היא רק בת שלוש. אני אביא אותה רק אם תהיה לנו...״
״הסביבה הישנה,״ סיים ג'יימי. ״פנדלנד. מר ג'יפרס. ארץ הווירליקינים.״
בקה אילצה את עצמה לחייך. ״אלה היו ימים מאושרים,״ אמרה. ״הם באמת היו. קינאתי בך, אני יודעת, אבל כשאני משקיפה אחורה על התקופה ההיא...״ היא קינחה דמעות בגב ידה. ״היא הייתה הכי טובה.״
״סביבות מדומות הן מקומות שכיף לבקר בהן, אני מניח,״ אמר ג'יימי. ״אבל את לא רוצה לחיות בהן. לא לנצח.״ בקה הביטה מטה אל כפות רגליה השתולות בינות להריסות.
״טוב,״ אמרה. ״אם אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה.״
״אני בטוח.״
היא הרימה מבטה אל צורת המתכת והרימה יד. ״שלום, ג'יימי,״ אמרה.
״שלום,״ אמר.
היא נמוגה מן העולם.
ועם הזמן גם העולם והעץ נמוגו.
יד ביד, אבא וג'יימי הלכו לארץ הווירליקינים. ג'יימי לא ראה ווירליקינים קודם, והוא צחק וצחק כאשר הווירליקינים הסתחררו מתחת לשמים הכתומים שלהם.
צליל פעמון נשמע מעל הגבעות הירוקות. ״זמן לארוחת ערב, ג'יימי,״ אמר אבא.
ג'יימי נופף לשלום לווירליקינים, והוא ואבא הלכו במרץ על הדשא הירוק לכיוון הבית.
״אתה מאושר, ג'יימי?״ שאל אבא.
״כן, אבא!״ ג'יימי הנהן. ״אני רק מצטער שאמא ובקי לא אתנו כאן״.
״הן יהיו בקרוב.״
כאשר, חשב, יצליחו להפעיל את ההדמיות כמו שצריך.
כי הפעם, חשב, לא יהיו טעויות. הקרן שהוא הקים לפני מותו קנתה לבסוף את החלק של האוניברסיטה בתוכנה של ג'יימי - הם הקימו כמה מלגות, זה כל מה שהיה צריך. כבר לא היה אף אחד בחוג למחשבים שהתעניין.
ג'יימי הוטען מגיבוי ישן - לא היה שום טעם להשתמש בקובץ הפגום שלו הפך ג'יימי, זה שהפך את עצמו לעץ, בשם אלוהים.
העולם הישן הופעל, עם כמה שיפורים. הקרן קנתה מחשב משלה - ישן, שלא היה יקר מדי - שיריץ את הסביבה כל הזמן. אולי יסרקו כמה ילדים נוספים, לתת לג'יימי חברים למשחק ולחִברות עם בני גילו.
הפעם זה יעבוד, חשב אבא. כי הפעם, גם אבא היה תוכנה, והוא הולך להיות כאן בכל רגע, ולהבטיח שהסביבה תהיה נכונה ושהכול ילך בדיוק לפי התכנון. להבטיח שלו ולג'יימי ולכל האחרים יהיו חיי משפחה רגילים, מושלמים, מבריקים ובטוחים.
ואם תכנית השיבוט אי פעם תתגשם, הם יחזרו לעולם האמיתי. ואם ההורדה לתוך שיבוטים לא תשוכלל, הם יישארו כאן.
לא היה שום דבר רע בסביבה המדומה. זה היה מקום טוב.
בדיוק כמו חיי משפחה רגילים. אבל לתמיד.
וכאשר זה יעבוד, המממנים של הקרן - אנשים טובים, גם אם היו להם כמה רעיונות דתיים מוזרים - יריצו את הסביבה שלהם. עם כנסיות, מלאכים, ואולי אפילו נוכחות של האל...
״תראה!״ אבא הצביע. ״זה מר ג'יפרס!״
מר ג'יפרס טס מראש הגג וטווה ספירלות מלאות שמחה באוויר בזמן ששייט לכיוון ג'יימי. ג'יימי עזב את ידו של אבא ורץ, צוחק, לברך את חברו.
״ג'יימי בבית!״ קרא מר ג'יפרס. ״ג'יימי בבית סוף-סוף!״
אחרית דבר: העולם של אבא
הסיפור נקרא במקור ״העולם והעץ״, אבל המוציא לאור חשב שהשם לא ישיר מספיק.
הסיפור הוזמן בידי קונסטנס אש, חברה ותיקה, לאנתולוגיה שהוקדשה לחקר טכנולוגיות רבייה עתידניות.
תמיד פקפקתי בטענותיהם של אלה שמקדמים ״העלאה״, כלומר שיהיה עדיף לתודעה האנושית ברגע שתהפוך למספרים ותמוקם בסביבה וירטואלית שם המציאות יותר פלסטית ורבגונית מבכדור הארץ. מקומות כאלה נראים לי נחמדים לחופשה, אבל איומים כמקום מגורים קבוע. בסופו של דבר כולנו מאכלסים מציאות פיזית - אפילו אנשים וירטואליים, שקיימים כשרשרת של אפסים בקופסה כלשהי - והמציאות הפיזית מספקת את המחסום הסופי למגלומניה שלנו. איד בקופסה - כמה כיף זה יכול להיות?
החיים בעולם וירטואלי יהיו אף פחות מהנים לילד (אני חוזר לעניין הזה ב״יום הגלגול״). ילד לא יוכל לבחור את סביבתו, באופן תיאורטי יהיה נתון להשגחת מבוגרים לכל משך קיומו, יצטרך לשאת את מערכת העונשים והתגמולים של הסמכות ההורית, ולעולם לא יוכל להימלט. הילד יחיה למעשה בפנטזיית הילדות של הוריו, לא בזו שלו.
מתנאים כאלה נולדים סיוטים.
ארגון כותבי המדע הבדיוני והפנטזיה של אמריקה העניקו ברוב טובם לסיפור את פרס הנבולה.

וולטר ג'ון ויליאמס (באנגלית: Walter Jon Williams;‏ נולד ב-28 באוקטובר 1953) הוא סופר אמריקני, זוכה פרס נבולה. בעבר כתב סדרת ספרי הרפתקאות ימיות היסטוריות תחת השם "ג'ון ויליאמס".כיום הוא כותב בעיקר מדע בדיוני. שמונה מספריו תורגמו לעברית.

וולטר ג'ון ויליאמס נשוי ומתגורר בניו מקסיקו, ארצות הברית. וולטר הוא אורח הכבוד של פסטיבל אייקון 2014.

עוד על הספר

  • תרגום: יונתן בר
  • הוצאה: סיאל
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2014
  • קטגוריה: מד"ב ופנטזיה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 288 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 48 דק'
מגפת הנמר הירוק וולטר ג'ון ויליאמס
העולם של אבא
 
יום אחד ג'יימי הלך עם המשפחה שלו למקום חדש, מקום שלא היה קודם. האנשים שחיו שם נקראו ווירליקינים, והם היו אנשים רזים עם ראשים מחודדים. היו להם זרועות ארוכות, והם החוו בהן תנועות קדחתניות כאשר דיברו, ובשעת התרגשות הם פרשו את זרועותיהם לצדדים והסתחררו כמו סביבונים עד שהפכו מטושטשים. הם היו מסתחררים בטירוף על פני הדשא הירוק שמתחת לשמים הכתומים כדלעת של ארץ ווירליקין, ולפעמים הם היו נתקלים זה בזה בקול התנגשות מפחיד, אך הם מעולם לא נפגעו, אלא נתזו זה מזה והסתחררו בכיוון אחר.
לעתים, אחד מהם היה מסתחרר כה מהר שהוא היה מתחפר באדמה, ונעצר פתאום, קבור עד הכתפיים, בהבעה של מבוכה חששנית.
ג'יימי אף פעם לא ראה משהו כל כך מצחיק. הוא צחק וצחק.
גם אחותו הקטנה בקי צחקה. פעם היא צחקה כל כך שהיא נפלה על הבטן, ואבא הרים אותה וסחרר אותה באוויר, כאילו היה ווירליקין בעצמו, ושניהם צחקו כל הזמן.
אחר כך הם שמעו את פעמון ארוחת הערב, ואבא אמר שהגיע הזמן ללכת הביתה. אחרי שהם נופפו לשלום לווירליקינים, ג'יימי ובקי הלכו יד ביד עם אמא כאשר הם צעדו הביתה על הגבעות מכוסות העשב, והשמים הכתומים כדלעת הכחילו לאיטם.
הדרך הביתה עברה על פני אֶל-קַסְטִיוֹ. אל-קסטיו נראתה כמו מקום נפלא, טירה בעלת מגדלים וכיפות וצריחים, כולם זוהרים בשמש. מוזיקה זרמה מאל-קסטיו, המוזיקה המהירה, המורכבת של גיטרות רבות, וג'יימי שמע את הנקישה המהירה של עקבים ואת הצעקות והצחוק של אנשים שמחים.
אבל ג'יימי לא ניסה להיכנס לאל-קסטיו. הוא ניסה בעבר, וגילה שעל אל-קסטיו שומרת לה-דוּקֶסָה, אישה זוויתית ומאיימת, לבושה כולה שחור ומסרק גבוה נעוץ בשערה. כאשר ג'יימי ביקש להיכנס, לה-דוקסה הביטה בו מגבוה ואמרה, ״אני לא מכניסה את מי שלא יודע פעלים יוצאים מן הכלל בספרדית!״ זה היה כל מה שהיא אמרה מעולם.
ג'יימי שאל את אבא מה הם פעלים יוצאים מן הכלל בספרדית - הוא התקשה לבטא את המילים - ואבא אמר, ״יום אחד אתה תלמד, ולה-דוקסה תכניס אותך לטירה שלה. אבל כרגע אתה צעיר מדי ללמוד ספרדית.״
זה היה בסדר גמור מבחינת ג'יימי. היו הרבה דברים לעשות גם בלי ללכת לאל-קסטיו. ומקומות חדשים, כמו הארץ שבה חיו הווירליקינים, צצו מפעם לפעם משום מקום, והיו די והותר בשבילו לחקור.
צבע השמיים דהה מכתום לכחול. עננים לבנים צמריריים שייטו באוויר מעל בית העץ הדו-קומתי. מר גִ'יפֶּרְס, שישב על קורת הגג, קרא בחדווה ודאה לקראתם באוויר.
״ג'יימי בבית!״ הוא שר בשמחה. ״ג'יימי בבית, והוא הביא את אחותו היפה!״
מר ג'יפרס היה בצורת יהלום, כמו עפיפון, עם הראש בפינה העליונה, ידיים בצדדים, ורגליים קטנות, עקומות ומצחיקות למטה. צבעו היה אדום בוהק. כמו עפיפון הוא היה יכול לעוף, והוא עט בסדרה של גלגלונים אוויריים כאשר שייט אל ג'יימי ובני לווייתו.
