העיר הישראלית
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
העיר הישראלית
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: ינואר 2006
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 226 עמ' מודפסים

עודד היילברונר

עודד היילברונר הינו פרופסור ללימודי תרבות והיסטוריה במכללת שנקר, באוניברסיטה העברית ובמרכז הבינתחומי בהרצליה. מחקריו עוסקים בהיסטוריה של תרבות גרמניה, אנגליה, אירופה וישראל.

תקציר

כמאה שנה לאחר הקמת העיר העברית הראשונה, סובלת ונהנית העירוניות הישראלית – כמו מרכזים עירוניים רבים אחרים בעולם – הן מריתמוס החיים האורבניים והן מסמני שקיעה, ניוון וחדלון. יש הנוקטים בביטוי "העיר העברית האחרונה" לציון המשבר, אחרים מעמידים בסימן שאלה את מידת החופש והביטחון שמעניקה העירוניות הישראלית לחבריה, שכן מצד אחד פשע, טרור, הזנחה ונטישה הנם בין החוליים הבולטים הפוקדים את "רפובליקת החופש" הישראלית ואזרחיה, ומצד שני משמשת העירוניות הישראלית עוד סמן לנורמליות היהודית. העיר העברית כיום הנה בת-תחרות למרכזי הכרך הבין-לאומיים, היא מקנה לישראלים את חוט השדרה הכלכלי, היוזמה התרבותית ואווירת הבורגניות התוססת והדינמית שכה מאפיינת את העיר המערבית. 
 
אסופת מאמרים זו, המבוססת על כנס בינלאומי שערך פורום שנקר לתרבות וחברה, מבקשת לקרוא את העיר הישראלית בספקטרום רחב יריעה (אדריכלי, פוליטי-אידיאולוגי, תרבותי-כלכלי) ומנסה להתמודד באופן חלוצי עם שתי גישות סותרניות ומשלימות אלו, תוך כדי מיקום העירוניות הישראלית בלב ויכוח אורבני עז המתנהל כיום בבירות המערב. מאמרי הספר מנסים לחקור את הפרדוקסים האורבניים המלווים את העיר העברית למן הקמתה ולעמוד על צבעו וריחו של ריתמוס החיים האורבני הישראלי בתחילת המילניום השלישי וכמאה שנה לאחר יסוד העיר העברית האשונה. התמונה העולה מן הספר הנה של כשלון האורבניות הישראלית, לצד היכולת והרצון להעלותה על דרך המלך, כפי שמתרחש כיום בערים גדולות בעולם. 
 
העורכים: פרופ' מיכאל (מיכה) לוין – היסטוריון אמנות ואדריכלות מודרנית ובת-זמננו. ראש לימודי היסטוריה ותיאוריה בפקולטה לעיצוב בשנקר ומרצה בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. היה אוצר ראשי ומנהל מוזיאון תל אביב לאמנות. בין פרסומיו: "המוזיאון המודרני", "עיר לבנה: אדריכלות הסגנון הבינלאומי בישראל", "אדריכלות מונומנטלית בירושלים" ו"סנטיגו קלטרווה". 
 
ד"ר עודד היילברונר – היסטוריון של תרבות, מרצה בכיר בפקולטה לעיצוב בבית הספר הגבוה להנדסה ועיצוב שנקר ומרצה להיסטוריה של תרבות והיסטוריה אירופאית בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטה העברית ובמרכז הבין-תחומי בהרצליה. פרסם ספרים ומאמרים רבים בהיסטוריה גרמנית, בריטית ואירופאית, אנטישמיות ושואה, תיאוריות של לימודי תרבות והיסטוריה של תרבות פופולארית.

