אקווה-פואטיקה- קריאה ב'מובי-דיק'

 

בראשית כדור הארץ התרכבו חמצן ומימן באטמוספירה ההיולית ומים נוצרו. בהדרגה, טיפין–טיפין, מילאו המים את שכבות האוויר הקדומות באדים שקופים אשר הלכו והתעבו עד שגשם החל לרדת. אך בפוגשם בקרקע הרותחת הפכו מי הגשמים חזרה לאדים ושבו לאטמוספירה. וכך נמשך התהליך, במחזוריות, עד שהכוכב התקרר דיו ומים נקוו במכתשיו; בהדרגה נוצרו האגמים, הימים והאוקיינוסים, אשר מתוכם נולדו החיים.

כיום מעל לשבעים אחוזים מהכוכב שעליו אנו חיים מאוכלסים במים, מתוכם צפות היבשות, מופרדות ומורחקות זו מזו על ידי מים רבים. כך מספר המדע.

אני משתמש במונח ״סיפור״ תחת ״תיאור״ - שייתכן שהיה הולם יותר את המוטיבציה המדעית (הקלאסית, על כל פנים) - מפני שקודם לכול, עבור האדם הניצב לחופיו, הים הנו תופעה מרחבית. וככזו, כפי שמציין גבריאל צורן, הוא משתייך ״לתחום האוניברסלי של ממדי הממשות״, אך בה בעת, ונראה שבהכרח, טומן בחובו היבט ספרותי.1 והרי המדע, בבואו לטעון את טענותיו, נדרש להתניה ספרותית, שכן ההיגד המדעי מניח עמדות פרגמטיות שיחסן זהה לאלה המתקיימות בין סופר, קורא וספר, דהיינו מוען, נמען ומושא. הביטוי הלשוני הוא המאפשר את מעבר המושא מהמוען אל הנמען ועל מנת שייעשה לביטוי לשוני על המושא להתרכב אל הלשון עצמה, אל חוקיה ומערכותיה, שבתוכן קיימים ופועלים המוען והנמען. מכאן יוצא שהלשון מקיימת את המושאים.

אפילו מתייחס המדע למושאו המרחבי, הים, כאל ישות, ובוחן היבטים כגון נתוניו הגיאוגרפיים (עומק לעומת רדידות, התפרשות לעומת הצטמצמות), הפיזיקליים (מהירות, עוצמה, אנרגיה), הכימיקליים (רמות הדחיסות השונות של מרכיביו, עודף או פחיתות של מינרל זה או אחר) וכן הלאה - הלוא בעצם החלתן של הפרקטיקות המדעיות השונות יש משום גלישה אל התייחסות למרחב כאל סדר, כלומר ככפוף למערכת דיסציפלינית מסוימת בעלת קטגוריות לשוניות משלה ומערך דימויים משלה. כך, למשל, הפיזיקה בוחנת אורכי גל העשויים מאור, צליל או מים. ישנו, אם כן, דימוי הים הפיזיקלי, דימוי הים הכימיקלי, הים הגיאוגרפי וכן הלאה, וממילא נפתחת פרצה אל השדה המטפורי ההולך ומתרחק מהמרחב הפיזי. אין בדברים האמורים אלא לומר שגם בחינתו הספרותית של דימוי הים, כלומר הים הספרותי, הנה שיטה תיאורית/סיפורית, שדה ייצוג של תופעה מתחום הממשות, שעליה, בהתאם, ניתן לעמוד דרך הקטגוריות השונות ומושאי ההשוואה וההתייחסות המיוחדים לה.

זו מטרת הקריאה הזו. הים הספרותי שייבחן הוא הים של הרמן מלוויל (Melville, 1819-1891).

אקווה-פואטיקה מציע התבוננות בדימוי הים שבו משתמש מלוויל ביצירתו מובי-דיק (1951), בבחינת מקורותיו הספרותיים ובהשלכותיו הפואטיות–תמטיות. מטרתי בספר היא לנסות ולעמוד על תבנית ומנגנון העולם המיוצג, כלומר הטבע כולו, הפיזי והמטאפיזי, ועל זו של המדיום המייצג, כלומר הרומן, הגלומים בדימוי הים המופיע בטקסט.

אמנם בהעלאתו של הים מתחום התיאור המרחבי אל רמת המשמעות הסימבולית יש דווקא משום נסיגה כרונולוגית בחקר מלוויל: דרך הפרשנות האלגורית, הסימבוליסטית, התרה אחר משמעויות עומק במוטיבים ובדימויים המופיעים על פני שטחו של הטקסט, נחשבת לשיטת פרשנות מיושנת, שנהוגה הייתה בזמן שבו יצא הרומן לאור; אז עשה פרשן הדימויים והסמלים בחוכמה, מפני שלכאורה בחר בכלים זהים לאלה שבהם השתמש היוצר עצמו; מלוויל, כיוצרים אמריקנים רבים אחרים מתקופת טרום מלחמת האזרחים, נחשב לסימבוליסט; הייתה זו שיטה פואטית שנבעה ישירות מהתפיסה הטרנסצנדטליסטית ששלטה אז בכיפת שדה הרעיונות האמריקני ודרשה בדבר הרמוניה המתקיימת בין הטבע והלשון.

