ביקורת ומראית-עין- כתבים, כרך ב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ביקורת ומראית-עין- כתבים, כרך ב
הוספה למועדפים

ביקורת ומראית-עין- כתבים, כרך ב

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ולטר בנימין

ולטר בנימין (1940-1892), מחשובי ההוגים במאה העשרים, נולד בברלין למשפחה יהודית אמידה. הגותו עסקה בפילוסופיה, ביקורת התרבות, היסטוריה וסוציולוגיה. עם עליית הנאצים לשלטון עזב בנימין את ברלין ולבסוף הגיע לפריז. בספטמבר 1940 ניסה להבריח את הגבול מצרפת לספרד כדי להגיע משם לאמריקה. הוא ובני קבוצתו הצליחו לעבור לספרד, אך כשנאמר לו שיגורש בחזרה, שם קץ לחייו. סגנון מחשבתו של בנימין היה פורץ דרך, ולהגותו נודעת השפעה גדולה גם כיום. יצירותיו המרכזיות: "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", "בודלייר", "משימתו של המתרגם", "תזות על מושג ההיסטוריה", "פרויקט הפסאז'ים". אזורי ביניים ותווך עמדו במרכז הגותו – השיטוט, התרגום, הצילום והפסאז' הם מונחים מרכזיים בה – ובכך השפיע רבות על צורת המחשבה של המאה העשרים: הוא התרכז באופני תנועת הדברים והמחשבה, חיפש מעברים (כשמה של האנדרטה לזכרו שפיסל דני קרוון בפּוֹרט בּו), מקומות חציה ופרצות.

תקציר

בספר זה נאספו כתבים לשאלת הספרות פרי עטו של ההוגה היהודי-גרמני ולטר בנימין. מדובר בדרך כלל ב"כתבים קטנים": רשימות, הרצאות ומאמרי ביקורת.
 
בכתבים אלה ניכרת דחיפות רבה והם גזורים כגזירות התקופה (שנות רפובליקת ויימאר ותקופת הנציונל-סוציאליזם).
 
כתביו של בנימין כתובים במידת הזמן הקצר, הקטוע.
 
בחיבוריו טבוע ניסיון ביוגרפי עז וניכרת בהם עמדה מובהקת של "משבר וביקורת": מתוך עובדת העקירה וניסיון הגלות מתגבשת בכתביו של בנימין גם עמדה עקרונית של ביקורת: הם מעידים על שליחותו של בנימין כמבקר, קורא המשוטט בשביליה של הספרות הגרמנית.
 
האסופה הנוכחית כוללת את מאמריו העיקריים של בנימין על ברכט והתיאטרון האפי, לצד רשימות על אלפרד דֶבּלין, שטפן גֵיאוֹרגֶה, אֶרנסט יוּנגֶר, אריך קסטנר, רוברט ואלזֶר, פרנץ קפקא וקרל קראוס. לצד מאמרים אלה נאספו כאן רשימות על צעצועים ומשחקי ילדים.
 
את חלקה השני של האסופה ממלא חיבורו של בנימין על הרומן "קרבה מתוך בחירה" של גתה, חיבור אשר מברר את שאלת הספרות ומעמדה של יצירת האמנות מתוך זיקתה של סוגת הביקורת לסוגיית מראית העין.
 
החלק הראשון של כתבי בנימין: המטפיזיקה של הנעורים, ראה אור אף הוא בהוצאת רסלינג, (אוקטובר 2009).

