פרולוג
מהמרפסת אני אוהב לצפות בדרך שמובילה לבית הקברות, הכביש שלרגלי הגלבוע שמתחיל פחות או יותר בגן היפאני של חפצי־בה, מגיע לבית הקברות של בית אלפא ויורד לשער של בית אלפא ומשם לכביש הראשי. בבית הקברות בבית אלפא קבורים, בין השאר, טל בני, שנהרג בתאונת דרכים כשהיה בן שמונה, ואמא שלי אשר נפטרה בגיל 96 בירושלים. והרבה חברי קיבוץ. אני מכיר יותר חברים שנפטרו ונמצאים היום בבית הקברות מחברים שחיים כיום בקיבוץ. ככה זה כשמזדקנים.
מרס 2017. אני במרפסת, המחשב הנייד מונח על השולחן. בפעם המי יודע כמה עברתי על הקובץ, רשימות שכתבתי בארבע־חמש השנים האחרונות. אני ממשיך להתלבט, האם להשאיר את זה במחשב? פעם אמרו במגירה, היום במחשב, מתקדם יותר "בענן". עננים עפים ברוח, עננים משנים צורה, עננים הופכים לגשם, עננים נעלמים.
אני מתלבט אבל החלטתי כבר מזמן: יהיה ספר. הסיפור שלי אחרי גיל העבודה, אחרי הקריירה, אחרי הימים הארוכים שבהם לא הייתי בבית, אחרי הישיבות, השיחות, ההחלטות, הנסיעות, אחרי התעסוקה, ה ע ב ו ד ה.
צילום לא חד ולא מדויק שלי בשנים האחרונות, "סלפי". אתה מחזיק את הטלפון במרחק אמה ממך, עושה "פוקוס" ולוחץ. כל הפעולה מתבצעת בידיים לא יציבות. התמונה לא מדויקת, אבל תמונה.
רחל כתבה: "רק על עצמי לספר ידעתי..." גם ההמשך מתאים, אבל זקן, לא הכי בריא, בטח לא הכי חולה. בין המחלות משחק בבית ב"חמש אבנים", לא באבנים במכתבים. כך גיליתי לפני שבע־שמונה שנים שוולטר הירש הוא לא האבא הביולוגי שלי.
אני חוזר לילדותי, לנעורי, לבית ברחוב עזה בירושלים, למשפחה, ולטר, אילזה, תומי ויובל, ליחסים המרתקים בין לכאורה הורים וילדים.
ההרחקה שלי מהבית בגיל עשר. העובדה שאין להתכחש לה, ששני האחים שלי לא עוסקים בנוסטלגיה משפחתית, ואילו דווקא אני, שנשלחתי לקיבוץ כ"ילד חוץ", לא מרפה ממנה. ההתעסקות הכמעט אובססיבית שלי במכתבי אהבה שנשלחו לאמא, הנאמנות המוחלטת שלי לאמא.
אז מה יש כאן? רשימות שכתבתי לעצמי לפני ארבע־חמש שנים כאשר חשבתי שהזמן אוזל, ערימת מכתבים שהתמקדתי בה במקום בערימה אחרת. רוצה להגיד, משום מה הנחתי שגורלי, אשר נקבע באותן שנים (לאו דווקא לרעה), מושפע באופן ישיר ממה שקורה בין אמא לחבריה.
תחושתי, אני לא יכול להוכיח שהיא נכונה, שהסיפור שלנו, של משפחת הירש, ההתנהגויות של השחקנים הראשיים בסיפור אמא ואבא, הסיפור הזה לא היה קורה, כשם שקרה, אלמלא היינו "יקים" מברלין במחצית הראשונה של המאה העשרים. "השבט" היהודי הזה של יוצאי גרמניה, של בין שתי מלחמות, של נפילת הקיסרות, של רפובליקת ויימאר, הבורגני, האינטלקטואלי, היו לו מאפיינים שהיה אפשר לזהות אותם בשכונת רחביה בירושלים בסוף המנדט ובשנים הראשונות של מדינת ישראל.
הקצוות מתחברים אצלי, ילדות ונעורים, עם פרישה מעבודה, זיקנה, גמלאות, מחלות, התעסקות עם עצמי. אני מוצא את עצמי טרוד במה שקורה לי עכשיו ועוסק במה שהיה כשהייתי ילד או נער. המכתבים שאמא הותירה הם הגשר לעבר. המכתב שאני מחזיק ברגע זה נכתב ביוני 1945. כלומר, הנייר, האותיות, הדיו, המילים, הכל וכל מה שבתוכו נוצר לפני 72 שנה. המילה הביעה את מה שחש הכותב שהוא רוצה לכתוב. אני הייתי אז בדרכי לבית אלפא, קיבוץ צעיר בן 24 שנים (כיום בן 96). מה שאני כותב על עצמי באותו זמן עבר את מסננות הזיכרון וההתאמה, בניגוד למילה הכתובה במכתב שהיא מקור.
העבר הרחוק מתחבר אלי ומעסיק אותי היום יותר מהשנים שבהן הייתי אב למשפחה, חבר, עובד, חקלאי, מורה, מחנך, מנהל, מנכ"ל וכל כיוצא באלה. אני "חופר" בילדות, בנעורים, בהתבגרות, מדלג על התקופה המשמעותית ונוחת בהווה, בשנים האחרונות על מדרון הגלבוע.
אלו הרשימות:
