חיי נישואים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חיי נישואים
מכר
מאות
עותקים
חיי נישואים
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

חיי נישואים

4.4 כוכבים (7 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

דוד פוגל

דוד פוגל (15 במאי 1891 - 1944) היה סופר ומשורר עברי, שפעל באירופה. קובצי שיריו, סיפוריו הקצרים והרומן "חיי נישואים" הקנו לו במהלך השנים שם כאחד הסופרים ובעיקר המשוררים העבריים המרכזיים ברבע השני של המאה ה-20.

תקציר

הספר "חיי נישואים" היה חריג זנוח בדרך-המלך של הספרות העברית כשנדפס לראשונה ב-1929-30, והפך לאחד הספרים המרכזיים של הפרוזה העברית המודרנית כשנדפס בנוסח חדש ב-1986. כשהופיע הספר ב-1986, בנוסח שערך מנחם פרי על-פי כתב-היד שפוגל החביא בטרם נשלח למחנה-השמדה, נכתב על העטיפה שהופעתו יהיה בה "כדי לקבוע את מקומו של פוגל כפרוזאיקון שחשיבותו אינה נופלת מחשיבותו כמשורר". תחזית זו התגשמה מאז במלואה, ו"חיי נישואים" גם הפך לרב-מכר גדול. פוגל "הנידח" השפיע עתה על סופרים מרכזיים, ותרגומים של הספר הופיעו בארה"ב, אנגליה, צרפת, הולנד, גרמניה, ספרד... העיתונות הספרותית בכל העולם כתבה על גדולתו, והשוותה אותו לשניצלר, קאנטי, אך שוב ושוב בעיקר לקפקא. גורדוייל, האנטי-גיבור, נקלע ליחסים מוזרים, סאדו-מאזוכיסטיים, עם אשתו הברונית תיאה, שמתעללת בו, שוכבת עם ידידיו ושאר מזדמנים, מודיעה לו על בגידותיה, וטורחת להטעים לו שגם ילדם אינו בנו. אבל גורדוייל דבק בקשר הזה, ואינו נותן דעתו לאהבתה אליו של לוטי, ידידתו. זהו רומאן שגיבורו ממצה את העונג מן הסבל, אנאטומיה של חוויה מאזוכיסטית; אין בפרוזה העברית שום רומאן לפניו שחושף בקיצוניות כזאת את הכפילות הבסיסית של הקיום האנושי, כשאותו אדם עצמו הופך כביכול לשתי דמויות מנוכרות, שמתעלמות זו מזו ורק פה-ושם מקיימות דיאלוג של יריבים. מצד אחד, גורדוייל הפאסיבי, שרגליו גוררות אותו ימים ולילות ברחובות וינה, הפקר לכל רוח מצויה לעשות בו כרצונה, שאינו רואה ואינו מבין מה שגלוי לכל עין; ומצד אחר, גורדוייל שיש לו ידיעה והבנה מלאות של המתרחש, עד ששום דבר אינו עשוי להפתיעו, וכל מה שקורה אפילו קיים בו כידיעה-מוקדמת. הפגישה הראשונה עם תיאה, עצם המבט הראשון, כבר הופכים לידיעה של כל מה שיבוא. "אסונו ואושרו של כל אדם גלומים בו עצמו ואינם באים מבחוץ", אבל הם גם מוכתבים בדטרמיניזם, במין גזירה קדומה, ואפילו מה שמפתיע וחדש כבר מצוי מראש, כרישום קודם חטוף, עד לקטסטרופה הבלתי-נמנעת.

