בעיר ההרגה – ביקור מאוחר

בעיר ההרגה, עכשיו
הקדמה
דן מירון

"קום לֵךְ לְךָ אל עיר ההרגה", ציווה הדובר האלוהי על שליחו המשורר בפואמה של ביאליק, שנכתבה לפני יותר ממאה שנה בעקבות פוגרום קישינוב של פסחא 1903. מאז נצטווינו פעמים רבות לאורך המאה ה-20 ואל תוך המאה ה-21 לקום וללכת לערי הרגה ולכפרי טבח ולמחנות השמדה וליערות ולגיאיות קטל, שבהם נרצחו מיליונים רבים על לא עוול בכפם רק משום שהיו שייכים לעם או לשבט הלא־נכונים, ומשום שהיו חלשים ולא יכלו להתנגד לכוח אלים ומחוּסר מעצורים מוסריים. לגבי בני עמנו נעשתה אירופה כולה בימי מלחמת העולם השנייה לגיא הרגה גדול אחד. אבל עמנו לא היה העם היחיד שנהרג. לאורך המאה ה-20 ועד לזמננו נטבחו ארמנים, איכרים אוקראיניים (סטלין הרעיב למוות מיליונים מהם), קצינים פולניים, עמים ושבטים ברואנדה ובאינדונזיה, בקוסובו ובסודן, ואל כולם נצטווינו ללכת: למוסה דאג, לחברון, לפונאר, ליער קטין, לבאבי יאר, לטימור, למדבר דנפור. אסור לנו לפסוח גם על כפרי הרגה, כמו דיר יאסין וקיביה, שבהם טבחו בני עמנו באחרים בעת שנטלנו את הרובה והמקלע בידינו והיינו לבעלי כוח. וגם לא נשכח את מחנות סברה ושתילה, שבהם הנחנו לאחרים לעשות את מלאכת הטבח, ורק דאגנו שלא יופרעו ולא ייאלצו לשבות מדמים בטרם יכלו את מלאכתם.

אל כל הערים והכפרים הללו אנו מצווים ללכת כדי לראות מקרוב, כדי לדעת באמת, כדי שלא נוכל להתחמק מן הידיעה כי טבח החלשים וחסרי הישע הוא מעשה אנושי רווח, אוניברסלי, בנאלי כמעט, העלול להתרחש כמעט בכל מקום ובכל זמן, וכי כמעט כל קבוצה אנושית, לרבות אנחנו שהיינו הקרבנות הנכחדים ביותר, מסוגלת לעולל אותו לבני קבוצות אחרות אם אך תזדמנה הנסיבות ה"מתאימות". הביקור בעיר ההרגה — רק אם הוא נעשה בידיעה שהרוצח האפשרי טמון גם בנו, במבקרים — הוא כורח מוסרי שאיש מאתנו אינו פטור ממנו. ואולם משום שביקורים כאלה מתרבים והולכים וכמו נצברים זה על גבי זה, הם תובעים בכל פעם התבוננות מחודשת במה שאנו נושאים עמנו בשובנו אל חיינו, אל בתינו ואל ערינו העומדות על תִלן. בכל פעם משתנה זווית הראייה שבעדה אנו מתבוננים הן בטבח והן בעצמנו כעדים חיים לו; בכל פעם חייבים אנו לחדד את מבטנו ולהעמיקו, ולא רק כדי שנבין טוב יותר את נסיבות הטבח ואת המעשה הדרוש למניעתו, אלא גם כדי שנפנה מבט נוקב יותר אל תוכנו ונשאל את עצמנו אם המגע הישיר עם ההרג ועם האלימות שגרמה אותו לא הותיר בנו משקע אפל, שהכרח הוא להעלותו אל פני השטח, להגיהו באור מרוכז וחזק, להסיר מעליו כל עמימות ומסתורין.

