בין שדרות לשדרות רוטשילד

 

 

גבול אינו רק זה שבו משהו מסתיים, אלא, כפי שהיוונים הכירו, גבול הנו אף משהו שמתחיל להפגין את נוכחותו. לפיכך, מרחבים מקבלים את משמעותם ממיקומם ולא מהיותם "מרחב".

מרטין היידגר

 

מערכות הקשרים בין מרכז לפריפריה הן מן המרתקות בשדה התרבות והחברה של תחילת המילניום השלישי. עולם הדימויים הנקשר למושגים כמו "כפר גלובלי", "כפר מקומי", "ספר", "פריפריה", "מטרופולין" ו"מרכז" נתפס פעמים רבות כמאבק מדומיין בין כפר לעיר, בין אזורים חקלאיים ונחשלים למרכזים אורבניים עשירים ומודרניים, בין העולם הישן לעולם החדש. אולם בעיני רבים לא מדובר כאן רק בהמצאה ודמיון, זהו ויכוח אמיתי הנסב סביב יחסי כוח ושליטה, כסף והשפעה. הוויכוח בין מרכז לפריפריה הנו בין השאר ויכוח בין המקום אשר טוען לכתר הראשוניות, ההמצאה והחדשנות — מקום שבו מתרחשים הדברים "האמיתיים" והחשובים באמת בעולם התרבות והעסקים ובו מתקבלות ההחלטות המשפיעות — ובין המקום "הקטן", המחקה את הנעשה במרכז ונמצא תחת השפעתו. המרכז נתפס כמקום מתקדם, חופשי ופלורליסטי, בעוד בפריפריה דבקה תווית ריאקציונרית, סגורה ונחשלת. לעומת זאת יש הטוענים כי לחיים בפריפריה יתרון: דווקא בהיותה מחוץ למעגלי המידע והאופנה של המרכז מאפשרת הפריפריה לתושביה עצמאות, חופש ומקוריות. נוסף לכך, יש הטוענים שהמבנה הדיכוטומי של מרכז ופריפריה אינו רלוונטי יותר, וכי בעולם הפוסטמודרני מתקיימים במקביל מרכזים שונים ומשתנים המנהלים בינם לבין עצמם שיח דינמי סביב כוח ושליטה. גישה נוספת טוענת כי המרכז כולו מורכב מפריפריה. הפריפריה שכבשה את המרכז ויוצקת בו תכנים ובלעדיה זהו מרכז רפאים.

לוויכוח תיאורטי זה השלכות מרחיקות לכת בכל רמות הקיום החברתי, הכלכלי והתרבותי. מצד אחד מקובל כיום לראות תנועה מן המקומי, הפריפריאלי והשוליים למרכז. אוכלוסיית העולם השלישי ומזרח אירופה נוהרת לאירופה המערבית ולצפון אמריקה, אמנים ישראלים מייעדים פניהם לברלין, לונדון וניו יורק, אנשי אקדמיה באוניברסיטאות פרובינציאליות בריטיות וגרמניות תרים אחר עבודה באוניברסיטאות היוקרתיות בארצות הברית, מקסיקנים חוצים את הגבול לארצות הברית בחיפוש אחר עבודה וכפריים סיניים נוהרים לבייג'ינג ושנחאי.

מצד שני ניכרים היום סימנים של פחד, עייפות, כעס ואכזבה מן המרכז, מקצב החיים האורבניים, מהלחץ הכלכלי־חברתי המלווה את החיים בצומתי הכוח הפוליטיים והכלכליים, מן ההתפרקות של החברה העירונית, מן השאיפה לאחידות ולכוחניות. התיירות לאזורים "נידחים", המעבר למגורים מחוץ לעיר, החיפוש אחר האותנטיות וההתרפקות על עבר מדומיין שבו כולנו היינו "עם אחד","קהילה רגשית" שבה כולם הכירו את כולם והחיים היו "פשוטים" יותר ו"אמיתיים" יותר — כל אלה אינם רק תופעות ישראליות, ובחברות רבות אחרות אפשר להבחין בסימני עייפות ובחשדנות כלפי כוחו הכול יכול של "המרכז".

 

 

 

עולם התרבות הוא ססמוגרף עדין לאבחון שינויים ביחסי מרכז ופריפריה. בעשור האחרון נהוג להפריד בין מרכזים ופריפריות שונים. רבים טוענים כי יש עדיין מרכז ופריפריה במונחים של כוח כלכלי, אולם במונחים תרבותיים ההיררכיות התבטלו. אכן, שוק האמנות קיים בלונדון או בניו יורק מכיוון שאלה מרכזים כלכליים בתחום התרבות, אך יוצרי תרבות נחשבים פועלים בכל חלקי העולם והיחס אליהם אינו על פי מוצאם הלאומי, הגיאוגרפי או האתני.

עוד במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-20 החלו להישמע ולהיראות במערב הסימנים הראשונים להיפוך תפקידים ביחסי מרכז ופריפריה. מרסל דושאן, אחד האמנים המובילים של המאה ה-20, זיהה עצמו כבר בראשית המאה ה-20 כאמן פריזאי וניו יורקי עוד כאשר ניו יורק נחשבה פריפריאלית מבחינה תרבותית ובמיוחד אמנותית. פריז הייתה המרכז הבלתי מעורער של עולם התרבות והאמנות למן המאה ה-18, אך בעקבות מלחמת העולם השנייה הפכה ניו יורק לבירת התרבות. בתחילת המלחמה נמלטו אליה מפריז אמנים רבים. חלקם שב אליה לאחר המלחמה, אך המרכז לא חזר איתם. צרפת השקיעה מאמצים אדירים להחזיר עטרה ליושנה, על ידי בניית מוסדות תרבות מפוארים כגון מוזיאונים, אולמות לאופרה ומוזיקה, ואף השקיעה משאבים גדולים בסבסוד סדנאות ומגורי אמנים. רמת האוספים והתצוגות עלתה, אך פריז לא חזרה לתפקידה כמובילת עולם האמנות. משנות ה-90 של המאה ה-20 חל בצרפת שינוי במדיניות הקצאת המשאבים לתרבות. אחרי מאות שנים של קיפוח הפרובינציה והשקעות מסיביות בבירה חל שינוי רדיקלי במדיניות התרבות. ממדיניות של חיזוק המרכז עברה הממשלה למדיניות של פיזור אזורי ותמיכה מסיבית במוסדות תרבות בערי השדה. אף בגרמניה ניכרו מגמות דומות. במהלך המאות ה-18 וה-19 שימשו ערי גרמניה הראשיות כמרכזי תרבות לאומיים. לקראת סוף המאה ה-19 הפכה ברלין (ומינכן במידה מסוימת) לבירת התרבות והאמנות הגרמנית. בעקבות מלחמת העולם השנייה שוב התהפך הגלגל וברלין איבדה את מעמדה לטובת כמה ערים חזקות ועשירות כמו פרנקפורט, קאסל (ראו מאמרה של ורד זפרן־גני באסופה), מינכן, קלן, דיסלדורף, המבורג ושטוטגרט, ובעקבות איחודה של גרמניה אף ויימאר, לייפציג ודרזדן. בכולן התפתחו מוזיאונים, גלריות מסחריות, בתי אופרה, תיאטרונים וכו'.

אכן, מגמת החזרה לפריפריה וביזורו של עולם התרבות הנם מן המגמות הבולטות בשנים האחרונות ומעורבים בו אמנים מאזורים שונים בעולם. כך אנו עדים למגמה עולמית של פתיחת סניפים של מוזיאונים מרכזיים בפריפריה. מוזיאון הטייט פתח סניף בליברפול (ראו מאמרו של כריסטוף גרוננברג בקובץ); מרכז פומפידו בונה סניף במץ בתכנון של אדריכל יפני; מוזיאון גוגנהיים פתח סניף בתכנון אדריכל קנדי־אמריקאי בבירת הבסקים בספרד, כחלק ממאמץ מכוון של הממשלה לפצות מיעוט בעייתי באמצעות השקעה מסיבית וראוותנית בתחום התרבות ולהזרים תיירות לעיר; הגוגנהיים שואף להפוך ממוסד המזוהה עם ניו יורק לתאגיד גלובלי והכריז על פתיחת סניפים — בנוסף לאלה הקיימים בניו יורק, ונציה ובילבאו — גם בלאס וגאס, ריו דה ז'נרו, זלצבורג וברלין. וכך, אמנים ושוחרי תרבות שביקרו או נדדו לאחד ממרכזי התרבות המסורתיים במערב גילו להפתעתם שגם שם תרים אחר המרכז או אחר אלטרנטיבה לקיומו.

 

 

 

האסופה שלפנינו עוסקת בגישות שונות ובבעיות הנובעות מיחסי מרכז־פריפריה בתחום התרבותי מתוך פרספקטיבה בינלאומית אך תוך כדי התמקדות במקרה הישראלי. מקורה בכנס בינלאומי שערך פורום שנקר לתרבות וחברה באביב שנת 2006. ערב הבחירות לכנסת ה-12 וכמה חודשים לפני מלחמת לבנון השנייה נראה היה כי נושאים חברתיים, בעיקר אלה הקשורים למצבה של הפריפריה, עומדים במרכז השיח של החברה הישראלית. באותה תקופה נראה היה כי סדר יומה של החברה הישראלית הולך ומשתנה ותשומת לב רבה יותר תינתן לצורכי הפריפריה.

מלחמת לבנון השנייה החזירה (אולי) למרכז התודעה את צרכיה הביטחוניים של מדינת ישראל, אך לא על חשבון השיח על אודות הפריפריה הישראלית שהייתה המטרה העיקרית של רקטות החיזבאללה. בעצם ימי המלחמה הקדיש היומון הכלכלי של עיתון הארץ את כל גיליונו לבעיית הפריפריה,1 ומיד בסיומה של המלחמה הצהיר רקטור אוניברסיטת חיפה, יוסי בן ארצי, כי "השלום [עם סוריה] הוא שיקבע אם הצפון יחיה כפריפריה או יהפוך לאזור משגשג".2

אולם הפריפריה הישראלית מככבת בעיקר בשדה התרבותי. מעקב אחר הידיעות בנושאי תרבות בעיתונות הישראלית ומספר הולך וגובר של אירועי תרבות שהתרחשו בשנים האחרונות באזורים המרוחקים ממרכז ישראל הצביעו אף הם על מגמה להחזיר את הפריפריה למרכז. בדיון טיפוסי בכנס "אמנות פונה דרומה" שהתקיים במכללת קיי בבאר שבע בשנת 2006 טענו רבים מן הנוכחים כי הדרום הוא המרכז וכי יש להחזיר לבאר שבע את עמדת הבכורה שלה בתרבות הישראלית. "באר שבע היא עיר בירה, מטרופולין", טען סגן ראש העירייה רוביק דנילוביץ. לעומתו טענו אחרים כי "יש מרכז תרבותי אחד... וזו תל אביב, וישנה הפריפריה. בכל מקום יש מרכז ויש פריפריה" (נתן כהן, מנכ"ל אמנות לעם), או כפי שהתבטאה אחת המשתתפות, "אולי מי שנמצא במרכז לא מרגיש שיש פריפריה, אבל מי שחי בפריפריה כל הזמן מתייחס למרכז ומודע לקיומו".2 אכן, אי אפשר להבין את אופייה של תחרות "כוכב נולד" ללא התייחסות לדימוי המרכז בעיני משתתפיה, רובם ילידי הפריפריה הישראלית, מזרחים ומאמינים. דוגמה נוספת היא הסינמטק בשדרות. מודעות לקיומו של הסינמטק התל אביבי ושאיפה להעניק לתושבי הפריפריה אפשרות להיות מעודכנים תרבותית כתושבי המרכז היו בין המניעים העיקריים להקמתו. עד מהרה הסתבר שיש פער בין התחכום של המטרופולין המפונק והצרכים של תושבי הישוב המרוחק וסביבתו.

סריקת אמצעי התקשורת הישראליים מעלה תמונה מבהילה לגבי דימויה של הפריפריה בתרבות הישראלית, בייחוד האזורים בדרומה של המדינה שהופכים אט אט להיות "ספריפריה" כלשונו של הגיאוגרף אורן יפתחאל. ביטויים כמו "קריית שמונה היא — סליחה — עיר מכוערת, מפגרת בשירותיה, עלבון לישראל 2006";3 "בדרום, לא רק שאין תרבות נהיגה, אין בכלל תרבות"4; או "מהדרום יוצאים הכי הרבה הומואים בעולם"5 הופיעו בזה אחר זה במהלך תקופה קצרה. ניסיונות ליצור סצינות אמנות בערים רמלה או שדרות נתקלים בתגובות כמו "זהו חור בסוף העולם" המזכירות את סרטו של הבמאי אבי נשר סוף העולם שמאלה על אודות עיירה דרומית דמיונית.6 אלבומו של הזמר עמיר בניון הכול עד לכאן מיטיב לתאר תגובות אלו בשיריו הבוחנים את הקונפליקט המתקיים כיום בעיר (שוב) באר שבע בין הרצון להיות בתל אביב, על תחכומה הפוליטי ועושרה הכלכלי־תרבותי, ובין הרצון להישאר "בעיר של המגרשים המאובקים, בתי הזונות, הלכלוך והמוזיאון הפשיסטי שיושב חמש דקות מבאר שבע".7

