סדקים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • הוצאה: עולם חדש
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 256 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 16 דק'

עמי באלין

בן־עמי באלין, רופא וסופר, נולד בקבוצת חניתה להוריו, חיים (קורט) ותמר באלין, יוצאי אוסטריה, בכ״ד באלול תש״ח, 28 בספטמבר 1948. למד רפואה באוניברסיטת בולוניה (איטליה) ובוגר בית-הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. מומחה ברפואת ילדים, המטולוגיה והמטולוגיה ילדים. היה ראש החוג לרפואת ילדים בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב.

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/4v6jwjpd

תקציר

סוד גדול מרחף מעל רות, דן ויותם – שלושה אחים הנמצאים רגע לפני פטירת אביהם. שקיעתו של האב מעוררת בקרבם סערות ישנות וחדשות, ונוגעת במעמקי השאלות הבסיסיות ביותר של האדם ביחס לעצמו, לעולמו, ולמשפחתו.
 
בראייה חודרת, כנה וחפה מהתחסדות, מעמיק עמי באלין אל נבכי נפשם של גיבוריו. כתיבתו מבקשת ללכוד את הרגעים עצמם, את החוויות, את נקודות המבט, שמהן מבקשים כולנו להימלט, על אף שידוע לנו מראש שלעולם לא באמת נצליח.
 
סדקים מעלה שאלות נוקבות על עצם הדימוי של משפחה כדבר חם ותומך, ועל המחיר שמשלם מי שמתמסר לה ללא תנאי לעומת זה המתנכר אליה.
 
פרופסור עמי באלין, רופא ילדים והמטולוג, נולד ב-1948 בקיבוץ חניתה. את עבודתו הרפואית הוא משלב בעשייה אמנותית: פיסול, ציור וכתיבה. סדקים הוא ספרו השלישי. קדמו לו בריאות הילד (שלגי 1994), ספר הדרכה להורים וילדים, והחיות ירדו מהפיג'מה בלילה (בין השורות 2010), ספר שירים לילדים ונוער.

פרק ראשון

א
 
 
"היום מלאו שלושים לפטירתו של המנוח," פתח עורך הדין את דבריו, "על־פי בקשתו אקריא בפניכם עתה את צוואתו." בחדר האורחים בבית צמוד קרקע ישן ברמת גן השתרר שקט מוחלט. מאזין מבעד לדלת היה מתקשה לנחש שבאותו זמן מרוכזים בחדר שלושת ילדיו של המנוח, בני זוגם, תשעת נכדיו, בני זוגם וכן שמונה מהנינים. "ובכן," אמר המשפטן, השתעל שיעול קצר, סידר את עניבתו הכחולה, פתח את מעטפת הנייר החומה והוציא את דפי הנייר המקופלים. עיני כולם ננעצו בפרקליט השדוף בעל משקפי הראייה העקומים.
 