בקי נשאה פניה אל מר ג'יפרס וצחקה בשמחה צרופה. ״ג'יימי,״ אמרה, ״אתה חי במקום הכי טוב בעולם!״
בלילה, כשג'יימי היה שוכב במיטה עם הג'ירפה שלו, סֶלֶנָה הייתה מחליקה על קרן אור חיוורת מהירח לארץ ומתיישבת לצדו של ג'יימי. היא הייתה אישה חיוורת, שקופה מעט, עם סהר כסוף על מצחה. היא הייתה מלטפת את מצחו של ג'יימי ביד קרירה, והייתה שרה לו עד ששמורות-עיניו כבדו והתנומה התגנבה ונפלה עליו.
הציפורים כולן קיפלו כנף,
הלילה אפל ועמוק.
הכול שליו ובטוח עכשיו,
וג'יימי שוכב לישון.
בכל פעם שג'יימי התעורר בלילה, סלנה הייתה שם לנחם אותו. הוא שמח שסלנה תמיד השגיחה עליו, כי לפעמים עוד היו לו סיוטים על בית-החולים. כאשר הסיוטים באו, היא תמיד הייתה שם בשביל לנחם אותו, ללטף אותו, לשיר לו עד ששב ונרדם.
לא עבר זמן רב והסיוטים החלו להתפוגג.
*
הנסיכה גִ'יגוּנְדָה תמיד לקחה את ג'יימי לשיעורים שלו. היא הייתה אישה ענקית, גבוהה יותר מאבא, בעלת שיער מדובלל ורגלים יחפות וגדולות וכתר שמעולם לא נח כמו שצריך על ראשה. היא הייתה פשוטת מראה, בעלת פנים מלאי עצב שהיו בעת ובעונה אחת מכוערים ומצודדים. כאשר דשדשה לצד ג'יימי לשיעורים שלו, הנסיכה ג'יגונדה התלוננה על כפות רגליה הכואבות, ועל כך שהייתה ענקית ולא מושכת, ועל כך שלעולם לא תינשא.
״אני אתחתן אתך כשאגדל,״ אמר ג'יימי בנאמנות, ופניה הפשוטים של הנסיכה התעוותו לכדי הבעה של אושר זורח.
לג'יימי היו שיעורים שונים עם אנשים שונים. גברת ווינקל, בבית הספר הקטן העשוי לבנים אדומות, לימדה אותו את האלף-בית. המאמן קרפד - שבאמת היה קרפד - לימד אותו משחקים, שבהם הוא התחרה בריצה, בקפיצה ובזריקה מול אנשים שונים וחיות שונות. מר מקגיליקדי, איש שמן, נעים-הליכות ומשופם שנעל נעלי בית אדומות פתוחות מאחור, הראה לו את הגלובוס הקסום שלו. כאשר ג'יימי שם את אצבעו בכל מקום שהוא על הגלובוס, חצוצרות נשמעו, והוא יכול היה לראות מה קרה במקום שעליו הצביע, ומר מקגיליקדי היה לוקח אותו לסיור ומראה לו דברים מעניינים. בניינים, פסלים, תמונות, פארקים, אנשים. ״זוהי נוֹם,״ היה אומר. ״אתה יכול להגיד נום?״
״נום,״ היה ג'יימי חוזר אחריו, מעצב את פיו סביב המילה הבלתי מוכרת, ומר מקגיליקדי היה מחייך, מהנהן בראשו ונראה מרוצה.
אם ג'יימי הצטיין בשיעורים שלו, הוא קיבל זמן נוסף עם הווירליקינים, או בגן החיות, או עם מר פאזי או בפָּנְדָלנד. עד שפעמון ארוחת הערב צלצל והגיע הזמן ללכת הביתה.
ג'יימי הצטיין בשיעורים שלו כמעט כל יום.
כאשר הנסיכה ג'יגונדה לקחה אותו הביתה מהשיעורים, מר ג'יפרס היה מתעופף מקורת הגג לפגוש אותו, ואומר לו שמשפחתו מוכנה לקראתו. ואז אמא ואבא ובקי היו מנופפים מחלון הבית, והוא היה רץ לפגוש אותם.
פעם, כאשר הוא היה בסלון וסיפר למשפחה על הטיול האחרון שלו באמצעות הגלובוס הקסום של מר מקגיליקדי, הוא התחיל לדלג בהתלהבות ולנפנף בזרועותיו כמו ווירליקין, ופתאום הרגיש שאף אחד לא שם לב; שאמא ואבא ובקי בהו במשהו אחר, פניהם קפואים בהבעות שונות של תשומת לב מנומסת.
ג'יימי חש בצינה על עורפו.
״אמא?״ אמר ג'יימי. ״אבא?״ אמא ואבא לא הגיבו. פניהם לא זעו. הפנים של אבא היו מטושטשים בצורה מוזרה, כאילו נלכדו בעיצומה של תנועה.
״אבא?״ ג'יימי התקרב וניסה למשוך בשרוול החולצה של אביו. הוא היה קשה, כמו שיש, ואצבעותיו לא הצליחו לאחוז בו. אימה חמה צרבה את לבו.
״אבא?״ צעק ג'יימי. הוא נסה למשוך חזק יותר. ״אבא! תתעורר!״ אבא לא הגיב. הוא רץ לאמא ומשך בידה. ״אמא! אמא!״ היד שלה הייתה כמו יד של פסל. היא לא זזה לא משנה כמה חזק ג'יימי משך.
״הצילו!״ צרח ג'יימי. ״מר ג'יפרס! מר פאזי! תעזרו לאמא!״ דמעות זלגו במורד פניו כאשר הוא רץ מבקי אל אמא אל אבא, מושך ודוחף אותם, כורך את זרועותיו סביב רגליהם הקפואות ומנסה למשוך אותם אליו. הוא רץ החוצה, אבל הכול היה דומם בצורה מוזרה. שום רוח לא נשבה. מר ג'יפרס ישב על קורת הגג, חיוך רחב על פניו כמו תמיד, אבל גם הוא היה קפוא ולא הגיב לקריאותיו של ג'יימי.
האימה הניסה אותו חזרה לתוך הבית. זה היה הרבה יותר גרוע מכל מה שקרה לו בבית החולים, יותר גרוע אפילו מהכאב. ג'יימי נכנס בריצה לסלון, המקום שבו בני משפחתו ניצבו כפסלים, ואז נרתע בזוועה. זר נכנס לחדר - או יותר נכון רק חלקים של זר, זוג ידיים עטויות כפפות עם דפוסי מעגלים מוזרים על גבן, ופנים מוזרים שזהרו בצבעים שונים ועליהם זוג משקפיים כהים שנכרכו סביב הראש וחצו את הפנים כפס.
״הממשק באמת נפל,״ אמר הזר, כאילו למישהו שג'יימי לא יכול היה לראות.
ג'יימי צרח. הוא רץ אל מאחורי רגליה של אמא להגנה.
״לעזאזל,״ אמר הזר. ״הילד עדיין רץ.״ הוא התחיל להזיז את ידיו בתכליתיות כאילו הוא דוקר את האוויר. ג'יימי היה בטוח שזה סוג נורא של התקפה, לחש שיהפוך אותו לאבן. הוא ניסה לברוח, מעד על רגליה הקפואות של בקי ופגע ברצפה בכוח, ואז זחל משם, כשהשטיח של המסדרון נערם מתחת לכפות ידיו וברכיו בעודו מחליק הלאה וצרחותיו שלו מהדהדות באוזניו...
...הוא התיישב במיטה, זועק. הלילה הקריר דגדג את עורו. הוא הרגיש את ידה של סלנה על מצחו ונרתע בצעקה.
״משהו לא בסדר?״ שאלה סלנה בקול שליו. ״היה לך חלום רע?״ מתחת לסהר הבוהק על מצחה ראה ג'יימי את הדאגה בעיניה.
״איפה אמא ואבא?״ צווח ג'יימי.
״הם בסדר גמור,״ אמרה סלנה. ״הם ישנים בחדר שלהם. זה היה חלום רע?״
ג'יימי זרק את שמיכותיו וקפץ מהמיטה. הוא רץ במסדרון כשקרשי הרצפה קרירים תחת רגליו היחפות. סלנה ריחפה אחריו בדרכה השלווה, המודאגת. הוא פתח לרווחה את דלת חדר השינה של ההורים שלו והדליק את האור, וצעק כשראה אותם מכורבלים מתחת לשמיכה שלהם. הוא השליך את עצמו על אמא שלו והתייפח בהקלה כאשר פקחה את עיניה ופנתה אליו.
״משהו לא בסדר?״ שאלה אמא. ״חלמת חלום רע?״
״לא!״ יילל ג'יימי. הוא ניסה להסביר, אבל אפילו הוא ידע שמילותיו לא מובנות. אבא התרומם מעל הכרית שלו, הביט בג'יימי ברצינות ואז פנה לפרוע את שיערו.
״נשמע כמו חלום די גרוע, חבוב,״ אמר אבא. ״בוא נחזיר אותך למיטה״.
״לא!״ ג'יימי קבר פניו בגבה של אמו. ״אני לא רוצה לחזור למיטה!״
״בסדר, ג'יימי,״ אמרה אמא. היא טפחה על גבו של ג'יימי. ״אתה יכול לישון כאן אתנו. אבל רק הלילה, בסדר?״
״רוצה להישאר כאן,״ מלמל ג'יימי.
הוא זחל מתחת לשמיכה בין אמא ואבא. שניהם נישקו אותו, ואבא כיבה את האור. ״רק לך לישון, חבוב,״ אמר. ״ואל תדאג. יהיו לך חלומות טובים מעכשיו.״
סלנה, זורחת באור חיוור באפלה, ישבה בדממה בפינה. ״שאני אשיר?״ שאלה.
״כן, סלנה,״ אמר אבא. ״בבקשה שירי לנו״.
סלנה החלה לשיר,
״הציפורים כולן קיפלו כנף,
הלילה אפל ועמוק.
הכול שליו ובטוח עכשיו,
וג'יימי שוכב לישון״.
אבל ג'יימי לא ישן. למרות השירה, הלילה החשוך, הנשימה הקצובה של הוריו והחמימות המנחמת של גופם.
זה לא היה חלום. הוא ידע. המשפחה שלו באמת הוקפאה.
משהו, או מישהו, הפך אותם לאבן. כנראה הראש והידיים המרושעים וחסרי הגוף. ועכשיו, מסיבה כלשהי, הוריו לא זכרו.
משהו גרם להם לשכוח.
ג'יימי בהה אל תוך החשכה. מה, חשב, אם הם לא היו ההורים שלו? מה אם ההורים שלו היו עדיין מאובנים, חבויים במקום כלשהו? מה אם התחליפים האלה היו אנשים רעים - חוטפים או משהו יותר גרוע - אנשים שרק נראו כמו ההורים האמיתיים שלו? מה אם הם היו אנשים מרושעים שרק חיכו שהוא יירדם, ואז הם יהפכו למפלצות, עם שיניים וניבים ואור נורא בעיניהם, והם יקרעו אותו לגזרים כאן במיטה...