למותר לציין שזה זמן רב שמכשירים פרשניים אלה מעלים חלודה בארגז כלי העבודה המחקרי. המחקרים האחרונים במלוויל מתייחסים אליו כאל סופר חדשני, נטע זר בשדה הספרותי של שעתו, ובהתאם בוחנים את כתביו דרך פריזמות מחקר מתקדמות, ברובן לשוניות, פוסט–סטרוקטורליות. זו גם גישתי שלי. אלא שדרך בחינת מערך הדימויים ברומן אני סבור שניתן יהיה לעמוד על האופן שבו ביטא מלוויל את אותם רעיונות מודרניסטיים בשעתו, באמצעות הכלים שהיו בידו; לשון אחר: השיבה אל הקריאה במלוויל כסימבוליסט תספק לנו התבוננות באופן שבו התמודד עם מגבלות המערכת הספרותית של תקופתו, ותחשוף את המנגנונים שבאמצעותם סדק את הנורמות שהחילה.

המתודה הפרשנית שבה אשתמש מבקשת למזג בין השיטה הפואטית שהנחתה את מלוויל בכתיבתו, או, אם לחדד את הדברים, עמדה לנגד עיניו, לבין תיאוריות בנות זמננו. כך, אני מאמין, תתאפשר קריאה עדיפה, חזקה יותר, במובי-דיק, שכן מן הפרשנים בני זמנו של מלוויל, הפרה–מודרניסטים, אם נרצה, אמנם נשללה היכולת להבין את מידת החדשנות שברומן, אולם אין להתעלם מכך שרבים מהפרשנים המודרניסטים והפוסט–מודרניסטים, המזהים בטקסט בן המאה ה–19 צורות ותכנים ההולמים את קו מחשבתם, נוטים, למעשה, לעשותו לאמצעי הנהרה לשיטותיהם, ובכך מחמיצים עולם שלם של מונחים חתרניים שטבע מלוויל בפואטיקה הייחודית למובי-דיק. באמצעות השילוב בין כלי הפרשנות הסינכרוניים והדיאכרוניים אבקש אפוא לאחוז במלוויל בשני קצותיו.

מדוע, אם כן, הבחירה בים דווקא כממד דרכו ניתן לקרוא אל תוך הספרות של מלוויל?

ובכן, מלוויל הוא סופר ים מובהק; הים אינו מוטיב העובר כחוט השני ביצירותיו השונות, אלא המסד שעליו מתרחשות עלילותיו. הוא מהווה את נוף חייהן של דמויותיו, הנע ונד תחת רגליהן, אשר בו צופות תמיד עיניהן; להוציא כמה בודדים, הים משמש כרקע לכל סיפוריו, ואין זה רקע פרוזאי בלבד, בחינת קו האופק הנתון, אלא מה שמכנה אריך אאורבך ״רקע אחורי״; זו ישות עצומת ממדים, תמיד מכוסה, תמיד מגלה אך את אפס קצהּ, חסרת דפוס וצורה, בעלת תנועות מעמקים כבירות ונסתרות, שיצורי בלהה מתרוצצים בתהומותיה, ושעל גחמותיה העלומות ימות או יחיה האדם הנתון בכפה.

הים עבור מלוויל היה מרחב קיומי, בעל רובד פיזי ומטאפיזי: מעניק קיום חומרי ומושא לסגידה ועיון רוחניים, דרך חיים. במילים אחרות, מעבר לתמה הרי שזהו גם הטלוס של הטקסט. שאלת המוצא לחיבור זה - שאלה שהעלה ד״ה לורנס2 לגבי מלוויל - היא מדוע; מדוע הבחירה בדרך החיים הימית, שיש בה משום סכנה קיומית אקוטית שכזו, מדוע להעדיף את הים הזר על הארץ האימהית?

תשובתו של לורנס: ״הוא [מלוויל] לא יכול היה לקבל את האנושות. לא יכול היה להשתייך לאנושות. לא יכול היה.״3 עבור לורנס היה מלוויל יצור מוזר, גבולי, שחציו חיית מים, ״ויקינג מודרני״, שהים הוא ביתו, בקיצור: לא בדיוק חיית יבשה; ואמנם מאז ומתמיד (לפחות עד הניצחון על כוח המשיכה והבקעת האטמוספירה) היה הים בגדר המרחב האחר של היבשה, סמן גבולותיה, שממנו והלאה תם התחום האנושי, כאילו ביטא קו פרשת המים את אותה סיסמה מימי הביניים שקידמה את פני האוניות השבות לים התיכון ממיצרי גיברלטר: Non plus ultra, אל תמשיכו הלאה.