 

 

 

חלקו הראשון של הספר מנסה למקם את המרכז בעמדת בכורה אל מול הפריפריה. מאמרו הפותח של עודד היילברונר מציג גישות שונות לחקר יחסי מרכז ופריפריה מן ההיבט הטריטוריאלי־תרבותי־היסטורי. לטענתו, המרכז הנו ישות ממשית, לעומת הפריפריה שהנה הבניה תרבותית, ישות מומצאת בעיקר על ידי כוחות הפועלים מן המרכז אך אף מן הפריפריה. המאמר מציג דוגמאות היסטוריות מן ההיסטוריה האירופית המעידות על תלותה המוחלטת של "הפריפריה" במרכז ויכולתה הדלה להחליט בעצמה על גורלה ועתידה. לצד זאת מדגים המאמר כיצד אפשר להביט על מערכות יחסים קוטביות אלה בצורה אחרת. הוא מצביע על תהליך דיאלקטי שבו המרכז, המבקש לדחות, לשלוט או להעלים את תרבות "הפריפריה", מגלה כיצד הוא אף תלוי בה, לעתים באופן ניכר. ויתרה מזאת, במהלך יחסי ההתנגדות והשליטה בין מרכז לפריפריה מגלם המרכז בעצמו אלמנטים מתרבות "הפריפריה". ולכן, מה שלעתים מוצג כ"פריפריה" הנו באופן סמלי ולעתים חלקי שאריות מן המרכז. באופן הזה "האחר", אשר על פי תפיסת המרכז מאכלס את תרבויות ואזורי "הפריפריה", נשלט על ידי התרבות הדומיננטית, אך בעת ובעונה אחת הוא נדבך מכונן בדמיון וברגשות שלה.

חוקרת האמנות הגרמנייה אנטיה פון גרבניץ טוענת כי המשמעות המיוחסת לאמנות והיחס אליה שונים במרכז מאלה שבפריפריה. חשיבות השימוש באמנות לא בהכרח תובן בפריפריה. אף על פי שהגבולות הגיאוגרפיים של מרכז ופריפריה אינם חד־משמעיים, הרי מרכז אמנותי במרכז יכול להיות הסטודיו או הזירה האמנותית במוזיאונים, בגלריות, באוניברסיטאות, במרכזי תרבות, בעוד "שבפריפריה מספיק לפעמים להגיע למרכול השכונתי או לאיצטדיון הכדורגל" כדי לחוות אמנות. גרבניץ טוענת כי אף על פי ששיח על אודות מרכז ופריפריה עוסק בשטחים שגבולותיהם מטושטשים, הרי שיח על אודות אמנות הוא בעל משמעות אחרת עבור יושבי המרכז ויושבי הפריפריה. גרבניץ משתמשת במושג "טקס החניכה" כדי לעמוד על ההבדל בין תפיסת אמנות במרכז ובפריפריה. נקודת ההנחה שלה היא שכדי ש"טקסי חניכה באמנות" יוגדרו כאמנות עליהם להיות במקום שמתקיים בו שיח על אמנות כאמנות, כלומר במרכז. בעוד שבמרכז קיימים קהלים בעלי מסורת של הבנה והתעניינות באמנות, צופה שאינו מצויד במסורת זו לא יוכל לראות בטקס יצירת אמנות מקורית. "האם צופים המביטים מן הפריפריה יוכלו להבין את היצירה כטקס חניכה אמיתי וביצירה האמנותית טקס טהור" שואלת גרבניץ ורומזת ליכולתה של יצירה אמנותית אמיתית להתקיים רק במרכז.

שלמה אנג'ל, כלכלן בבנק העולמי ומרצה לתכנון עירוני בכמה אוניברסיטאות בארצות הברית, מכיר בקיומו של מרכז שולט והגמוני, אך לצד זאת מזהה ירידה במספר התושבים המתגוררים במרכז. בעזרת נתונים סטטיסטיים שליקט מערים שונות בעולם טוען אנג'ל כי זה זמן מה חלקה של האוכלוסייה העירונית במרכז נמצא בנסיגה בהשוואה לחלקה של האוכלוסייה העירונית בפריפריה. אף על פי שהעולם עובר תהליך מואץ של אורבניזציה, שבמסגרתו חל צמצום במספר התושבים של הפריפריה הכפרית, המהווה כעת פחות מ-50% מכלל האוכלוסייה העולמית, טוען אנג'ל כי חלוקת התושבים ומקומות העבודה בקרב הערים ואזורי המטרופולין לא הפכה מרוכזת, אלא דווקא מפוזרת יותר. לפיכך, במובן דמוגרפי־כמותי חשיבותה של הפריפריה העירונית — ברמה העולמית, הלאומית והמטרופולינית — עולה, ואילו חשיבותו של המרכז יורדת.