פרק ראשון

הקדמה 
גלילי שחר
 
בכרך זה נאספו כתבים לשאלת הספרות פרי עטו של ההוגה היהודי–גרמני ולטר בנימין (1940-1892). על פי רוב מדובר ב״כתבים קטנים״ - רשימות, הרצאות ומאמרי ביקורת שחלקם ראו אור במוספי הספרות והתרבות של עיתונים גרמניים בשנות ה–20 וה–30 של המאה ה–20. הכתבים שנועדו ל״עיתון״ (Zeitung) אכן עשויים במידת הזמן (Zeit): בכתבים אלה ניכרת דחיפות רבה והם גזורים כגזירות התקופה. כתביו של בנימין כתובים במידת הזמן הקצר, הנקטע, הנשבר - זמן המשבר. זהו הזמן של שנות ויימאר האחרונות, ואחריהן שנות ההגירה, שנות הגלות, הרוחשות ברשימותיו של בנימין (בנימין עקר מעיר הולדתו ברלין בשנת 1933). בחיבורים אלה טבוע לפיכך ניסיון ביוגרפי עז וניכרת בהם עמדה מובהקת של ״משבר וביקורת״ המתגלגלת בדפוס פוליטי. מתוך עובדת המשבר, מתוך חוויית הקרע, ניסיון הפירוד, כפיית העקירה ועוצמת הניכור, הנעשים מנת חלקו של אזרח העולם, מתגבשת בכתביו של בנימין גם עמדה עקרונית של ביקורת - עמדה של מבקר, איש השמאל (הרבה ייאמר ברשימותיו של בנימין על מחדליו של ״איש שמאל״ זה), הנעשה זר, עקור ומנודה ובה בעת שקוע ומעורב בסדר הדברים. עובדת המשבר מולידה בעולמו של בנימין הסתכלות (וכתיבה) שבורה - סדרה של פרגמנטים ספרותיים שטבועה בהם תודעה דחופה אך מפוכחת של ריחוק ובקשת קרבה (ותיקון). זו סגולתם העיקרית של מאמרים אלה פרי עטו: הם מעידים על שליחותו של בנימין כמבקר, קורא המשוטט בשביליה של הספרות הגרמנית.
אך שליחות זו קשורה הייתה כידוע גם במושלכוּת: התמחותו של בנימין כמבקר ספרות נעשתה לו מקצוע לאחר שנכשל בחיבור ההסמכה להוראה באוניברסיטה בשנת 1926. מן השנה ההיא ועד לשנת מותו (1940) הניבה עבודתו עשרות רבות של מאמרי ביקורת קצרים לשאלת הספרות בת הזמן. על דרך זו ביקש בנימין להגשים את משאלתו להיות מבקר הספרות הראשי בגרמניה. ואין מדובר כמובן בבקשת תהילה בלבד. שדה הספרות היה בעיניו חזית, השדה שבו ניטשת המערכה על עתידה של גרמניה, עתידה של אירופה, עתידם של היהודים. הרבה אפשר לומר על יומרה זו של בנימין, אך אין היא בלתי אופיינית לבני דורו ולקודמיהם שראו בשאלה הספרותית את שאלתה של הפוליס - השאלה הפוליטית. אין מדובר אפוא בנתיב של מנוסה מחיי היומיום ומן הציבוריות, אלא שיבה - בדרך עוקפת - אל לבן של השאלות הבוערות. מבקר הספרות באשר הוא מבין את עצמו כנציגו של ההומניזם האירופי, ובהיותו מודרניסט ושובר צורות ראה את מקצועו בזיקה לשאלת האדם. לכן השאלה בדבר המצב האנושי ניתנת גם לניסוח במונחים של תורת הלשון ותורת הספרות. במובן זה מעיד מפעלו של בנימין על הממד הפוליטי המקורי של עבודת המבקר.
אך במשלח ידו של בנימין כמבקר צריך גם לשער את חותמה של שאלת המוצא - היותו בן למשפחה יהודית. בעבור מחברים יהודים–גרמנים רבים, מאז משה מנדלסון, דרך היינריך היינה ועד תקופתו של בנימין (שהיא גם תקופתם של קרל קראוס, קוּרט טוּכוֹלסקי, אלפרד קאר, יוליוס בּאבּ ואחרים), הייתה ביקורת הספרות למקצוע שני. עמדתו של המבקר הלמה אולי את העמדה התרבותית של המשכיל היהודי בגרמניה, אשר גם במאה ה–20, שני דורות ויותר לאחר האמנציפציה, עדיין חש במידת מה כעומד–מן–החוץ. בנימין העיר על כך הערה חדה בחיבורו על קרל קראוס - גדול המבקרים של זמנו, ״הדמון״ של הכתיבה הספרותית, שצריך היה לקפוץ פעם נוספת את ״קפיצת המוות היהודית״ כדי להשלים את ייעודו כמבקר ורודף צדק. שכן ביקורת הספרות אינה רק מרחב של עשיית דין קשה; עליה להיות גם מדיום של מחשבת צדק ותיקון - אף שאי–אפשר עוד לנתקם מן האינוורסיה ומן האירוניה הדמונית. אך על שליחותו שלו כמבקר העיר בנימין הערה דמונית אחרת: את יצירתו הביקורתית צריך לתפוס כמעין גזירת השטן, שנקשר בשמו, בייעודו, בגורלו כיהודי מופקר. לא, אין מדובר אפוא בעובדת המוצא, וגם לא במסורת עצמה המכתיבה לכאורה את השלכתו/שליחותו של בנימין כפרשן וכמבקר ספרות. זוהי שארית בלבד, סתומה, סתורה, של היות–יהודי, שבנימין ביטא במכתביו ובמקצת מחיבוריו (בעיקר במאמריו על קראוס ועל קפקא). ביקורת הספרות נחשבת לפיכך לגלגולה האחרון של מידת הדין, שיסודה כידוע ב״שמאל״. לפי דפוס זה המבקר הוא מאותם בעלי עבירה אחרונים, ה״אחרים״ (גופים שלוחים, מנודים), שהם והם בלבד נכונים לתיקון.
מדובר כאן כאמור באסופה של כתבים קטנים לביקורת ספרות. והרי מאמריו ״הגדולים״, המוכרים, של בנימין בשאלת הספרות - המסות על שאלת הלשון, ״המספר״ ו״משימתו של המתרגם״, מאמריו על הלדרלין, קפקא, קראוס, קלר, בודלר ופרוסט, חיבורו על ״יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני״ לצד המאמר על הסוריאליזם - תורגמו זה מכבר וראו אור בקבצים קודמים. ספריו הראשיים בשאלת הספרות והאמנות ובראשם ספרו מוצאו של מחזה התוגה הגרמני (Ursprung des deutschen Trauerspiels) צריכים עדיין תרגום. אך באסופה זו הבאנו מקבץ מכתביו הקטנים של בנימין ובתוכם מאמריו העיקריים על ברכט והתיאטרון האפי ורשימותיו העקרוניות על אלפרד דֶבּלין, שטפן גֵיאוֹרגֶה, אֶרנסט יוּנגֶר, אריך קסטנר, רוברט ואלזֶר ושוב (בקצרה) על פרנץ קפקא וקרל קראוס. לצד מאמרים אלה הוספנו כמה רשימות על צעצועים ומשחקי ילדים שיש בהן כדי להאיר צד זה בכתיבתו של בנימין - כתיבתו הילדית, הכתיבה על הילדות. מדובר אפוא בשארית - ביתרת כתיבה שיש בה עדיין חומר רב ופורה לקריאה ולעיון.