סקירתו של המטפורולוג הנס בלומנברג את התפתחותה ההיסטורית של מטפוריקת האונייה הטרופה והצופה, כשם ספרו, מושתתת על שתי הנחות יסוד הקובעות את מטען המשמעות של המטפוריקה: ״האחת, הים בבחינת גבול טבעי נתון של אזור הפעילות האנושית, והאחרת, הדימוניזציה של הים בתורת תחום נעדר חוקיות שאינו ניתן לצפייה מראש ואינו מניח התמצאות״. ישנן, בהתאם לדיכוטומיה המרחבית שבוחן בלומנברג, שתי צורות עיקריות של חוויית קיום אנושית: יבשתית וימית. ״בני האדם חיים את חייהם ומקימים את מוסדותיהם על היבשה המוצקה, אך את מהלך חייהם בכללותו הם מבקשים להבין דווקא באמצעות המטפוריקה של הפלגה ימית נועזת״.4

הדרתו של מלוויל את רגליו מן היבשה, השלכתו את עצמו - את מערך דימוייו, את דרך הבעתו ומחשבתו - אל המרחב הימי הרה הסכנה, הנה - כך אבקש להתייחס לכך - בבחינת חוויה, התנסות אנושית. ישמעאל מאבד את כוח חיותו ביבשה ויורד אל הים; הוא אינו משנה מקום אלא ממד, פונה אל דפוס קיום שאין דומה לו; כמוהו שב יוצרו אל הים, יצירה אחר יצירה - גם הרבה לאחר שהמוטיבציה הכלכלית לכך, לפרסום סיפור עלילה ימית, אבדה עבורו ואיננה - חזרה שהיא בגדר סימפטום; אל דימוי המרחב הימי השב וחוזר בכתביו יש להתייחס כאל ביטוי של תוכן ייחודי, כאל מעשה כפייתי שיש בו משום פולמוס עם היבשה.

כמאפיין מרחבי מקיים הים קשר הדוק עם מושג ה״סְפָר״ האמריקני, הערבות הפתוחות, הבלתי נודעות, תחום של פראות, אימה ובדידות קיומית, שעוד לא כבש האדם; החוויה הימית היא חוויה של המופשט, התנסות בחוסר גבולות, שם חייב האדם לעמוד על מהותו הוא, על שום אי–קיומן של נקודות התייחסות מוכרות. שם בהכרח ייוולד יצור אנושי מסוג חדש. במובן הזה משמש הים כמובלעת, כחוץ טריטוריה, מעין הטרוטופיה שעל אופייה ניתן ללמוד על דרך ניגודה. לשם כך יש להסב את המבט מהים של מלוויל ולהתבונן אל מרחבו היבשתי - אמריקה, ולתת את הדעת למערכת התרבותית ספרותית שבתוכה יצר.

את תקופתו של מלוויל כינה חוקר הספרות מאתיסון (Matthissen) ״רנסאנס אמריקני״. כוונתו הייתה להצביע על פריחה תרבותית שייחדה את פרק הזמן של טרום מלחמת האזרחים שבו צמחו, בד בבד וזה לצד זה, ענקי ספרות כגון אמרסון, דיקנסון, הותורן, תורו, ויטמן ואדגר אלן פו; אותם אבות מייסדים שהניחו את אבני היסוד לקאנון ספרותי אמריקני, אותם יוצרים שבימינו מהווים את המשפחה האולימפית של פנתאון הספרות האמריקנית.

אולם כבר בכותרתו הפורמלית של מאתיסון מסתמנת בעיה מהותית לעולם היצירה האמריקני: המונח ״רנסאנס״ פירושו לידה מחדש; במקור הוא סימן את חזרתו התרבותית של העולם היווני הקלאסי באירופה של המאה ה–15; לגבי רנסאנס אמריקני מן הראוי לשאול: איזו תרבות, של איזה מקום ואיזה זמן, נולדה מחדש באמריקה?

המונח ״ספרות אמריקנית״, כמסמן מערכת קיימת, לא היה עניין של מה בכך בזמנים שעליהם כתב מאתיסון. פולמוס רווח בחוגים האינטלקטואלים האמריקנים של אותן שנים נע סביב הנקודה הזו.5

ב–1837 הרצה ראלף ואלדו אמרסון בהרווארד. נאומו נקרא ״המלומד האמריקני״ The American scholar)), ובו קרא לקהל שומעיו לנתק עצמו ממוסרות דרכי החשיבה האנגלו–אירופאיות. דבריו, שזמן קצר לאחר מכן כונו ״הצהרת העצמאות האינטלקטואלית של אמריקה״, הכו אמנם גלים רבים בחוגי הרוח של אמריקה הצעירה, אך, למעשה, התחקות אחר שורשיו הפילוסופיים של אמרסון, שמתוכם לכאורה צומח אותו יוצר אמריקני מקורי, אידיאלי, שאותו הוא מדמיין ברוחו, מובילה תחת האוקיינוס הצפון אטלנטי חזרה לאירופה, להגותם הפוסט–קנטיאנית של פיכטה, שלינג והגל; יתר על כן, אל התורות האלו הגיע אמרסון דרך קרלייל וקולרידג', האנגלים.