מסיים חלק זה נשיא מכללת ספיר, זאב צחור, המכיר אף הוא בקיומו של מרכז אך מנקודת מבט מעניינת. צחור, חוקר תולדות הציונות ומקומו של הנגב בחזון הציוני, טוען להיפוך הפירמידה. לטענת צחור, תוך שנים ספורות חלו שינויים במיקום אזורי מרכז ופריפריה בתודעת הציבור הישראלי. הנגב שינה את מיקומו בתודעה הקולקטיבית של המדינה הצעירה. הדימוי של הנגב, שהיה פעם מעין מרכז, מקום שמעט תושביו זכו להוקרה ציבורית שהפכה לגאווה עצמית, מקום שנשא על גבו את חזון הציונות, השתנה. לאחר קום המדינה היה הנגב לפריפריה גיאוגרפית רחוקה ונחשלת וכך גם הדימוי של תושביו. חולשת הדימוי והמעמד באה לידי ביטוי גם בהנהגה הלאומית. השינוי בדימוי הנגב ותושביו היה איטי. יישוב הנגב באמצעות מהגרים חדשים שהובאו למדבר לא מתוך בחירה וללא זיקה לרעיונות מהפכניים עורר בקרב המתיישבים רגשות תסכול וקיפוח. מעט המתיישבים הקודמים, נושאי בשורת המהפכה הציונית והחברתית, היו למיעוט הולך וקטן בחברה הישראלית ומיעוט בנגב. בתוך כך השתנה האתוס הציוני: "הספר שהיה פעם מרכז הפך לפריפריה במשמעותו השלילית".

חלקו השני של הסֵפר עוסק בנושא המטריד ביותר כיום את מחקר יחסי מרכז ופריפריה: יחסי הגומלין בין שני מרחבים ממשיים/מומצאים אלו. פותח המשורר והסוציולוג זלי גורביץ המשרטט בכלליות את הבעייתיות שביחסי גומלין אלו. גורביץ טוען כי בכל יחידה שנבחר להתייחס אליה, ובכל יחס, נמצא גם ראש וגם זנב, גם פנים וגם אחור, גם מרכז וגם שוליים. לכל מרכז יש שוליים ולכל שוליים מרכז. זה נכון במשפחה כמו שזה נכון בטופוגרפיה חברתית של ארץ כלשהי או של העולם כולו או בתודעת יחיד. גורביץ אינו מאמין בחלוקה דיכוטומית בין מרכז לפריפריה. "יותר ויותר מסתבר שקביעה נחרצת של הקווים בין מרכז מצד אחד לשוליים או פריפריה מצד אחר היא נמהרת מדי ומתעלמת מהמורכבות והדינמיות של מה שביניהם". הוא מציע להביט על יחסי "מרכז ופריפריה" לא מתוך עמדה הדורשת בחירה בין שתי ישויות, אלא כעל מצב יחסי המאופיין בתנועה, גמישה פחות או יותר, בין מרכז לשוליים, "בין בית לחוץ, בין ראש לזנב".