טפרים של פחד אחזו בלבו של ג'יימי. שירה של סלנה הדהד באוזניו. הוא לא הולך לישון! הוא לא!
ואז הוא נרדם. זה בכלל לא היה כמו שינה רגילה - זה היה כאילו השינה נכפתה עליו, כאילו משהו פשוט ציווה על מוחו להירדם. זה היה כאילו גל שטף אותו, כוח שאי אפשר להתנגד לו, מעמעם את חושיו, את גופו, את מוחו...
הוא לא יישן! חשב בהתרסה, אבל אז פתאום כובו מחשבותיו.
כאשר התעורר הוא היה שוב במיטתו שלו, והיה בוקר, ומר ג'יפרס ריחף מחוץ לחלון. ״ג'יימי ער!״ הוא שר. ״ג'יימי ער ומוכן ליום חדש!״
ואז הוריו חפזו פנימה, מנשקים אותו ומלטפים אותו ומשכנעים אותו לרדת למטה לארוחת בוקר.
הפחדים שלו נראו טיפשיים עכשיו, באור היום, כשמר ג'יפרס מרקד באוויר בחוץ ושר בשמחה.
אבל לפעמים, בלילה כאשר סלנה המהמה לצד מיטתו, הוא בהה לתוך האפלה וחש רטט של פחד.
והוא אף פעם לא שכח. לא לגמרי.
כמה ימים אחרי-כן, דון-קיחוטה נדד אל תוך העולם, איש רזה שלעתים קרובות נפל מסוסו הרזה בקרקוש של שריון תוצרת בית. מדי פעם השמיע הצהרות עגומות באנגלית ובשפתו שלו, שהתבררה כספרדית.
״אתה יכול ללמד אותי פעלים יוצאים מן הכלל בספרדית?״ שאל ג'יימי.
״סי, נַטוּרַלְמֶנְטֶה,״ אמר דון-קיחוטה. ״אבל אני אצטרך ללמד אותך גם עוד ספרדית.״ הוא נראה עגמומי במיוחד. ״בוא נתחיל עם קוֹרָאסוֹן. פירושו 'לב'. מי קוראסון,״ אמר ונאנח, ״נשבר באהבתי לדולצינאה״.
אחרי מספר שיעורים עם דון-קיחוטה - משולבים באנחות רבות על קוראסונים ודולצינאה - ג'יימי אזר את כל האומץ שלו, צעד אל האל-קסטיו, ופנה אל לה-דוקסה. ״פּיֵרְדוֹ, סוּאֶנְיוֹ, הָארִיָה, פּוֹנְטוֹ!״ קרא.
עיניה של לה-דוקסה התרחבו בהפתעה, וכאשר היא התכופפה אל ג'יימי פניה החמורים נעשו כמעט נעימים. ״ברור שאתה ילד אינטליגנטי מאוד,״ אמרה. ״אתה רשאי להיכנס לטירה שלי.״
וכך, דון-קיחוטה ולה-דוקסה התחילו ללמד את ג'יימי לדבר ספרדית. אם הוא הצטיין, הוא הורשה להיכנס לחלקי הטירה שבהם המוזיקאים ניגנו והרקדנים רקעו, מקום שבו אבירים קסטיליאנים אמיצים נלחמו בדוקרב רמחים בחצר, וסניור אסטבן סיפר סיפורים בספרדית, כשהוא מקפיד להשתמש במילים שג'יימי כבר הכיר.
ג'יימי לא יכול שלא להבחין שדון-קיחוטה התנהג בצורה מוזרה לעתים. פעם, כשג'יימי ביקר את הווירליקינים, דון-קיחוטה הסתער על סוסו, מנופף בחרבו וצועק שהוא יציל את ג'יימי מהגובלינים שתוקפים אותו. לפני שג'יימי הספיק להסביר שהווירליקינים אינם מזיקים, דון-קיחוטה דהר להתקפה. הווירליקינים, שנבהלו, התברגו לתוך האדמה, מקום שבו היו בטוחים, ודון-קיחוטה נפל מסוסו כשניסה להניף את חרבו לעבר אחד מהם. אחרי שקיחוטה המסכן נפל מסוסו כמה פעמים, היה זה ג'יימי שהיה צריך להציל את הדון, ולא להיפך.
זה היה גם עצוב וגם מצחיק. כל פעם שג'יימי התחיל לצחוק בגלל זה, הוא ראה את פניו מלאי העצב של דון-קיחוטה בעיני רוחו, וצחוקו הפך לא נינוח.
אחרי זמן מה, בקי אחותו של ג'יימי התחילה להשתתף בשיעורים של ג'יימי. היא הצטרפה אליו ואל הנסיכה ג'יגונדה בדרכם לבית הספר הקטן, למדה קריאה ומתימטיקה מגברת ווינקל, ואז, אחרי מעט הדרכה של ג'יימי ודון-קיחוטה, היא צעדה אל לה-דוקסה לצעוק פעלים יוצאים מן הכלל בספרדית ולזכות להיכנס לאל-קסטיו.
בערך באותו זמן, מרקוס טוּליוּס קיקרו הופיע כדי לקחת את שניהם לפורום רוֹמאנוּם, חלק חדש של העולם שהופיע מדרום לשטחם של הווירליקינים. אבל קיקרו והאנשים בפורום, כל בעלי החנויות והפוליטיקאים, לא לימדו לטינית כפי שדון-קיחוטה לימד ספרדית, כשהוא מסביר את פירושן של מילים חדשות באנגלית. הם פשוט דיברו לטינית זה עם זה וציפו שג'יימי ובקי יבינו. מה שקרה בסופו של דבר. הספרדית עזרה. ג'יימי היה קצת יותר טוב בלטינית מבקי, אבל הוא הסביר לה שזה כי הוא מבוגר יותר.
זו הייתה בקי שהתחילה להתעניין בפתרון הבעיה של הנסיכה ג'יגונדה. ״אנחנו צריכים למצוא לה מישהו לאהוב,״ אמרה.
״היא אוהבת אותנו,״ אמר ג'יימי.
״אל תהיה טיפש,״ אמרה בקי. ״היא רוצה חבר.״
״אני החבר שלה,״ התעקש ג'יימי.
בקי נראתה קצרת סבלנות במקצת. ״חוץ מזה,״ אמרה, ״זו חידה. בדיוק כמו לה-דוקסה והפעלים שלה.״
זה לא עלה על דעתו של ג'יימי קודם, אבל עכשיו, כשבקי הזכירה אותו, הרעיון נראה מובן מאליו. היו הרבה חידות, שהוא או אחותו פתרו כל הזמן. וזה שהנסיכה ג'יגונדה הייתה חשוכת-אהבה, כך נראה לו עתה, היה בבירור אחת מהחידות.
אז הם החליטו למצוא לנסיכה ג'יגונדה בן זוג. השאלה העסיקה אותם כמה ימים, וכמה מועמדים נדונו ונדחו. הם לא מצאו תשובה עד שהם הלכו למרוץ המרכבות בסירקוס מקסימוס. זה היה המרוץ הראשון בסירקוס מאז ומעולם, מכיוון שהמקום רק הופיע בצדה של גבעת הפלטין המנוגד לפורום, והיה קהל גדול ונרגש מאוד.
שמותיהם של הרכבים הוכרזו בשעה שהצעידו את המרכבות שלהם אל קו הזינוק. החצוצרות נשמעו, והמרכבות נורו מקו הזינוק כשהרכבים הצליפו בסוסים. ג'יימי צפה אחוז בחבלי קסם כאשר הם שעטו סביב הסְפִּינַה [קיר שחצה את הסירקוס לאורכו וסביבו נעו המרכבות - המתרגם] להקפה הראשונה, ואז צעק בהפתעה למראה דון-קיחוטה הדוהר אל הסירקוס מקסימוס, שואג שהוא עומד לעצור את קבוצת השדים המשתוללים האלה מלהרוס את הארץ, ונטע את עצמו בדיוק בדרכן של המרכבות המתקרבות. ג'יימי צעק עם כל הקהל אל הדון שיזוז לפני שהוא ייהרג.
למרבה המזל, לסוסו של דון-קיחוטה היה יותר שכל מאשר לו, מכיוון שהבהמה הכחושה ראתה את המרכבות באות ונמלטה, כשהיא מפילה את רוכבה. אחת המרכבות דרסה את קיחוטה המסכן, והיה קול קרקוש איום ונורא, אבל אחרי שהמרכבה עברה קיחוטה התיישב, ללא פגע, מסתבר. השריון שלו הציל אותו.
ג'יימי קפץ ממושבו והתכונן לרוץ למטה לעזור לדון-קיחוטה לרדת מהמסלול, אבל בקי תפסה את זרועו. ״חכה,״ אמרה, ״מישהו אחר יטפל בו, ויש לי רעיון.״ היא הסבירה שדון-קיחוטה יהיה הגבר המושלם לנסיכה ג'יגונדה.
״אבל הוא מאוהב בדולצינאה!״
בקי הביטה בו בסבלנות. ״מישהו ראה אי פעם את דולצינאה? כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לשכנע את דון-קיחוטה שהנסיכה ג'יגונדה היא דולצינאה.״
אחרי המרוצים, התברר להם שדון-קיחוטה נעצר על ידי הלִיקְטוֹרים ונשלח ללָאוּטוּמִיָאֵה, שהיה הכלא הרומי. לא ניתן להם לראות את האסיר, אז הם יצאו לחפש את קיקרו, שהיה עורך דין והצליח להוציא את קיחוטה מהלאוטומיאה בהבטחה שלא יבקר ברומא שוב לעולם.
״אני מצטער ממעמקי נפשי שתנאי שחרורי אינם מאפשרים לי להשמיד את השדים האלה,״ אמר קיחוטה כאשר הם יצאו מגבולות העיר רומא.
״בוא לא ניכנס לזה,״ אמרה בקי. ״מה שרצינו לומר לך הוא שמצאנו את דולצינאה.״
עיניו של הזקן התרחבו בשמחה. הוא לפת את לבו העטוי בשריון. ״מִי אַמוֹר! היכן היא? אני חייב לרוץ אליה מיד!״
״עדיין לא,״ אמרה בקי. ״אתה צריך לדעת שהיא השתנתה. היא לא נראית כפי שנראתה בעבר.״
״האם מכשף מרושע כלשהו עשה זאת?״ תבע קיחוטה לדעת.
״כן!״ התערב ג'יימי. הוא התרגז שבקי השתלטה על הכול ורצה להוסיף תרומה משלו למזימה. ״המכשף היה רק ראש!״ צעק. ״ראש מרחף, וזוג ידיים! והוא הרכיב משקפיים כהים ולא היה לו גוף!״
רעד של פחד עבר בו כשנזכר בראש המרחף המצמרר, אבל הזיכרון של האימה הישנה שלו לא עצר בעד המילים מלזרום בשטף.
בקי העיפה בו מבט מוזר. ״כן,״ אמרה. ״זה נכון.״
״הוא הפיל את הממשק!״ צעק ג'יימי, המילים צצות מזיכרונו.
דון-קיחוטה לא הקדיש לזה תשומת לב, אבל בקי העיפה בו עוד מבט.