עם זאת מאז החלו בני אירופה השונים להגר לאמריקה קשה להצביע על תקופה של יצירה ספרותית, שכיום מוגדרת כ״ספרות לאומית״, אשר קדמה לאותה תקופת ״רנסאנס״ שאִבחן מאתיסון; עד לבינימין פראנקלין לא הייתה התוצרת הספרותית האמריקנית אלא חיבורי קודש של תיאולוגים פוריטניים, ואף את פרנקלין עצמו פרנסו בעיקר טרקליני פריז; הנרי וודסוורת לונגפלו, למשל, סבר שספרות אמריקנית אינה יכולה להיות אלא המשכה של הספרות האנגלית, וושינגטון אירווינג היה זקוק לשוליה של אדרת אירופאית הנושרת מכתפיו של וולטר סקוט כדי לצאת תחתה לאור; אף ג'יימס פנימור קופר, שמטרתו המוצהרת הייתה לכתוב ״יצירה אמריקנית טהורה״, התחרה למעשה בעלילות ההרפתקאות שלו באלו האירופאיות, של אותו סר וולטר סקוט. התמודדות ספרותית עם המהות האמריקנית, עם היות אמריקני, קשורה בהכרח למהפכים הפוליטיים הדרמטיים שחלו ביבשת החדשה מאז 1776, כשאט–אט נעשתה אמריקה מבת טיפוחיה של אירופה לבתה המורדת.

כותב אמריקני בן זמנו של מלוויל, התחייב, מדעת או שלא מדעת, במוצהר או שלא במוצהר, בגלוי או בהסתר, לבצע אקט של מרידה, לסדוק את המסגרת הלשונית שבה היה נתון, כדי למצוא נתיב מילוט שיאפשר לו להיוולד מחדש בעולם החדש. במובן הזה ישנו קשר פואטי תרבותי בין בעייתו של מלוויל, המנסה לכתוב ספרות אמריקנית בשפתו של שייקספיר, ובין מקרהו של קפקא המנסה ליצור בשפתו של גיתה.6

לפי אייל פרץ,7 הייתה הבעיה המרכזית שאתה התמודדה הספרות האמריקנית בת אותן שנים לא אחרת מאשר אמריקה עצמה; היבשת החדשה נחשבה למעין ״מוזרות״ בשדה המחשבה של התקופה, אשר רעיון הגשמתה המלאה, הוצאתה מן הכוח אל הפועל הוביל להתנגשותם של שני מסדים רעיוניים קרדינליים - אוטופי ואפוקליפטי. האוטופיה: הולדת אמריקה, העולם החדש; האפוקליפסה: מותה של אירופה, העולם הישן.

כך גם לפי אביהו זכאי,8 שבהצגתו את שורשי מחשבת אחרית הימים האמריקנית הראה כיצד היה בכוונת שתי התפיסות התיאולוגיות המובילות שהיגרו מאירופה לאמריקה - הפרוטסטנטיות והפוריטניות האנגלית - להגשים את מלכות האל עלי אדמות. העולם החדש התעצב בדמיון הדתי כתיאוקרטיה ששגשוגה יגיע בהכרח עם כיליונו של העולם הישן.

בהתאם לכך ניתן לאבחן בים הספרותי של מלוויל אלמנט בורא ומשמיד, ממית ומחיה, המעלה מתוכו את אמריקה ומכסה על אירופה. רוצה לומר: סופר אמריקני בן אותן שנים חייב היה להתמודד עם מורשתו הספרותית האירופאית ובעיקר האנגלית, שזהו המדיום הלשוני שבו פעל; על מנת ליצור לעצמו איזושהי בקעה להתגדר בה היה על הכותב האמריקני המקורי - ולמותר לציין שאני רואה במלוויל סופר כזה - לבצע אקט של ״כתיבה מוחקת״, במקרה הזה ניתן לומר כתיבה על מים, פעולה שהיא בחינת כתיבה ומחיקה של הדבר שאך נכתב, קונסטרוקט טקסטואלי שתנועתו הורסת את היסודות שעליהם הוא עצמו נבנה. האופן שבו באה לידי ביטוי פעולת המנגנון הזה בספרותו של מלוויל, אותו כלי בורא ומשמיד, ממית ומחיה, שבאמצעותו הוא כותב ובאמצעותו הוא מוחק, אינו אלא הים.

תגובה טקסטואלית לאמריקה פירושה התייחסות למרחב התרבותי כתופעה רעיונית, כישות טקסטואלית. במדיום הזה הופך דימוי הים לביטוי של היבשת החדשה ופועל כמראה משקפת ומהפכת; והרי אמריקה הנה, הלכה למעשה, חברה ימית.