פרק ראשון

הקדמה 
עודד היילברונר ומיכאל לוין
 
האם העירבון היחיד לקיום החברה הישראלית הנו פיתוח התשתית האורבנית שלה? שאלה פרובוקטיבית זו הוצגה לאחרונה על ידי עמותת "מרחב — התנועה לעירוניות מתחדשת".1 העמותה והדרך שבה היא מציגה את בעיית האורבניות הישראלית הן חלק מגל אופנתי הסוחף את המערב לאחרונה ובמרכזו פיתוח המרכז העירוני שחִנו סר בעשורים האחרונים עם גילוי הפרבר והאפשרויות הטמונות בו.2
"העירוניות החדשה" רואה בעיר את שיאה של הציוויליזציה המפותחת ומנסה להשיב את עטרת העיר המערבית ליושנה, להקנות לה את חוט השדרה הכלכלי, היוזמה התרבותית ואווירת הבורגניות התוססת והדינמית שכה אפיינו את העיר המערבית למן תחילת העת החדשה3 — להשיב ללב העיר את הפרבר הציוויליזטורי.
השאלה שהוצגה לעיל מנסה, כאמור, למקם את ישראל בלב ויכוח אורבני עז המתנהל כיום בבירות אירופה וארצות הברית. הדיון עוסק בשאלה כיצד להחיות את מרכזי הערים לא רק סביב אירועים תרבותיים וצעירים מודרניים אלא גם דרך שכונות נקיות, אזורי עסקים פורחים ובתי ספר מתפקדים.4 אולם בנוסף לבעיה זו, המטרידה אף את העמותות האורבניות ומתכנני הערים הישראלים, ישנו כנראה ייחוד למקרה האורבני הישראלי: בישראל ערים רבות אך עירוניות מעטה והתנאים הביטחוניים, הפוליטיים, הסביבתיים, הכלכליים והתרבותיים משחיתים בה כל חלקה טובה. וכך, לצד השאלה הפרובוקטיבית שהוצגה בפתח המאמר, ניתן לשאול גם אם העיר העברית הראשונה שהוקמה בתחילת המאה הקודמת הפכה לעיר העברית האחרונה מאה שנה לאחר מכן.
הערים הישראליות עברו תהפוכות לא מעטות במאה ה-20. ניתן לדבר על פרדוקסים אורבניים המלווים את העיר העברית למן הקמתה. כידוע, תל אביב, העיר העברית (הציונית?) הראשונה פרחה ללא תמיכת המוסדות הציונים. ד"ר ארתור רופין "תרם" לתל אביב את ניסוח תקנון הקמתה, אך למרות שהיה ביכולתו להפנות אליה את משאבי המשרד הארץ ישראלי, לימים הסוכנות היהודית, הסתפק בסיוע אישי. דוד בן גוריון גר בתל אביב והטיף להתיישבות בנגב, אך כמה שנים לאחר הקמת המדינה עזב את ביתו בשדרות קרן קיימת, שנקראו לאחר מכן על שמו, לקיבוץ שדה בוקר. כידוע, לא רק מניעים ציוניים טהורים עמדו לנגד עיניו. במהלך שנות ה-70 ניתן היה להבחין בתופעה אורבנית־ישראלית חדשה: תושבים מבוססים כלכלית וחברתית העדיפו לעבור לפרברים ולערים סמוכות שבהן מצאו איכות חיים טובה יותר. כמה עשורים לאחר תופעת הפירבור התרחשה תופעה הפוכה של חזרה לעיר מתוך שאיפה לאיכות חיים, במיוחד בתחום התרבות. רחוב שינקין הומצא על ידי שני אחים ירושלמים: דני ואורי דותן. התיאטרונים הרפרטואריים הגדולים מרוכזים בתל אביב. תיאטרון ירושלים הוא שם של מבנה ולא של קבוצה רפרטוארית והוא משמש אכסניה להצגות של תיאטרונים בעיקר מתל אביב. במשך הזמן הסתבר שלחיים במטרופולין יש גם יתרונות ולא רק חסרונות, ורבים הסיקו את המסקנה וחזרו לגור בעיר, בעיקר שכבות המבוססות כלכלית. במקביל, פרברי השינה לא רצו להמשיך למלא את התפקיד שיועד להם והחלו לעודד הקמה ופיתוח של מוסדות תרבות ומסחר.
הרצליה הנה דוגמה לכך: שם הפך "יד לבנים" למוזיאון חשוב לאמנות בת־זמננו; "משכנות האמנים" הוקמו כמעין תשובה, בנוסח שונה במקצת, ל"משכנות שאננים" בירושלים. בעיר נפתחו מספר קניונים אשר מושכים קונים מערים אחרות והעירייה שואפת לחדש ולפתח את רחוב סוקולוב; מתכנניו, האדריכלים אודי כסיף וגנית מייזליץ, מקווים שימשוך אליו את הצעירים בני העשרים ושש עד שלושים וחמש, בעלי המקצועות החופשיים שיש להם ילד אחד או שניים ושמצבם הכלכלי עשוי להחיות את המסחר באזור מגוריהם. לצד המקרה ההרצליאני אנו עדים לתופעות דומות במרחבים האורבניים הישראליים שבהם אבות העיר ומתכנניה שואפים לפתח את המרחב הציבורי. לנגד עיניהם עומד פרויקט מיתוג העיר כמרחב בעל ערכים כמו כיף, עניין ואיכות חיים. כך הוא המצב בראשון לציון, שבה קיים אולי שיא עולמי של קניונים ביחס לכמות התושבים. לצדם הוקם היכל תרבות המארגן פסטיבל המתחרה בפסטיבל ישראל.
תחיית המרחב האורבני אינה המצאה ישראלית. בדטרויט השקיעו משאבים עצומים במסגרת תוכנית שכונתה "רנסנס" ושמטרתה להחזיר את חיי התרבות והמסחר למרכז העיר. העיר מלבורן באוסטרליה נבחרה לאחת משלוש הערים המובילות בעולם באיכות החיים. בלידס ובמנצ'סטר מבחינים בחזרה אופנתית של צעירים למרכז העיר. ליברפול, המתמרקת לקראת בחירתה לעיר התרבות של אירופה בשנת 2008, מזמינה את תושבי פרבריה לחזור ולגור במרכז העיר ולאורך נהר המרסי, שננטשו במהלך השפל האורבני של תקופת תאצ'ר. גם בעיר הבירה לונדון, ה"ווסט אנד" עבר תהליך מיתוג במטרה לייחד אותו מבחינה תרבותית וחזותית מאזורים אחרים בלונדון. אכן, המרחב האורבני בכל רחבי העולם משתנה שוב.
בשנת 2004 עסק "פורום שנקר לתרבות וחברה" בבעיות העיר הישראלית. בכנס בינלאומי שהתקיים ברמת־גן עסקו חוקרים בהיבטים שונים של העיר הישראלית. זו, בנוסף לייחודיות המצב הישראלי, סובלת — כערים אחרות בעולם — ממשבר פוליטי, חברתי כלכלי ותרבותי. הביטוי "העיר העברית האחרונה" הועלה לא פעם בכנס כנקודת ציון למשבר. רבים מן החוקרים העמידו בסימן שאלה את מידת החופש והביטחון שמעניקה העירוניות הישראלית לחבריה. וכך עלה כי פשע, טרור, משטור, הזנחה ונטישה הנם בין החוליים הבולטים הפוקדים את "רפובליקת החופש" הישראלית ואת אזרחיה. העיר הישראלית הוצגה לא פעם כפצצת זמן שיש לנטרל ולהשמיד, כמרחב חברתי שבו, כדברי גיאורג זימל, בדידות, תסכול, התמוטטות עצבים והתאבדות הנם לחם חוקו של הפרט.5