המאמר הבא הנו מקרה מבחן קלאסי ליחסי הגומלין בין מרכז לפריפריה. המאמר עוסק בליברפול, עיר מרכז קלאסית במאות ה-18 וה-19 שהפכה במהלך המאה ה-20 לפריפריה נחשלת, אך המציאה את עצמה מחדש דרך אינספור משברים במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20 וזכתה בתואר בירת התרבות של אירופה. לצד תואר זה נמסר לאחרונה כי תערוכת פרס טרנר היוקרתית תתקיים מחוץ ללונדון בפעם הראשונה מאז היווסדה בשנת 1982. בשנת 2007 תיפתח התערוכה ב"טייט ליברפול" ולא ב"טייט בריטניה" שבלונדון. מאמרו של כריסטוף גרוננברג, מנהל "טייט ליברפול", מסביר מגמה זו של הפיכת הפריפריה למרכז ומתאר את "חזון ליברפול" הטוען להשבת עטרה ליושנה. גרוננברג סוקר ציוני דרך מרכזיים בהיסטוריה של ליברפול, למן שקיעתה המהירה לאחר מלחמת העולם הראשונה, הישגיה בתחום התרבות והספורט במהלך שנות ה-60 וה-70 והידרדרותה מחדש למעמד "העיר החולה" של בריטניה בשנות ה-80, ועד להפיכתה (עם ערי צפון אנגליה האחרות) במהלך שנות ה-90, בעיקר מאז עליית "הלייבור החדש" לשלטון, למרכז הטוען לכתר נושאת התרבות של בריטניה. גרוננברג מתאר כיצד ליברפול, שנתפסה "כעיר ללא עתיד", "עיר בלהות", הופכת בימים אלה ממש לעיר חלומות שבה בנייה מסיבית של בנייני ציבור ושכונות מודרניות מסמלת בריאות אורבנית. הקמת השלוחה של הטייט בליברפול מילאה, לדעתו, תפקיד חשוב מבחינה תרבותית, חברתית וכלכלית. הוא נעזר בנתונים סטטיסטיים כדי להוכיח שההשקעה בתרבות נשאה פרי ותרמה לפריחתה המחודשת של העיר.

מגמה זו של הפיכת הפריפריה למרכז תרבותי מתוארת אף על ידי חוקרת האמנות הישראלית ורד זפרן־גני. זפרן־גני בודקת ראשית את יחסי "מרכז" ו"פריפריה" בהקשר של מלחמת התרבות שניטשה על טעמו של הציבור הגרמני כבר בתקופת השלטון הנאצי ובעיקר באותן שנים שלאחר המלחמה דרך תערוכות ה"דוקומנטה" בעיר קאסל. לטענת זפרן־גני, תערוכות הדוקומנטה, שהוקדשו בעיקר לאמנות מודרנית, הרוויחו מהיותן "אמנות מנוונת" בלשון הרייך השלישי. הניסיון לדחוק את מה שהיה מרכזי ועקרוני אל השוליים בתקופת הרייך השלישי הוא גם זה שאִפשר את ההתקבלות המיידית ואת הרצון להחזיר את אותם שוליים למקומם הראוי כמרכז לאחר מלחמת העולם השנייה. "הייתה זו פעולת תיקון קלה יחסית של החלפת האחד באחר תוך שימוש במה שממילא כבר קיים וסומן על ידי הנאצים כרע, טוענת זפרן־גני.

אולם אין לראות בתערוכות הדוקומנטה רק תיקון שערך עולם האמנות הגרמני לאחר 1945. זפרן־גני משתמשת בדוקומנטה כדוגמה לדרך שבה פריפריה הופכת למרכז. לטענתה, תצוגה נרחבת של אמנות באמצעות תערוכות בינלאומיות גדולות, חרף הבעיות הכרוכות בהן, מאפשרת למעשה מפגש עם עבודות אמנות מארצות שונות בלי שיידרשו נסיעות רבות סביב העולם כדי לבקר במקומות שבהן נוצרו. מקום הטוען למעמד של מרכז הופך לנקודת מפגש לאמנות ממקומות שונים: בין אם הם מוגדרים כ"מרכזים" או כ"פריפריות", תוצריהם יוצגו אלו לצד אלו. למעשה, ההנחה בדבר ריבוי מרכזים עומדת בסתירה למונח "מרכז" שאמור להיות יחיד באופן הדורש התמקדות בו בלבד. אי לכך אפשר לטעון שקיומן של תערוכות בינלאומיות גדולות בהחלט מערער על אפשרות קיומה של עיר מרכזית יחידה דוגמת פריז של שלהי המאה ה-19. זפרן־גני מציעה הסבר להיווצרותו של מרכז אמנותי: "התכנסות אל מקום שיהפוך למרכזי מתוקף היותו נקודת מפגש מוסכמת המקובלת על עולם אמנות נטול מרכז מובהק [...] כך 'מרכז' הופך להיות המקום שבו אפשר לדרוש ולהשיג מחיר מירבי לעבודה כזו או אחרת, תוך חשיפתה לקהל קונים 'איכותי': אוצרים, אספנים וסוחרי אמנות".