פרק ראשון

חלק ראשון: הפגישה

א

במסדרון הקיץ בשאגה ברז-המים. כהרף־עין מילא קול השאון את כל החלל סביב, חדר אל המעונות, שהיו שרויים עדיין בדמדומי שחר, ונסתנן בעד מחיצת־התנומה גם אל תוך גופו של רוּדוֹלף גוֹרְדוַייל.
יוכל היות ששאון הברז חולל בו בגורדוייל, רגע אחד לפני יקיצתו, איזה חלום חטוף אי־נעים, כי הרגשתו הראשונה, שנתבלטה בו עם הצטללות חושיו, היתה הרגשה של אי־רצון: מן־הסתם תוצאה של אותו חלום, אשר נשאר בעצמו שם, מעבר השני.
רגע שהה גורדוייל בעיניים עצומות והקשיב. אולם השקט חזר בינתיים ליושנו ושוב לא הספיק אלא לתפוס נקישת דלת, שנסגרה זה עכשיו במסדרון, לתפוס זו הנקישה במאוחר, בדרך המופשט כביכול, לאחר שהיא עצמה כבר גוועה ובטלה.
אז התהפך אל החלונות ופקח עיניו. הוא ראה שהם כבר בהירים כלשהו באור הבוקר הסמוך, מה שהגביר בו בבת־אחת את החשק לישון. וכבורח מפני סכנה, חזר והתהפך בבהילות על צדו הימני ומשך עליו את הפלומה.
למטה, ברחוב קלַיינֶה־שטַטְגוּט, נתקרב והלך אותו רגע קרון כבד, מתנהל לאיטו, שחרק בלי־חמלה והרתית את הזגוגיות כרעד־אדמה. ״קרון־פחמים מבית־הנתיבות הצפוני״ - פסק גורדוייל על ספק. אלא שעכשיו שוב לא היתה כל יכולת להירדם. החריקה נצטמצמה במוחו המדומדם בשניים־שלושה צלילים תפלים ומרגיזים, שנשנו בו בעקשנות נואלת, אף כשהקרון כבר היה מרוחק למדי, עד שנדמה לו לבסוף, שאין הם באים מן החוץ כי אם מתוך איזו זווית של הנפש עצמה. בהזדעזעות פתאומית קפץ וישב במיטה. העיף מבט בחדר הלא־גדול ונתקל בספה לימינו, מקום שיָשן חברו אוּלרִיך ופניו אל הקיר. למראה חברו המתנמנם נעשה משום־מה ער לגמרי. ומייד נדחק ועלה בו, בצירוף רגש מעיק, זכר הדרך הצפויה לו היום. ״אה, צריך יהא לילך לשם אף־על־פי־כן! אין ברירה!׳׳ אמר אל עצמו מתוך ויתור. לעת עתה עדיין היה לו פנאי והוא חזר ושכב בתקווה שיעלה בידו להתנמנם עוד מעט. אבל מחשבותיו כבר הוסיפו להתנועע מאליהן ושלא בטובתו מסביב לאותו עניין לא־נעים, וקשה היה לעצור בעדן.
החדר הלך ונתמלא בוקר מזוכך של אחד ימי האביב הראשונים. אולריך התרומם והתחיל מתלבש בעצלתיים. גורדוייל עשה עצמו כְּיָשן. לא היה בו חשק עכשיו לדבר עם מישהו. בעד עפעפיו הסגורים למחצה התחקה זמן־מה על תנועותיו המרושלות והמכניות של חברו בשעת לבישה, שמטעם־מה היו בעיניו מגוחכות, קטועות, מחוסרות כל קשר. ״יצור מגוחך הוא האדם״ - בא לידי מסקנה - ״והמגוחך שבו מתבלט ביחוד בשעה שהוא עם עצמו״...
לבסוף נעשתה השכיבה קשה לו. תיאר לעצמו את הכרך, שטוף חמה ראשונה של אביב, וביקש להיות נמצא ברחובות. בקוצר־רוח המתין שילך אולריך לעבודתו. אבל הלה, כלהכעיס, הסתובב הבוקר יותר מן הרגיל, יצא כמה פעמים אל הפרוזדור, הוציא צווארון מארון־הבגדים והחזירו מאיזה נימוק ונטל אחר תחתיו, וטיפל בניקוי בגדיו כחצי שעה.
היה כשמונה, כשהלך אולריך. גורדוייל קפץ מייד מעל המיטה וניגש אל החלון. למראה הבוקר הכחלחל של תחילת אפריל, שדחק עצמו דרך הרחוב הקטן, תקפה עליו רוח טובה ביותר. טוב היה לחיות, להתנועע, לנשום ביום שכזה. דאגותיו של גורדוייל ניטל עוקצן כְּרגע; הכל נדמה יותר קל. הוא חזר אל המיטה, שבגדיו היו סדורים לו על כיסא בקירבתה, והתחיל מתלבש במהירות.
כעבור חצי שעה היה גורדוייל מוכן והוא ירד בצעדים מאוששים מן הדיוטה השלישית. בחוץ לפתו בוקר פושר, שנדף ממנו ריח מיוחד, בלתי־מוגדר, ושהזכיר במרוחק נערות יפות שלא הגיעו עדיין לכלל בגרות. הכל היה כמחודש. המרצפת כבר היתה מזולחת והשלוליות הזעירות שבחריציה נתנדפו בסמוי והוסיפו לאוויר רעננות. הקרונות, האוטומובילים, הטרַאמים, בתי־החומה ובני־האדם גם הם - הכל הבריק בנגוהות חמה צעירה, הפיק גיל. בדרך נס נמצאו כל הנשים העוברות נאות והן נראו כמלובשות שמלות חדשות. האוֹמְנות בשביסי־הסלסלה ובסינרים הלבנים והמגוהצים דחפו לפניהן עגלות־הילדים במין התגנדרות חשאית, כאילו היו התינוקות היפים והשוחקים יוצאי ירכן. גורדוייל היה מהלך לאורך רחוב נוֹרדְבַּן ונטה אחר־כך אל רחוב פְּרַטֶר. חלונות־הראווה משכו במפגיע וחשק נמרץ נתעורר בו להיכנס אל כל חנות וחנות, לקנות דברים שונים, לצורך ושלא לצורך, לפתוח שיחה עם כל אותם החנוונים ומשרתיהם, להתלוצץ עמהם בקלות־ראש. ועוד עלה בו חשק: להתייצב בראש חוצות ולזרוק מטבעות, גל של מטבעות כסף וזהב, לילדי הרחוב ולשמוח בשימחתם. אולם כל זה היה למעלה מכוחותיו: בכיסו לא נמצאו אלא שילינג אחד וכמה פרוטות. התנהל איפוא גורדוייל לאט לאורך רחוב הפרטר הרחב ורב־התנועה, הציץ בידידות יתרה לתוך עיני העוברים, כאילו ביקש לבשר לכל אחד מהם בשורה טובה, והגיע בכך אל גשר־פרדיננד. הוא נתקרב אל כנופיה של בני־אדם, שהתגודדו סמוך למעקה הגשר, דחקו עצמם והביטו למטה.
- נערה צעירה - פנה אדם מסורבל ומגולח למשעי אל שכניו - לא למעלה מבת שמונה־עשרה. בעיני ראיתי, כְּשֶׁמָשׁוּהַּ.
הוא אמר זאת בטון של קורת־רוח ידועה, כאילו היה מספר, שראה בעיניו את הקיסר היפוני.
- חיה? - שאל קול דקיק.
- זאת לא! מתה כאבן.
- הדור של ימינו! - נתערבה אשה בשנות העמידה, במגבעת ישנה ומהוהה ובמלתחה בידה - עומדים כולם על ״קרש-הקפיצה״. הכל הפקר להם: או שממיתים אחרים או שממיתים את עצמם. אתמול דקר בבית שלנו גם כן שכן אחד את אשתו. בעצם היום דקר אותה! כהרף־עין היתה מתה, העלובה. לא צייצה אפילו.