אך צריך לדייק: מדובר באסופה גרמניסטית - אלו הן רשימות ביקורת על שאלת הספרות הגרמנית בת הזמן, שמתוכן שבים להתגלות מצבי הקצה של הגותו של בנימין. בנימין כתב כידוע גם על ספרות צרפתית ושלח ידו בתרגום מלשון זו. אך כאן התמקדנו בחיבוריו הגרמניים, ומסיבה זו כללנו באסופה זו גם את חיבורו הגרמניסטי המובהק - המאמר על הרומן קרבה מתוך בחירה של יוהן וולפגנג פון גתה - מאמר קשה וחשוב שנעדר עד כה ממקבצי התרגום לעברית. חיבור זה של בנימין צריך היה שיעמוד גם בפני עצמו ולכן אנו מחשיבים אותו לחלק נפרד באסופה.
באותה פזורה של כתבים ושל נושאים, בתוך השפיעה הרבה ומצבי הריבוי של הגותו, בין פילולוגיה לתיאולוגיה פוליטית, בין ביקורת אמנות למרקסיזם, בין מסורת לאוונגרד, ניכרת בכתביו הקטנים של בנימין ״מגמה״. כתיבתו של בנימין היא כתיבה מסאית מעולה אך ״מגמתית״. בנימין מבקש להשיב לספרות (לתיאטרון, ליצירת האמנות) כיוון, עמדה, דרך; כי רק ספרות בעלת מגמה היא, לדבריו, ספרות רצויה. אך המגמה שמדובר בה איננה מגמה אידיאולוגית. בנימין לא ראה את הספרות כמשרתת רעיונות. השקפתו המטריאליסטית על סדר הדברים גזרה תפיסה אחרת של המגמה הספרותית - תפיסה מהפכנית שלפיה הספרות מחויבת לתמורה רדיקלית של שדה הייצור שבו היא מעורבת. לכן המגמה הספרותית ״הנכונה״ היא זו החותרת - לצד שינוי קיצוני של תחביר הכתיבה - גם לפירוק מנגנוני הייצוג, הייצור והצריכה של חיי האמנות. הספרות במובנה זה אינה מסתפקת עוד בניסויים פואטיים, בחדשנות אסתטית או בדיבור מהפכני לשמו, אלא היא שבה להתערב בנעשה על הארץ - בפוליס. את הדגם הראשון למגמה זו ראה בנימין במפעלו של ברטולט ברכט - בתיאטרון האפי. התיאטרון האפי מצטייר אצל בנימין כמפעל אמנותי בעל השלכות חברתיות: בתיאטרון שב השחקן ושב הצופה להתחנך וללמוד את מצבי הניכור של ההוויה ולראות את דפוסי חייו שהתעוותו מן היסוד. מכאן הוא עשוי להתעורר ל״נקיטת עמדה״ בדרישה שכל זה ישתנה מן היסוד. מאמריו של בנימין על ברכט ממלאים את החלק הראשון בקובץ זה, והוספנו עליהם רשימות נוספות הקשורות ונקשרות באותה תזה פואטית/פוליטית חזקה של בנימין על אודות הטכניקה וסוגת הכתיבה הנעשית מעורבת ובעלת השפעה בשדה היצירה או ״התפוקה״ הספרותית.
על כפילות זו של פואטיקה ותודעה פוליטית ועל תפיסתה של יצירת האמנות מתוך מחויבות לשינוי רדיקלי בסדר הדברים - באופן הייצור של הטקסט הספרותי/אמנותי - נצטרך לומר דברים נוספים בהמשך. אך הערה נוספת נדרשת לנו כעת על אותה תכונה משברית הטבועה בהגותו של בנימין. אין זה מקרי כאמור שרבים מכתביו נותרו פרגמנטים, גופי כתב קטועים, בעלי מום ומחסור. הכתיבה השבורה יש בה גם להעיד על שבירת הכלים - מצבי החורבן של הציוויליזציה האירופית. בנימין הוא מאותם הוגים שמחשבתם התגבשה בשנות האסון - שנות מלחמת העולם הראשונה, השנים של מלחמת החפירות, התקפות גז החרדל ומכונות הירייה. המלחמה העולמית בראה סוגים חדשים, ״מתקדמים״, של אלימות, והולידה גופים חדשים - פצועים, פגועים, מוכי הלם. בהשראתה הנוראה של המלחמה התערערו הנחות היסוד האחרונות של ההומניזם האירופי. גם את חידושיה של ספרות התקופה צריך להבין על רקע זה. החוויות מן החזית הועתקו בחלקן למתווים אקסטטיים והוטבעו בכתיבה גועשת, דחוקה, המוכרת מן השירה האקספרסיוניסטית. לצדה צמחה ספרות מלחמה המסתגרת במיתוסים של אלימות ולעומתה הופיעה כתיבה נטורליסטית, מנוכרת, רווית תוגה (בעיקר בחוגי ״האובייקטיביות החדשה״). טכניקת המונטאז' ששבתה גם את עינו של בנימין נעשתה אז לקונבנציה של תנועות האוונגרד: פירוק, פיזור ושבירה היו לערכים החדשים של שיח האמנות. גם את חיבתו הידועה של בנימין למיניאטורות צריך להבין על רקע זה - הצורה הקטנה, השבירה, אוצרת ניסיון היסטורי, מעידה על מהותה הקטסטרופלית של ההיסטוריה. את הגותו הספרותית של בנימין, המיוסדת בין השאר על התפנית המטריאליסטית וקושרת את האתגר המהפכני עם מחדלי הליברליזם וביקורת הפשיזם (ובמקומות אחדים גם עם המצבים המשיחיים, ״הניהיליסטיים״ של המסורת היהודית) יש לתפוס מתוך הקשריה כהגות בתר–מלחמתית. מכאן נובעים גם אותו רושם אסכטולוגי הטבוע בכמה מכתביו ואותה תחושת קץ העולם ושמיטת הקיום שמתוכה מתעוררת גם נביעה חדשה, משונה, של חיים.