״אתה לא טיפש כמו שאתה נראה, ג'וק,״ אמרה.
״אין לי עניין במראה של דולצינאה,״ הכריז דון-קיחוטה. ״אני אוהב רק את הטוב השוכן בקוראסון שלה.״
״היא הנסיכה ג'יגונדה!״ קרא ג'יימי, קופץ מעלה ומטה בהתלהבות. ״היא תמיד הייתה הנסיכה ג'יגונדה!״
וכך, כשהילדים בעקבותיו, דון-קיחוטה רץ בקרקושים למקום ששם ג'יגונדה חיכתה ליד הבית של ג'יימי, נפל על ברכיו והתחיל לנשק את ידה של אהובתו ולבכות מעליה. הנסיכה נראתה קצת מופתעת בגלל זה עד שבקי הסבירה לה שהיא הייתה למעשה דולצינאה האובדת, ששונתה לענקית על ידי מכשף רשע, למרות שהיא בטח לא זכרה את זה כי גם זה היה חלק מהכישוף.
בזמן שהדון והנסיכה התחבקו, התנשקו והתחילו לזמר דואט של אהבה, בקי פנתה אל ג'יימי.
״מה הסיפור עם הראש המרחף?״ שאלה. ״מאיפה המצאת את זה?״
״ל'ידע,״ אמר ג'יימי. הוא לא רצה לדבר על הזיכרון שלו של המשפחה שהפכה לאבן, הדמות הבוהקת המצמררת המרחפת לפניהם. הוא לא רצה לזכור איך כולם אמרו שזה היה רק חלום.
הוא לא רצה לדבר על החשד שמעולם לא נעלם לגמרי.
״הקטע הזה היה מוזר, ג'וק,״ אמרה בקי. ״עשה לי צמרמורת. תודיע לי לפני שאתה מתחיל לדבר על דברים כאלה עוד פעם.״
״למה את קוראת לי ג'וק?״ שאל ג'יימי.
בקי גיחכה גיחוך מרושע. ״סתם,״ אמרה.
״ג'יימי בבית!״ קולו של מר ג'יפרס התרונן מהשמים. ג'יימי הביט למעלה וראה את מר ג'יפרס עושה שמיניות עליזות באוויר מעליהם. ״אדון ג'יימי בבית סוף-סוף!״
״לאן נלך?״ שאל ג'יימי.
השיעורים שלהם להיום הסתיימו, והוא בקי עזבו את בית הספר האדום והקטן. בקי, כרגיל, הצטיינה בשיעורים שלה. היא הצטיינה יותר מאחיה הגדול, וג'יימי התחיל להרגיש יותר ויותר מוטרד. לפחות הוא עדיין היה יותר טוב בלטינית ומדעי המחשב.
״ל'ידעת,״ אמרה בקי. ״לאן אתה רוצה ללכת?״
״אולי לפנדלנד? נוכל לנסוע במכונת הסווש.״
בקי עיוותה את פניה. ״נמאס לי ממשחקי הילדים האלה,״ אמרה.
ג'יימי הביט בה. ״אבל את ילדה.״
״אני לא קטנה כמוך, ג'וק,״ אמרה בקי.
ג'יימי נעץ בה מבט כעוס. זה היה יותר מדי. ״את אחותי הקטנה! אני יותר גדול ממך!״
״לא, אתה לא,״ אמרה בקי. היא עמדה לפניו, זרועותיה פרושות בזעם. ״פשוט תשים לב למשהו לשם שינוי, בסדר?״
ג'יימי בלע את כעסו וראה שבקי הייתה למעשה גדולה יותר ממנו, ונראתה מבוגרת יותר. מבוכה החליפה את כעסו שדעך.
״איך נעשית כל כך גדולה?״ שאל ג'יימי.
״אני גדלתי. ואתה לא גדלת. לא כל כך מהר בכל מקרה.״
״אני לא מבין.״
שפתה של בקי התעקלה. ״תשאל את אמא ואבא. פשוט שאל אותם.״ הבעתה הפכה נוקשה. ״רק אל תאמין לכל מה שהם יגידו לך.״
״מה את מתכוונת?״
בקי נראתה כעוסה לרגע, ואז הבעתה התרככה. ״תראה,״ אמרה, ״פשוט לך לפנדלנד ותהנה, בסדר? אתה לא צריך אותי בשביל זה. אני רוצה ללכת להתקשר לכמה חברים.״
״איזה חברים?״
בקי נראתה כועסת שוב. ״חברים שלי. לא משנה מי הם!״
״בסדר!״ צעק ג'יימי, ״אני יכול ליהנות לבדי!״
בקי פנתה והחלה ללכת הביתה, רגליה נעות כלהבי מספריים על רקע הדשא הירוק. ג'יימי בהה אחריה, ואז פנה והתחיל ללכת לפנדלנד.
הוא עשה את כל הדברים האהובים עליו. הוא עשה סיבוב בגלגל הענק וסיבוב במכונת הסווש, צפה בריזו האיש החזק ובליצנים. הוא נהנה, אבל ההנאה שלו הייתה חלולה. הוא מצא את עצמו מתבונן, מתבונן בעצמו משחק, מתבונן בעצמו נהנה מהמתקנים.
מתבונן בעצמו לא גדל מהר כמו אחותו הקטנה.
מתבונן בעצמו תוהה אם לשאול את ההורים שלו למה זה ככה או לא.
הייתה לו הרגשה שהוא לא הולך לאהוב את התשובות שלהם.
הוא לא הרבה להתראות עם בקי לאחר מכן. הם היו ביחד בשיעורים, ואז בקי הייתה מסתגרת בחדר שלה ומדברת עם החברים שלה בטלפון.
אלא שלא היה לבקי טלפון בחדר. הוא חיפש פעם כשהיא לא הייתה שם.
אחרי זמן מה, בקי הפסיקה להתלוות אליו לשיעורים. היא התקדמה יותר ממנו בכל דבר חוץ מלטינית, והיה לג'יימי קשה לעמוד בקצב.
אחרי זה הוא בקושי ראה את בקי בכלל. אבל כשראה אותה, הוא ראה שהיא עדיין גדלה מהר. הבגדים שלה היו שונים, והשיער. היא התחילה להשתמש באיפור.
הוא לא ידע אם הוא עדיין אוהב אותה או לא.
זה היה יום ההולדת של ג'יימי. הוא היה בן אחת עשרה, ואמא ואבא ובקי באו כולם למסיבה. דון-קיחוטה והנסיכה גי'גונדה שרו סרנדות לג'יימי מחוץ לחלון, כשלה-דוקסה מלווה אותם בגיטרה ספרדית. הייתה עוגה גדולה עם אחד-עשר נרות. אמא נתנה לג'יימי מפת-כוכבים. כאשר הוא נגע בכוכב, קול היה מספר לג'יימי אודות הכוכב, וקווים היו מופיעים על המפה ומראים לאיזו קבוצות כוכבים הכוכב השתייך. אבא נתן לג'יימי מכונית, מרצדס ממוזערת עם גג נפתח, מותאמת לגודלו של ג'יימי, שהוא היה יכול לנהוג בה בסביבה ולהשתמש בה בסירקוס מקסימוס כאשר המרכבות לא התחרו. אחותו נתנה לג'יימי מין מעמד למנורה שהקרין אורות ותבניות נעות על הקירות והתקרה בזמן שהאור היה כבוי. ״תקשיב למוזיקה כשאתה משתמש בו,״ אמרה.
״תודה, בקי,״ אמר ג'יימי.
״בקה,״ אמרה. ״קוראים לי בקה עכשיו. נסה לזכור.״
״בסדר,״ אמר ג'יימי. ״בקה.״
בקי - בקה - הביטה באמא. ״אני מתה לסיגריה,״ אמרה. ״אני יכולה, אה, לצאת לרגע?״
אמא היססה, אבל אבא היה חמור סבר. ״בקה,״ אמר, ״זהו יום ההולדת של ג'יימי. כולנו כאן כדי לחגוג. אז למה לא תאכלי עוגה ותבלי יפה?״
״זאת אפילו לא עוגה אמיתית,״ אמרה בקה. ״אין לה טעם של עוגה אמיתית.״
״זאת עוגה טעימה,״ התעקש אבא. ״למה לא נדבר על זה אחר כך? בואו נהנה כולנו בשביל ג'יימי.״
בקה נעמדה. ״בשביל ג'וק?״ אמרה. ״למה אנחנו נהנים בשביל ג'יימי? הוא אפילו לא אדם אמיתי!״ היא טפחה על חזה. ״אני אדם אמיתי!״ צעקה. ״למה אנחנו אף פעם לא נהנים בשבילי?״
אבל בשלב הזה אבא כבר עמד וצעק, ואמא ניסתה להשקיט את כולם, ובקה צעקה חזרה, ולפתע עלה על פניה מבט החלטי והיא פשוט נעלמה - פתאום, היא לא הייתה שם יותר, היה רק אוויר.
ג'יימי התחיל לבכות. וגם אמא. אבא צעד הלוך ושוב וקילל, ואז הוא אמר, ״אני הולך להחזיר אותה.״ ג'יימי פחד שהוא יעלם כמו בקה, וצעק בייאוש, אבל אבא לא נעלם, הוא פשוט חמק מחדר האוכל וטרק את הדלת מאחוריו.
אמא משכה את ג'יימי לחיקה וחיבקה אותו. ״אל תדאג, ג'יימי,״ אמרה. ״בקי רק עשתה את זה כדי להיות מרושעת.״
״מה קרה?״ שאל ג'יימי.
״אל תדאג בגלל זה.״ אמא ליטפה את שיערו. ״זה היה רק תעלול מרושע.״
״היא גדֵלה״, אמר ג'יימי. ״היא גדלה יותר מהר ממני ואני לא מבין.״
״חכה עד שאבא יחזור,״ אמרה אמא, ״ונדבר על זה.״
אבל היה ברור שאבא לא במצב רוח לדיבורים כשהוא חזר, בלי בקה. ״אנחנו הולכים ליהנות,״ נהם והושיט יד אל הסכין כדי לחתוך את העוגה.
טעמה של העוגה היה כטעם אפר בפיו של ג'יימי. כאשר הדון והנסיכה ג'יגונדה, מר ג'יפרס וריזו האיש החזק נכנסו לחדר האוכל ושרו ״יום הולדת שמח״. ג'יימי בקושי הצליח לא לבכות.
אחר כך הוא נסע במכונית החדשה שלו לסירקוס מקסימוס ונהג הכי מהר שהוא יכול על המסלול הסגלגל הארוך. המכונית לא נסעה מהר מאוד. היציעים משני הצדדים היו ריקים וכך גם השמים מעל.
אולי זאת הייתה חידה, חשב, כמו חיי האהבה של הנסיכה ג'יגונדה. אולי הוא צריך רק להתחקות אחר הרמז הנכון, והכול יהיה בסדר.
איזה לקח הם מנסים ללמד? תהה.
אבל היה ביכולתו רק להמשיך לנסוע במעגלים, שוב ושוב מסביב לאצטדיון הריק.