גורדוייל דחק עצמו עד למעקה, שמשם אפשר היה לראות למטה, על הרציף, שני שוטרים משגיחים על הטבועה, המוטלת על הקרקע מכוסה שחורים, ואינם נותנים לקהל הסקרנים, המצטופפים במעגל סביב, להתקרב יותר מדי. למרות התשישות הפתאומית, שהציפה אותו בבת־אחת, ירד גורדוייל למטה ונדחק ועבר עד לקירבת המתה. מתחת לטלית השחורה, שלא היה בה כדי לכסות את כל הגוף, ביצבצו שער הראש, שיער ערמוני, מלובד ונטול חיים, ומקצתו של מצח כחלחל־דהה, שנדמה קשה כשַׁחם, ומן הקצה השני - חרטום של נעל שחומה, רטובה ומרופשת, שניכר היה בה, שהיתה שרויה במים ימים רבים. הנפח מתחת לטלית היה גדול, כמו של שתי גוויות, ושטח הקרקע סביב היה ספוג מים. גורדוייל לא עצר כוח לגרוע עיניו מן הגוש המכוסה שחורים. לבו פעם בעוז.
בינתיים בא קרון־המתים וטיאטא את הסקרנים לצדדין. בשעת ההרמה נחשף רגע הראש כולו של הטבועה. נראו פנים נפוחים, כעשויים גבס, עם עיניים עצומות. הלחי השמאלית היתה מצולקת במקום הגרם, אבל הבשר הקלוף לא היה שונה בצבעו משאר הפנים. החוטם נדמה לו לגורדוייל כארוך ביותר. ״לא נחוץ כלל, שיהא החוטם ארוך כל־כך״... - פילחה אותו מחשבה טפלה - ״חוטם צריך תמיד״... בו ברגע זז הקרון ממקומו ומישהו מן המצטופפים נגח אותו במרפקו בין צלעיו וגרם לו מכאוב קצר ועמום. גורדוייל נתעורר ונזכר שהשעה דחוקה לו. העיף עוד מבט על הקרקע המורטב שלפניו ועל מימי הדוֹנַאוּ החלקלקים, שהיו רצופים שמיים תכולים וקרעי עבים לבנוניות, ואחר התחיל עולה על המדרגות עם ההמון המתפזר. הרגיש עצמו בבת־אחת עייף מאוד, כאחרי עבודה גופנית מפרכת.
- לא טוב, אדון צעיר, לא טוב להיות מת ביום אביב יפה שכזה! -
פלטה לעומתו אשה זקנה וכפופה, שנמצאה מהלכת לצדו.
והיא הוסיפה מייד, כאילו היה בזה אמצעי בדוק כנגד המוות:
- אה, צריך להזדרז הביתה להכין סעודת הצהריים לבָנַי.
אבל יום האביב נפגם כבר יופיו בעיני גורדוייל. כשעיניו כבושות בקרקע וידיו נעוצות בכיסי אדרתו הפתוחה, המשיך דרכו מתוך רוח נעכרת על מדרכת האספלט שלאורך התעלה. אחרי רגעים מועטים הגיע אל קצה רחוב רוֹטֶנְטוּרְם וסר אליו. הוא עמד לפני בית־מיסחר־ספרים סמוך, קרא בלי עיון שמותיהם של כמה ספרים חדשים בחלון־הראווה, אחר הציץ על שעונו, שהראה עשר ורבע, ונכנס מתוך החלטה אל החנות.
- מה מבקש אדוני? - שאלהו בחור אדמוני במשקפי קרן שחורים.
גורדוייל ביקש לדבר עם ד״ר קרֵינדל.
הבחור נעלם בתוך מסדרון שמנגד לדלת הכניסה וחזר תיכף.
- האדון ד"ר קרינדל טרוד ברגע זה. יואיל נא אדוני להמתין קצת. כאן, בבקשה - הראה לו הבחור כיסא.
ההמתנה לא היתה כלל לפי טעמו של גורדוייל. יותר מכל היה שונא להמתין. אבל הוא רצה להיפטר מן העניין וישב איפוא על הכיסא, בהחלטה מוצקת לבלי חכות יותר מרבע שעה.
בחנות הספרים לא נמצא אותה שעה שום קונה. המשרת האדמוני היה מטפס מדי פעם על סולם, נובר בעסקנות מרובה בטורי הכרכים שבכונניות, מוריד מהם גל שלם ומניחם על השולחנות למטה. בתא־הקופה, סמוך למבוא, ישבה גיזברית צעירה וקראה. אל גורדוייל, שישב לא הרחק, לא הפנתה כל תשומת־לב. כדי לבלות זמנו התאמץ גורדוייל לקרוא מרחוק שמות הכרכים מנגדו, מעבר לשולחן הארוך והמלא ספרים, מה שעלה לו אך בקושי רב. מבחוץ הבקיעה המיה מעוממת כלשהו של תנועת הכרך. בלי כל קשר ניכר, נזכר גורדוייל לפתע בשטח הקרקע המורטב על חוף הדונאו, כפי שראהו לאחר שהרימו את הטבועה, ולבו נתכווץ בו. ישיבתו כאן נהיתה בבת־אחת מיותרת, ללא כל מטרה. הוא הניח בחיקו את מגבעתו השחומה הממועכת והתחיל מחפש בכיסיו סיגריטה, אבל לא מצא כלום. מבלי משים הפנה מבטו כלפי הגיזברית הצעירה. ״זו שקועה ראשה ורובה בספר״ - אמר לעצמו - ״מעניין לדעת, אם אפשר לבלבלה בכוח הבטה מרוכזת ולהעבירה על קריאתה״... והוא נעץ עיניו בהתרכזות בנקודה אחת שבלחיה, סמוך לאוזן. כעבור רגע אחד נעשתה הגיזברית באמת נטרדת, העבירה כף ידה על שערה הצהבהב־כהה, הגזוז מעשה־נער, מישמשה באוזנה, ולבסוף הפכה פניה כלפי גורדוייל והביטה עליו בהיסח־הדעת. בפניה היה טבוע רגע אותו ביטוי של מי שמתאמץ להעלות בזכרונו דבר־מה נשכח. אחר חזרה ונשתקעה בקריאה. מרוצה מנסיונו, התרומם גורדוייל, כמו באומץ-לב חדש, והודיע למשרת, שאין לו פנאי להמתין יותר.
המשרת הוליכו דרך מין מסדרון צר, מואר באור חשמל ומלא משני צדדיו ארגזים עד לתיקרה, והכניסו אחרי דפיקה קצרה אל לישכתו של בעל בית־מיסחר־הספרים. ד״ר קרינדל, שישב לפני שולחן־כתיבה גדול ופניו מול הפתח, נרתע ממקומו בכניסתם, כאילו הכישו נחש.
- הרי אמרתי לך, אדוני, חזור ואמור, שלא תפריעני בשעה שאני עובד!
- האדון ממתין זה כמה זמן - התנצל המשרת ורמז על גורדוייל.
אך עכשיו, דומה היה, עמד ד״ר קרינדל על מציאותו של גורדוייל. בתנופת־יד מהירה שלח את המוכר, אחר מדד את גורדוייל בסקירה קצרה ושאלו לחפצו, כשעדיין נגררת בקולו נימה של רוגזתו הקודמת.
- שמי גורדוייל - התייצב הלה יבשות - הד״ר מַרְק אַסְטל בטח כבר דיבר עם האדון אודותי.
- אה, כן! בוודאי! - הסביר מייד פניו וחשף אגב דיבור שתי שיני זהב קדמיות - ד״ר אסטל, אני זוכר היטב. ישב נא אדוני - הראה על כיסא, סמוך לשולחן־הכתיבה - אדוני רוצה איפוא לעבוד במיסחר־הספרים שלי! זה טוב מאוד! מה אומר גיתה: אהבת הספר היא סימן מובהק - וגו׳... אדוני הרי כותב בעצמו גם כן, כמדומה לי?
- לא! - קיפח לו גורדוייל את דיבורו - אין אני כותב כלום!...
- לא?! אמרו לי... נו, אין בכך כלום, כמובן. אדרבה, עוד יותר טוב... הרבה יותר טוב... קלייסט אומר: הסופרים הם תמיד... וגו׳. אדוני הרי יודע בוודאי את סוף הפסוק...