בחלק השני באסופה זו כללנו שני מאמרים מובהקים של הגות בין–המלחמות: מאמר על שירתו של שטפן גיאורגֶה ורשימה על תיאוריית הפשיזם של ארנסט יוּנגֶר. בשני המקרים שב בנימין לבקר את האלמנטים המנוונים, השמרניים (הניאו–רומנטיים בחלקם) של הספרות הגרמנית החדשה, שאותם הוא קושר עם תיאוריות כוזבות של הסמל. ואכן, בנימין היה ממבקריו החריפים ביותר של הסמל, מאז השתרש זה כדבריו בתחומה של האסתטיקה הגרמנית מתקופת הרומנטיקה ואצל גתה המאוחר ועד תקופתו שלו, כאשר הטביע הסמל את חותמו בסימבוליזם של חוג גיאורגה. הסמל, המסמן המוחלט של האמנות, גילם בעיניו את אשליית הכוליות ואת פולחן היופי הכוזב. לא לשווא חזר בנימין לשנן את התזה האלגורית בדבר פירוקי הסמל והתפוררות הדימוי במחזות תיאטרון הבארוק, הניכרים גם בקריסת התחביר ופרימת המשפטים בספרות האוונגרד (בעיקר בדאדאיזם ובתיאטרון האפי).
הרדיקליות שבנימין מייחס לשליחותו של המבקר מתאפיינת בתכונה זו: מדובר בהגות תהומית - הגות של מצבים קיצוניים ההולמת לכאורה את הפוטנציאל ההרסני של תרבות המערב בתחילת המאה ה–20. אך אין בזאת כדי למצות את המורכבות של כתביו. בנימין היה הוגה של מצבי משבר המודע היטב לעובדת הפירוק, הפיזור והשקיעה של סדר הדברים. הוא לא הכחיש את מצבי השיכרון והסחרחורת של ההכרה, מצבי ההלם של התודעה, ובה בעת לא נואש עדיין מיצירתה של ״פילוסופיה״ - שיטת מחשבה מפוכחת שאינה מוותרת על לכידות מושגית או לכל הפחות על זיקות מושגיות. בתוך מרחבי הפיזור, מרחבי ההלם, הניכור וחוויית הקרע שב בנימין לסמן ״קוֹרֶספּוֹנדנציות״ (זיקות/התכתבויות) - מתווים פואטיים של התאמה. את הרעיון הזה בדבר הקשרים/קשרים שיריים הנעשים מתווים של ניסיון הכרתי שאל בנימין כידוע משארל בּוֹדלֶר. השירי (הפואטי) צריך להיות מובן בדרך זו כהקשר ממשי של ידיעת הדברים. אנו שבים להכיר את התופעות בדרך שירית - לפי שמותיהן, לפי מצלול ותהודה.
השקפה זו על ייעודה של השירה ניכרת גם בטקסטים הפסימיים של בנימין. לפיכך הספרות אינה רק המקום שבו נגלה המצב האנושי בכל שבירותו, עיוותיו ומחסוריו. בתחומה של היצירה גם נרמזים צמתים של תמורה רדיקלית שבנימין העז לחשוב את אופקיה במונחים קוסמיים, כנסבים תחילה על זיקת אדם לטבע (ומשתקפים בקונסטלציות של גרמי השמים). אך את יסודותיה של תמורה זו יש לתפוס כאמור במונחים לשוניים - במונחיה של הלשון עצמה. כי בתחומה של הלשון (באשר זו לשון דיבור, לשון תרגום או לשון הסיפור - הלשון האפית) עדיין יכולה לנבוע התחדשות רצויה - תפנית ושיבה. דבר מה מתנועה זו (תביעת התחדשות המיוסדת על מחוות ההיזכרות) ניכר גם בכתביו ״המגמתיים״. והרי גם ברשימותיו המפוכחות ביותר של בנימין ניכרים רשמיה של חוויית הגעגוע - הגם שזו נעשתה קלושה ובלתי הגיונית. וכאשר שב בנימין לצייר דיוקנאות ספרותיים קטנים, אלו המוקדשים לרוברט ואלזר, לקפקא או לצ'פלין (במחווה לקולנוע - המדיום שבו תלה בנימין כידוע תקווה לא מעטה), ״המגמה״ העומדת במרכז מאמריו הטכניים נעשית משנית. כתיבתו זוכה שוב לאותה חירות דמונית של האוחז בעט. בנימין יוצר כאן יצירות משל עצמו, המיוסדות על דיאלוג ועל קריאה חזקה בספריהם של בני תקופתו. בכל אחד מן הדיוקנאות שאספנו בחלק השלישי בכרך (קראוס, קפקא, ואלזר, הֶבֶּל, שׁטִיפטֶר, ולבסוף צ'פלין) רמז בנימין על דמות הקורא/הצופה - דמותו שלו כ״שוטה״. ועם זאת גם במסות אלו ניכר כיוון מובהק. מדובר שוב בהתמסרותו של בנימין ל״צורה הקטנה״ ובנאמנותו לפרוזה של הדברים הזעירים, המשניים לכאורה, שמתוכם שבים להדהד עולם ומלואו. אך גם כאן מדובר בהתמסרות מהפכנית. הספרות גואלת את הדברים משגרתם על ידי הוצאתם מהקשרם הראשוני, המנוון, וטווייתם בהקשרים חדשים, קיצוניים. מחווה זו, הקרויה בלשונו ״ציטוט״, היא העומדת גם ביסוד קריאותיו בקפקא ובקראוס. אף כאן - בביקורת הספרויות הקטנות - מדובר לדידו של בנימין בשאלות גדולות. כמבקר ספרות נותר בנימין נאמן לשאלה הפוליטית, או בניסוח אחר (ניסוחו שלו) - לשאלת הצדק. אצל קפקא וקראוס רואה בנימין את משקעיהן של רדיפת הצדק ומידת הדין גם בקשירותיהן עם המסורת היהודית. עוד ידובר כאן מעט על אותן פרשנויות מופלגות (מקצתן קלושות) שהעניק ליסוד היהודי הפועם כביכול בכתביהם של הסופר מפראג והמבקר מווינה. ואכן מדובר בכתבים - במושגי הכתב, השפה והדיבור - שאותם קורא בנימין ומפרש אל תוך משלב תיאו–פואטי. מעט ממשקעים אלה ניכר - על דרך המחסור, דרך ההעדר, גם בקריאותיו בהבּל ובשטיפטר.
החלק הרביעי בכרך עניינו כאמור ״בנימין לילדים״: רשימות קצרות על ספרות ילדים, צעצועים ובובות, שבהן שב בנימין להרהר על מושג המשחק (Spiel) ולדון בו בהקשריו החומריים. המשחק אינו נדון רק במשלב המושגי שלו אלא גם מתוך זיקתו לחפצים, אוספים, כלומר מתוך הטבעתו בדברים עצמם. במידת–מה שבה להדהד גם כאן - בטקסטים קטנים על עולם הילדים - התזה האלגורית של בנימין בדבר תיאטרון העולם הנעשה כתיאטרון הדברים - כמחזה תוגה שבו שבים הדברים להתגלות מתוך מצבי הדומם, בעת שקיעה בחומריות ובאלם. וגם כאן, בדומה למחזות הבארוק, שב השוטה (החצרן, העוזר, הכפיל, הליצן) לנצח על העלילה. כי רק השוטה, כפי שאמר פעם בנימין עצמו, נידון להיגאל.