 
ב
 
 
חודש וחצי קודם לכן. ד"ר גבע עיין בתוצאות בדיקת הדם של אדם מבוגר, חסון, לבוש מכנסי חאקי ארוכים, שישב מולו. עד לאחרונה היה בריא לחלוטין. הילדים בשכונה קראו לו "סבא כל־יכול". בשבועות האחרונים התקשה להגיע לסופרמרקט המקומי וגם נרדם מוקדם מהרגיל בערבים. רות, בתו הבכורה, הצליחה לקחת אותו לרופא המשפחה לאחר מסע שכנועים ארוך. "אני אוהב רופאים כשהם מטפלים במישהו אחר," אמר תמיד בהומור היבש שאפיין אותו. מין גבריות שכמו סירבה להכיר בשום אפשרות של חולשה.
"בן כמה אדוני?" התעניין הרופא.
"סליחה?" הוא היטה ראשו לעבר הרופא.
"הוא לא שומע טוב," הסבירה בתו.
"בן כמה אדוני?" חזר ד"ר גבע על שאלתו, הפעם בקול רם ובתנועות פה איטיות ומודגשות.
"87," ענה ביובש תוך שהוא מסיר מראשו את כובע הלבד הכהה ומניחו באיטיות על השולחן.
"היכן נולדת?"
"פולניה," ענה ותופף בקוצר רוח על פינת השולחן.
"ומתי עלית?"
"1935. בהתחלה פלורנטין, אחר כך, ב-1945, עברנו לקריית שלום. הרופא מכיר את פלורנטין?"
יצחק הביט בבתו. היא חייכה לעברו והניחה את ידה על ידו המתופפת.
הרופא שתק. קולות תקתוקו על מקלדת המחשב מילאו את החדר.
"הייתה לי נגרייה בהרצל," המשיך, שוב מביט ברות. "כל החיים עבדתי בנגרייה ולא הייתי חולה אף פעם," את המשפט האחרון אמר במין גאווה, אבל גם בתקווה, כאילו ההיסטוריה הרפואית הטובה שלו תציל אותו מהסכנה המרחפת מעליו עכשיו בחדרו הקטן, הצפוף כל כך, של הרופא.
"אף פעם לא היה חולה, ברוך השם," חיזקה רות את דבריו, כאילו רצתה להשפיע על אבחון מחלתו של אביה.
"יש לי בן, פרופסור בקנדה, ועוד בן, איש עסקים."
רות תלתה מבט שואל באביה.
"וזו בתך... נכון?"
"כן, כן, בוודאי," פלט כדבר מובן מאליו.
"תראו, ספירת הדם איננה טובה," פתח הרופא, מנסה לגשת לנושא בזהירות ובהדרגה, בוחן את תגובתם.
"מה זאת אומרת לא טובה?" הזדרזה רות לשאול בעוד ידו של יצחק חזרה לתופף על קצה השולחן.
"יש חשש למחלת דם רצינית..." התקדם הרופא צעד נוסף.
"מה זאת אומרת, דוקטור?" שאל יצחק שנשמע עייף, קצר רוח, כמעט מתחנן.
"זה לא דלקת ולא זיהום..." ניסה ד"ר גבע להבהיר בצורה אחרת, פחות ישירה. מניסיונו ידע שיש לתכנן היטב איך לבשר לבני המשפחה בשורה קשה. צריך לדבר ברמזים ולהתקדם לפי היכולת הרגשית והאינטלקטואלית של החולה ושל בני משפחתו. אם החולה מסוגל להבין ולעכל את הנאמר, אפשר להגיע די מהר לאבחנה. במקרה אחר חייבים לדבר בצורה עקיפה ואולי גם לדחות את מסירת האבחנה. חשוב, בכל מקרה, לומר את האבחנה המדויקת, את השם המלא. החולה חייב לדעת ממה הוא סובל. אבל גם חשוב תמיד לזכור שהרופא אינו מהנדס או עורך דין. במקצוע הזה שבחר, הרפואה, לפעמים זה עניין של חיים ומוות.
"יש חשש למחלה ממאירה בדם," אמר ד"ר גבע בלי לבטא את המילה המפחידה.
"מה זה? סרטן?"
שתיקה השתררה בחדר. ד"ר גבע נעץ את מבטו במסך המחשב. רות ואביה אחזו ידיים בחוזקה.
"דבר בבקשה," אמר יצחק.
"כדי להיות משוכנעים באבחנה עלינו לבצע בדיקה של מֵח העצמות," השיב־לא־השיב הרופא.
"מה זה מֵח העצמות?" חקר יצחק, מנסה לאסוף כל פיסת מידע שתחזיר לו את אחיזתו במציאות.
"מח העצמות הוא בית החרושת של כל תאי הדם," הסביר הרופא בטון יבשושי, "אם יש בעיה, נזהה אותה שם. אנחנו לוקחים דוגמה של מח העצמות מהעצם שבגב או מזו שבמרכז החזה," המשיך תוך שהוא מצביע על האיברים האלה בגופו הוא.
"מה הפרוצדורה?" שאלה רות. ד"ר גבע חשב לעצמו שיש משהו מוזר באופן שבו היא מחזיקה את ידו של אביה, נאחזת בו.
"אנחנו מרדימים את המקום, כך שאביך לא ירגיש כמעט את הדקירה."
שוב השתררה דממה בחדר. יצחק ורות שתקו. יצחק השעין את ראשו על כף יד ימין, שמרפקה היה מונח על השולחן. ספק חשב על מה ששמע עתה מהרופא, ספק המתין לבאות. הרופא בחן את תגובתם. רות הביטה באביה. לפתע נראה לה האב — "סבא כול־יכול" — חסר אונים, חסר ישע, ללא שליטה במצב. תמיד הייתה מביטה עליו בגאווה, כעל מי שידע להתגבר על כל מכשול ויביא אותה לחוף מבטחים. עכשיו נראה שפוף ומדוכא.
בשבריר שנייה חלפו לנגד עיניה מראות ותמונות נושנות: אביה בנגרייה, ניצב במלוא אונו ליד המנסרה ומוציא מתחת ידיו לוחות עץ ישרים, חלקים ויפים. אביה מטייל איתה ועם אחיה בשבת אחר הצהריים, צועק לעברם שלא ירוצו רחוק מדי, שיעצרו לפני מעבר החצייה. והנה הוא מוליך אותה אל מתחת לחופה, בחליפה החומה הנצחית שלו, לקול תרועת המוזמנים.
"מתי עושים את הבדיקה?" התעשת האב.