גם הסוציולוגית הישראלית דריה מעוז עומדת על משמעותם הרבגונית של יחסי מרכז־פריפריה. מעוז, חוקרת תרבות התיירות והתרמילאות הישראלית, מציינת כי ההתרחקות מהמרכז לעבר הפריפריה ה"אותנטית" אפיינה תיירות עוד מראשיתה ועמה גם הרצון לחקור ולגלות ארצות נידחות שנתפסו כאקזוטיות. במקביל למגמה זו מציינת מעוז מגמה הפוכה ששורשיה בתיירות קדומה, למשל בצליינות, והיא התקרבות מהפריפריה אל עבר המרכז בשאיפה לחפש בו משמעות וקדוּשה, או מודרניות, קדמה ומוביליות. את שתי המגמות הללו, הנשענות על דימויים וסטריאוטיפים, מדגימה מעוז בניתוח תופעת התרמילאות הישראלית בהודו. לטענתה, הנסמכת על מחקר אתנוגרפי שכלל ארבע עבודות שדה שנערכו בהודו במהלך כמה שנים, אפשר להבחין בדחף של התרמילאים לחקור את הזר ולהתערבב בפריפריה, מול רצונם לשמור על המוכר, להישאר במרכז ולייבאו לתוך הפריפריה.

גם חוקר הגיאוגרפיה ההיסטורית מעוז עזריהו עומד על האמביוולנטיות הנוצרת כתוצאה ממיקום בלתי ברור בין מרכז לפריפריה. מאמרו מתחקה אחר מיצובה של תל אביב בין מרכז מקומי לבין פריפריה גלובלית בפאזות שונות של ההיסטוריה של העיר. מעוז ממפה ומנתח את הפרובינציאליות התל אביבית בגלגוליה השונים. הוא עוסק במאפיינים הדינמיים של יחסי מרכז־פריפריה כהיבט של שיח העיר ושל הדיון המתמשך במהותה של תל אביב כחלק מהאידאולוגיה הרשמית של העיר וכהיבט של התרבות הפופולרית. במסגרת הדיון ביחסי מרכז־פריפריה מתמקד המאמר בבידולה של תל אביב מהפריפריה הישראלית, ביריבות הסמלית עם ירושלים ובניסיון להשוות את תל אביב לערי עולם, כגון פריז, לונדון וניו יורק.

חותם את הדיון בחלק זה של הספר מאמרם המשותף של הסוציולוג אמיר בן פורת והעיתונאי יואב ויכסלפיש העוסק בהשתקפות יחסי מרכז ופריפריה בשדה הספורט ואת תרומת תרבות הכדורגל הישראלית לצמצום הפער ביניהם. בן פורת וויכסלפיש משתמשים בדימוי ממשחק הכדורגל כדי לתאר את יחס המרכז לפריפריה. גם בתנאי ראות גרועים יכול מי שעומד בשער אחד של שדה הכדורגל להבחין במי שעומד בשער השני שלו — מרחק של כמאה מטרים. גם בתנאי ראות טובים במיוחד נמנע ממי שמתגורר במרכז לראות את מי שמגוריו בפריפריה. הסיבה לכך, על פי בן פורת וויכסלפיש, אינה נעוצה במרחק הפיזי ובמכשולים הממלאים אותו, אלא בגלל שהפער בין מרכז לפריפריה הנו חברתי־תרבותי. לא אחת הפריפריה נמצאת במרחק של מה בכך בקילומטרים, אך במרחק חברתי־תרבותי רב. בהמשך מתאר המאמר כיצד נרקמו היחסים בין הכדורגל ובין המרכז והפריפריה בישראל ואת התרומה של הכדורגל ל"צמצום הפער" בין השניים, בעיקר מן הבחינה התרבותית־סמלית. התיאור וההסבר מתמקדים בשני עשורי הקצוות של ישראל: בעשור הראשון שלאחר הקמת המדינה ובעשור האחרון של שנות ה-90 ואילך. שני עשורים אלה שונים זה מזה באופן מובהק. השוני הזה התגלם גם בכדורגל הישראלי. בשניהם היה הכדורגל מעין "סיכת חיבור" בין אנשים, ארגונים ומקומות כאמצעי של הזדהות עד לרמת המדינה ובעיקר כמכשיר של ביטול לפחות חלק מן הפער בין המרכז לפריפריה בישראל.