ולטר בנימין

ולטר בנימין (1940-1892), מחשובי ההוגים במאה העשרים, נולד בברלין למשפחה יהודית אמידה. הגותו עסקה בפילוסופיה, ביקורת התרבות, היסטוריה וסוציולוגיה. עם עליית הנאצים לשלטון עזב בנימין את ברלין ולבסוף הגיע לפריז. בספטמבר 1940 ניסה להבריח את הגבול מצרפת לספרד כדי להגיע משם לאמריקה. הוא ובני קבוצתו הצליחו לעבור לספרד, אך כשנאמר לו שיגורש בחזרה, שם קץ לחייו. סגנון מחשבתו של בנימין היה פורץ דרך, ולהגותו נודעת השפעה גדולה גם כיום. יצירותיו המרכזיות: "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", "בודלייר", "משימתו של המתרגם", "תזות על מושג ההיסטוריה", "פרויקט הפסאז'ים". אזורי ביניים ותווך עמדו במרכז הגותו – השיטוט, התרגום, הצילום והפסאז' הם מונחים מרכזיים בה – ובכך השפיע רבות על צורת המחשבה של המאה העשרים: הוא התרכז באופני תנועת הדברים והמחשבה, חיפש מעברים (כשמה של האנדרטה לזכרו שפיסל דני קרוון בפּוֹרט בּו), מקומות חציה ופרצות.