״היי, ג'וק. תתעורר.״
ג'יימי התעורר בחטף בזעקה חנוקה. החדר הסתחרר סביבו. הוא מצמץ והבין שהסחרור נגרם על ידי האורות שהקרינה מתנת יום-ההולדת שלו, מעמד המנורה של בקה.
בקה ישבה על הכיסא בחדר השינה שלו עם סיגריה ביד. הרגלים שלה, נתונות במגפיים עם חרטום פלדה שהיא נעלה לאחרונה, היו מונחות על המיטה.
״אתה ער, ג'יימי?״ זה היה קולה של סלנה. ״אתה רוצה שאשיר לך שיר ערש?״
״עופי מפה, סלנה,״ אמרה בקה. ״צאי מפה. תתחפפי.״
סלנה הביטה בבקה במבט עגום, ואז שייטה לאחור, מחוץ לחלון במעלה קרן אור ירח לביתה החיוור שבשמים. ג'יימי צפה בה הולכת, וחש כאילו חלק ממנו עצמו הולך אתה, חלק שלעולם לא יראה עוד.
״סלנה והאחרים צריכים לעשות מה שאתה אומר להם, בדרך כלל,״ אמרה בקה. ״כמובן, אמא ואבא לא יגידו לך את זה.״
ג'יימי הביט בבקה. ״מה קורה?״ שאל. ״לאן הלכת היום?״
אורות צבעוניים שטו על פניה של בקה. ״אני מצטערת אם הרסתי את יום-ההולדת שלך, ג'וק. פשוט נמאס לי מהשקרים, אתה יודע? הם היו הורגים אותי אם הם היו יודעים שאני כאן עכשיו, מדברת אתך.״ בקה שאפה מהסיגריה שלה, עצרה את הנשימה לשנייה או שתיים ונשפה. ג'יימי לא ראה עשן ולא טעם אותו.
״אתה יודע מה הם רצו שאני אעשה?״ אמרה. ״שאני אלבש גוף של ילדה קטנה, כך שלא אראה יותר מבוגרת ממך, ואארח לך לחברה בבית הספר המטומטם ההוא שבע שעות ביום.״ היא נענעה בראשה. ״לא הסכמתי לעשות את זה. הם צעקו וצעקו, אבל אני בחיים לא אעשה את זה.״
״אני לא מבין.״
בקה ניערה אפר בלתי נראה מהסיגריה והסתכלה בג'יימי דקה ארוכה. לבסוף נאנחה.
״אתה זוכר כשהיית בבית חולים?״ שאלה.
ג'יימי הנהן. ״הייתי חולה מאוד.״
״הייתי קטנה מאוד אז, אני לא זוכרת את זה היטב,״ אמרה בקה. ״אבל הנקודה היא - ״ היא נאנחה שוב. ״הנקודה היא שמצבך לא השתפר. אז הם החליטו - ״ היא נענעה בראשה. ״אבא ניצל את מעמדו באוניברסיטה, ואת העובדה שהוא היה תורם רציני. הם עבדו על מחקר ב״מ, והמחלקה לנוירולוגיה הייתה בעסק של הדמיית מוחות, והם היו צריכים מקרה למחקר, ו - טוב, הרעיון הוא שהם ייקחו דוגמת רקמה שלך, וכשהם יתחילו להריץ את העסק הזה של שיבוט, הם יחזירו אותך אל - ״ היא ראתה את מבטו של ג'יימי, ואז נענעה בראשה. ״אני אסביר את זה בפשטות, בסדר?״
היא הורידה את הרגלים מהמיטה ונשענה קרוב יותר אל ג'יימי. רעד חלף בגבו למראה הבעת-הפנים שלה. ״הם עשו עותק שלך. עותק אלקטרוני. הם סרקו את המוח שלך ובנו מודל הולוגרפי שלו בתוך מחשב, והם שמו אותו בסביבה מדומה, ו - ״ היא נשענה לאחור, לקחה שאיפה מהסיגריה. ״והנה אתה כאן,״ אמרה.
ג'יימי הביט בה. ״לא מבין.״
אורות צבעוניים זהרו בעיניה של בקה. ״אתה בתוך מחשב, בסדר? ואתה תוכנה. אתה יודע מה זה, נכון? משיעורי מחשב? והתוכנה היא כאילו בצורה של המוח שלך. דון-קיחוטה והנסיכה ג'יגונדה הם גם תוכנות. וגברת ווינקל בבית הספר היא בדרך כלל תוכנה, אבל אם היא צריכה ללמד משהו מורכב, אז היא סטודנטית לחינוך מהאוניברסיטה.״
ג'יימי חש כאילו רוקנו אותו מתוכנו, חלל שכן בין צלעותיו. ״אני לא אמיתי?״ שאל. ״אני לא אדם?״
״טעות,״ אמרה בקה. ״אתה אמיתי, אתה בבת עינם של ההורים שלנו.״ קולה היה מריר. ״תוכנות הן דברים אמיתיים,״ אמרה, ״ושלך הייתה הברקה אמיתית, אתה יודע, ממש המילה האחרונה, שיא הקדמה של הטכנוזבל. והמחשב שבו אתה נמצא גם הוא אמיתי - אני מתממשקת אתו ברגע זה, למטה בסלון - אנחנו צריכים ללבוש חליפות עם חיישנים וקסדות עם סורקים וכל מיני דברים. אני מקווה, לעזאזל, שהם לא שומעים אותי מדברת אתך כאן.״
״אבל מה - ״ ג'יימי בלע את רוקו. איך הוא יכול לבלוע אם הוא רק שורות קוד? ״מה קרה לי? האני המקורי?״
בקה נראתה כאילו קר לה. ״ובכן,״ אמרה, ״היה לך סרטן. אתה נפטרת.״
״אה.״ רוח חלולה נישבה דרך הריק שבתוכו.
״הם הולכים להחזיר אותך. ברגע שהעניין של השיבוט יעבוד - אבל אתה נמצא במחשב ממשלתי, ויש כל ההגבלות האלה של הממשלה על שיבוט -״ היא נענעה בראשה. ״תראה, ג'וק,״ אמרה. ״אתה ממש צריך לדעת את הדברים האלה, בסדר?״
״אני מבין.״ ג'יימי רצה לבכות. אבל רק אנשים אמיתיים בוכים, חשב, והוא לא היה אמיתי. הוא לא היה אמיתי.
״התוכנה שמריצה את הסביבה המדומה הזו היא ענקית, בסדר, ואתה תוכנה גדולה, ומשתמשים במחשב של האוניברסיטה להרבה מחקרים, ולהרבה מהמחקרים יש עדיפות גבוהה יותר משיש לך. אז אתה לא רץ בזמן אמת - בגלל זה אני גדלה יותר מהר ממך. אני מבלה יותר שעות בלהיות אני ממך. וההורים - ״ היא גלגלה את עיניה. ״הם בכלל לא עוזרים, עם הדגש שלהם על חיי משפחה רגילים.״
היא שאפה מהסיגריה שלה, ואז כיבתה אותה במשהו בלתי נראה. ״תבין, הם רוצים שאנחנו נהיה משפחה רגילה. אז אנחנו אוכלים ארוחת בוקר יחד כל יום, וארוחת ערב כל לילה, ומבלים את הערב בגן החיות או בפנדלנד או איזשהו מקום. אבל ארוחת הערב שאנחנו אוכלים אתך היא ארוחה מדומה, אין לה טעם - המענק נגמר לפני שהם סידרו את החלק הזה של הממשק - אז אנחנו אוכלים מזון מהיר זבלי לפני שאנחנו מתממשקים אתך, ואז אוכלים ארוחת ערב שוב, אתך... משהו מזה הגיוני בכלל? מפני שלאבא יש עבודה ולאמא יש עבודה ואני הולכת לבית הספר ויש לי חברים וכל מיני, אנחנו לא יכולים להיפגש ממש כל לילה. אז הם סוגרים את הקובץ של התוכנה שלך, פשוט מכבים אותו, כשהם לא זמינים להתממשק אתך בתור מה שאבא קורא 'יחידה משפחתית', וזה אומר שיש הרבה שעות, ימים לפעמים, שאתה פשוט לא רץ, באותה מידה באמת יכולת להיות מת - ״ היא מצמצה. ״סליחה,״ אמרה. ״בכל מקרה, אנחנו כולנו מזדקנים הרבה יותר מהר ממך, וזה לא הוגן כלפיך, זה מה שאני חושבת. בעיקר כי המחשב של האוניברסיטה רץ הכי מהר בלילה, מפני שאנשים לא משתמשים בו כל כך הרבה בשעות האלה, ואז אתה פחות או יותר בזמן אמת, ככה שהתממשקות אתך תהיה כמעט רגילה, אבל אז אמא ואבא ישנים, כי הם עובדים ביום, והם לא יכולים לתת לך להתרוצץ פה בלי השגחה, בשם אלוהים, הם חושבים שזה לא בטוח או משהו...״
היא השתתקה ושלחה יד לכיס החצאית שלה לעוד סיגריה. ״תראה,״ אמרה, ״אני צריכה לעוף מפה לפני שהם יבינו שאני מדברת אתך. ואז הם יבטלו את קוד הגישה שלי או משהו.״ היא נעמדה והברישה משהו מהג'ינס שלה. ״אל תספר להורים על כל הדברים האלה מיד. אחרת הם עלולים למחוק אותך, ולהטעין גיבוי שלא יודע את הזבל הזה. בסדר?״
והיא נעלמה, כפי שהיא נעלמה אחר הצהריים.
ג'יימי ישב במיטה, חובק את ברכיו. הוא הרגיש את לבו הולם בחשכה. איך לתוכנה יכול להיות לב? תהה.
השחר דחק לאט לאט את רגלי הלילה, ואז הופיע מר ג'יפרס, עושה גלגלונים עצלים באוויר, פניו האדומים פוזלים בחלון.
״ג'יימי ער!״ אמר. ״ג'יימי ער והוא מוכן ליום חדש!״
״לך תזדיין,״ אמר ג'יימי וקבר את פניו בשמיכה.
ג'יימי ביקש ללמוד עוד על מחשבים ותיכנות. אולי, חשב, הוא יוכל למצוא שם רמזים, הוא יוכל לפתור את החידה. ההורים שלו הסכימו, שמחים לתת לו ללכת בעקבות מה שמעניין אותו.
אחרי כמה שבועות עבר לגור באל-קסטיו. הוא לא אמר לאף אחד שהוא הולך, הוא פשוט שם כמה מהדברים שלו במכונית, לקח אותם לחדר במגדל וזרק אותם על המיטה שמצא שם. אמא שלו באה למצוא אותו כשהוא לא בא הביתה לארוחת ערב.
״הגיע הזמן לארוחת ערב, ג'יימי,״ אמרה. ״לא שמעת את פעמון ארוחת הערב?״
״אני הולך להישאר כאן זמן-מה,״ אמר ג'יימי.
״תהיה רעב אם לא תבוא הביתה לארוחת ערב.״
״אני לא צריך אוכל,״ אמר ג'יימי.