אך לצד הצגת תובנות משבריות אלו הוצגו אף ההיבטים החיוביים של ריתמוס החיים האורבניים הישראליים. אחדים מן המשתתפים הציגו את הדינמיות הישראלית־העירונית המתפרצת, החמה והחובקת המחקה ולעתים אף עולה על ערים מערביות אחרות. לצד קינה על מותה של האורבניות הישראלית הציעו אחרים פתרונות לחולייה של העיר הישראלית, ואף עמדו על מעלותיה.
הקובץ שלפנינו מציג היבטים מרכזיים לחקר העיר הישראלית. ההנחה היא כי יש ללמוד את מצבה בפרספקטיבה היסטורית בינלאומית. וכך אכן פותח מרשל ברמן, חוקר האורבניות ומדעי המדינה מאוניברסיטת ניו יורק, את מחקרו המפורסם כל הממשי נידף באוויר6 על אודות המודרניות האורבנית המערבית. ברמן עוקב במאמרו עקב בצד אגודל אחר הולדת המודרניות, וחזונו של מרקס (שממנו נלקח שם הכותרת לספר) על אודות העירוניות המערבית משמש אותו כמוטו. לדידו, הולדת העירוניות המודרנית הנה תולדה של המציאות הקשה של המאה ה-19, שבה הנוף החדש המפותח, הדינמי, שבתוכו מתרחש הקיום המודרני, הנו הנוף של מנועי קיטור, מפעלים אוטומטיים, מסילות רכבת ואזורי תעשייה חדשים נרחבים ושל ערים שוקקות שצמחו בִּן־לילה, לעתים קרובות תוך גביית מחיר אנושי נורא. במאה ה-20 לא השתנה הרבה. המודרניות העירונית בת־זמננו בנויה מהמכונות שלה, ואנשים הם רק שכפולים מכניים שלהן. ברמן מאבחן נכונה את המחיר שאנו משלמים עבור הגשמת החיים העירוניים, עבור רצוננו לנשום מודרניות בכל מחיר.
אלכסנדר טצוניס, אשר מלמד בפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת דלפט, מעמיד אף הוא את העירוניות הישראלית בפרספקטיבה בינלאומית. הוא טוען שהתפתחויות טכנולוגיות, כלכליות, חברתיות ותרבותיות מדגישות את חשיבות היצירתיות בכלכלה האורבנית בת־זמננו. הוא מעלה את השאלה כיצד ניתן לעצב עיר יצירתית, ומשיב עליה תוך כדי הסתמכות על דוגמאות החל מהפריחה הכלכלית של קורינתוס במאה ה-7 לפני הספירה ועד ימינו. הוא מצביע על המורכבות של העיר היצירתית ומתריע מפני ההנחה כי המעצבים יכולים ליצור את התנאים הפיזיים החיוניים כדי שהדברים יתרחשו, אבל השאר הוא מעבר לאדריכלות ותלוי ביכולת המרכיבים השונים לתקשר וליצור זהות מעבר לשוני ולמורכבות.
ניתוח המקרה הישראלי נפתח בשלושה מאמרים העומדים על הקשיים בתכנון העיר הישראלית. האדריכל הישראלי הלל שוקן נדרש אף הוא למושג המודרניות, אך הפעם מן הפרספקטיבה הישראלית. במאמרו הפסימי־משהו הוא סוקר עשורים של מעבדות ניסויים אורבניים בישראל — החל בהקמת שכונות לעולים בירושלים (קרית יובל, קרית מנחם) וכלה בעיר מודיעין. שוקן משווה בין ניסויים אלו לניסויים בבני אדם וקורא לראייה מוסרנית יותר בעיצוב העירוניות הישראלית. חוקר האדריכלות הישראלית צבי אפרת מחזיק מחרה אחריו. הוא מאתר את המקורות לחוליי העיר הישראלית בראשית הציונות "בסנטימנט האנטי אורבני הטבוע בתנועה הציונית כמעט מאז הקמתה". הוא עומד על המודלים השונים שעמדו לנגד עיניהם של מתכנני הערים הישראלים עוד לפני הקמת המדינה, בייחוד המודל הסובייטי, ומראה כיצד תכנון העיר הישראלית החדשה היה תולדה של החלטות בירוקרטיות ומקצועיות, ונועד לאוכלוסייה שאולצה לשמש שותפה פסיבית בהתנסות תנועתית־חלוצית שהורחבה לממדים של פרויקט ממלכתי. אפרת מסיים, כשוקן, בראייה עתידנית־פסימית של העיר הישראלית כשכונה או פרבר של עיר המדינה הלבנטינית.
ולבסוף חוקרת העירוניות הישראלית אורנה צפריר־ראובן בוחנת את מרכיבי הנוף הפיזי־צורני של תשע ערים ישראליות מנקודת מבט גיאוגרפית. המושג "תבנית מרחבית אב־טיפוסית" משמש את צפריר־ראובן בחקירתה את מבנה העיר הישראלית. לטענתה, היעדר קשר, שעתוק או שילוב הם המאפיינים את כל התבניות השונות המרכיבות את הערים הישראליות. בהמשך לגישתם של שוקן ואפרת, העומדים בכלליות על היעדר תכנון וקו ברור בבניית העיר הישראלית, מאשרת צפריר־ראובן גישה זו בעזרת מחקר שטח וטוענת כי כל אחת מן התבניות שעל פיהן הוגדרו ונבנו רחובות, מגרשים ובניינים בעיר הישראלית מייצגת פן צורני אחר וכולן ביחד מגדירות את העיר הישראלית. צפריר־ראובן אף מגלה חוסר סדר וחוסר אחידות ביחסי מרכז־פריפרייה צורניים בעיר הישראלית. כאן, בניסיונה לגלות את מבנה העיר הישראלית הטיפוסית, עומדת צפריר־ראובן על המבנה הצורני של תל אביב ושל אשדוד. בראשונה היא מגלה "טיפוסי כלאיים המעידים על שילוב — מכורח או מבחירה — בין צורות שונות, כל אחת מייצגת מן הסתם אילוצים שונים, תקופות שונות, או תפיסות משתנות של תכנון וארכיטקטורה", ובשנייה, בניגוד לחזון שעל פיו הוקמה אשדוד, שוכנים זה לצד זה הקוביות והשיכונים האפורים, ומנגד "ניתן לראות בשכונות החדשות את המרפסות הבולטות, צבעי פסטל, פנסי רחוב מעוטרים, גגות משולשים וכו'. כלומר, מצד אחד המונוטוניות האפורה של הרבעים הישנים, מצד אחר העומס הוויזואלי של הרבעים החדשים". שתי הערים מייצגות את הרב־גוניות ואת הרב־תרבותיות של העירוניות הישראלית השוקעת.
תרבות העיר מהווה אולי את החלק הדינמי והמתחדש באורבניות המודרנית. אין זה פלא שיותר ויותר ערים בעולם מפנות משאבים לאירועים תרבותיים שימשכו צעירים חסרי מנוח, כוכבי קולנוע ומוזיקה זוהרים, יזמים עשירים ותיירים.7 תרבות העיר הישראלית זכתה לסיקור נרחב בכנס ופניה הרב־גוניות נחקרו באינטנסיביות על ידי המשתתפים.