עוד על הספר

ביקורת ומראית-עין- כתבים, כרך ב ולטר בנימין
הקדמה 
גלילי שחר
 
בכרך זה נאספו כתבים לשאלת הספרות פרי עטו של ההוגה היהודי–גרמני ולטר בנימין (1940-1892). על פי רוב מדובר ב״כתבים קטנים״ - רשימות, הרצאות ומאמרי ביקורת שחלקם ראו אור במוספי הספרות והתרבות של עיתונים גרמניים בשנות ה–20 וה–30 של המאה ה–20. הכתבים שנועדו ל״עיתון״ (Zeitung) אכן עשויים במידת הזמן (Zeit): בכתבים אלה ניכרת דחיפות רבה והם גזורים כגזירות התקופה. כתביו של בנימין כתובים במידת הזמן הקצר, הנקטע, הנשבר - זמן המשבר. זהו הזמן של שנות ויימאר האחרונות, ואחריהן שנות ההגירה, שנות הגלות, הרוחשות ברשימותיו של בנימין (בנימין עקר מעיר הולדתו ברלין בשנת 1933). בחיבורים אלה טבוע לפיכך ניסיון ביוגרפי עז וניכרת בהם עמדה מובהקת של ״משבר וביקורת״ המתגלגלת בדפוס פוליטי. מתוך עובדת המשבר, מתוך חוויית הקרע, ניסיון הפירוד, כפיית העקירה ועוצמת הניכור, הנעשים מנת חלקו של אזרח העולם, מתגבשת בכתביו של בנימין גם עמדה עקרונית של ביקורת - עמדה של מבקר, איש השמאל (הרבה ייאמר ברשימותיו של בנימין על מחדליו של ״איש שמאל״ זה), הנעשה זר, עקור ומנודה ובה בעת שקוע ומעורב בסדר הדברים. עובדת המשבר מולידה בעולמו של בנימין הסתכלות (וכתיבה) שבורה - סדרה של פרגמנטים ספרותיים שטבועה בהם תודעה דחופה אך מפוכחת של ריחוק ובקשת קרבה (ותיקון). זו סגולתם העיקרית של מאמרים אלה פרי עטו: הם מעידים על שליחותו של בנימין כמבקר, קורא המשוטט בשביליה של הספרות הגרמנית.
אך שליחות זו קשורה הייתה כידוע גם במושלכוּת: התמחותו של בנימין כמבקר ספרות נעשתה לו מקצוע לאחר שנכשל בחיבור ההסמכה להוראה באוניברסיטה בשנת 1926. מן השנה ההיא ועד לשנת מותו (1940) הניבה עבודתו עשרות רבות של מאמרי ביקורת קצרים לשאלת הספרות בת הזמן. על דרך זו ביקש בנימין להגשים את משאלתו להיות מבקר הספרות הראשי בגרמניה. ואין מדובר כמובן בבקשת תהילה בלבד. שדה הספרות היה בעיניו חזית, השדה שבו ניטשת המערכה על עתידה של גרמניה, עתידה של אירופה, עתידם של היהודים. הרבה אפשר לומר על יומרה זו של בנימין, אך אין היא בלתי אופיינית לבני דורו ולקודמיהם שראו בשאלה הספרותית את שאלתה של הפוליס - השאלה הפוליטית. אין מדובר אפוא בנתיב של מנוסה מחיי היומיום ומן הציבוריות, אלא שיבה - בדרך עוקפת - אל לבן של השאלות הבוערות. מבקר הספרות באשר הוא מבין את עצמו כנציגו של ההומניזם האירופי, ובהיותו מודרניסט ושובר צורות ראה את מקצועו בזיקה לשאלת האדם. לכן השאלה בדבר המצב האנושי ניתנת גם לניסוח במונחים של תורת הלשון ותורת הספרות. במובן זה מעיד מפעלו של בנימין על הממד הפוליטי המקורי של עבודת המבקר.
אך במשלח ידו של בנימין כמבקר צריך גם לשער את חותמה של שאלת המוצא - היותו בן למשפחה יהודית. בעבור מחברים יהודים–גרמנים רבים, מאז משה מנדלסון, דרך היינריך היינה ועד תקופתו של בנימין (שהיא גם תקופתם של קרל קראוס, קוּרט טוּכוֹלסקי, אלפרד קאר, יוליוס בּאבּ ואחרים), הייתה ביקורת הספרות למקצוע שני. עמדתו של המבקר הלמה אולי את העמדה התרבותית של המשכיל היהודי בגרמניה, אשר גם במאה ה–20, שני דורות ויותר לאחר האמנציפציה, עדיין חש במידת מה כעומד–מן–החוץ. בנימין העיר על כך הערה חדה בחיבורו על קרל קראוס - גדול המבקרים של זמנו, ״הדמון״ של הכתיבה הספרותית, שצריך היה לקפוץ פעם נוספת את ״קפיצת המוות היהודית״ כדי להשלים את ייעודו כמבקר ורודף צדק. שכן ביקורת הספרות אינה רק מרחב של עשיית דין קשה; עליה להיות גם מדיום של מחשבת צדק ותיקון - אף שאי–אפשר עוד לנתקם מן האינוורסיה ומן האירוניה הדמונית. אך על שליחותו שלו כמבקר העיר בנימין הערה דמונית אחרת: את יצירתו הביקורתית צריך לתפוס כמעין גזירת השטן, שנקשר בשמו, בייעודו, בגורלו כיהודי מופקר. לא, אין מדובר אפוא בעובדת המוצא, וגם לא במסורת עצמה המכתיבה לכאורה את השלכתו/שליחותו של בנימין כפרשן וכמבקר ספרות. זוהי שארית בלבד, סתומה, סתורה, של היות–יהודי, שבנימין ביטא במכתביו ובמקצת מחיבוריו (בעיקר במאמריו על קראוס ועל קפקא). ביקורת הספרות נחשבת לפיכך לגלגולה האחרון של מידת הדין, שיסודה כידוע ב״שמאל״. לפי דפוס זה המבקר הוא מאותם בעלי עבירה אחרונים, ה״אחרים״ (גופים שלוחים, מנודים), שהם והם בלבד נכונים לתיקון.