החלק השלישי בספר שלפנינו סוגר את המעגל שנפתח בחלקו הראשון. הוא מכיר בעליונות המרכז, ממעיט בערך יחסי גומלין בין מרכז לפריפריה ומציג תמונה עגומה של מצב הפריפריה כיום בישראל. האדריכל יהודה גרינפילד פותח בטענה כי היחסים שבין הפריפריה למרכז הנם הכרח המתלווה תדיר לניסיון להבין את התפתחותה של החברה הישראלית. מאמרו מנסה להאיר זווית נוספת בדיון זה דרך הניסיון "לקרוא" את המרחב הגיאוגרפי והתרבותי של הפריפריה כקוד החושף רבדים עמוקים יותר של הנחות יסוד. גרינפילד בוחן את השלכותיהן של תופעות ויזואליות המתרחשות באזורים "פריפריאליים" — תופעות הכרוכות בתהליך היתוך המרחב הפיזי והמרחב הווירטואלי זה בזה. תופעות אלו, המתרחשות במרחבים שונים, מגלות סימנים מובהקים של דמיון ביניהן: מצד אחד הדמיון הצורני־חיצוני שהתפתח בין אזורי פריפריה שונים בישראל, היינו, עיירות פיתוח וערי ספר למיניהן, כאינדיקציה לתחושה הפנימית של תושביהן. מצד שני התופעה המקבילה של דמיון — אך הפעם דמיון תוכני פנימי — המתקיים בין ישויות שונות בעולם המדיה, בין אם מדובר בעיתונים יומיים או בתוכניות שונות של הטלוויזיה המסחרית. טענת המאמר היא שלא זאת בלבד ששתי התופעות, האחת מתקיימת במרחב הפיזי והשנייה במרחב הווירטואלי, קשורות זו בזו, אלא ששתיהן נובעות בחלקן הגדול משורש זהה הנגזר מהמונח "הון סמלי". לבסוף מציע המאמר צורת התבוננות הגורסת כי לא זו בלבד שכל אחת מהתופעות שלהלן נובעת משורש זהה, אלא שנוסף לכך כל תופעה ממלאת תפקיד משמעותי בעיצובה ההדדי של חברתה, עד כדי יצירת מעגל סגור של "תודעת פריפריה" מרחבית־תרבותית.

את הכרך מסיים מאמרה של חוקרת הקולנוע הישראלי ענת זנגר. זנגר עוסקת אף היא בתודעת פריפריה, אך הפעם אין זו שדרות או נתיבות, אף אין זו פריפריה המזוהה עם נחשלות ועוני. אלו שבילים ורחובות צדדיים של יישובי הפריפריה הארצישראלית: יישובים כפריים ושכונות בפריפריה העירונית. זנגר מזהה בין פריפריה לארץ ישראל הישנה והטובה דרך ייצוגיהם בקולנוע הישראלי העכשווי. תוך התמקדות בכמה סרטים ישראליים עכשוויים שממקמים את "הפריפריה" במוקד העלילה שלהם נבחנת הזיקה שמתקיימת בין הכתיבה של השביל ובין הטריטוריה כחלק ממשא ומתן מתמשך על הזהות הישראלית. אצל זנגר השביל או הדרך מתפקדים כתחבולה נוסטלגית לכתיבת העבר מחדש שבו הפריפריה ובייחוד שביליה שהלכנו בעקבותיהם מסמנים נוסטלגיה ותשוקה לכתוב מחדש את שביל קליפות התפוזים המוליך אל ויוצא מן הפריפריה הישראלית.

 

מגוון הדעות שמייצג הספר שלפנינו מעלה את השאלה האם ישראל הנה מדינה ללא פריפריה או פריפריה ללא מדינה? אפשר להבחין בשתי מגמות מקבילות: היחלשות המרכז כפי שמעיד עצם החיפוש אחריו. תושבי שדרות עוקבים בדריכות אחר יצירת התרבות בתל אביב ואירועי התרבות הנערכים בה; יוצרי וצרכני התרבות בתל אביב שואפים להתעדכן מהתרבות בניו יורק; אלה שמגיעים לניו יורק מגלים שגם שם מחפשים היכן המרכז והיכן נוצרת התרבות המובילה. לצד זה אנו עדים להתחזקות הפריפריה, הן כתוצאה ממדיניות מכוונת והן בעקבות התהוות תרבות איכותית ומקורית גם במקומות מרוחקים וקטנים יותר. מתוך העיסוק הבלתי פוסק בשאלות אלו לאחרונה, בעיקר מן ההיבט הכלכלי והתרבותי שלהן, אפשר להסיק כי הדיון בשאלה היכן היא הפריפריה או בקביעה "הפריפריה זה כאן"8 עדיין רחוק מלהגיע לפתרונו.