ההיסטוריון של התרבות עודד היילברונר מפנה את תשומת הלב לתופעה עירונית שכמעט ולא עסקו בה במחקר האורבניות הישראלית: "תרבויות המשנה" של צעירים ישראלים (בעיקר תל אביבים) שמרדו בתרבות ההגמונית לאורך שלושים השנים הראשונות של המדינה. היילברונר עוסק בתרבות החברה הסלונית שיצאה בשנות ה-50 כנגד תרבות ההגשמה והחלוציות של תנועות הנוער. הוא מתאר נוער מעדות המזרח שאימץ תרבות של פופ ואופנה מערביים במועדוני דרום תל אביב, לוד ורמלה כדי למחות נגד התרבות הישראלית ההגמונית בסוף שנות ה-60 — שביטויה העיקרי היה שירי ארץ ישראל והלהקות הצבאיות — כמו גם את תרבות הפאנק והגותיקה של צעירי תל אביב שאימצו אורחות חיים מערביים־צרכניים־אסקפיסטיים כדי לזעזע ולמחות כנגד דור ההורים. במחקרו מדגיש היילברונר כי רק העיר יכלה לספק לצעירים חסרי מנוח אלו את הזירה המתאימה לפעילותם המודרנית, המחאתית, הצבעונית והאופנתית.
המוזיקולוג נפתלי וגנר בודק את האורבניות התל אביבית דרך שיריהם של ע' הלל וסשה ארגוב, שהפכו את הנוף האורבני לשמיע. וגנר מראה כיצד בניגוד למשוררים ומוזיקאים ישראלים שקידשו את הסביבה הכפרית הישראלית בעשורים הראשונים לקום המדינה, ארגוב והלל תיארו את ההוויה האורבנית במיטבה. דוד שמש, אנטנה, מרפסות וחבלי כביסה הופכים בשירי השניים לאתרים "שוקקים חיים צבעוניים ומגוונים. במיוחד בקיץ, כשחם בבית והמרפסת החיצונית הופכת לזירת ההתרחשות העיקרית של חיי הדיירים" וזאת על "רקע האחידות הארכיטקטונית האפורה כביכול" של תל אביב. וגנר מדגיש את הנימה המפויסת כלפי העיר הישראלית בשירי הלל וארגוב, את "השגרה האורבנית המתרוננת" בשיריהם.
בהמשך לתופעות התרבותיות האורבניות שתוארו על ידי וגנר והיילברונר עוסק הסוציולוג אמיר בן־פורת בקשר בין תרבות העיר לבין כדורגל. בן־פורת פותח בתרבות העירונית האנגלית וממקם בה את משחק הכדורגל. הוא מדגיש את חשיבות המעמד הבינוני (הבורגנות) בפיתוח העיר ובפיתוח תרבות הכדורגל. הבורגנים (יושבי העיר בעלי הזכויות המסורתיות בערים האירופיות של ימי הביניים) אימצו את ספורט הכדורגל באנגליה, שהיה עד אמצע המאה ה-19 משחק מובהק של האריסטוקרטיה הכפרית, בעיקר מסיבות עסקיות. כפי שמציין בן־פורת, העיר משרתת את האינטרסים של הבורגנות כי בה נמצא הכסף הגדול, ובהקשר של הכדורגל שם נמצאים המועדונים הגדולים וקהל האוהדים. בקיצור, הכדורגל והעיר מספקים (לצד מוסדות וקהלים אחרים) את האפשרות להרוויח כסף. בן־פורת טוען כי בניגוד לתרבות הכדורגל האורבנית־האירופית, בארץ ישראל נולד הכדורגל במושבות האיכרים, מעוזי כוחה של הבורגנות הארץ־ישראלית הוותיקה. משנות ה-20 של המאה ה-20 עבר מרכז הכובד של הבורגנות לעיר ועמו קיבל הכדורגל צביון עירוני. ייחוד מקומי נוסף הנו שבארץ ישראל, לפחות עד קום המדינה, המשחק נשא אופי לאומי ונתפס כאירוע תרבותי בחסות קולוניאלית. לאחר הקמת המדינה השתנתה התמונה ועם סיום המנדט ובעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה "ניתן לצייר את מפת הכדורגל היהודי כמעין עותק של מפת הערים והמושבות". לקראת שנות ה-90 כבר היה זיהוי ברור בין העיר לבין הכדורגל הישראלי, והוא דמה למפגשי הכדורגל במדינות הקפיטליסטיות, קרי פרויקט עירוני ומתכון לעשיית כסף.
עד כה תוארו האפשרויות השונות שמספקת העיר לפעילות תרבותית עשירה ופורחת. את הקובץ חותמים שני מאמרים המציגים פן אחר, פסימי ודכאני, בתרבות העירונית. האדריכלית וחוקרת התרבות כרמלה יעקובי־וולק מנתחת את ייצוגי הגג התל אביבי באמנות הישראלית: "גג תל אביבי טיפוסי חסר חן, רצפת זפת עם שאריות סיד, בטון וברזלים עקומים — הבטחה שאכזבה להמשכיות הבניין". יעקובי־וולק מנתחת את ההבטחה שהייתה טמונה בתרבות הגג, אוטופיה מודרניסטית שהפכה לבסוף בתל אביב לוולגריות אורבנית.
מסיים את הקובץ מאמרו הפוליטי מאוד של האמן לארי אברמסון. אברמסון יוצא מנקודת ההנחה כי "אין ייצוגים תמימים וכל ייצוג הוא אידיאולוגי". הוא בודק את מקומה של האורבניות הישראלית במיצג "מיני ישראל" הממוקם בעמק איילון. אברמסון טוען למשא אידיאולוגי ופוליטי שמונח על כתפי "מיני ישראל", בעיקר בייצוג העיר הישראלית בתערוכה. הוא סוקר ארוכות את ייצוגה של ירושלים באמנות המערבית כעיר שמימית וארצית, ומוצא רמזים לכך ב"מיני ישראל". כפי שקיים קשר בתרבות המערב בין "ירושלים החדשה" העיר האידיאלית ובין דיסנילנד עיר האשליה, כך אף ב"'מיני ישראל", המפעיל בו־זמנית אופן ייצוג סמלי — מבנה גיאומטרי וסכמטי — לצד אופן ייצוג אשלייתי. אברמסון טוען כי "מיני ישראל" הנה העיר האידיאלית הישראלית, "ייצוג אוטופי המעמיד מול המציאות קנה מידה אידיאי ושואף לעצב אותה בצלמו ובדמותו". העיר הישראלית המציאותית הנה כובשת, אכזרית, מלוכלכת ושוקעת, מדינת ישראל כולה היא "כעיר אימפריאלית משתרעת, אשר מתפשטת לכל עבר ומאיימת לכלות בדרכה חסרת המעצורים לא רק כל חלקה טובה של טבע ואיכות חיים, אלא גם את הנוף התרבותי של המרחב כולו". אולם ב"מיני ישראל" מתוארת העיר הישראלית כאספקלריה מפתה שבה משתקף הדיוקן העצמי הנאור והמוסרי שהצופה הישראלי כה חפץ בו, בעוד פרצופו האפל יותר נותר מחוץ למיצג, מחוץ למציאות המדומה.
מאמרו של אברמסון מזהיר אותנו מפני הסכנות העומדות לא רק בפני העירוניות הישראלית אלא גם בפני הקיום הישראלי כולו. נראה כי השאלה הפסימית שהוצגה בפתח ההקדמה מקבלת במאמרו של אברמסון חיזוק משמעותי. וכך אנו נותרים עם השאלה אם אכן העיר הישראלית הנה העיר העברית האחרונה, אם למרות ריבוי הערים בישראלי חסרה בה עירוניות? התיאורים הפסימיים שמוצגים בקובץ, ולצדם הוויית העיר הישראלית התוססת והדינמית, אינם מאפשרים לנו להגיע לתשובה נחרצת. ברור כי בסוגיית העיר הישראלית טרם נאמרה המילה האחרונה.