הניסיון ההיסטורי של תקופתנו הוכיח לנו שכמעט לא ייתכן מגע ישיר עם אלימות רצחנית שלא יותיר אחריו משקע שלילי. הרצח ההמוני, כמעשה השלילי, כמאיין האולטימטיבי, משריץ סביבו שלילה ואִיוּן. הוא מתחבר באופן טרגי עם איזו שלילה עמוקה ועקרונית המונחת בתשתית ההוויה האנושית ומזין אותה ברעליו המשכרים. הוא מסוגל להדיח גם את הנפש בעלת הכוונות הטובות ביותר בהיותו מין גילום מוחלט של כוח, ואנו נוטים להזדהות עם כוח, או, כפי שאומר מישל פוקו, "להתאהב בו", אפילו הוא הכוח שפגע בנו בעצמנו או ביקירינו. מעשה ההדחה הזה יכול להתרחש לא רק אצל הקרבן המזדהה עם הרוצח, אלא גם אצל מי שיוצא מן הפגישה עם הכוח ההרסני מלא "חֲמַת מוות, שנאת שאול ומַשטֵמה כבושה", שמן ההכרח הוא לפרוק אותם על ראשו של מישהו, של האויב (לרבות זקניו, נשיו וילדיו), אבל גם לפעמים על הקרבן, שהניח לעצמו להיות קרבן. משום כך הביקור בעיר ההרגה — גם כשהמבקר הוא הקרבן השורד, ואולי בעיקר במקרה כזה — חייב להיעשות מתוך מאמץ עליון של ביקורת עצמית. איש אינו רשאי לומר לעצמו מראש שמשהו מן הרעל המדיח לא חלחל גם לתוכו. אגב, גם הפגישה עם שפה דורסנית, בתנאי שהיא אינה רק כוחנית, אלא גם טעונת כוח מבע (כלומר במובן זה או אחר היא שפת שירה), עלולה להותיר אחריה משקע רעיל הואיל וגם בה קל ואולי גם אי־אפשר שלא "להתאהב".

מעשי רצח המוני, לא פחות ממעשי גאולה וישועה, מעצבים לדורות תודעות של קבוצות ולאומים. התגובות עליהם, בייחוד כשהן נשמעות מפי הנביאים, דובריו רבי ההשראה של השבט, מעצבות את הזהות האֵתית של הקבוצה, שוקעות אל תשתיתה, ומשם הן מכוונות ביודעין ובלא יודעין מעשי יחידים ורבים כאחד. אם התגובות האלה מכילות בתוכן משהו מן השלילה העקרונית שהַפגישה עם הכוח ההרסני מעוררת, הן נעשות למעצבות זהות אתית פגומה. ככל שעוצמת התגובות הללו גדולה יותר וככל שמתרבה השפעתן, כך גדל והולך לא רק הכוח המחנך הגלום בהן, אלא גם הפגם העלול להתגלות בהן. בתרבות העברית־הציונית, המהווה עד היום את בסיס האתוס הלאומי שלנו, אין תגובה על מעשה הרג המוני שזכתה להשפעה כה רבה כיצירתו השירית הגדולה של ביאליק, אשר נכתבה בקיץ תרס"ג ובראשית שנת תרס"ד. אמנם פוגרום קישינוב עצמו, על חמישים הרוגיו ומאות פצועיו, התגמד לחלוטין לעומת מעשי הקטל שבאו מיד לאחריו בפוגרומים ברוסיה לאחר מהפכת הנפל של 1905 ולאחר מכן בימי מלחמת העולם הראשונה ובמלחמת האזרחים הרוסית של השנים 1918-1919, שלא לדבר על מה שהתרחש באירופה בימי מלחמת העולם השנייה. לאמיתו של דבר, לא קל לאדם בן־ימינו להבין כיצד עורר אותו פוגרום את הזעזוע האדיר שעורר. ואולם אם הפוגרום עצמו כמו התכווץ, הרי התגובה של ביאליק עליו לא איבדה אף אחד מממדיה האדירים. היא עודנה הולמת בנו בכוח שירי־רטורי שאין לו אח ורֵעַ בספרות החורבן הענפה שלנו, והמסרים שנלמדו ממנה — בין אם אלה הגלויים לעין והנישאים על שפתי מנהיגים ומחנכי הדורות ובין אם אלה הפועלים במסתרים, מתחת לפני התודעה הבוחנת והנבחנת — עודם מחלחלים בנו בכל אשר נלך.