כך מוגדרת ״חברה ימית״ על ידי אבנר רבן:

לא כל מי שגר, בעבר או בהווה, לחוף הים וחי עליו מאופיין כחלק מחברה ימית. אכן, מי שמשליך רשת במי החוף או מוביל את מי הים בתעלות לבריכות דגים או מפיק מלח מבריכות אידוי בחוף הים חי ומתפרנס מהים ואף נפגע קשות משינויים ביחסי ים–יבשה, ואפילו זעירים, יותר ממי שחי הרחק מן החוף. אף על פי כן בעיקרו הוא עדיין בן לחברה החיה במקומה ומנצלת את המשאבים שבעין [...] אך במקרים שונים ובמקומות שונים בתבל התפתחו במרוצת ההיסטוריה חברות, שחרגו מעבר לניצול המקומי של מימי החוף, של מה שבעין. חברות אלה ניצלו את הים כאמצעי להגיע בו מעבר לאופק, אל הבלתי נודע, לערוך קפיצת דרך, לגשר בין הנראה לבלתי נראה.9

היבשת אמריקה, נופיה ואוצרותיה, ילידיה ומהגריה, הסכנות שבתוכה ומחוצה לה - כל אלה הנם פועל יוצא של חציית אותו גשר מלא הרפתקאות הלוקח אל הלא נודע. זו הסיבה שבגינה מייחס מלוויל לים את האיכות הנפיצה הזו: את היכולת להשיק בין הזמני והיחסי לבין המוחלט והאינסופי, שהרי הוא בן לחברה ימית. אמריקה עצמה הנה חלומה בר הקיימא של חברה ימית. ההיסטוריה מספרת שהפלגה לשם גילוי דרכי הים מעדה במקרה על קיומה; אמריקה עבור אירופה הייתה, אם כן, הגדול שבאוצרות הים - חלומית וממומשת גם יחד; הים מסמל את תשתית חייה החומריים והרוחניים של אמריקה, שכן עבור האירופאי - שלימים יישבה - הופיעה תוך הרעדת נימיו המיתולוגיים, כאילו נולדה לחיים מתוך המים.

במסתו צורות הזמן והכרונוטופ ברומן מציין בחטין שפני המרחב והזמן ודמות האדם הריאליים, שעליהן קנתה הספרות שליטה לאורך השנים, התלוותה להתפתחות ההיסטוריה האנושית, כלומר פני המציאות שנכבשו על ידי האנושות הן אלו שמצאו את דרכן אל הביטוי הספרותי.

והנה מלוויל מציג בספרותו את הים המגלה פני מציאות שעוד לא נכבשה לחלוטין. אמנם בדימוי הים אחזה הספרות מאז המפץ הקדום של יתד על לוח אבן, ובזמן שכתב מלוויל ודאי וודאי שחשיבה ימית מטפורית ומעשית כבר הייתה מבוססת היטב בזיכרון ובידע התרבות האנושית, אלא שמשתי הבחינות גם יחד - שאינן בנות הפרדה מעיקרן - הוא נותר כמרחב האחר, רובץ תדיר לפתחו של אדם ומזכיר לו את דבר היותו מהות חלשה.10 הקריאה במובי-דיק שתוצע כאן תבקש לעמוד על מהות היחסים האלה שבין ים לאדם.

הספר מתחלק לשלושה פרקים עיקריים. הראשון מוקדש לסקירה כרונולוגית של דימויי הים השונים שהופיע לאורך ההיסטוריה הספרותית. מהלך הסקירה הוא לינארי, החל בספרות המיתולוגית של המזרח הקדום וכלה בספרות המודרנית של ראשית המאה ה–20, ובמסגרתו ייבחן נרטיב היפוך יחסי הכוחות בין האדם לים - ככל שהתקדם הראשון וצבר ניסיון וידע, כך הלך ואיבד האחרון את אופיו המיתי, המאיים. עם זאת, כפי שאראה, לא נמחה אותו דימוי קדמוני לחלוטין ממערכת הדימויים הספרותית, והוא אף שב ומופיע במודוסים ובתחבולות שונות בספרות הריאלסטית.

פרק זה יעסוק, בין היתר, בדימויים הפיגורטיביים הנלווים לים המיתי, אשר ישמשו בהמשך הספר לזיהוי אופיו הקדמוני של דימוי הים המופיע במובי-דיק ולדרך שבה הוא משרת את הרומן.