עודד היילברונר

עודד היילברונר הינו פרופסור ללימודי תרבות והיסטוריה במכללת שנקר, באוניברסיטה העברית ובמרכז הבינתחומי בהרצליה. מחקריו עוסקים בהיסטוריה של תרבות גרמניה, אנגליה, אירופה וישראל.

עוד על הספר

  • הוצאה: רסלינג
  • תאריך הוצאה: ינואר 2006
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 226 עמ' מודפסים
העיר הישראלית עודד היילברונר, מיכאל לוין
הקדמה 
עודד היילברונר ומיכאל לוין
 
האם העירבון היחיד לקיום החברה הישראלית הנו פיתוח התשתית האורבנית שלה? שאלה פרובוקטיבית זו הוצגה לאחרונה על ידי עמותת "מרחב — התנועה לעירוניות מתחדשת".1 העמותה והדרך שבה היא מציגה את בעיית האורבניות הישראלית הן חלק מגל אופנתי הסוחף את המערב לאחרונה ובמרכזו פיתוח המרכז העירוני שחִנו סר בעשורים האחרונים עם גילוי הפרבר והאפשרויות הטמונות בו.2
"העירוניות החדשה" רואה בעיר את שיאה של הציוויליזציה המפותחת ומנסה להשיב את עטרת העיר המערבית ליושנה, להקנות לה את חוט השדרה הכלכלי, היוזמה התרבותית ואווירת הבורגניות התוססת והדינמית שכה אפיינו את העיר המערבית למן תחילת העת החדשה3 — להשיב ללב העיר את הפרבר הציוויליזטורי.
השאלה שהוצגה לעיל מנסה, כאמור, למקם את ישראל בלב ויכוח אורבני עז המתנהל כיום בבירות אירופה וארצות הברית. הדיון עוסק בשאלה כיצד להחיות את מרכזי הערים לא רק סביב אירועים תרבותיים וצעירים מודרניים אלא גם דרך שכונות נקיות, אזורי עסקים פורחים ובתי ספר מתפקדים.4 אולם בנוסף לבעיה זו, המטרידה אף את העמותות האורבניות ומתכנני הערים הישראלים, ישנו כנראה ייחוד למקרה האורבני הישראלי: בישראל ערים רבות אך עירוניות מעטה והתנאים הביטחוניים, הפוליטיים, הסביבתיים, הכלכליים והתרבותיים משחיתים בה כל חלקה טובה. וכך, לצד השאלה הפרובוקטיבית שהוצגה בפתח המאמר, ניתן לשאול גם אם העיר העברית הראשונה שהוקמה בתחילת המאה הקודמת הפכה לעיר העברית האחרונה מאה שנה לאחר מכן.
הערים הישראליות עברו תהפוכות לא מעטות במאה ה-20. ניתן לדבר על פרדוקסים אורבניים המלווים את העיר העברית למן הקמתה. כידוע, תל אביב, העיר העברית (הציונית?) הראשונה פרחה ללא תמיכת המוסדות הציונים. ד"ר ארתור רופין "תרם" לתל אביב את ניסוח תקנון הקמתה, אך למרות שהיה ביכולתו להפנות אליה את משאבי המשרד הארץ ישראלי, לימים הסוכנות היהודית, הסתפק בסיוע אישי. דוד בן גוריון גר בתל אביב והטיף להתיישבות בנגב, אך כמה שנים לאחר הקמת המדינה עזב את ביתו בשדרות קרן קיימת, שנקראו לאחר מכן על שמו, לקיבוץ שדה בוקר. כידוע, לא רק מניעים ציוניים טהורים עמדו לנגד עיניו. במהלך שנות ה-70 ניתן היה להבחין בתופעה אורבנית־ישראלית חדשה: תושבים מבוססים כלכלית וחברתית העדיפו לעבור לפרברים ולערים סמוכות שבהן מצאו איכות חיים טובה יותר. כמה עשורים לאחר תופעת הפירבור התרחשה תופעה הפוכה של חזרה לעיר מתוך שאיפה לאיכות חיים, במיוחד בתחום התרבות. רחוב שינקין הומצא על ידי שני אחים ירושלמים: דני ואורי דותן. התיאטרונים הרפרטואריים הגדולים מרוכזים בתל אביב. תיאטרון ירושלים הוא שם של מבנה ולא של קבוצה רפרטוארית והוא משמש אכסניה להצגות של תיאטרונים בעיקר מתל אביב. במשך הזמן הסתבר שלחיים במטרופולין יש גם יתרונות ולא רק חסרונות, ורבים הסיקו את המסקנה וחזרו לגור בעיר, בעיקר שכבות המבוססות כלכלית. במקביל, פרברי השינה לא רצו להמשיך למלא את התפקיד שיועד להם והחלו לעודד הקמה ופיתוח של מוסדות תרבות ומסחר.
הרצליה הנה דוגמה לכך: שם הפך "יד לבנים" למוזיאון חשוב לאמנות בת־זמננו; "משכנות האמנים" הוקמו כמעין תשובה, בנוסח שונה במקצת, ל"משכנות שאננים" בירושלים. בעיר נפתחו מספר קניונים אשר מושכים קונים מערים אחרות והעירייה שואפת לחדש ולפתח את רחוב סוקולוב; מתכנניו, האדריכלים אודי כסיף וגנית מייזליץ, מקווים שימשוך אליו את הצעירים בני העשרים ושש עד שלושים וחמש, בעלי המקצועות החופשיים שיש להם ילד אחד או שניים ושמצבם הכלכלי עשוי להחיות את המסחר באזור מגוריהם. לצד המקרה ההרצליאני אנו עדים לתופעות דומות במרחבים האורבניים הישראליים שבהם אבות העיר ומתכנניה שואפים לפתח את המרחב הציבורי. לנגד עיניהם עומד פרויקט מיתוג העיר כמרחב בעל ערכים כמו כיף, עניין ואיכות חיים. כך הוא המצב בראשון לציון, שבה קיים אולי שיא עולמי של קניונים ביחס לכמות התושבים. לצדם הוקם היכל תרבות המארגן פסטיבל המתחרה בפסטיבל ישראל.