עמי באלין

בן־עמי באלין, רופא וסופר, נולד בקבוצת חניתה להוריו, חיים (קורט) ותמר באלין, יוצאי אוסטריה, בכ״ד באלול תש״ח, 28 בספטמבר 1948. למד רפואה באוניברסיטת בולוניה (איטליה) ובוגר בית-הספר לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. מומחה ברפואת ילדים, המטולוגיה והמטולוגיה ילדים. היה ראש החוג לרפואת ילדים בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב.

מקור: לקסיקון הספרות העברית החדשה
https://tinyurl.com/4v6jwjpd

עוד על הספר

  • הוצאה: עולם חדש
  • תאריך הוצאה: פברואר 2018
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 256 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 16 דק'
סדקים עמי באלין
א
 
 
"היום מלאו שלושים לפטירתו של המנוח," פתח עורך הדין את דבריו, "על־פי בקשתו אקריא בפניכם עתה את צוואתו." בחדר האורחים בבית צמוד קרקע ישן ברמת גן השתרר שקט מוחלט. מאזין מבעד לדלת היה מתקשה לנחש שבאותו זמן מרוכזים בחדר שלושת ילדיו של המנוח, בני זוגם, תשעת נכדיו, בני זוגם וכן שמונה מהנינים. "ובכן," אמר המשפטן, השתעל שיעול קצר, סידר את עניבתו הכחולה, פתח את מעטפת הנייר החומה והוציא את דפי הנייר המקופלים. עיני כולם ננעצו בפרקליט השדוף בעל משקפי הראייה העקומים.
 