הפרק השני הוא הארוך מבין פרקי הספר והעיקרי שבהם. בתחילתו אנסה להציג את האופנים שבהם יוצר מלוויל את המעבר הפואטי אשר בעזרתו הוא מוציא את דימוי הים מתחום התיאור הריאליסטי ומעבירו אל רמת הסמל המטאפיזי; לשם כך ייבחנו, בין היתר, מוטיבים מרחביים, ייצוגי דמויות והיבטים לשוניים. בהמשך הפרק אתרכז בשלוש דמויות ראשיות בטקסט - אחאב, ישמעאל ומובי–דיק - ואבקש לעמוד על משמעותה של דרך עיצובן נוכח זיקתן לדימוי הים הייחודי לרומן. החלק שיוקדש לאחאב יעסוק בתפיסתה של דמותו את מהות האדם והקיום האנושי, ומתוכה אנסה להסביר את סיבת מאבקו בים. לעומת זאת החלק המוקדש לישמעאל יעמיד תפיסות אדם, קיום ועולם שונות לחלוטין הנובעות כולן מהפילוסופיה של דמותו, פילוסופיה שהים מהווה לה סמל והשראה; בחלק זה אנסה להדגים כמה מהיבטיה הזרים והחדשניים של אותה פילוסופיה ימית/ישמעאלית באמצעות זיהוי מושגיה והרעיונות המובעים בה עם מקבילות מן ההגויות המודרניסטיות והפוסט–מודרניסטיות. בנוסף אבקש להציג את האופן שבו מתפלמסות התיאוריות הללו שמציג מלוויל כפילוסופיה של ספן עם רעיונותיו הטרנסצנדטליסטיים של אמרסון, ששלטו במחשבת היבשת החדשה באותם זמנים. בתוך כך יצטייר נרטיב המארגן את משמעות הטקסט על סמך המתח הבינארי שבין הרעיונות המזוהים עם אחאב לאלו המזוהים עם ישמעאל, כשאחאב הופך למייצגה של תפיסה הגמונית הומנית, ואילו ישמעאל מייצג גישה פוסט–הומנית; אלא שהנרטיב הזה מגיע לכלל קריסה בחלקו המסכם של הפרק - מובי–דיק - שבו אשתדל להציג מבט חדש על אופני ייצוג המציאות ברומן, או שמא ערעור של הטקסט על עצם יכולותיו לייצג מציאות.

הפרק השלישי והאחרון ממשיך מהכיוון שעליו רמזתי בסיום הפרק השני, ומציג דרך התבוננות נוספת ברומן כתמהיל אינטרטקסטואלי שהווייתו לשונית והמשמעויות היחידות שבכוחו לייצר מוגבלות לתחום הלשון ולאופנים שבהם הוא מעצב מחדש את החומר הנתון במערכת הספרותית. פרק זה מוקדש, אם כן, לניסיון לעמוד על תפיסת הספרות של מלוויל.

הרמן מלוויל לא זכה לקאנוניזציה בימי חייו. כשלושים שנה לאחר מותו שב ציבור הקוראים והמבקרים להתעניין בו; יצירה ראשונה, ראויה לציון, העוסקת במלוויל ובפואטיקה שלו נכתבה כביוגרפיה על ידי ריימונד ויבר (Weaver) ב–1921 וכותרתה Melville: Mariner and Mystic. אחריו ישנו Melville in the South Seas (Anderson, 1939), שסקר את המקורות הטקסטואליים שסייעו למלוויל בכתיבת הרומאנים טאי-פי, אומו ו–White Jacket.

התעסקות מחקרית מעמיקה במובי-דיק, שהייתה בחינת סנונית מבשרת עבור הרומן הזה, הגיעה בספרו החשוב של מאתיסון (Matthissen) American Renaissance (1941), שבו - לצד כותבים אמריקנים אחרים של תקופת טרום מלחמת האזרחים - הוקדש למלוויל פרק שלם. אחריו פורסם Melville: the Tragedy of the Mind (Sedgwick, 1944) שהוקדש, רובו ככולו, למובי-דיק. The Trying Out of Moby-Dick (Vincent, 1949) משלב איסוף והצגה של מקורות טקסטואליים שונים, אשר קדמו לצאתו לאור של מובי-דיק, הנוגעים לציד לווייתנים, לצד פירושים מקוריים לרומן ולמשמעותו הסימבולית.

בתחילת המחצית השנייה של המאה ה–20 כבר נעשה מלוויל לסופר קאנוני והמחקר סביבו התרחב בהתאמה. באותה תקופה הופיעה התייחסות לפן הדתי, או, ליתר דיוק, האנטי דתי המופיע בכתביו. ניתן לציין כדוגמה את Melville's Quarrel with God (Lowrance, 1952). כיוון פרשנות זה עלול להיראות כיום פשטני ואף מובן מאליו; אולם הוא הראשון שהפך את דרך הקריאה הנורמטיבית במלוויל והפנה אותה אל עבר ערוצים חתרניים.

הצבעה נוספת על סימפטומים חתרניים בספרותו של מלוויל מגיעה מהכיוון הפוליטי: Mariners, Renegades & Castways (James, 1953). פרשנות זו התייחסה למובי-דיק כחזון, כתמרור אזהרה פוליטי חברתי, כשאחאב מייצג טיפוס טוטליטרי ומהלך העלילה מתאר את אופן השתלטותו על חברה קפיטלסטית, שאותה מייצגת הספינה האמריקנית, הצדה למטרות רווח. חשיבותו העיקרית של הספר הזה באה לידי ביטוי בחשיפת הערוץ הפוליטי כאפשרות קריאה במלוויל.