דווקא משום כך הכרחי שנבדוק כל פעם מחדש את השיר הגדול לא רק כיצירת אמנות, אלא גם כיצירה שאמנותה נעשתה למעצבת תודעה ולמגדירת זהות, והופעתה יכולה להיחשב לא רק כאירוע בתולדות הספרות, אלא גם כמאורע בהיסטוריה החברתית והפוליטית של הלאום. בכל פעם חייבת הבדיקה להיעשות מנקודת מוצא של רגישויות עכשוויות; בכל פעם היא חייבת להתנהל בשפת השיח המבטא רגישויות כאלו. אסור שנניח לשיר להגיע אל המנוחה ואל ההסכמה הכללית. והוא הדבר שהמסות המכונסות בקובץ זה מנסות לעשות: לעקור את השיר ואת הדיון בו ממערכת סטטית, שאליה הוא נקלע כשיר קאנוני מובהק הניצב בשיא הפירמידה הקאנונית של השירה העברית בבחינת לית מאן דפליג. הרבה נכתב על השיר במשך מאת שנות חייו בקרבנו. כמעט כל כלי הניתוח והפרשנות שעמדו לרשות הביקורת והמחקר הספרותי הופעלו עליו במידה פחותה או יתרה של הצלחה. עם זאת דומה כי מזה זמן רב אין הפרשנות שלו עומדת בסימנה של ראייה חדשה. החידושים שהתחדשו בה גם בעשורי השנים האחרונים מבצרים ומרחיבים עמדות פרשניות־ביקורתיות קיימות יותר משהם מסמנים עמדות אלו בסימן שאלה. חידוש מרחיק לכת אירע בתחום הנידון רק עם פרסום מאמרו של מיכאל גלוזמן "'חוסר הכוח — המחלה המבישה ביותר': ביאליק והפוגרום בקישינוב" באביב 2003. מבחינה אינטלקטואלית והֶרמנויטית היה במאמר זה חידוש מכריע ראשון לאחר החידוש שחידשו מנחם פרי ותלמידיו בשנות ה-70 של המאה הקודמת כשפירשו את השיר על פי המודל של "השיר המתהפך". אם באותו חידוש בשעתו נעשה ניסיון יישום משמעותי של חשיבה סטרוקטורליסטית לטקסט של הפואמה, הרי במאמרו של גלוזמן נשמע לראשונה בבירור קולה של החשיבה הפרשנית הפוסט־סטרוקטורליסטית העומדת (במקרה שלו) על יסודות השיח המגדרי. בין כה וכה בקע במאמר זה אל תוך הדיון בפואמה קולו של השיח התרבותי־הפרשני־הביקורתי בן־ימינו. אין מדובר כאן רק בתזוזה בתחום המחקרי־הפרשני כשלעצמו עם הכנסתם של מושגי חקר חדשים לדיון בפואמה, שהרי השיח הפוסט־סטרוקטורליסטי אינו מבטא רק הנחות חדשות בדבר דרכי פעולתה וגילוייה של רוח האדם, אלא גם רגישויות מוסריות חדשות.

מאמרו של גלוזמן פותח ספר זה. בשתי המסות שנוספו לו פוּתח בהרחבה, מזוויות ראות שונות, הדיון העכשווי, הפוסט־סטרוקטורליסטי, ב"בעיר ההרגה", והזיקה המשותפת הזו ללשון ולמושגים של החשיבה הפרשנית־הביקורתית בת זמננו היא המכנה המשותף לקובץ בכללותו. אין זה מכנה משותף המוליך בהכרח למסקנות משותפות. למעשה, הוא אינו נובע אפילו מהנחות יסוד אידיאולוגיות משותפות. מודל המחשבה הפוסט־ציוני המשמש ביסוד מאמרו של חנן חבר איננו בהכרח זה שעליו נסמכים שני המאמרים האחרים, אף שגם הם עוסקים בביקורת המחשבה הציונית כפי שהתגלתה ב"בעיר ההרגה" או כפי שהושפעה וניזונה מהפואמה של ביאליק. המשותף למאמרי הקובץ מתגלם לא באיזו משנה סדורה שמציעים המאמרים, אלא בנכונות המשותפת לכותביהם לגשת להערכה מחדש ביקורתית של יצירה שהיא מנכסי התרבות הפעילים והחשובים ביותר שלנו. המחברים מקווים שההארות שהם מפתחים במאמריהם יביאו להתעוררות מחודשת של דיון במשמעותה ובערכה של הפואמה, שאולי יתפתח גם לפולמוס, שרוחותיו תגרופנה את המים השקטים מדי של הדיון בה כמו גם בטקסטים מכוננים אחרים של הספרות והתרבות העברית.