 
ב
 
 
חודש וחצי קודם לכן. ד"ר גבע עיין בתוצאות בדיקת הדם של אדם מבוגר, חסון, לבוש מכנסי חאקי ארוכים, שישב מולו. עד לאחרונה היה בריא לחלוטין. הילדים בשכונה קראו לו "סבא כל־יכול". בשבועות האחרונים התקשה להגיע לסופרמרקט המקומי וגם נרדם מוקדם מהרגיל בערבים. רות, בתו הבכורה, הצליחה לקחת אותו לרופא המשפחה לאחר מסע שכנועים ארוך. "אני אוהב רופאים כשהם מטפלים במישהו אחר," אמר תמיד בהומור היבש שאפיין אותו. מין גבריות שכמו סירבה להכיר בשום אפשרות של חולשה.
"בן כמה אדוני?" התעניין הרופא.
"סליחה?" הוא היטה ראשו לעבר הרופא.
"הוא לא שומע טוב," הסבירה בתו.
"בן כמה אדוני?" חזר ד"ר גבע על שאלתו, הפעם בקול רם ובתנועות פה איטיות ומודגשות.
"87," ענה ביובש תוך שהוא מסיר מראשו את כובע הלבד הכהה ומניחו באיטיות על השולחן.
"היכן נולדת?"
"פולניה," ענה ותופף בקוצר רוח על פינת השולחן.
"ומתי עלית?"
"1935. בהתחלה פלורנטין, אחר כך, ב-1945, עברנו לקריית שלום. הרופא מכיר את פלורנטין?"
יצחק הביט בבתו. היא חייכה לעברו והניחה את ידה על ידו המתופפת.
הרופא שתק. קולות תקתוקו על מקלדת המחשב מילאו את החדר.
"הייתה לי נגרייה בהרצל," המשיך, שוב מביט ברות. "כל החיים עבדתי בנגרייה ולא הייתי חולה אף פעם," את המשפט האחרון אמר במין גאווה, אבל גם בתקווה, כאילו ההיסטוריה הרפואית הטובה שלו תציל אותו מהסכנה המרחפת מעליו עכשיו בחדרו הקטן, הצפוף כל כך, של הרופא.
"אף פעם לא היה חולה, ברוך השם," חיזקה רות את דבריו, כאילו רצתה להשפיע על אבחון מחלתו של אביה.
"יש לי בן, פרופסור בקנדה, ועוד בן, איש עסקים."
רות תלתה מבט שואל באביה.
"וזו בתך... נכון?"
"כן, כן, בוודאי," פלט כדבר מובן מאליו.
"תראו, ספירת הדם איננה טובה," פתח הרופא, מנסה לגשת לנושא בזהירות ובהדרגה, בוחן את תגובתם.
"מה זאת אומרת לא טובה?" הזדרזה רות לשאול בעוד ידו של יצחק חזרה לתופף על קצה השולחן.
"יש חשש למחלת דם רצינית..." התקדם הרופא צעד נוסף.
"מה זאת אומרת, דוקטור?" שאל יצחק שנשמע עייף, קצר רוח, כמעט מתחנן.
"זה לא דלקת ולא זיהום..." ניסה ד"ר גבע להבהיר בצורה אחרת, פחות ישירה. מניסיונו ידע שיש לתכנן היטב איך לבשר לבני המשפחה בשורה קשה. צריך לדבר ברמזים ולהתקדם לפי היכולת הרגשית והאינטלקטואלית של החולה ושל בני משפחתו. אם החולה מסוגל להבין ולעכל את הנאמר, אפשר להגיע די מהר לאבחנה. במקרה אחר חייבים לדבר בצורה עקיפה ואולי גם לדחות את מסירת האבחנה. חשוב, בכל מקרה, לומר את האבחנה המדויקת, את השם המלא. החולה חייב לדעת ממה הוא סובל. אבל גם חשוב תמיד לזכור שהרופא אינו מהנדס או עורך דין. במקצוע הזה שבחר, הרפואה, לפעמים זה עניין של חיים ומוות.
"יש חשש למחלה ממאירה בדם," אמר ד"ר גבע בלי לבטא את המילה המפחידה.
"מה זה? סרטן?"
שתיקה השתררה בחדר. ד"ר גבע נעץ את מבטו במסך המחשב. רות ואביה אחזו ידיים בחוזקה.
"דבר בבקשה," אמר יצחק.
"כדי להיות משוכנעים באבחנה עלינו לבצע בדיקה של מֵח העצמות," השיב־לא־השיב הרופא.
"מה זה מֵח העצמות?" חקר יצחק, מנסה לאסוף כל פיסת מידע שתחזיר לו את אחיזתו במציאות.
"מח העצמות הוא בית החרושת של כל תאי הדם," הסביר הרופא בטון יבשושי, "אם יש בעיה, נזהה אותה שם. אנחנו לוקחים דוגמה של מח העצמות מהעצם שבגב או מזו שבמרכז החזה," המשיך תוך שהוא מצביע על האיברים האלה בגופו הוא.
"מה הפרוצדורה?" שאלה רות. ד"ר גבע חשב לעצמו שיש משהו מוזר באופן שבו היא מחזיקה את ידו של אביה, נאחזת בו.
"אנחנו מרדימים את המקום, כך שאביך לא ירגיש כמעט את הדקירה."
שוב השתררה דממה בחדר. יצחק ורות שתקו. יצחק השעין את ראשו על כף יד ימין, שמרפקה היה מונח על השולחן. ספק חשב על מה ששמע עתה מהרופא, ספק המתין לבאות. הרופא בחן את תגובתם. רות הביטה באביה. לפתע נראה לה האב — "סבא כול־יכול" — חסר אונים, חסר ישע, ללא שליטה במצב. תמיד הייתה מביטה עליו בגאווה, כעל מי שידע להתגבר על כל מכשול ויביא אותה לחוף מבטחים. עכשיו נראה שפוף ומדוכא.
בשבריר שנייה חלפו לנגד עיניה מראות ותמונות נושנות: אביה בנגרייה, ניצב במלוא אונו ליד המנסרה ומוציא מתחת ידיו לוחות עץ ישרים, חלקים ויפים. אביה מטייל איתה ועם אחיה בשבת אחר הצהריים, צועק לעברם שלא ירוצו רחוק מדי, שיעצרו לפני מעבר החצייה. והנה הוא מוליך אותה אל מתחת לחופה, בחליפה החומה הנצחית שלו, לקול תרועת המוזמנים.
"מתי עושים את הבדיקה?" התעשת האב.