גורדוייל ישב והתבונן בפניו המפוטמות של ד״ר קרינדל, שקשה היה להכיר בהן אם הוא מדבר בכובד־ראש או בלצון. עיניו הקטנות החדות של הלז, שהיו אורבות מתחת למצח הנמוך, היו לו בלתי־נעימות ביותר. הרגשה מעיקה עלתה בו לרעיון, שיהא מוכרח לשבת בכפיפה אחת עם אותו אדם שמונה שעות רצופות, יום על יום, חצי שנה, שנה, ואולי עוד יותר. נתעוררה בו תשוקה פתאומית לירוק על כל העניין ולילך מכאן תיכף ומייד. אבל הוא נשאר במקומו. זה חצי שנה התהלך בלי מישרה; המקורות להלוואות כבר דללו. חסר היה אומץ הלב לדחות בידיים את האפשרות להשיג עבודה.
ד"ר קרינדל המשיך:
- אדוני ודאי לומד פילוסופיה. מקצוע מעניין מאוד! אני אוהב את הפילוסופיה... עשיתי גם שלושה סמסטרים... ולולא בושתי, הייתי מודה, שחטאתי אפילו פעם בחיבור ספר ״על היחס שבין קנט ושפינוזה״... אל תיבהל, הספר לא ראה אור. רק חטאת נעורים בלבד, כמובן, בלי תוצאות מזיקות... מכל מקום נשארתי נאמן לפילוסופיה עד היום. המחסן שלי הרי מכיל בעיקר ספרים פילוסופיים. תמצא אצלי אוסף עשיר במקצוע זה ותוכל להשתמש בו כרצונך.
את גורדוייל תקפה פתאום תוגה כוססת, בלי טעם ברור. מקוצר־רוח פנה אל החלון שלימינו, שנשקפו בעדו חצר לא גדולה, קרון־יד ריק עם יצולים מורדים וכותל סומא, מואר מן החצי ולמעלה חמה צהובה. כבר היה לו לא־חשוב ברגע זה, אם ישיג את המישרה אם לאו. לא ביקש אלא להיות הרחק מכאן, על כל פנים, הרחק מחדר זה, שנדמה לו, שריח עבוש נושן נודף ממנו, כאילו לא נתאוורר זה רבות בשנים, והרחק מבריה משונה זו, שמפטפטת לפניו ומביאה פסוקים בדויים, ושהוא כבר רוחש אליה איבה מפורשת, כאילו היה מכירה עידן ועידנים. בהחלטה פתאומית, להביא את העניין לידי גמר תיכף ומייד, הפך פניו אל איש-שיחו. והנה אירע לו לגורדוייל דבר מוזר מאוד: במקום פניו של ד״ר קרינדל ראה פני הגבס של הנערה הטבועה, כפי שראם לפני כן על חוף התעלה, ראה אותם בבהירות גמורה, על הלחי המצולקת ועל השיער הערמוני המלובד. צמרמורת חלפתו. הוא נתרומם וחזר וישב. הסתכל עוד פעם בעיון בפניו של ד״ר קרינדל ועכשיו מצא אותם בעינם, על החוטם הארוך והמחודד ועל הסנטר הקהה והבשרני.
- אה, תעלולי עצבים - אמר לעצמו - רק עצבים בלבד.
הפסוקים הבדויים - נזכר סמוך לכך וחיוך קלוש טס ועבר על פניו - צריך להגיש לו גם כן פסוק אחד כזה, כלשונו. והוא אמר בכובד ראש:
- כן, כן, מיסחר הספרים הוא דבר נעלה... מיצלסברג אומר: אוצרות הרוח האנושי מוצאים גואלם... וכו׳...
- הי־הי, מי אמרת, מיצלסברג? יפה אמרת, אדוני! היינו, יפה אמר מיצלסברג... ובכן - עבר לפתע אל העניין - לפי שעה עדיין לא הוחלט. כוונתי, בנוגע למישרה שאתה מבקש בבית־מיסחר־הספרים שלי. צריך להימלך עוד תחילה, אם יש צורך בעוד ״כוח״. תואיל להיכנס כעבור כמה ימים, נאמר, אחרי ארבעה־עשר יום, לפני הצהריים, ואשיבך דבר ברור.
גורדוייל נפרד ויצא. לא רצה להודות לעצמו שימחתו על התוצאות השליליות. כמו תמיד במיקרים כאלו הרגיש עצמו כמי שעמד להיות נידון למאסר וניצול. הוא זקוק למישרה והוא עשה איפוא חובתו. מה לעשות, אם מן השמיים מעכבים!... אה, אלמלא הקיבה הארורה!
היה אחרי עשר. גורדוייל חש בחיכו יבושת תפלה ואי־נעימה, שבאה לו, מן הסתם, מן הקיבה הריקה. יחד עם זה היה בו חשק עצום לעשן. חצה רחוב רוֹטֶנטוּרם ופרש לסימטה צדדית. שם עמד, הוציא מעותיו המועטות, שנשארו לו מאתמול, ומנה אותן עוד פעם, אף כי ידע היטב כמה יש לו. ״נו, שילינג אחד יספיק לסעודה פשוטה - והשאר לסיגריטות!״ נכנס וקנה סיגריטות והצית לו אחת. רגע קל היה חוכך ללכת הביתה לעבוד, אבל הוא נמלך מייד להישאר בחוץ. חס היה לאבד כלום מיום יפה שכזה. הוא מצא עצמו עובר גנוֹנִית קטנה וישב על ספסל. השעין עצמו ברחבות על המסעד והניח מגבעתו לצדו.
בסמוך ישב זקן לבוש בלואים, בעל זקן־שׂיבה דל ומוקרח, וטיפל בעשיית סיגריטה מזנבות מכורכמים ומגואלים, שהיו מונחים בחיקו על נייר־עתון מהוּה. הוא עשה מלאכתו בשקידה רבה ובמסירות כשראשו מורכן למטה, ולא הרגיש כלל בגורדוייל, המסתכל בו.
- מי יודע - נדחק ועלה בגורדוייל רעיון למראה הזקן - מי יודע אם לא אהיה גם אני יושב פעם כמותו... נא, בעצם הרי היינו הך!...
הוא הוציא סיגריטה והושיטה לזקן, באמרו בנימוס מיוחד: ״ירשה אדוני, שאציע לו אחת״.
ברגע הראשון היה הזקן כמהסס, אחר פשט ידו ונטלה. סקר אותה מכל צד בהנאה גלויה, נעצה בין שפתיו ועקרה שוב והתבונן בה שנית, אחר־כך קרע פיסת נייר מן העתון, צררה יפה וטמנה בכיס מעילו המטולא.
- רב־תודות, אדון צעיר! יגמול לך אלוהים! אשמרנה לערב, לפני השינה. בערב, כשאני שכוב, ערֵבה לי הסיגריטה ביותר.
- התאמין - הוסיף לאחר הרף־עין - הייתי פעם אצל רופא, בבית־החולים בנויהויז, זה לפני זמן רב, לפני עשר או שתים־עשרה שנה, והנה אסר עלי את העישון. סם המוות הוא בשביל האדם, אמר. רופא חכם היה. מכל בליעת־עשן, אמר, נשאר מבפנים רבב שחור כשיעור ציפורן האגודל... הראה לי את הרבב על מטפחת לבנה. באמת, בעיני ראיתי. אבל להזניח את העישון לא יכולתי. הפסקתי לחצי יום ויותר לא יכולתי.
וחזר לגלום את הסיגריטה שלו.
מן הרחוב ניטלטל לכאן שקשוק מרוחק כלשהו של הטראמים והקרונות. על המגרש הקטן שבטבור הגינה זרקו כמה נערים כדור־רגל ענקי שחום. מנגד, מאחורי האילנות, גחנה אשה בעד חלון של דיוטה עליונה וניערה סדין לבן לתוך הרחוב, כשהיא מציצה לאחר מעשה לכאן ולכאן, אם לא ראה אותה שוטר. הערמונים הזקנים נמצאו לפתע מלאים פקעים זעירים.
גורדוייל הרגיש עצמו מוסח אלפי פרסאות מטרדת הכרך ונהנה ביותר מישיבה בטלה זו. יכול היה להאריך בישיבה לאין שיעור, אלא שהרעב התחיל מציק לו, ולכן קם ללכת לבית־המרזח של המלון מטרופולין הקרוב לאכול דבר־מה.

דוד פוגל

דוד פוגל (15 במאי 1891 - 1944) היה סופר ומשורר עברי, שפעל באירופה. קובצי שיריו, סיפוריו הקצרים והרומן "חיי נישואים" הקנו לו במהלך השנים שם כאחד הסופרים ובעיקר המשוררים העבריים המרכזיים ברבע השני של המאה ה-20.

סקירות וביקורות

תגובת שרשרת מנחם פרי אתר הספריה החדשה 15/06/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
ביקורת של חגית דיץ על חיי נישואים ביקורת מאת חגית דיץ. 5.9.2008 11/11/2010 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

תגובת שרשרת מנחם פרי אתר הספריה החדשה 15/06/2011 לקריאת הסקירה המלאה >
ביקורת של חגית דיץ על חיי נישואים ביקורת מאת חגית דיץ. 5.9.2008 11/11/2010 לקריאת הסקירה המלאה >
חיי נישואים דוד פוגל

חלק ראשון: הפגישה

א

במסדרון הקיץ בשאגה ברז-המים. כהרף־עין מילא קול השאון את כל החלל סביב, חדר אל המעונות, שהיו שרויים עדיין בדמדומי שחר, ונסתנן בעד מחיצת־התנומה גם אל תוך גופו של רוּדוֹלף גוֹרְדוַייל.
יוכל היות ששאון הברז חולל בו בגורדוייל, רגע אחד לפני יקיצתו, איזה חלום חטוף אי־נעים, כי הרגשתו הראשונה, שנתבלטה בו עם הצטללות חושיו, היתה הרגשה של אי־רצון: מן־הסתם תוצאה של אותו חלום, אשר נשאר בעצמו שם, מעבר השני.
רגע שהה גורדוייל בעיניים עצומות והקשיב. אולם השקט חזר בינתיים ליושנו ושוב לא הספיק אלא לתפוס נקישת דלת, שנסגרה זה עכשיו במסדרון, לתפוס זו הנקישה במאוחר, בדרך המופשט כביכול, לאחר שהיא עצמה כבר גוועה ובטלה.
אז התהפך אל החלונות ופקח עיניו. הוא ראה שהם כבר בהירים כלשהו באור הבוקר הסמוך, מה שהגביר בו בבת־אחת את החשק לישון. וכבורח מפני סכנה, חזר והתהפך בבהילות על צדו הימני ומשך עליו את הפלומה.
למטה, ברחוב קלַיינֶה־שטַטְגוּט, נתקרב והלך אותו רגע קרון כבד, מתנהל לאיטו, שחרק בלי־חמלה והרתית את הזגוגיות כרעד־אדמה. ״קרון־פחמים מבית־הנתיבות הצפוני״ - פסק גורדוייל על ספק. אלא שעכשיו שוב לא היתה כל יכולת להירדם. החריקה נצטמצמה במוחו המדומדם בשניים־שלושה צלילים תפלים ומרגיזים, שנשנו בו בעקשנות נואלת, אף כשהקרון כבר היה מרוחק למדי, עד שנדמה לו לבסוף, שאין הם באים מן החוץ כי אם מתוך איזו זווית של הנפש עצמה. בהזדעזעות פתאומית קפץ וישב במיטה. העיף מבט בחדר הלא־גדול ונתקל בספה לימינו, מקום שיָשן חברו אוּלרִיך ופניו אל הקיר. למראה חברו המתנמנם נעשה משום־מה ער לגמרי. ומייד נדחק ועלה בו, בצירוף רגש מעיק, זכר הדרך הצפויה לו היום. ״אה, צריך יהא לילך לשם אף־על־פי־כן! אין ברירה!׳׳ אמר אל עצמו מתוך ויתור. לעת עתה עדיין היה לו פנאי והוא חזר ושכב בתקווה שיעלה בידו להתנמנם עוד מעט. אבל מחשבותיו כבר הוסיפו להתנועע מאליהן ושלא בטובתו מסביב לאותו עניין לא־נעים, וקשה היה לעצור בעדן.
החדר הלך ונתמלא בוקר מזוכך של אחד ימי האביב הראשונים. אולריך התרומם והתחיל מתלבש בעצלתיים. גורדוייל עשה עצמו כְּיָשן. לא היה בו חשק עכשיו לדבר עם מישהו. בעד עפעפיו הסגורים למחצה התחקה זמן־מה על תנועותיו המרושלות והמכניות של חברו בשעת לבישה, שמטעם־מה היו בעיניו מגוחכות, קטועות, מחוסרות כל קשר. ״יצור מגוחך הוא האדם״ - בא לידי מסקנה - ״והמגוחך שבו מתבלט ביחוד בשעה שהוא עם עצמו״...
לבסוף נעשתה השכיבה קשה לו. תיאר לעצמו את הכרך, שטוף חמה ראשונה של אביב, וביקש להיות נמצא ברחובות. בקוצר־רוח המתין שילך אולריך לעבודתו. אבל הלה, כלהכעיס, הסתובב הבוקר יותר מן הרגיל, יצא כמה פעמים אל הפרוזדור, הוציא צווארון מארון־הבגדים והחזירו מאיזה נימוק ונטל אחר תחתיו, וטיפל בניקוי בגדיו כחצי שעה.
היה כשמונה, כשהלך אולריך. גורדוייל קפץ מייד מעל המיטה וניגש אל החלון. למראה הבוקר הכחלחל של תחילת אפריל, שדחק עצמו דרך הרחוב הקטן, תקפה עליו רוח טובה ביותר. טוב היה לחיות, להתנועע, לנשום ביום שכזה. דאגותיו של גורדוייל ניטל עוקצן כְּרגע; הכל נדמה יותר קל. הוא חזר אל המיטה, שבגדיו היו סדורים לו על כיסא בקירבתה, והתחיל מתלבש במהירות.