אמא שלו חייכה חיוך זוהר. ״אתה צריך אוכל אם אתה רוצה לעמוד בקצב של הווירליקינים,״ אמרה.
ג'יימי הביט בה. ״לא אכפת לי יותר ממשחקי הילדים האלה,״ אמר.
כאשר אמא שלו עזבה לבסוף, ג'יימי שם לב שהיא מתנועעת כמו אדם זקן.
אחרי זמן מה הוא התרגל לרעב שתוכנת לתוכו. הוא תמיד היה שם, הוא תמיד היה מודע לו, אבל הוא הגיע אחרי זמן מה למצב שהוא יכול היה להתעלם ממנו.
אבל הוא לא יכול היה להתעלם מהצורך בשינה. זה פשוט היה מובנה לתוך התוכנה, ובסופו של דבר, כמה שלא ניסה, הוא נאלץ להיכנע לכך.
הוא גילה שהוא יכול לצוות על האנשים בטירה, והוא שעשע את עצמו בכך שהכריח אותם לעמוד בתנוחות מביכות, או לעמוד על ראשם ולשיר, או ליצור פירמידות אנושיות במשך שעות על שעות.
לפעמים הוא היה גורם להם להילחם, אבל הם לא היו טובים בזה.
אבל הוא לא היה יכול להכריח את גברת ווינקל בבית הספר לעשות מה שהוא רצה, או מישהו מהאנשים שהיו אמורים ללמד אותו כל מיני דברים. כאשר הגיע הזמן לשיעור, הנסיכה ג'יגונדה הופיעה. היא לא צייתה לפקודות שלו, היא פשוט הייתה מרימה אותו ונושאת אותו לבית הספר הקטן העשוי לבנים אדומות ושותלת אותו במושבו.
״את לא אמיתית!״ צעק, בועט בזרועותיה. ״את לא אמיתית! וגם אני לא אמיתי!״
אבל הם הכריחו אותו ללמוד על העולם שהיה אמיתי, גאוגרפיה וגאולוגיה והיסטוריה, למרות שלדברים האלה לא הייתה כל חשיבות כאן.
אחרי הפעמים הראשונות שג'יימי נגרר לבית הספר, אבא שלו פגש אותו מחוץ לבית הספר בסוף היום.
״אתה צריך שיחזירו אותך לתלם,״ אמר. הוא נראה חמור סבר. ״אתה חלק ממשפחה. מקומך אתנו. אתה לא הולך לגור בטירה יותר, אתה הולך לנהל חיי משפחה רגילים.״
״לא!״ צעק ג'יימי. ״אני אוהב את הטירה!״
אבא תפס אותו בזרועו וגרר אותו לכיוון הבית. ג'יימי קרא לו פֶּנְדֶחוֹ ופֶלָאטוֹר.
״אני אעניש אותך אם אצטרך,״ אמר אבא שלו.
״איך אתה הולך לעשות את זה?״ תבע ג'יימי. ״אתה הולך למחוק את הקובץ שלי? להטעין גיבוי?״
הבעה המומה חלפה על פניו של אביו. גופו נראה כאילו הוא מגמגם, ואחיזתו בזרועו של ג'יימי התרופפה. ואז פניו הוצפו בזעם. ״מה אתה מתכוון?״ תבע לדעת. ״מי סיפר לך את זה?״
ג'יימי התפתל ושיחרר את עצמו מאחיזתו הרופפת של אבא.
״הבנתי את זה לבד,״ אמר ג'יימי. ״זה לא היה קשה. אני כבר לא ילד.״
״אני - ״ אביו מצמץ, ואז פניו התקשחו. ״אתה עדיין בא הביתה.״
ג'יימי נסוג. ״אני רוצה כמה שינויים!״ אמר. ״אני לא רוצה שיכבו אותי כל הזמן.״
הפה של אבא הצטמצם לקו דק. ״זאת הייתה בקי שסיפרה לך את זה, נכון?״
ג'יימי חש השראה. ״זה היה מר ג'יפרס! יש פגם בתכנות שלו! הוא עונה לכל שאלה ששואלים אותו.״
אבא של ג'יימי נראה לא בטוח. הוא הושיט את ידו. ״בוא נלך הביתה,״ אמר. ״אני צריך לחשוב על זה.״
ג'יימי היסס. ״אל תמחק אותי,״ אמר. ״אל תטעין גיבוי. בבקשה. אני לא רוצה למות פעמיים.״
מבטו של אבא התרכך. ״אני לא.״
״אני רוצה לגדול,״ אמר ג'יימי. ״אני לא רוצה להיות ילד קטן לנצח.״
אבא הושיט את ידו שוב. ג'יימי חשב רגע, ואז לקח את היד. הם הלכו על פני העשב הירוק אל בית העץ הלבן שעל הגבעה.
״ג'יימי בבית!״ מר ג'יפרס ריחף מעליהם, עושה גלגלונים אוויריים. ״ג'יימי בבית סוף-סוף!״
עווית של כעס עברה בג'יימי למראה החיוך חסר הבינה. הוא הצביע אל הקרקע לפניו.
״תתרסק כאן!״ ציווה. ״מהר!״
מר ג'יפרס הסתחרר למטה, הבעה של אימה קומית על פניו, והתנגש בקרקע במקום שבו ג'יימי הצביע על מראה הגוף המרוסק וצחק.
״ג'יימי בבית סוף-סוף!״ אמר מר ג'יפרס.
ברגע שזה היה אפשרי, ג'יימי דאג שאחד המתכנתים באוניברסיטה יתקין לו תוכנת טיסה כמו זו שבה מר ג'יפרס השתמש. הוא עט ונסק, חולף בשמים כמו גיבור-על, עושה להטוטים בין המגדלים של אל-קסטיו וממריא מעל הפרצופים מלאי הפליאה, הנישאים מעלה בפורום.
נראה שהוא לא יכול לטוס מהר ככל שרצה. כאשר הוא התחיל להגביר מהירות, כל הנוף מתחתיו קפא לשנייה או שתיים, ואז זינק קדימה בעווית. התוכנה לא הייתה יכולה לרענן את הנוף מהר מספיק כדי להתאים למהירות טיסתו. ההרגשה הייתה מוזרה, מכיוון שבכל מהלך הטיסה הרגיש את הרוח על פניו.
אז זאת הייתה הסיבה, חשב, שבגללה המכונית שלו לא נסעה מהר.
הוא החליט לטפס לגובה. הוא הפנה את פניו לשמים הכחולים וטס הישר למעלה. העולם נסוג, הולך וקטֵן. הוא ראה את הטירה, את גבעות ארץ הווירליקינים, את הפורום הצפוף, את האליפסה העצומה של הסירקוס מקסימוס. העולם היה כמו דיסקה ירוקה, בעלת אופק מטושטש, ערפילי במקום שבו השמים התחילו.
ובדיוק במרכז, היה בית העץ הקטן בן שתי הקומות שבו גדל.
כל זה היה פרוש מתחתיו כמו הנוף בכדור זכוכית מלא פתיתי שלג.
אחרי כמה זמן הוא הפסיק לטפס. לקח לו זמן להבחין בכך, מפני שהוא עדיין חש ברוח נושבת בפניו, אבל העולם שמתחתיו הפסיק לקטון.
הוא ניסה לטוס מהר יותר. הרוח חבטה בו ממעל, אבל מקומו לא השתנה.
הוא הגיע לגבולות עולמו. הוא לא יכול להגביה יותר.
ג'יימי טס אל קצה העולם, אל האופק. לא משנה כמה הוא דחק בתוכנה לזוז, הוא לא יכול היה לגרום לעולמו להיעלם.
הוא היה לכוד בתוך כדור זכוכית, ולא הייתה כל דרך החוצה.
עבר זמן רב למדי לפני שג'יימי ראה את בקה שוב. היא עשתה את דרכה דרך המבוך שמתחת לאל-קסטיו לחדר הכס שלו, וג'יימי התגשם לאיטו על כס הגולגלות שלו. היא לא נראתה מופתעת.
״אני רואה שיש לך פה קטע של אדון האופל,״ אמרה.
״זה עוזר להעביר את הזמן,״ אמר ג'יימי.
״והבורות, והיתדות ותילי ההמעדה?״
״מלכודות מוות.״
״לקח לי נצח להגיע הנה, ג'וק. כל הזמן ביטלו אותי.״
ג'יימי חייך. ״זה הרעיון.״
״ווירליקינים בתור נשק.״ היא הנידה בראשה. ״זה היה גדול. קדחו חורים ישר דרכי בפעם הראשונה.״
״מכיוון שאני תקוע כאן,״ אמר ג'יימי, ״חשבתי שמוטב לי לפחות לשלוט בסביבה. כמה סטודנטים מתכנתים עזרו לי עם אפקטים מגניבים.״
צרחות הדהדו בחדר הכס. אִשים זינקו מבורות מאחוריו. הלהבות האירו את דמותו של מרקוס טוליוס קיקרו, שהיה תלוי, צלוב מעל ים הלהבות.
״אוֹ טֶמְפּוֹרָה, אוֹ מוֹרֶס!״ נאנח קיקרו. [O tempora! O mores - הו הזמנים! הו המוסר! מציטוטיו הידועים של קיקרו - המתרגם]
בקה נדה. ״נחמד,״ אמרה. ״לא בדיוק הקטע שלי, אבל נחמד״.