מדובר כאן כאמור באסופה של כתבים קטנים לביקורת ספרות. והרי מאמריו ״הגדולים״, המוכרים, של בנימין בשאלת הספרות - המסות על שאלת הלשון, ״המספר״ ו״משימתו של המתרגם״, מאמריו על הלדרלין, קפקא, קראוס, קלר, בודלר ופרוסט, חיבורו על ״יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני״ לצד המאמר על הסוריאליזם - תורגמו זה מכבר וראו אור בקבצים קודמים. ספריו הראשיים בשאלת הספרות והאמנות ובראשם ספרו מוצאו של מחזה התוגה הגרמני (Ursprung des deutschen Trauerspiels) צריכים עדיין תרגום. אך באסופה זו הבאנו מקבץ מכתביו הקטנים של בנימין ובתוכם מאמריו העיקריים על ברכט והתיאטרון האפי ורשימותיו העקרוניות על אלפרד דֶבּלין, שטפן גֵיאוֹרגֶה, אֶרנסט יוּנגֶר, אריך קסטנר, רוברט ואלזֶר ושוב (בקצרה) על פרנץ קפקא וקרל קראוס. לצד מאמרים אלה הוספנו כמה רשימות על צעצועים ומשחקי ילדים שיש בהן כדי להאיר צד זה בכתיבתו של בנימין - כתיבתו הילדית, הכתיבה על הילדות. מדובר אפוא בשארית - ביתרת כתיבה שיש בה עדיין חומר רב ופורה לקריאה ולעיון.
אך צריך לדייק: מדובר באסופה גרמניסטית - אלו הן רשימות ביקורת על שאלת הספרות הגרמנית בת הזמן, שמתוכן שבים להתגלות מצבי הקצה של הגותו של בנימין. בנימין כתב כידוע גם על ספרות צרפתית ושלח ידו בתרגום מלשון זו. אך כאן התמקדנו בחיבוריו הגרמניים, ומסיבה זו כללנו באסופה זו גם את חיבורו הגרמניסטי המובהק - המאמר על הרומן קרבה מתוך בחירה של יוהן וולפגנג פון גתה - מאמר קשה וחשוב שנעדר עד כה ממקבצי התרגום לעברית. חיבור זה של בנימין צריך היה שיעמוד גם בפני עצמו ולכן אנו מחשיבים אותו לחלק נפרד באסופה.
באותה פזורה של כתבים ושל נושאים, בתוך השפיעה הרבה ומצבי הריבוי של הגותו, בין פילולוגיה לתיאולוגיה פוליטית, בין ביקורת אמנות למרקסיזם, בין מסורת לאוונגרד, ניכרת בכתביו הקטנים של בנימין ״מגמה״. כתיבתו של בנימין היא כתיבה מסאית מעולה אך ״מגמתית״. בנימין מבקש להשיב לספרות (לתיאטרון, ליצירת האמנות) כיוון, עמדה, דרך; כי רק ספרות בעלת מגמה היא, לדבריו, ספרות רצויה. אך המגמה שמדובר בה איננה מגמה אידיאולוגית. בנימין לא ראה את הספרות כמשרתת רעיונות. השקפתו המטריאליסטית על סדר הדברים גזרה תפיסה אחרת של המגמה הספרותית - תפיסה מהפכנית שלפיה הספרות מחויבת לתמורה רדיקלית של שדה הייצור שבו היא מעורבת. לכן המגמה הספרותית ״הנכונה״ היא זו החותרת - לצד שינוי קיצוני של תחביר הכתיבה - גם לפירוק מנגנוני הייצוג, הייצור והצריכה של חיי האמנות. הספרות במובנה זה אינה מסתפקת עוד בניסויים פואטיים, בחדשנות אסתטית או בדיבור מהפכני לשמו, אלא היא שבה להתערב בנעשה על הארץ - בפוליס. את הדגם הראשון למגמה זו ראה בנימין במפעלו של ברטולט ברכט - בתיאטרון האפי. התיאטרון האפי מצטייר אצל בנימין כמפעל אמנותי בעל השלכות חברתיות: בתיאטרון שב השחקן ושב הצופה להתחנך וללמוד את מצבי הניכור של ההוויה ולראות את דפוסי חייו שהתעוותו מן היסוד. מכאן הוא עשוי להתעורר ל״נקיטת עמדה״ בדרישה שכל זה ישתנה מן היסוד. מאמריו של בנימין על ברכט ממלאים את החלק הראשון בקובץ זה, והוספנו עליהם רשימות נוספות הקשורות ונקשרות באותה תזה פואטית/פוליטית חזקה של בנימין על אודות הטכניקה וסוגת הכתיבה הנעשית מעורבת ובעלת השפעה בשדה היצירה או ״התפוקה״ הספרותית.
על כפילות זו של פואטיקה ותודעה פוליטית ועל תפיסתה של יצירת האמנות מתוך מחויבות לשינוי רדיקלי בסדר הדברים - באופן הייצור של הטקסט הספרותי/אמנותי - נצטרך לומר דברים נוספים בהמשך. אך הערה נוספת נדרשת לנו כעת על אותה תכונה משברית הטבועה בהגותו של בנימין. אין זה מקרי כאמור שרבים מכתביו נותרו פרגמנטים, גופי כתב קטועים, בעלי מום ומחסור. הכתיבה השבורה יש בה גם להעיד על שבירת הכלים - מצבי החורבן של הציוויליזציה האירופית. בנימין הוא מאותם הוגים שמחשבתם התגבשה בשנות האסון - שנות מלחמת העולם הראשונה, השנים של מלחמת החפירות, התקפות גז החרדל ומכונות הירייה. המלחמה העולמית בראה סוגים חדשים, ״מתקדמים״, של אלימות, והולידה גופים חדשים - פצועים, פגועים, מוכי הלם. בהשראתה הנוראה של המלחמה התערערו הנחות היסוד האחרונות של ההומניזם האירופי. גם את חידושיה של ספרות התקופה צריך להבין על רקע זה. החוויות מן החזית הועתקו בחלקן למתווים אקסטטיים והוטבעו בכתיבה גועשת, דחוקה, המוכרת מן השירה האקספרסיוניסטית. לצדה צמחה ספרות מלחמה המסתגרת במיתוסים של אלימות