כיוון פרשני נוסף שאליו נטו חוקרים להוביל את מלוויל הוא הפירוש הפילוסופי: ראוי להזכיר כאן את Ishmael's White World (Brodtkord, 1965); זהו טקסט המשווה בין תפיסת העולם של ישמעאל, כותבו הבדוי של הרומן, להגותו הפנומנולוגית של עמנואל קאנט.

ב–1982 פרסם בניארד קואן (Cowan) את ספרו Exiled Waters, ותת כותרתו: מובי-דיק ומשבר האלגוריה. מהלך הקריאה שהציע קואן נגע לשעה ההיסטורית המיוחדת שבה פעל מלוויל ולאופן שבו פועלת האלגוריה בהיסטוריה, היינו מהלך הקושר בין ביקורת התרבות לדרך המבע האמנותית. באמצעות חשיפתם של האלמנטים האסתטיים המעידים על היות הטקסט אלגורי או בעל פוטנציאל אלגורי, מצביע קואן על השבר התרבותי שהתחולל באותם זמנים באמריקה, אשר חייב התבוננות חדשה על המצב הקיים. קריאתו הפיוטית והמעמיקה של קואן בוחנת את הרגישויות הלשוניות של מלוויל כמשקפות תנודות תרבותיות שלמות; ניתן, אם כן, לאתר בספרו מגמת התבוננות חדשה בספרות של מלוויל: מודרניסטית ופוסט–מודרניסטית, שעיקר עניינה בשפה.

מתוך מגמה זו, השולטת כיום בחקר מלוויל, יש לציין את מאמרו של ז'יל דלז (Deleuze) ״בארטלבי או מטבע הלשון״, העוסק בנוסחה הלשונית המיוחדת שבה משתמש גיבור הנובלה הזו; את ספרו של קלארק דייוויס (After the Whale ,Davis, 1995), הנוגע כמעט בכל כתביו של מלוויל, ודן, בין היתר, בתופעת הדו–משמעות האופיינית להם; ואחרון את Literature, Disaster & the Enigma of Power (2003) מאת אייל פרץ; קריאה פוסט סטרוקטוראלית במובי-דיק, החושפת את מוקדי הכוח הפועלים ברומן דרך אמצעיהם הלשוניים.

הדוגמאות המופיעות ברשימה הנ״ל מייצגות כמה מנקודות העניין העיקריות שאליהן כיוונו מחקרי מלוויל לאורך השנים. מתמונה זו עולה כי המחקרים הנוגעים בספרות של מלוויל מהווים ענף רב–תחומי ובעל היסטוריה משלו; לכאורה מן הנמנע יהיה לחדש עליו או להוסיף לו דבר–מה משמעותי. אולם, אולי במפתיע, ההיבט המרחבי בכלל וההתייחסות אל הים כמרחב הנושא משמעות תרבותית בפרט, מעולם לא נחקר בצורה משמעותית בהקשר לכתביו.

מן הראוי אמנם להוציא מהכללה זו את ספריהם של דיוויס וקואן, המשמשים, ללא ספק, נקודת מוצא לחיבור זה; הראשון עושה שימוש בכמה מהגדרות התנועה במרחב של בחטין בהתייחסו למובי-דיק, והאחרון - באמצעות הכותרת המעידה על מגמת ספרו (Exiled Waters) - קרוב ברוחו לדינמיקות המארגנות את הרומן, שאת דפוסן אבקש לתאר בעבודה זו; עם זאת נעים השניים מסביב לנקודה באופן מרומז ואינם נוגעים בה מפורשות.

בנוסף, נשענת הקריאה הנוכחית על מחקריהם של פרץ ודלז, המתייחסים בעיקר ליסוד הלשוני שבו מתייחדת ספרותו של מלוויל.

כאמור, מעולם לא נחקר דימוי המרחב הימי כמונח פילוסופי, כחלק מקו מחשבה, בפואטיקה של מלוויל. משום כך עליי לגשת אל הנושא דרך גוף הידע הקיים. אבקש להוסיף את השערתי אל התיאוריות הקרובות ביותר ברוחן למודל המרחבי–תפיסתי שאציע להלן.