״מכיוון שאני לא יכול לעזוב,״ אמר ג'יימי, ״אני רוצה לקבוע מי יכול לבקר. אז או שאת מחכה עד שאני מוכן לדבר אתך, או שאת מסתכנת במלכודות המוות.״
״טוב. נראה כאילו אתה יושב לך בנוחות.״
ג'יימי משך בכתפיו. ״זה משעמם אותי. אולי פשוט אמחק את הכול ואבנה מקום חדש לחיות בו. אני לא יכול להגיד לך בכמה קרבות ניצחתי, כמה ממלכות רמסתי. במציאות הזו או באחרות. הכול אותו דבר אחרי כמה זמן.״ הוא הביט בה. ״גדלת.״
״גם אתה.״
״מרגע שהפטריארך החליט להרשות לי.״ הוא חייך. ״אנחנו עדיין אוכלים ארוחת ערב יחד לפעמים, בבית הישן. פשוט משפחה רגילה, כמו שאבא אומר. חוץ מזה שלפעמים אני מופיע בדמות זאב-אדם, או ענק, או משהו.״
״ככה הם מספרים לי.״
״היתרון בזה שאני תוכנה הוא שאני יכול להיראות כמו שאני רוצה. אבל זה הוא גם החיסרון, כי אני לא יכול ממש להפוך למשהו אחר, אני עדיין רק... אני. אני יכול ללבוש תוכנה אחרת כמסווה, אבל אני עדיין אותה תוכנה בפנים, ואני לא מתכנת מספיק טוב בשביל להתעסק עם זה, עדיין.״ ג'יימי קפץ מהכס שלו והתהלך במעגל עצבני קטן סביב אחותו. ״אז מה מביא אותך לשכונה הישנה?״ שאל. ״הזקנים אמרו שאת מבקרת את הדודה מָאדי בכפר.״
״בגלות הם מתכוונים. נכנסתי להריון ואחרי ההפלה הם שלחו אותי אל מאדי. היא הייתה אמורה לשמור שאני לא אשתולל, אלא שאני השתוללתי.״ היא הורידה פיסת מוך בלתי נראית מהסוודר שלה. ״אז עכשיו חזרתי.״ היא הביטה בו. ״אני מדלגת על חלק גדול מהסיפור, אבל אני מניחה שזה לא מעניין אותך.״
״זה קשור למין?״ שאל ג'יימי. ״אני די מתעניין במין, למרות שאני לא יכול לעשות את זה, ולא סביר להניח שהם ייתנו לי.״
״ייתנו לך?״
״זה יצריך הרבה תוכנה חדשה וכל מיני. הייתי טרום-מתבגר כאשר מבנה המוח שלי נסרק, והתוכנה לא בנויה להפוך אותי לבוגר מתפקד, עם תשוקות של בוגר וכולי. אף אחד לא חשב להעביר אותי את גיל ההתבגרות אז. והמנהלים של האוניברסיטה אמרו לי שזה מאוד לא סביר שמישהו ייתן להם מענק כדי שתוכנת מחשב תוכל לקיים יחסי מין.״ ג'יימי משך בכתפיו. ״זה לא חסר לי, אני מניח. אבל זה די מסקרן.״
הפתעה עלתה על פניה של בקה. ״אבל יש כל מיני הדמיות, וגם...״
״הן לא פועלות בשבילי, כי המוח שלי לא בנוי לאפשר לי לחוות עונג בדרך הזאת. אני יכול לתפעל תוכנות, אבל זה מרגש כמו להשתמש במחבצת חמאה מדומה.״ ג'יימי משך בכתפיו שוב. ״אבל זה בסדר. זאת אומרת זה לא חסר לי. אני תמיד יכול לשלוח זרם למרכז העונג שבמוח שלי. אם אני רוצה.״
״לא אותו דבר,״ אמרה בקה. ״ניסיתי את שניהם.״
״אין לי מושג.״
״אני אספר לך על מין אם אתה רוצה,״ אמרה בקה, ״אבל לא בגלל זה אני כאן.״
״כן?״
בקה היססה וליקקה את שפתיה. ״אני מניחה שאני צריכה פשוט להגיד את זה, הה?״ אמרה. ״אמא גוססת. סרטן הלבלב.״
ג'יימי חש בעצב גואה בו. רק אלקטרונים, חשב, נעים ממקום אחד לאחר. זה לא היה משהו אמיתי. הוא תוכנת להרגיש מקבילה של צער, זה הכול.
״היא נראית לי כרגיל,״ אמר, ״כשאני רואה אותה.״ אבל לזה לא הייתה שום משמעות: אמא שלו בחרה מה היא רצתה שהוא יראה, בדיוק כפי שהוא בחר מסכה - זאב-אדם או ענק - בשבילה.
ובאף אחד מהמקרים למסווה לא הייתה משמעות. מכיוון שמאחורי זאב-האדם הייתה תוכנה שלא הייתה יכולה לשנות את הפרמטרים שלה; ומאחורי האחר, סרטן שלא ניתן לריפוי.
בקה צפתה בעיניים קפואות. ״אבא רוצה שיסרקו אותה, ושהיא תבוא הנה. ככה שנוכל עדיין להיות משפחה רגילה אפילו אחרי שהיא תמות.״
ג'יימי נחרד. ״תגידי לה לא,״ אמר. ״תגידי לה שהיא לא יכולה לבוא!״
״אני לא חושבת שהיא רוצה. אבל אבא מתעקש מאוד.״
״היא תהיה פה לנצח! זה יהיה איום ונורא!״
בקה הסתכלה מסביב. ״היא לא תתרום הרבה להצגה של נסיך האופל שלך, זה בטוח. אני בטוחה שאמא של סאורון לא הסתובבה במגדל האפל, מנדנדת לו על הדרך הלא פרודוקטיבית שבה הוא מעביר את זמנו.״
אִשִים גיהקו. האדמה רעדה. נטיפים הומטרו כמו חצים.
״זה לא העניין,״ אמר ג'יימי. ״היא לא רוצה להיות כאן בלי קשר למה שאני עושה, לא משנה איפה אני חי. כי לא משנה איך המקום הזה נראה, הוא כלא.״ ג'יימי הביט באחותו. ״אני לא רוצה שאמא שלי תהיה בכלא.״
להבות מזנקות נצצו בעיניה של בקה. ״אתה יכול לשנות את העולם שבו אתה חי,״ אמרה. ״זה יותר ממה שאני יכולה לעשות.״
״אבל אני לא יכול,״ אמר ג'יימי. ״אני יכול לשנות את הדרך שבה הוא נראה, אבל אני לא יכול לשנות שום דבר אמיתי. אני תוכנה, ותוכנה היא חפץ. אני חתיכת הנדסה. אני הדמיה, עם אברי חישה מדומים שמתקשרים עם סביבות מדומות - אני יכול לתקשר רק עם חפצים אחרים. שום דבר מכל זה אינו אמיתי. אני לא יודע איך העולם האמיתי נראה ולא מה ההרגשה או מה הטעם שלו, אני יודע רק מה ההדמיות אומרות שהטעם שלו אמור להיות. ואני לא יכול לשנות אף אחד מהפרמטרים שלי, אלא אם כן אני מתעסק עם ההנדסה, ואני לא יכול לעשות את זה אלא אם המתכנתים מסכימים, ואפילו כשזה קורה, אני עדיין מלאכותי כמו שהייתי קודם. והמחשב שאני נמצא בו הוא ישן ודפוק, ועוד מעט אף אחד לא יריץ את מערכת ההפעלה שלי יותר, ואני אהיה לא סתם חפץ, אני אהיה פריט מוזיאוני.״
״יש בינות מלאכותיות אחרות,״ אמרה בקה. ״אני שומעת עליהן כל הזמן.״
״דיברתי איתן. רובן לא מעניינות - זה כמו לדבר עם כלב, או אולי עם מיקרוגל אינטליגנטי במיוחד. וסרקו כמה אנשים פנימה, אבל אלה היו מבוגרים, וכל מה שהם רצו לעשות, מרגע שהם נכנסו, היה להימלט. חלק מהם השתגעו.״
בקה חייכה חיוך עקום. ״נהגתי לקנא בך, אתה יודע. אתה חיית בעולם היפהפה הזה, בלי זיהום, בלי אלימות, בלי חרא ברחובות.״
״אִינטֶגרָה מֶנְס אַוּגיסְטיסימָה פוֹסֶסְיו״, אמר קיקרו. [מוח צלול הוא הרכוש המהולל ביותר - המתרגם]
״סתום!״ אמר ג'יימי. ״מה בכלל אתה מבין?״
בקה נענעה בראשה. ״ראיתי סרטים ישנים, אתה יודע? שבהם מישהו הופך לתוכנת מחשב, ופתאום הוא נמצא בכל מחשב בעולם ושולט בכל דבר?״
״גם אני ראיתי אותם. גיחי גיחי. נורא מצחיק. מראה לך מה אנשים יודעים על תוכנות.״
״כן. מראה לך מה הם יודעים.״
״אני אדבר עם אמא,״ אמר ג'יימי.
דמעות גדולות נקוו בעיניה של אמא ופילסו את דרכן במורד פניה, ואז נעלמו. הסורקים התרכזו בעיניים ובפה, כדי להעביר הבעות, אבל לא תמיד קלטו מה שבאמצע.
״אני מצטערת,״ אמרה. ״לא חשבנו שזה יהיה ככה.״
״אולי הייתם צריכים לחשוב על זה קצת יותר,״ אמר ג'יימי.
זה לא צער, אמר לעצמו שוב. אלה רק אלקטרונים נעים.
״היית תינוק כזה יפה.״ שפתה התחתונה רעדה. ״לא רצינו לאבד אותך. הם אמרו שיעברו רק כמה שנים עד שהם יוכלו להטביע את הזיכרונות שלך בשיבוט.״
ג'יימי כבר ידע את זה. הוא ידע שהסתבר שהטכנולוגיה של קריאת זיכרונות הייתה הרבה יותר פשוטה מזו של השתלתם - גילו שההשתלה צריכה להתבצע כשהמוח עדיין צומח. ושההגבלות הממשלתיות על שיבוט אנושי הפכו ניסויים לבלתי אפשריים למעשה, ושהצוות שהתחיל בפרויקט שלו התפרק לפני שנים, חלק עזבו לטובת פרויקטים שבהם הרוויחו יותר, חלק פרשו, אחרים לפרויקטים משלהם שהיו חביבים עליהם. איך אביו השתמש מזמן במה שנשאר מההשפעה שהייתה לו באוניברסיטה כדי לשמור על כל העסק שלא יתפרק. ואיך הוא רכש כבר לפני זמן רב את הפטנטים והזכויות לכל הפרויקט, חוץ מהתוכנה של ג'יימי, שהייתה בבעלות משותפת של האוניברסיטה והמשפחה.
דמעות הופיעו מחדש על החלק התחתון של פניה של אמא, טפטפו מסנטרה. ״יכול להיות בזה הרבה כסף, אתה יודע. אנשים רוצים לגדל ילדים מושלמים. לשמור עליהם מפני השפעות רעות, לוודא שהם יגדלו ללא אלימות.״
״אז הם רוצים לשלוט בסביבה של הילדים,״ אמר ג'יימי.
״כן. ולהפוך אותה לבטוחה. ולבריאה. ו - ״
״ממש כמו חיי משפחה רגילים,״ סיים ג'יימי. ״בלי חיתולים, בלי קיא, בלי בלגנים. בלי צורך להתייחס לילדים כשההורים עייפים. ואז פשוט מורידים את הילד לגוף מבוגר, נותנים לו תעודה, וזורקים אותו מהבית. וקוראים לעצמך הורה מושלם.״
״ויש אנשים דתיים...״ אמא ליקקה את השפתיים. ״אבא שלך היה בקשר איתם. הם רוצים לגדל את הילדים שלהם בסביבה שמשקפת את האמונה שלהם בשלמות. מקומות שאין בהם פיתוי, אין חטא. אין מדע או רעיונות שסותרים את שלהם...״
״אבל אבא לא דתי,״ אמר ג'יימי.
״לאנשים האלה יש כסף. הרבה כסף.״
אמא הושיטה את ידה ולקחה את ידו. ג'יימי חשב על כל שורות הקוד שאפשרו לה לעשות את זה, שאפשרו לשניהם לחוש את הלחץ של בשר לא ממשי על בשר לא ממשי.
