למה שוב כדאי להעמיק בחשיבת מחשבות בימינו?
הקדמת המחבר למהדורה העברית
"לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת" — ביטוי שנאמר על ידי בצלאל בן אורי כאדריכל המשכן במדבר — ומדוע "לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת"? ואם "כָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ" של כל אדם גלום בלב ולא במוח, מדוע אנו מבקשים בכל זאת "לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת"? מפרשי התנ"ך ניסו לדמות את כוונת צמד המילים "לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת" לאומנות, כמעין "אריגת מעשה חושב". אם כך, כיצד ניתן להבין את המטרה של "רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה" בהתייחס לביטוי "לחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת"? מקובלים הבינו שצדיק שיכול "לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת" צופה בסוד גלגולה של כל נשמה לפני ואחרי החיים בעולם הזה. אף על פי שבספרי איני מתרכז במיסטיקה במיוחד חשוב לציין כי ב-1939 הציג אדורנו שאלות בנוגע למחשבה בלשון הקבלה בפני גרשום שלום. ידוע כי בלשון הקבלה מחשבה מוגדרת כמצב מעבר למודע, כיוון שהמחשבה היא התחלה של התפשטות החפץ ב"אצילות". כלומר אם המחשבה שוכנת בסף המודע האנושי ונוגעת במודע האלוהי, אז ברור שצריך להשתמש בדמיון כדי "לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת". האם יש לנו היכולת "לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת"?
למה שוב כדאי להעמיק בחשיבת מחשבות בימינו? למשל איך חייב אדם להגיב למחלוקת סביב המוזיקה של ריכרד וגנר בארץ ישראל? אחרי שספרי יצא לאור באנגלית, המחלוקת סבבה סביב הצנזורה שהטילו על עצמן האופרה הישראלית ואוניברסיטת תל-אביב ברגישותן להפגנות ניצולי השואה. למרות ההפגנות הללו, המחלוקת האמיתית לא התחילה בעקבות האנטישמיות של ריכרד וגנר, שעמדה בניגוד לחירות אמנותית, חופש מחשבה וחופש הבעת דעה, אלא בעקבות דבריו של ישעיהו ליבוביץ כמה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים. בד בבד עם ביקורתו על האוטופיה של "ארץ ישראל השלמה", הריח ליבוביץ את ניחוח הגאולה שאדורנו כבר הציע ב-1952 - "הגאולה הפנטסמגורית", שפירושה ש"יהודים יהיו מנהלים, מפקחים, פקידים ושוטרים, ובעיקר – שוטרי-חרש". כמה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים בארץ, עדיין היו בינינו שהיו מוכנים "לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת". אבל מאותה תקופה שליבוביץ הריח את ניחוח "הגאולה הפנטסמגורית" של מוזיקת וגנר קולות הנבואה פחתו ונותרו מאחורי הפרגוד בארץ ישראל.
למה שוב כדאי להעמיק בחשיבת מחשבות בימינו? באותה עת שבה דיבר אדורנו על "הגאולה הפנטסמגורית" שאל מרטין היידגר, פילוסוף שהמחשבה הנאצית לא הייתה זרה לו, את השאלה, "מה משמע לחשוב?" בהרצאות שערך באוניברסיטת פרייבורג ב-1952-1951. הרצאות אלה היו האחרונות לפני פרישתו הרשמית וההרצאות הראשונות שהותרו באוניברסיטה מאז 1944, השנה שבה גויס היידגר על ידי הנאצים למיליציה של ה-Volkstrum ולאחר מכן הכוח הכובש של צרפת לא התיר לו ללמד. באותה עת כששאל הוגה אחד למה שוב כדאי להעמיק בחשיבת מחשבות בימינו? הוגה אחר, תיאודור אדורנו, לפחות ארבע פעמים מ-1968-1955, שאל שאלה אחרת. אדורנו חזר על אותה השאלה שהוא התחבט בה אחרי שהוא ברח מהנאצים לארצות הברית ובחזרה לגרמניה: "האין זה ברברי לכתוב שירה אחרי אושוויץ?" המסקנות הניהיליסטיות של השואה, כמו שוולספון הגדירן, רק מביאות אותנו להבנה של מה שלא ניתן לאומרו (unsayability). תדמיין לעצמך הוגה בימינו, בשמאל או בימין, שמתגלגל באותה השאלה ושעשוי לשנות את דעתו! אדורנו התחבט באותה שאלה, ואחרי התוודעותו למשורר ניצול השואה הגרמני פאול צאלן, חזר בו וטען שאפשר לכתוב שירה גם היום. בימינו קשה לדמיין הוגה ש"חושב מחשבות" ומוכן לחזור בו מדעתו. כאמן, כמשורר, כהוגה דעות וכרב קהילתי המחשבה על כך הטרידה את מנוחתי. טרדותיי בחיי הקהילות, שהייתה לי הזכות לכוון את דרכן, הביאו אותי לכך שהפסקתי לצייר ולכתוב שירה.