כעבור חצי שעה היה גורדוייל מוכן והוא ירד בצעדים מאוששים מן הדיוטה השלישית. בחוץ לפתו בוקר פושר, שנדף ממנו ריח מיוחד, בלתי־מוגדר, ושהזכיר במרוחק נערות יפות שלא הגיעו עדיין לכלל בגרות. הכל היה כמחודש. המרצפת כבר היתה מזולחת והשלוליות הזעירות שבחריציה נתנדפו בסמוי והוסיפו לאוויר רעננות. הקרונות, האוטומובילים, הטרַאמים, בתי־החומה ובני־האדם גם הם - הכל הבריק בנגוהות חמה צעירה, הפיק גיל. בדרך נס נמצאו כל הנשים העוברות נאות והן נראו כמלובשות שמלות חדשות. האוֹמְנות בשביסי־הסלסלה ובסינרים הלבנים והמגוהצים דחפו לפניהן עגלות־הילדים במין התגנדרות חשאית, כאילו היו התינוקות היפים והשוחקים יוצאי ירכן. גורדוייל היה מהלך לאורך רחוב נוֹרדְבַּן ונטה אחר־כך אל רחוב פְּרַטֶר. חלונות־הראווה משכו במפגיע וחשק נמרץ נתעורר בו להיכנס אל כל חנות וחנות, לקנות דברים שונים, לצורך ושלא לצורך, לפתוח שיחה עם כל אותם החנוונים ומשרתיהם, להתלוצץ עמהם בקלות־ראש. ועוד עלה בו חשק: להתייצב בראש חוצות ולזרוק מטבעות, גל של מטבעות כסף וזהב, לילדי הרחוב ולשמוח בשימחתם. אולם כל זה היה למעלה מכוחותיו: בכיסו לא נמצאו אלא שילינג אחד וכמה פרוטות. התנהל איפוא גורדוייל לאט לאורך רחוב הפרטר הרחב ורב־התנועה, הציץ בידידות יתרה לתוך עיני העוברים, כאילו ביקש לבשר לכל אחד מהם בשורה טובה, והגיע בכך אל גשר־פרדיננד. הוא נתקרב אל כנופיה של בני־אדם, שהתגודדו סמוך למעקה הגשר, דחקו עצמם והביטו למטה.
- נערה צעירה - פנה אדם מסורבל ומגולח למשעי אל שכניו - לא למעלה מבת שמונה־עשרה. בעיני ראיתי, כְּשֶׁמָשׁוּהַּ.
הוא אמר זאת בטון של קורת־רוח ידועה, כאילו היה מספר, שראה בעיניו את הקיסר היפוני.
- חיה? - שאל קול דקיק.
- זאת לא! מתה כאבן.
- הדור של ימינו! - נתערבה אשה בשנות העמידה, במגבעת ישנה ומהוהה ובמלתחה בידה - עומדים כולם על ״קרש-הקפיצה״. הכל הפקר להם: או שממיתים אחרים או שממיתים את עצמם. אתמול דקר בבית שלנו גם כן שכן אחד את אשתו. בעצם היום דקר אותה! כהרף־עין היתה מתה, העלובה. לא צייצה אפילו.
גורדוייל דחק עצמו עד למעקה, שמשם אפשר היה לראות למטה, על הרציף, שני שוטרים משגיחים על הטבועה, המוטלת על הקרקע מכוסה שחורים, ואינם נותנים לקהל הסקרנים, המצטופפים במעגל סביב, להתקרב יותר מדי. למרות התשישות הפתאומית, שהציפה אותו בבת־אחת, ירד גורדוייל למטה ונדחק ועבר עד לקירבת המתה. מתחת לטלית השחורה, שלא היה בה כדי לכסות את כל הגוף, ביצבצו שער הראש, שיער ערמוני, מלובד ונטול חיים, ומקצתו של מצח כחלחל־דהה, שנדמה קשה כשַׁחם, ומן הקצה השני - חרטום של נעל שחומה, רטובה ומרופשת, שניכר היה בה, שהיתה שרויה במים ימים רבים. הנפח מתחת לטלית היה גדול, כמו של שתי גוויות, ושטח הקרקע סביב היה ספוג מים. גורדוייל לא עצר כוח לגרוע עיניו מן הגוש המכוסה שחורים. לבו פעם בעוז.
בינתיים בא קרון־המתים וטיאטא את הסקרנים לצדדין. בשעת ההרמה נחשף רגע הראש כולו של הטבועה. נראו פנים נפוחים, כעשויים גבס, עם עיניים עצומות. הלחי השמאלית היתה מצולקת במקום הגרם, אבל הבשר הקלוף לא היה שונה בצבעו משאר הפנים. החוטם נדמה לו לגורדוייל כארוך ביותר. ״לא נחוץ כלל, שיהא החוטם ארוך כל־כך״... - פילחה אותו מחשבה טפלה - ״חוטם צריך תמיד״... בו ברגע זז הקרון ממקומו ומישהו מן המצטופפים נגח אותו במרפקו בין צלעיו וגרם לו מכאוב קצר ועמום. גורדוייל נתעורר ונזכר שהשעה דחוקה לו. העיף עוד מבט על הקרקע המורטב שלפניו ועל מימי הדוֹנַאוּ החלקלקים, שהיו רצופים שמיים תכולים וקרעי עבים לבנוניות, ואחר התחיל עולה על המדרגות עם ההמון המתפזר. הרגיש עצמו בבת־אחת עייף מאוד, כאחרי עבודה גופנית מפרכת.
- לא טוב, אדון צעיר, לא טוב להיות מת ביום אביב יפה שכזה! -
פלטה לעומתו אשה זקנה וכפופה, שנמצאה מהלכת לצדו.
והיא הוסיפה מייד, כאילו היה בזה אמצעי בדוק כנגד המוות:
- אה, צריך להזדרז הביתה להכין סעודת הצהריים לבָנַי.
אבל יום האביב נפגם כבר יופיו בעיני גורדוייל. כשעיניו כבושות בקרקע וידיו נעוצות בכיסי אדרתו הפתוחה, המשיך דרכו מתוך רוח נעכרת על מדרכת האספלט שלאורך התעלה. אחרי רגעים מועטים הגיע אל קצה רחוב רוֹטֶנְטוּרְם וסר אליו. הוא עמד לפני בית־מיסחר־ספרים סמוך, קרא בלי עיון שמותיהם של כמה ספרים חדשים בחלון־הראווה, אחר הציץ על שעונו, שהראה עשר ורבע, ונכנס מתוך החלטה אל החנות.
- מה מבקש אדוני? - שאלהו בחור אדמוני במשקפי קרן שחורים.
גורדוייל ביקש לדבר עם ד״ר קרֵינדל.
הבחור נעלם בתוך מסדרון שמנגד לדלת הכניסה וחזר תיכף.
- האדון ד"ר קרינדל טרוד ברגע זה. יואיל נא אדוני להמתין קצת. כאן, בבקשה - הראה לו הבחור כיסא.