״אני אעשה כרצונך, כמובן,״ אמרה. ״אין בי תשוקה לאלמוות, כפי שיש באבא שלך.״ היא נענעה בראשה. ״אבל אני לא יודעת מה אבא שלך יעשה בבוא זמנו.״
העולם היה דיסקה בקוטר של מאה מטרים, מכוסה בגרוטאות: חורבות רומיות עתיקות, פסלי מפלצות שנפלו מקירות טירה, מרכבה שבורה, פעמון מנופץ. מחוץ לשולי העולם, השמים היו שחורים, שחורים לחלוטין, ללא אדווה או כוכב.
במרכז העולם עמד מין עץ מתכתי ולו שתי זרועות מפוצלות, משוננות.
״הי, ג'וק,״ אמרה בקה.
אור עמום מקוטע זרח על גבי עץ המתכת, כאילו הוא משקף שקיעה עקובה מדם.
״הי, אחות,״ אמר.
״טוב,״ אמרה בקה, ״אז אנחנו לבד עכשיו.״
״ראיתי הודעה על הלוויה של אבא. אני מקווה שלא חסרתי לאף אחד.״
״חסרת לי, ג'וק.״ בקה נאנחה. ״תאמין או לא.״
״אני מצטער.״
בקה בעטה בחתיכת פסולת בחוסר מנוחה, צלחת גלגל של מכונית קטנה, ממוזערת. היא צלצלה כשהיא מצאה לעצמה מקום מנוחה חדש בין ההריסות. ״אתה יכול להופיע בדמות אדם?״ שאלה. ״יהיה יותר קל לשוחח אתך.״
״גמרתי עם כל זה,״ אמר ג'יימי. ״אני אצטרך להחיות יותר מדי תכנות מת. צמצמתי את העולם לכמעט שום דבר. נפטרתי מהגוף שלי, מהלמות הלב שלי, מחוש המישוש.״
״כל החלקים האנושיים,״ אמרה בקה בעצב.
האור האדום העמום ניגר במורד עץ המתכת כמו טיפת דם. ״הכול חוץ משינה וחלומות. מסתבר ששינה וחלומות קשורים בקשר הדוק מדי לדרך שבה אנשים מעבדים זיכרון. אני לא אוכל להיפטר מהם, לא בלי לעקור יותר מדי מהנפש שלי.״ העץ פלט צחוק מוזר, חסר גוף. ״חלמתי עלייך, לפני כמה ימים. ועל קיקרו. דיברנו לטינית.״
״שכחתי את כל הלטינית שאי פעם ידעתי.״ בקה הסיטה את שערה, אילצה את עצמה לצחוק. ״אז מה אתה עושה בימים אלה?״
״בדרך-כלל אני מוליך מידע. האוניברסיטה השתמשה בי כעכביש מחקר לאיסוף מידע, מה שלא אכפת לי לעשות, כי זה מעביר את הזמן. אבל אני גוזל יותר זיכרון מכל עכביש מחקר אמיתי, ולא עושה עבודה הרבה יותר טובה. והמידע שאני מוצא לא ממש קשור אלי - הוא קשור לעולם האמיתי. העולם שבו אני לא יכול לגעת.״ עץ המתכת דימם צבעים.
״בעיקר,״ אמר, ״חיכיתי לאבא שימות. ועכשיו זה קרה.״
היה רגע של דממה לפני שבקה דיברה. ״אתה יודע שאבא דאג לסרוק את עצמו לפני שהוא הלך.״
״הו, כן. ידוע לי.״
״הוא הקים קרן מוזרה כלשהי שאני לא קשורה אליה, עם הפטנטים שלו והתוכנות שלו וכולי, והכסף שלו ושל אנשים אחרים.״
״לטובתו, מוטב לו שלא יופיע פה.״
בקה נדה בראשה. ״הוא לא. לא בלי רשותך בכל מקרה. כי אני אחראית כאן. אתה - התוכנה שלך - היא לא חלק מהקרן. אבא לא הצליח להשיג את הכול, מפני שלאוניברסיטה יש חלק, וגם למשפחה.״ היה רגע של שקט. ״ואני המשפחה עכשיו.״
״אז את... ירשת אותי,״ אמר ג'יימי. בוז קר נטף ממילותיו.
״זה נכון,״ אמרה בקה. היא כרעה בין ההריסות והשעינה את מצחה על ברכיה.
״מה אתה רוצה שאני אעשה, ג'וק? מה אני יכולה לעשות כדי שיהיה לך יותר טוב?״
״אף אחד לא שאל אותי את זה אף פעם,״ אמר ג'יימי.
הייתה שתיקה ארוכה נוספת.
״כבי את זה,״ אמר ג'יימי. ״תסגרי את הקובץ. תמחקי אותו.״
בקה בלעה רוק בכוח. דמעות נצצו בעיניה. ״אתה בטוח?״ שאלה.
״כן. אני בטוח.״
״ואם הם אי פעם ישכללו את הקטע של השיבוט? אם הם יוכלו להפוך אותך...״ היא שאפה. ״לאדם?״
״לא. מאוחר מדי. זה... לא משהו שאני יכול לרצות יותר.״
בקה נעמדה והעבירה יד בשיערה. ״הלוואי שהיית יכול לפגוש את הבת שלי,״ אמרה. ״קוראים לה כריסטי, היא יפהפייה אמיתית.״
״את יכולה להביא אותה,״ אמר ג'יימי.
בקעה נדה בראשה לשלילה. ״המקום הזה יפחיד אותה. היא רק בת שלוש. אני אביא אותה רק אם תהיה לנו...״
״הסביבה הישנה,״ סיים ג'יימי. ״פנדלנד. מר ג'יפרס. ארץ הווירליקינים.״
בקה אילצה את עצמה לחייך. ״אלה היו ימים מאושרים,״ אמרה. ״הם באמת היו. קינאתי בך, אני יודעת, אבל כשאני משקיפה אחורה על התקופה ההיא...״ היא קינחה דמעות בגב ידה. ״היא הייתה הכי טובה.״
״סביבות מדומות הן מקומות שכיף לבקר בהן, אני מניח,״ אמר ג'יימי. ״אבל את לא רוצה לחיות בהן. לא לנצח.״ בקה הביטה מטה אל כפות רגליה השתולות בינות להריסות.
״טוב,״ אמרה. ״אם אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה.״
״אני בטוח.״
היא הרימה מבטה אל צורת המתכת והרימה יד. ״שלום, ג'יימי,״ אמרה.
״שלום,״ אמר.
היא נמוגה מן העולם.
ועם הזמן גם העולם והעץ נמוגו.
יד ביד, אבא וג'יימי הלכו לארץ הווירליקינים. ג'יימי לא ראה ווירליקינים קודם, והוא צחק וצחק כאשר הווירליקינים הסתחררו מתחת לשמים הכתומים שלהם.
צליל פעמון נשמע מעל הגבעות הירוקות. ״זמן לארוחת ערב, ג'יימי,״ אמר אבא.
ג'יימי נופף לשלום לווירליקינים, והוא ואבא הלכו במרץ על הדשא הירוק לכיוון הבית.
״אתה מאושר, ג'יימי?״ שאל אבא.
״כן, אבא!״ ג'יימי הנהן. ״אני רק מצטער שאמא ובקי לא אתנו כאן״.
״הן יהיו בקרוב.״
כאשר, חשב, יצליחו להפעיל את ההדמיות כמו שצריך.
כי הפעם, חשב, לא יהיו טעויות. הקרן שהוא הקים לפני מותו קנתה לבסוף את החלק של האוניברסיטה בתוכנה של ג'יימי - הם הקימו כמה מלגות, זה כל מה שהיה צריך. כבר לא היה אף אחד בחוג למחשבים שהתעניין.
ג'יימי הוטען מגיבוי ישן - לא היה שום טעם להשתמש בקובץ הפגום שלו הפך ג'יימי, זה שהפך את עצמו לעץ, בשם אלוהים.
העולם הישן הופעל, עם כמה שיפורים. הקרן קנתה מחשב משלה - ישן, שלא היה יקר מדי - שיריץ את הסביבה כל הזמן. אולי יסרקו כמה ילדים נוספים, לתת לג'יימי חברים למשחק ולחִברות עם בני גילו.
הפעם זה יעבוד, חשב אבא. כי הפעם, גם אבא היה תוכנה, והוא הולך להיות כאן בכל רגע, ולהבטיח שהסביבה תהיה נכונה ושהכול ילך בדיוק לפי התכנון. להבטיח שלו ולג'יימי ולכל האחרים יהיו חיי משפחה רגילים, מושלמים, מבריקים ובטוחים.
ואם תכנית השיבוט אי פעם תתגשם, הם יחזרו לעולם האמיתי. ואם ההורדה לתוך שיבוטים לא תשוכלל, הם יישארו כאן.
לא היה שום דבר רע בסביבה המדומה. זה היה מקום טוב.
בדיוק כמו חיי משפחה רגילים. אבל לתמיד.
וכאשר זה יעבוד, המממנים של הקרן - אנשים טובים, גם אם היו להם כמה רעיונות דתיים מוזרים - יריצו את הסביבה שלהם. עם כנסיות, מלאכים, ואולי אפילו נוכחות של האל...
״תראה!״ אבא הצביע. ״זה מר ג'יפרס!״
מר ג'יפרס טס מראש הגג וטווה ספירלות מלאות שמחה באוויר בזמן ששייט לכיוון ג'יימי. ג'יימי עזב את ידו של אבא ורץ, צוחק, לברך את חברו.
״ג'יימי בבית!״ קרא מר ג'יפרס. ״ג'יימי בבית סוף-סוף!״
אחרית דבר: העולם של אבא
הסיפור נקרא במקור ״העולם והעץ״, אבל המוציא לאור חשב שהשם לא ישיר מספיק.
הסיפור הוזמן בידי קונסטנס אש, חברה ותיקה, לאנתולוגיה שהוקדשה לחקר טכנולוגיות רבייה עתידניות.
תמיד פקפקתי בטענותיהם של אלה שמקדמים ״העלאה״, כלומר שיהיה עדיף לתודעה האנושית ברגע שתהפוך למספרים ותמוקם בסביבה וירטואלית שם המציאות יותר פלסטית ורבגונית מבכדור הארץ. מקומות כאלה נראים לי נחמדים לחופשה, אבל איומים כמקום מגורים קבוע. בסופו של דבר כולנו מאכלסים מציאות פיזית - אפילו אנשים וירטואליים, שקיימים כשרשרת של אפסים בקופסה כלשהי - והמציאות הפיזית מספקת את המחסום הסופי למגלומניה שלנו. איד בקופסה - כמה כיף זה יכול להיות?
החיים בעולם וירטואלי יהיו אף פחות מהנים לילד (אני חוזר לעניין הזה ב״יום הגלגול״). ילד לא יוכל לבחור את סביבתו, באופן תיאורטי יהיה נתון להשגחת מבוגרים לכל משך קיומו, יצטרך לשאת את מערכת העונשים והתגמולים של הסמכות ההורית, ולעולם לא יוכל להימלט. הילד יחיה למעשה בפנטזיית הילדות של הוריו, לא בזו שלו.
מתנאים כאלה נולדים סיוטים.
ארגון כותבי המדע הבדיוני והפנטזיה של אמריקה העניקו ברוב טובם לסיפור את פרס הנבולה.