תחיית המרחב האורבני אינה המצאה ישראלית. בדטרויט השקיעו משאבים עצומים במסגרת תוכנית שכונתה "רנסנס" ושמטרתה להחזיר את חיי התרבות והמסחר למרכז העיר. העיר מלבורן באוסטרליה נבחרה לאחת משלוש הערים המובילות בעולם באיכות החיים. בלידס ובמנצ'סטר מבחינים בחזרה אופנתית של צעירים למרכז העיר. ליברפול, המתמרקת לקראת בחירתה לעיר התרבות של אירופה בשנת 2008, מזמינה את תושבי פרבריה לחזור ולגור במרכז העיר ולאורך נהר המרסי, שננטשו במהלך השפל האורבני של תקופת תאצ'ר. גם בעיר הבירה לונדון, ה"ווסט אנד" עבר תהליך מיתוג במטרה לייחד אותו מבחינה תרבותית וחזותית מאזורים אחרים בלונדון. אכן, המרחב האורבני בכל רחבי העולם משתנה שוב.
בשנת 2004 עסק "פורום שנקר לתרבות וחברה" בבעיות העיר הישראלית. בכנס בינלאומי שהתקיים ברמת־גן עסקו חוקרים בהיבטים שונים של העיר הישראלית. זו, בנוסף לייחודיות המצב הישראלי, סובלת — כערים אחרות בעולם — ממשבר פוליטי, חברתי כלכלי ותרבותי. הביטוי "העיר העברית האחרונה" הועלה לא פעם בכנס כנקודת ציון למשבר. רבים מן החוקרים העמידו בסימן שאלה את מידת החופש והביטחון שמעניקה העירוניות הישראלית לחבריה. וכך עלה כי פשע, טרור, משטור, הזנחה ונטישה הנם בין החוליים הבולטים הפוקדים את "רפובליקת החופש" הישראלית ואת אזרחיה. העיר הישראלית הוצגה לא פעם כפצצת זמן שיש לנטרל ולהשמיד, כמרחב חברתי שבו, כדברי גיאורג זימל, בדידות, תסכול, התמוטטות עצבים והתאבדות הנם לחם חוקו של הפרט.5
אך לצד הצגת תובנות משבריות אלו הוצגו אף ההיבטים החיוביים של ריתמוס החיים האורבניים הישראליים. אחדים מן המשתתפים הציגו את הדינמיות הישראלית־העירונית המתפרצת, החמה והחובקת המחקה ולעתים אף עולה על ערים מערביות אחרות. לצד קינה על מותה של האורבניות הישראלית הציעו אחרים פתרונות לחולייה של העיר הישראלית, ואף עמדו על מעלותיה.
הקובץ שלפנינו מציג היבטים מרכזיים לחקר העיר הישראלית. ההנחה היא כי יש ללמוד את מצבה בפרספקטיבה היסטורית בינלאומית. וכך אכן פותח מרשל ברמן, חוקר האורבניות ומדעי המדינה מאוניברסיטת ניו יורק, את מחקרו המפורסם כל הממשי נידף באוויר6 על אודות המודרניות האורבנית המערבית. ברמן עוקב במאמרו עקב בצד אגודל אחר הולדת המודרניות, וחזונו של מרקס (שממנו נלקח שם הכותרת לספר) על אודות העירוניות המערבית משמש אותו כמוטו. לדידו, הולדת העירוניות המודרנית הנה תולדה של המציאות הקשה של המאה ה-19, שבה הנוף החדש המפותח, הדינמי, שבתוכו מתרחש הקיום המודרני, הנו הנוף של מנועי קיטור, מפעלים אוטומטיים, מסילות רכבת ואזורי תעשייה חדשים נרחבים ושל ערים שוקקות שצמחו בִּן־לילה, לעתים קרובות תוך גביית מחיר אנושי נורא. במאה ה-20 לא השתנה הרבה. המודרניות העירונית בת־זמננו בנויה מהמכונות שלה, ואנשים הם רק שכפולים מכניים שלהן. ברמן מאבחן נכונה את המחיר שאנו משלמים עבור הגשמת החיים העירוניים, עבור רצוננו לנשום מודרניות בכל מחיר.
אלכסנדר טצוניס, אשר מלמד בפקולטה לאדריכלות באוניברסיטת דלפט, מעמיד אף הוא את העירוניות הישראלית בפרספקטיבה בינלאומית. הוא טוען שהתפתחויות טכנולוגיות, כלכליות, חברתיות ותרבותיות מדגישות את חשיבות היצירתיות בכלכלה האורבנית בת־זמננו. הוא מעלה את השאלה כיצד ניתן לעצב עיר יצירתית, ומשיב עליה תוך כדי הסתמכות על דוגמאות החל מהפריחה הכלכלית של קורינתוס במאה ה-7 לפני הספירה ועד ימינו. הוא מצביע על המורכבות של העיר היצירתית ומתריע מפני ההנחה כי המעצבים יכולים ליצור את התנאים הפיזיים החיוניים כדי שהדברים יתרחשו, אבל השאר הוא מעבר לאדריכלות ותלוי ביכולת המרכיבים השונים לתקשר וליצור זהות מעבר לשוני ולמורכבות.