ההמתנה לא היתה כלל לפי טעמו של גורדוייל. יותר מכל היה שונא להמתין. אבל הוא רצה להיפטר מן העניין וישב איפוא על הכיסא, בהחלטה מוצקת לבלי חכות יותר מרבע שעה.
בחנות הספרים לא נמצא אותה שעה שום קונה. המשרת האדמוני היה מטפס מדי פעם על סולם, נובר בעסקנות מרובה בטורי הכרכים שבכונניות, מוריד מהם גל שלם ומניחם על השולחנות למטה. בתא־הקופה, סמוך למבוא, ישבה גיזברית צעירה וקראה. אל גורדוייל, שישב לא הרחק, לא הפנתה כל תשומת־לב. כדי לבלות זמנו התאמץ גורדוייל לקרוא מרחוק שמות הכרכים מנגדו, מעבר לשולחן הארוך והמלא ספרים, מה שעלה לו אך בקושי רב. מבחוץ הבקיעה המיה מעוממת כלשהו של תנועת הכרך. בלי כל קשר ניכר, נזכר גורדוייל לפתע בשטח הקרקע המורטב על חוף הדונאו, כפי שראהו לאחר שהרימו את הטבועה, ולבו נתכווץ בו. ישיבתו כאן נהיתה בבת־אחת מיותרת, ללא כל מטרה. הוא הניח בחיקו את מגבעתו השחומה הממועכת והתחיל מחפש בכיסיו סיגריטה, אבל לא מצא כלום. מבלי משים הפנה מבטו כלפי הגיזברית הצעירה. ״זו שקועה ראשה ורובה בספר״ - אמר לעצמו - ״מעניין לדעת, אם אפשר לבלבלה בכוח הבטה מרוכזת ולהעבירה על קריאתה״... והוא נעץ עיניו בהתרכזות בנקודה אחת שבלחיה, סמוך לאוזן. כעבור רגע אחד נעשתה הגיזברית באמת נטרדת, העבירה כף ידה על שערה הצהבהב־כהה, הגזוז מעשה־נער, מישמשה באוזנה, ולבסוף הפכה פניה כלפי גורדוייל והביטה עליו בהיסח־הדעת. בפניה היה טבוע רגע אותו ביטוי של מי שמתאמץ להעלות בזכרונו דבר־מה נשכח. אחר חזרה ונשתקעה בקריאה. מרוצה מנסיונו, התרומם גורדוייל, כמו באומץ-לב חדש, והודיע למשרת, שאין לו פנאי להמתין יותר.
המשרת הוליכו דרך מין מסדרון צר, מואר באור חשמל ומלא משני צדדיו ארגזים עד לתיקרה, והכניסו אחרי דפיקה קצרה אל לישכתו של בעל בית־מיסחר־הספרים. ד״ר קרינדל, שישב לפני שולחן־כתיבה גדול ופניו מול הפתח, נרתע ממקומו בכניסתם, כאילו הכישו נחש.
- הרי אמרתי לך, אדוני, חזור ואמור, שלא תפריעני בשעה שאני עובד!
- האדון ממתין זה כמה זמן - התנצל המשרת ורמז על גורדוייל.
אך עכשיו, דומה היה, עמד ד״ר קרינדל על מציאותו של גורדוייל. בתנופת־יד מהירה שלח את המוכר, אחר מדד את גורדוייל בסקירה קצרה ושאלו לחפצו, כשעדיין נגררת בקולו נימה של רוגזתו הקודמת.
- שמי גורדוייל - התייצב הלה יבשות - הד״ר מַרְק אַסְטל בטח כבר דיבר עם האדון אודותי.
- אה, כן! בוודאי! - הסביר מייד פניו וחשף אגב דיבור שתי שיני זהב קדמיות - ד״ר אסטל, אני זוכר היטב. ישב נא אדוני - הראה על כיסא, סמוך לשולחן־הכתיבה - אדוני רוצה איפוא לעבוד במיסחר־הספרים שלי! זה טוב מאוד! מה אומר גיתה: אהבת הספר היא סימן מובהק - וגו׳... אדוני הרי כותב בעצמו גם כן, כמדומה לי?
- לא! - קיפח לו גורדוייל את דיבורו - אין אני כותב כלום!...
- לא?! אמרו לי... נו, אין בכך כלום, כמובן. אדרבה, עוד יותר טוב... הרבה יותר טוב... קלייסט אומר: הסופרים הם תמיד... וגו׳. אדוני הרי יודע בוודאי את סוף הפסוק...
גורדוייל ישב והתבונן בפניו המפוטמות של ד״ר קרינדל, שקשה היה להכיר בהן אם הוא מדבר בכובד־ראש או בלצון. עיניו הקטנות החדות של הלז, שהיו אורבות מתחת למצח הנמוך, היו לו בלתי־נעימות ביותר. הרגשה מעיקה עלתה בו לרעיון, שיהא מוכרח לשבת בכפיפה אחת עם אותו אדם שמונה שעות רצופות, יום על יום, חצי שנה, שנה, ואולי עוד יותר. נתעוררה בו תשוקה פתאומית לירוק על כל העניין ולילך מכאן תיכף ומייד. אבל הוא נשאר במקומו. זה חצי שנה התהלך בלי מישרה; המקורות להלוואות כבר דללו. חסר היה אומץ הלב לדחות בידיים את האפשרות להשיג עבודה.
ד"ר קרינדל המשיך:
- אדוני ודאי לומד פילוסופיה. מקצוע מעניין מאוד! אני אוהב את הפילוסופיה... עשיתי גם שלושה סמסטרים... ולולא בושתי, הייתי מודה, שחטאתי אפילו פעם בחיבור ספר ״על היחס שבין קנט ושפינוזה״... אל תיבהל, הספר לא ראה אור. רק חטאת נעורים בלבד, כמובן, בלי תוצאות מזיקות... מכל מקום נשארתי נאמן לפילוסופיה עד היום. המחסן שלי הרי מכיל בעיקר ספרים פילוסופיים. תמצא אצלי אוסף עשיר במקצוע זה ותוכל להשתמש בו כרצונך.