בניסיון לאבחן ולייחד את התפיסה הקיומית המוצעת בפואטיקה של מלוויל לעומת זו שרווחה בספרות האמריקנית של שעתו ולעומת זו שהונחלה לה מאירופה, אשתמש במונחיו של ליוטר (Lyotard) ״נרטיב ו״מטא–נרטיב״ (המצב הפוסט מודרני, 2010). בעזרתם יוגדרו המודוסים ברומן שדרכם ניתן יהיה לאתר את ההשפעה הפילוסופית–הגותית שאתה מתפלמס הטקסט. היציאה מנרטיב–העל מחייבת מעשה שיש בו משום הסטה. ביטוייה של אותה הסטה בספרות היא תנועה: תוכנית ופיגורטיבית. לחידוד שני ביטויי התנועה האלה אסתייע במושגיהם של צמד הוגים מרכזיים בזרם הפוסט–מודרני: דלז וגוואטרי (Deleuze and Guattari), שבשיטתם אסתייע למיון התופעות, הביטויים והסימפטומים השונים של הרומן; זאת משום שאני מוצא את המתודה, או שמא האנטי–מתודה הדלזיאנית של חוויית המציאות והיומרות המטא–פיזיות הנגזרות ממנה, כהולמת במיוחד רעיונית ואף מקיימת קשר פואטי עם אותה פילוסופיה ימית שאת שיטתה אנסה לשרטט. ברמה התוכנית, לשם אבחון תנודות הזמן והמרחב ואופי התנועה בהם אשתמש במושג ה״ריזום״. מושג זה ישמשני לתיאור מבנה מציאות המסיט תדיר מן המרכז, ולמעשה אינו מאפשר מרכז, ומוסיף ומייצר נרטיבים שוליים לכל נרטיב המנסה להיווצר על פני שטחו. ברמה הפיגורטיבית–לשונית איעזר במושג ״ספרות מינורית״ (קפקא לקראת ספרות מינורית, 2011) כדי להעיד באמצעותו על בעיית הזהות שנוצרה עבור כותב אמריקני בן אותם זמנים בהשתמשו בשפה האנגלית.

מושג דליזיאני מהותי אחרון שיבוא לידי שימוש בעבודה זו ויקשור בין שני הרבדים - התוכני והפיגורטיבי - הוא ה״גוף ללא איברים״, שאותו אנסה להנהיר באמצעות מושג ה״קניבליות״ של מלוויל.

יתר על כן, אעשה שימוש בהנחות היסוד הפועלות בתשתית מטפוריקת ה״אונייה טרופה וצופה״ של בלומנברג, שאותן הזכרתי לעיל, כמו גם באבחנות השונות שהציע בחטין בין סוגי כרונוטופים במסתו צורות הזמן והכרונוטפ ברומן על מנת לסמן את המעברים והתנודות הבין–מרחביות וז'אנריות המתחוללות ברומן; לבסוף, אזכיר את גאסטון באשלר (Bachelard) ואת חיבורו המים והחלומות (2006), הקושר בין החומר לבין הדמיון הפיוטי, ואעשה שימוש בהגדרותיו לשם תיאור ״מזגן הפיוטי״ העומד בזיקה ישירה למרחב הימי של דמויותיו השונות של מלוויל. עוד ראוי להזכיר את המונח ״חוץ–טרום–מערבי״, שבו אאפיין את חברות הפראים שבהן נוגע מלוויל. זהו מונח שלמדתי ממורה טוב בשם זאב קלורפלד.

בהתייחסותי אל מלוויל כמודרניסט וכפוסט–מודרניסט איני מחדש דבר; בשנים האחרונות זכה מלוויל לעדנה בקרב חוגי הרוח האקדמיים בכלל והספרותיים בפרט. במהלך הדפים הבאים תהיה מטרתי לנסות ולהסביר את התופעה המטאפיזית הזאת, החוזרת פעמים רבות כל כך בהיסטוריה, שבה נעלם אמן במשך חייו ומתגלה מחדש בזמן ובמקום רחוקים; להראות כיצד קרה שכך עלתה קרנו; כיצד יצא סופר אמריקני בן המאה ה–19 מתוך ממדי הממשות והפליג על הים הספרותי הרחק מעבר למקומו ולזמנו.

מבוא זה של החיבור, המשמש כפתח דבר, נכתב למעשה, ככל המבואות, בסופו. מנקודה זו ניתן להביט לאחור ולגלות את מלוא אורכו של מסלול הכתיבה; כעת אני מגלה שישנו דמיון מסוים בין תהליך כתיבתו של חיבור שכזה, שאינו אלא קריאה, למסע ימי: בין העט הכותב לבין המילים מתקיים יחס זהה לזה שבין משוט ומים סוערים; רק תרפה לרגע מאחיזתך ואבדת. על כן ראוי שבנקודה זו של הטקסט, נקודת היעד, אודה לאלה שסייעו לי להגיע אליה: תודתי נתונה לד״ר יעל לבוא, אשר - אם יורשה לי למתוח עוד מעט את השימוש במטפוריקה הימית שבה פתחתי - הסכימה ללוות אותי במסע הזה, הזהירה אותי בתבונה מקיומם של זרמים סוחפים, ערפילים ומערבולות; תודה לד״ר עודד מנדה לוי, על שמילא את מפרשיי במשב הרוח החשוב ביותר, הראשון שאפשר לי לצאת לדר