ניתוח המקרה הישראלי נפתח בשלושה מאמרים העומדים על הקשיים בתכנון העיר הישראלית. האדריכל הישראלי הלל שוקן נדרש אף הוא למושג המודרניות, אך הפעם מן הפרספקטיבה הישראלית. במאמרו הפסימי־משהו הוא סוקר עשורים של מעבדות ניסויים אורבניים בישראל — החל בהקמת שכונות לעולים בירושלים (קרית יובל, קרית מנחם) וכלה בעיר מודיעין. שוקן משווה בין ניסויים אלו לניסויים בבני אדם וקורא לראייה מוסרנית יותר בעיצוב העירוניות הישראלית. חוקר האדריכלות הישראלית צבי אפרת מחזיק מחרה אחריו. הוא מאתר את המקורות לחוליי העיר הישראלית בראשית הציונות "בסנטימנט האנטי אורבני הטבוע בתנועה הציונית כמעט מאז הקמתה". הוא עומד על המודלים השונים שעמדו לנגד עיניהם של מתכנני הערים הישראלים עוד לפני הקמת המדינה, בייחוד המודל הסובייטי, ומראה כיצד תכנון העיר הישראלית החדשה היה תולדה של החלטות בירוקרטיות ומקצועיות, ונועד לאוכלוסייה שאולצה לשמש שותפה פסיבית בהתנסות תנועתית־חלוצית שהורחבה לממדים של פרויקט ממלכתי. אפרת מסיים, כשוקן, בראייה עתידנית־פסימית של העיר הישראלית כשכונה או פרבר של עיר המדינה הלבנטינית.
ולבסוף חוקרת העירוניות הישראלית אורנה צפריר־ראובן בוחנת את מרכיבי הנוף הפיזי־צורני של תשע ערים ישראליות מנקודת מבט גיאוגרפית. המושג "תבנית מרחבית אב־טיפוסית" משמש את צפריר־ראובן בחקירתה את מבנה העיר הישראלית. לטענתה, היעדר קשר, שעתוק או שילוב הם המאפיינים את כל התבניות השונות המרכיבות את הערים הישראליות. בהמשך לגישתם של שוקן ואפרת, העומדים בכלליות על היעדר תכנון וקו ברור בבניית העיר הישראלית, מאשרת צפריר־ראובן גישה זו בעזרת מחקר שטח וטוענת כי כל אחת מן התבניות שעל פיהן הוגדרו ונבנו רחובות, מגרשים ובניינים בעיר הישראלית מייצגת פן צורני אחר וכולן ביחד מגדירות את העיר הישראלית. צפריר־ראובן אף מגלה חוסר סדר וחוסר אחידות ביחסי מרכז־פריפרייה צורניים בעיר הישראלית. כאן, בניסיונה לגלות את מבנה העיר הישראלית הטיפוסית, עומדת צפריר־ראובן על המבנה הצורני של תל אביב ושל אשדוד. בראשונה היא מגלה "טיפוסי כלאיים המעידים על שילוב — מכורח או מבחירה — בין צורות שונות, כל אחת מייצגת מן הסתם אילוצים שונים, תקופות שונות, או תפיסות משתנות של תכנון וארכיטקטורה", ובשנייה, בניגוד לחזון שעל פיו הוקמה אשדוד, שוכנים זה לצד זה הקוביות והשיכונים האפורים, ומנגד "ניתן לראות בשכונות החדשות את המרפסות הבולטות, צבעי פסטל, פנסי רחוב מעוטרים, גגות משולשים וכו'. כלומר, מצד אחד המונוטוניות האפורה של הרבעים הישנים, מצד אחר העומס הוויזואלי של הרבעים החדשים". שתי הערים מייצגות את הרב־גוניות ואת הרב־תרבותיות של העירוניות הישראלית השוקעת.
תרבות העיר מהווה אולי את החלק הדינמי והמתחדש באורבניות המודרנית. אין זה פלא שיותר ויותר ערים בעולם מפנות משאבים לאירועים תרבותיים שימשכו צעירים חסרי מנוח, כוכבי קולנוע ומוזיקה זוהרים, יזמים עשירים ותיירים.7 תרבות העיר הישראלית זכתה לסיקור נרחב בכנס ופניה הרב־גוניות נחקרו באינטנסיביות על ידי המשתתפים.
ההיסטוריון של התרבות עודד היילברונר מפנה את תשומת הלב לתופעה עירונית שכמעט ולא עסקו בה במחקר האורבניות הישראלית: "תרבויות המשנה" של צעירים ישראלים (בעיקר תל אביבים) שמרדו בתרבות ההגמונית לאורך שלושים השנים הראשונות של המדינה. היילברונר עוסק בתרבות החברה הסלונית שיצאה בשנות ה-50 כנגד תרבות ההגשמה והחלוציות של תנועות הנוער. הוא מתאר נוער מעדות המזרח שאימץ תרבות של פופ ואופנה מערביים במועדוני דרום תל אביב, לוד ורמלה כדי למחות נגד התרבות הישראלית ההגמונית בסוף שנות ה-60 — שביטויה העיקרי היה שירי ארץ ישראל והלהקות הצבאיות — כמו גם את תרבות הפאנק והגותיקה של צעירי תל אביב שאימצו אורחות חיים מערביים־צרכניים־אסקפיסטיים כדי לזעזע ולמחות כנגד דור ההורים. במחקרו מדגיש היילברונר כי רק העיר יכלה לספק לצעירים חסרי מנוח אלו את הזירה המתאימה לפעילותם המודרנית, המחאתית, הצבעונית והאופנתית.
המוזיקולוג נפתלי וגנר בודק את האורבניות התל אביבית דרך שיריהם של ע' הלל וסשה ארגוב, שהפכו את הנוף האורבני לשמיע. וגנר מראה כיצד בניגוד למשוררים ומוזיקאים ישראלים שקידשו את הסביבה הכפרית הישראלית בעשורים הראשונים לקום המדינה, ארגוב והלל תיארו את ההוויה האורבנית במיטבה. דוד שמש, אנטנה, מרפסות וחבלי כביסה הופכים בשירי השניים לאתרים "שוקקים חיים צבעוניים ומגוונים. במיוחד בקיץ, כשחם בבית והמרפסת החיצונית הופכת לזירת ההתרחשות העיקרית של חיי הדיירים" וזאת על "רקע האחידות הארכיטקטונית האפורה כביכול" של תל אביב. וגנר מדגיש את הנימה המפויסת כלפי העיר הישראלית בשירי הלל וארגוב, את "השגרה האורבנית המתרוננת" בשיריהם.