את גורדוייל תקפה פתאום תוגה כוססת, בלי טעם ברור. מקוצר־רוח פנה אל החלון שלימינו, שנשקפו בעדו חצר לא גדולה, קרון־יד ריק עם יצולים מורדים וכותל סומא, מואר מן החצי ולמעלה חמה צהובה. כבר היה לו לא־חשוב ברגע זה, אם ישיג את המישרה אם לאו. לא ביקש אלא להיות הרחק מכאן, על כל פנים, הרחק מחדר זה, שנדמה לו, שריח עבוש נושן נודף ממנו, כאילו לא נתאוורר זה רבות בשנים, והרחק מבריה משונה זו, שמפטפטת לפניו ומביאה פסוקים בדויים, ושהוא כבר רוחש אליה איבה מפורשת, כאילו היה מכירה עידן ועידנים. בהחלטה פתאומית, להביא את העניין לידי גמר תיכף ומייד, הפך פניו אל איש-שיחו. והנה אירע לו לגורדוייל דבר מוזר מאוד: במקום פניו של ד״ר קרינדל ראה פני הגבס של הנערה הטבועה, כפי שראם לפני כן על חוף התעלה, ראה אותם בבהירות גמורה, על הלחי המצולקת ועל השיער הערמוני המלובד. צמרמורת חלפתו. הוא נתרומם וחזר וישב. הסתכל עוד פעם בעיון בפניו של ד״ר קרינדל ועכשיו מצא אותם בעינם, על החוטם הארוך והמחודד ועל הסנטר הקהה והבשרני.
- אה, תעלולי עצבים - אמר לעצמו - רק עצבים בלבד.
הפסוקים הבדויים - נזכר סמוך לכך וחיוך קלוש טס ועבר על פניו - צריך להגיש לו גם כן פסוק אחד כזה, כלשונו. והוא אמר בכובד ראש:
- כן, כן, מיסחר הספרים הוא דבר נעלה... מיצלסברג אומר: אוצרות הרוח האנושי מוצאים גואלם... וכו׳...
- הי־הי, מי אמרת, מיצלסברג? יפה אמרת, אדוני! היינו, יפה אמר מיצלסברג... ובכן - עבר לפתע אל העניין - לפי שעה עדיין לא הוחלט. כוונתי, בנוגע למישרה שאתה מבקש בבית־מיסחר־הספרים שלי. צריך להימלך עוד תחילה, אם יש צורך בעוד ״כוח״. תואיל להיכנס כעבור כמה ימים, נאמר, אחרי ארבעה־עשר יום, לפני הצהריים, ואשיבך דבר ברור.
גורדוייל נפרד ויצא. לא רצה להודות לעצמו שימחתו על התוצאות השליליות. כמו תמיד במיקרים כאלו הרגיש עצמו כמי שעמד להיות נידון למאסר וניצול. הוא זקוק למישרה והוא עשה איפוא חובתו. מה לעשות, אם מן השמיים מעכבים!... אה, אלמלא הקיבה הארורה!
היה אחרי עשר. גורדוייל חש בחיכו יבושת תפלה ואי־נעימה, שבאה לו, מן הסתם, מן הקיבה הריקה. יחד עם זה היה בו חשק עצום לעשן. חצה רחוב רוֹטֶנטוּרם ופרש לסימטה צדדית. שם עמד, הוציא מעותיו המועטות, שנשארו לו מאתמול, ומנה אותן עוד פעם, אף כי ידע היטב כמה יש לו. ״נו, שילינג אחד יספיק לסעודה פשוטה - והשאר לסיגריטות!״ נכנס וקנה סיגריטות והצית לו אחת. רגע קל היה חוכך ללכת הביתה לעבוד, אבל הוא נמלך מייד להישאר בחוץ. חס היה לאבד כלום מיום יפה שכזה. הוא מצא עצמו עובר גנוֹנִית קטנה וישב על ספסל. השעין עצמו ברחבות על המסעד והניח מגבעתו לצדו.
בסמוך ישב זקן לבוש בלואים, בעל זקן־שׂיבה דל ומוקרח, וטיפל בעשיית סיגריטה מזנבות מכורכמים ומגואלים, שהיו מונחים בחיקו על נייר־עתון מהוּה. הוא עשה מלאכתו בשקידה רבה ובמסירות כשראשו מורכן למטה, ולא הרגיש כלל בגורדוייל, המסתכל בו.
- מי יודע - נדחק ועלה בגורדוייל רעיון למראה הזקן - מי יודע אם לא אהיה גם אני יושב פעם כמותו... נא, בעצם הרי היינו הך!...
הוא הוציא סיגריטה והושיטה לזקן, באמרו בנימוס מיוחד: ״ירשה אדוני, שאציע לו אחת״.
ברגע הראשון היה הזקן כמהסס, אחר פשט ידו ונטלה. סקר אותה מכל צד בהנאה גלויה, נעצה בין שפתיו ועקרה שוב והתבונן בה שנית, אחר־כך קרע פיסת נייר מן העתון, צררה יפה וטמנה בכיס מעילו המטולא.
- רב־תודות, אדון צעיר! יגמול לך אלוהים! אשמרנה לערב, לפני השינה. בערב, כשאני שכוב, ערֵבה לי הסיגריטה ביותר.
- התאמין - הוסיף לאחר הרף־עין - הייתי פעם אצל רופא, בבית־החולים בנויהויז, זה לפני זמן רב, לפני עשר או שתים־עשרה שנה, והנה אסר עלי את העישון. סם המוות הוא בשביל האדם, אמר. רופא חכם היה. מכל בליעת־עשן, אמר, נשאר מבפנים רבב שחור כשיעור ציפורן האגודל... הראה לי את הרבב על מטפחת לבנה. באמת, בעיני ראיתי. אבל להזניח את העישון לא יכולתי. הפסקתי לחצי יום ויותר לא יכולתי.
וחזר לגלום את הסיגריטה שלו.
מן הרחוב ניטלטל לכאן שקשוק מרוחק כלשהו של הטראמים והקרונות. על המגרש הקטן שבטבור הגינה זרקו כמה נערים כדור־רגל ענקי שחום. מנגד, מאחורי האילנות, גחנה אשה בעד חלון של דיוטה עליונה וניערה סדין לבן לתוך הרחוב, כשהיא מציצה לאחר מעשה לכאן ולכאן, אם לא ראה אותה שוטר. הערמונים הזקנים נמצאו לפתע מלאים פקעים זעירים.
גורדוייל הרגיש עצמו מוסח אלפי פרסאות מטרדת הכרך ונהנה ביותר מישיבה בטלה זו. יכול היה להאריך בישיבה לאין שיעור, אלא שהרעב התחיל מציק לו, ולכן קם ללכת לבית־המרזח של המלון מטרופולין הקרוב לאכול דבר־מה.