לשלושת המאמרים המהווים את עיקר הקובץ ראינו צורך להוסיף שלושה נספחים. בראשון — צילום הטקסט של "בעיר ההרגה" כפי שנדפס לראשונה בכסלו תרס"ד במאסף הזמן (ספר שלישי) תחת הכותרת "משא נמירוב" (על פי הצעת הצנזור, לשם טשטוש התוכן האקטואלי של הדברים). כאן יפגוש הקורא את הנוסח המצונזר והמקוטע־כלשהו, שהוגש לקוראיה הראשונים של הפואמה והלם בהם בעוצמה חסרת תקדים למרות הצנזורה. תקוותנו היא שהעתקת הנוסח הזה כנתינתו תטעים את הקורא טעם כלשהו של ראשוניות שנתקהה בהכרח על ידי הפגישות המרובות עם הפואמה בנוסחה הקאנוני המופיע בכל מהדורות כתביו של המשורר, החל בזו של שנת תרפ"ג. אשר להבדלים בין נוסח זה לבין הנוסח הקאנוני, הקורא המעוניין יעמוד עליהם ללא קושי על ידי השוואת השיר לזה שבכל ספר שירי ביאליק המצוי תחת ידו. מי שמעוניין במעקב מדוקדק אחר שינויים אלה, יוכל להסתייע במהדורה האקדמית של שירי ביאליק, שבה כלולה הפואמה בכרך שירים תרנ"ט־תרצ"ד (בעריכת דן מירון, עוזי שביט, שמואל טרטנר, זיוה שמיר, רות שנפלד, הוצאות דביר ומכון כץ לחקר הספרות העברית של אוניברסיטת תל אביב, תל אביב, תש"ן, עמ' 161-174).

בנספח השני כלול תרגום לעברית של השיר "אין שחיטה שטאָט" (בעיר השחיטה), שהוא עיבוד יידי שעיבד ביאליק עצמו את "בעיר ההרגה" יותר משנתיים לאחר פרסום המקור העברי על מנת לכנסו בחוברת שיריו היידית פון צער און צאָרן (1906). ההבדלים בין "בעיר ההרגה" ל"בעיר השחיטה", אף על פי שרובם אינם נגלים לעין הסוקרת במבט ראשון, הם עמוקים ורבי־משמעות. העיקריים שבהם נידונים במאמרי הכלול בספר זה. על אחרים יעמוד הקורא בעצמו. אין ספק שיש מקום למחקר השוואתי מדוקדק של שני הנוסחים ביחסם זה לזה. עם זאת העיון בתרגום המילולי כמעט של השיר היידי — גם ללא מחקר מלווה כזה — יגלה לקורא כיצד קרא ביאליק עצמו את שירו שנתיים לאחר שנכתב ולאחר שפוגרום קישינוב נעשה למין "אובֶרטורה" לפוגרומים הנרחבים בהרבה שאירעו בשנת 1905. הקורא יוכל "לבקר" (גם מלשון ביקורת) יחד עם ביאליק את "בעיר ההרגה".

הנספח השלישי מכיל את מאמרו של שמואל פרלמן על "משא נמירוב", שראה אור בהדור, שנה ב', גיליון י"ח (4.6.1904), ומקובל לראותו כתגובה הנבונה החשובה הראשונה על שירו של ביאליק. שמואל פרלמן, שהקוראים הוותיקים אולי זוכרים אותו מה"אטלס העברי" שערך יחד עם זאב ז'בוטינסקי ומתרגומיו הנהדרים לפרוזה של היינריך היינה, היה בשעתו גם פובליציסט ומבקר בולט. כתביו שנשכחו ראויים לכינוס. מאמרו על "בעיר ההרגה" מובא כאן הן בזכות ההארות והתובנות החשובות שנכללו בו והן כדוגמה רצינית ומכובדת לפולחן הגיבורים שהקיף את ביאליק כמעט בכל רחבי ה"רפובליקה" העברית־הציונית עם הופעת שירו. דווקא משום שפרלמן הוא מבקר מפוכח ובהיר־מבט, אזי הכן הגבוה שעליו הוא מעמיד את ביאליק ואת שירו תובע מעשה הורדה מדורג ומנומק. פרלמן סיים את מאמרו בכריעת ברך בפני המשורר, שהצטייר בדבריו כנביא, אם לא כבן אלים. המאמרים שבספר זה מבקשים להחזיר את המשורר להקשר האנושי על המסה והטעות שהן עצם טיבו וטבעו של הקשר זה.

מאמרו של מיכאל גלוזמן נדפס בנוסח ראשון בתיאוריה וביקורת, חוברת 22 (אביב 2003), ואנו מודים למערכת כתב העת על הרשות להדפיסו בנוסחו המחודש; מאמרי נדפס בנוסח ראשון באלפיים, חוברת 28 (מרץ 2005), ואנו מודים למערכת כתב העת ולהוצאת עם עובד על הרשות להדפיסו מחדש; מאמרו של חנן חבר רואה אור לראשונה בספר זה.