בהמשך לתופעות התרבותיות האורבניות שתוארו על ידי וגנר והיילברונר עוסק הסוציולוג אמיר בן־פורת בקשר בין תרבות העיר לבין כדורגל. בן־פורת פותח בתרבות העירונית האנגלית וממקם בה את משחק הכדורגל. הוא מדגיש את חשיבות המעמד הבינוני (הבורגנות) בפיתוח העיר ובפיתוח תרבות הכדורגל. הבורגנים (יושבי העיר בעלי הזכויות המסורתיות בערים האירופיות של ימי הביניים) אימצו את ספורט הכדורגל באנגליה, שהיה עד אמצע המאה ה-19 משחק מובהק של האריסטוקרטיה הכפרית, בעיקר מסיבות עסקיות. כפי שמציין בן־פורת, העיר משרתת את האינטרסים של הבורגנות כי בה נמצא הכסף הגדול, ובהקשר של הכדורגל שם נמצאים המועדונים הגדולים וקהל האוהדים. בקיצור, הכדורגל והעיר מספקים (לצד מוסדות וקהלים אחרים) את האפשרות להרוויח כסף. בן־פורת טוען כי בניגוד לתרבות הכדורגל האורבנית־האירופית, בארץ ישראל נולד הכדורגל במושבות האיכרים, מעוזי כוחה של הבורגנות הארץ־ישראלית הוותיקה. משנות ה-20 של המאה ה-20 עבר מרכז הכובד של הבורגנות לעיר ועמו קיבל הכדורגל צביון עירוני. ייחוד מקומי נוסף הנו שבארץ ישראל, לפחות עד קום המדינה, המשחק נשא אופי לאומי ונתפס כאירוע תרבותי בחסות קולוניאלית. לאחר הקמת המדינה השתנתה התמונה ועם סיום המנדט ובעשורים הראשונים שלאחר קום המדינה "ניתן לצייר את מפת הכדורגל היהודי כמעין עותק של מפת הערים והמושבות". לקראת שנות ה-90 כבר היה זיהוי ברור בין העיר לבין הכדורגל הישראלי, והוא דמה למפגשי הכדורגל במדינות הקפיטליסטיות, קרי פרויקט עירוני ומתכון לעשיית כסף.
עד כה תוארו האפשרויות השונות שמספקת העיר לפעילות תרבותית עשירה ופורחת. את הקובץ חותמים שני מאמרים המציגים פן אחר, פסימי ודכאני, בתרבות העירונית. האדריכלית וחוקרת התרבות כרמלה יעקובי־וולק מנתחת את ייצוגי הגג התל אביבי באמנות הישראלית: "גג תל אביבי טיפוסי חסר חן, רצפת זפת עם שאריות סיד, בטון וברזלים עקומים — הבטחה שאכזבה להמשכיות הבניין". יעקובי־וולק מנתחת את ההבטחה שהייתה טמונה בתרבות הגג, אוטופיה מודרניסטית שהפכה לבסוף בתל אביב לוולגריות אורבנית.
מסיים את הקובץ מאמרו הפוליטי מאוד של האמן לארי אברמסון. אברמסון יוצא מנקודת ההנחה כי "אין ייצוגים תמימים וכל ייצוג הוא אידיאולוגי". הוא בודק את מקומה של האורבניות הישראלית במיצג "מיני ישראל" הממוקם בעמק איילון. אברמסון טוען למשא אידיאולוגי ופוליטי שמונח על כתפי "מיני ישראל", בעיקר בייצוג העיר הישראלית בתערוכה. הוא סוקר ארוכות את ייצוגה של ירושלים באמנות המערבית כעיר שמימית וארצית, ומוצא רמזים לכך ב"מיני ישראל". כפי שקיים קשר בתרבות המערב בין "ירושלים החדשה" העיר האידיאלית ובין דיסנילנד עיר האשליה, כך אף ב"'מיני ישראל", המפעיל בו־זמנית אופן ייצוג סמלי — מבנה גיאומטרי וסכמטי — לצד אופן ייצוג אשלייתי. אברמסון טוען כי "מיני ישראל" הנה העיר האידיאלית הישראלית, "ייצוג אוטופי המעמיד מול המציאות קנה מידה אידיאי ושואף לעצב אותה בצלמו ובדמותו". העיר הישראלית המציאותית הנה כובשת, אכזרית, מלוכלכת ושוקעת, מדינת ישראל כולה היא "כעיר אימפריאלית משתרעת, אשר מתפשטת לכל עבר ומאיימת לכלות בדרכה חסרת המעצורים לא רק כל חלקה טובה של טבע ואיכות חיים, אלא גם את הנוף התרבותי של המרחב כולו". אולם ב"מיני ישראל" מתוארת העיר הישראלית כאספקלריה מפתה שבה משתקף הדיוקן העצמי הנאור והמוסרי שהצופה הישראלי כה חפץ בו, בעוד פרצופו האפל יותר נותר מחוץ למיצג, מחוץ למציאות המדומה.
מאמרו של אברמסון מזהיר אותנו מפני הסכנות העומדות לא רק בפני העירוניות הישראלית אלא גם בפני הקיום הישראלי כולו. נראה כי השאלה הפסימית שהוצגה בפתח ההקדמה מקבלת במאמרו של אברמסון חיזוק משמעותי. וכך אנו נותרים עם השאלה אם אכן העיר הישראלית הנה העיר העברית האחרונה, אם למרות ריבוי הערים בישראלי חסרה בה עירוניות? התיאורים הפסימיים שמוצגים בקובץ, ולצדם הוויית העיר הישראלית התוססת והדינמית, אינם מאפשרים לנו להגיע לתשובה נחרצת. ברור כי בסוגיית העיר הישראלית טרם נאמרה המילה האחרונה.