למה שוב כדאי להעמיק בחשיבת מחשבות בימינו? לפי הפילוסוף ניטשה: "כל אחד זקוק למיילדת למחשבותיו, מישהו אחר שיהיה לו כמיילדת", והמהדורה העברית שלפניכם היא סוג של לידה מחדש של מה שכתבתי באנגלית לפני כמה שנים. וכעת אני מודה ל"מיילדי מחשבותי": ליצחק בנימיני, לחביבה פדיה, לאודי אלוני, למנחם צבי פוקס (לבית יורה), לאפרים ראובן וולפסון, לשאול מגיד, לעשיאלה וורטזמאן (לבית נוריה), ובייחוד לאפרים מרגולין על נטייתם לחשוב מחשבות באופן יוצא דופן ולדמיין אוטופיה דרך שברי השברים של ימינו. המיילדות העבריות בספרות התנ"ך הצילו את בני ישראל מהגזרה של פרעה במצרים – שפרה, על שם שהיא "משפרת את הוולד", ופועה, על שם "שפועה ומדברת והוגה לוולד כדרך הנשים המפייסות תינוק הבוכה ושרה לוולד". ספרי נכתב מתוך חיקוי התפקידים של ה"מיילדות העבריות" הללו לפי הפרשנים ובייחוד הושפע מקריאתי את ניטשה. קיוויתי ששאילת השאלות העמוקות תשפר את כתיבתי, ותאפשר לי להקשיב יותר למוזיקה העוטפת את מחשבתי. תודתי גם לכוהני ולנשאי קה"ק בית שלום, שבה שאני משרת כרב, שאפשרו לי להמשיך להתמסר בפומבי באמונה עמוקה לחשיבה ולייצור דרכים חדשות לחיי תלמוד תורה, תפילה ותרבות עברית בקהילותינו. בסוף אני מודה למתרגם גיא אלגת, על התרגום. התרשמתי מהנטייה של גיא לתרגם מונחים באופן נהיר יותר לקורא פילוסופיה כללית. למרות בחירותיו להשתמש במילים מסוימות עדיין נשארו אתגרים. למשל, שימושו של אדורנו במונח "גאולה" פעמים רבות עשויה להתפרש לקורא העברי כ"גאולת ארץ ישראל השלמה". עם זאת, אדורנו מתייחס לכמה גוונים בגאולה, ומתחיל באזהרה על "הגאולה הפנטסמגורית" במוזיקת ריכרד וגנר, ובכך מביא אותנו לאוטופיה הבלתי נראית, כמו שהמשוררות העברית הציעה, הכרמל האי-נראה.
אם בקריאתכם את ספרי תתגלה בפניכם מחשבה יוצאת דופן, בשונה מסוגי מחשבה מסורתיות, תבינו את דרכו החדשנית של אדורנו שהשפיעה עליי. דור-דור ודורשיו, אבל מה נשאר לנו אחרי הדור הראשון של אדורנו? הוגים מבריקים ממשיכים את קווי מחשבתו ומפרשים הלאה, כמו יורגן האברמס (דור שני) ואקסל הונאת (דור שלישי), אך למרות מחשבתם הגבוהה, אין עוד בנמצא הוגה בן-כלאיים כאדורנו. הספר מנסה להמשיך את המחשבה בת הכלאיים של אדורנו, בייחוד שילובו בין פילוסופיה למוזיקה. ייתכן שפה ושם ישנו הד של קבלת הספרות בזהר והד של תיאולוגיה. שימו לב לקצב המחשבה. כל נחלי המחשבה הולכים אל הים, וים המחשבה אינו מלא. כוונתי היא לייצר תיאולוגיה מעשית שבידיה אפשר להגשים את אתגרי הציוני בימינו, שלמדתי ממורי מנחם צבי פוקס ש"הישן ישתבח והחדש יתברך". אדורנו לימד אותי את חשיבותה של המחשבה להקשיב להדהוד המוזיקה שכל יום עולה ויורדת מהיכל השירה, שהוא עצמו היכל התשובה שמקיף הכול ואינו ננעל.
אהרון להב ארגוונא שלם גלייזר (לבית נוריה)
קה"ק בית שלום
סַן פְרַנְסִיסְקוֹ, קליפורניה
הושענה רבה, תשע"ו