ולעומתה הופיעה כתיבה נטורליסטית, מנוכרת, רווית תוגה (בעיקר בחוגי ״האובייקטיביות החדשה״). טכניקת המונטאז' ששבתה גם את עינו של בנימין נעשתה אז לקונבנציה של תנועות האוונגרד: פירוק, פיזור ושבירה היו לערכים החדשים של שיח האמנות. גם את חיבתו הידועה של בנימין למיניאטורות צריך להבין על רקע זה - הצורה הקטנה, השבירה, אוצרת ניסיון היסטורי, מעידה על מהותה הקטסטרופלית של ההיסטוריה. את הגותו הספרותית של בנימין, המיוסדת בין השאר על התפנית המטריאליסטית וקושרת את האתגר המהפכני עם מחדלי הליברליזם וביקורת הפשיזם (ובמקומות אחדים גם עם המצבים המשיחיים, ״הניהיליסטיים״ של המסורת היהודית) יש לתפוס מתוך הקשריה כהגות בתר–מלחמתית. מכאן נובעים גם אותו רושם אסכטולוגי הטבוע בכמה מכתביו ואותה תחושת קץ העולם ושמיטת הקיום שמתוכה מתעוררת גם נביעה חדשה, משונה, של חיים.
בחלק השני באסופה זו כללנו שני מאמרים מובהקים של הגות בין–המלחמות: מאמר על שירתו של שטפן גיאורגֶה ורשימה על תיאוריית הפשיזם של ארנסט יוּנגֶר. בשני המקרים שב בנימין לבקר את האלמנטים המנוונים, השמרניים (הניאו–רומנטיים בחלקם) של הספרות הגרמנית החדשה, שאותם הוא קושר עם תיאוריות כוזבות של הסמל. ואכן, בנימין היה ממבקריו החריפים ביותר של הסמל, מאז השתרש זה כדבריו בתחומה של האסתטיקה הגרמנית מתקופת הרומנטיקה ואצל גתה המאוחר ועד תקופתו שלו, כאשר הטביע הסמל את חותמו בסימבוליזם של חוג גיאורגה. הסמל, המסמן המוחלט של האמנות, גילם בעיניו את אשליית הכוליות ואת פולחן היופי הכוזב. לא לשווא חזר בנימין לשנן את התזה האלגורית בדבר פירוקי הסמל והתפוררות הדימוי במחזות תיאטרון הבארוק, הניכרים גם בקריסת התחביר ופרימת המשפטים בספרות האוונגרד (בעיקר בדאדאיזם ובתיאטרון האפי).
הרדיקליות שבנימין מייחס לשליחותו של המבקר מתאפיינת בתכונה זו: מדובר בהגות תהומית - הגות של מצבים קיצוניים ההולמת לכאורה את הפוטנציאל ההרסני של תרבות המערב בתחילת המאה ה–20. אך אין בזאת כדי למצות את המורכבות של כתביו. בנימין היה הוגה של מצבי משבר המודע היטב לעובדת הפירוק, הפיזור והשקיעה של סדר הדברים. הוא לא הכחיש את מצבי השיכרון והסחרחורת של ההכרה, מצבי ההלם של התודעה, ובה בעת לא נואש עדיין מיצירתה של ״פילוסופיה״ - שיטת מחשבה מפוכחת שאינה מוותרת על לכידות מושגית או לכל הפחות על זיקות מושגיות. בתוך מרחבי הפיזור, מרחבי ההלם, הניכור וחוויית הקרע שב בנימין לסמן ״קוֹרֶספּוֹנדנציות״ (זיקות/התכתבויות) - מתווים פואטיים של התאמה. את הרעיון הזה בדבר הקשרים/קשרים שיריים הנעשים מתווים של ניסיון הכרתי שאל בנימין כידוע משארל בּוֹדלֶר. השירי (הפואטי) צריך להיות מובן בדרך זו כהקשר ממשי של ידיעת הדברים. אנו שבים להכיר את התופעות בדרך שירית - לפי שמותיהן, לפי מצלול ותהודה.
השקפה זו על ייעודה של השירה ניכרת גם בטקסטים הפסימיים של בנימין. לפיכך הספרות אינה רק המקום שבו נגלה המצב האנושי בכל שבירותו, עיוותיו ומחסוריו. בתחומה של היצירה גם נרמזים צמתים של תמורה רדיקלית שבנימין העז לחשוב את אופקיה במונחים קוסמיים, כנסבים תחילה על זיקת אדם לטבע (ומשתקפים בקונסטלציות של גרמי השמים). אך את יסודותיה של תמורה זו יש לתפוס כאמור במונחים לשוניים - במונחיה של הלשון עצמה. כי בתחומה של הלשון (באשר זו לשון דיבור, לשון תרגום או לשון הסיפור - הלשון האפית) עדיין יכולה לנבוע התחדשות רצויה - תפנית ושיבה. דבר מה מתנועה זו (תביעת התחדשות המיוסדת על מחוות ההיזכרות) ניכר גם בכתביו ״המגמתיים״. והרי גם ברשימותיו המפוכחות ביותר של בנימין ניכרים רשמיה של חוויית הגעגוע - הגם שזו נעשתה קלושה ובלתי הגיונית. וכאשר שב בנימין לצייר דיוקנאות ספרותיים קטנים, אלו המוקדשים לרוברט ואלזר, לקפקא או לצ'פלין (במחווה לקולנוע - המדיום שבו תלה בנימין כידוע תקווה לא מעטה), ״המגמה״ העומדת במרכז מאמריו הטכניים נעשית משנית. כתיבתו זוכה שוב לאותה חירות דמונית של האוחז בעט. בנימין יוצר כאן יצירות משל עצמו, המיוסדות על דיאלוג ועל קריאה חזקה בספריהם של בני תקופתו. בכל אחד מן הדיוקנאות שאספנו בחלק השלישי בכרך (קראוס, קפקא, ואלזר, הֶבֶּל, שׁטִיפטֶר, ולבסוף צ'פלין) רמז בנימין על דמות הקורא/הצופה - דמותו שלו כ״שוטה״. ועם זאת גם במסות אלו ניכר כיוון מובהק. מדובר שוב בהתמסרותו של בנימין ל״צורה הקטנה״ ובנאמנותו לפרוזה של הדברים הזעירים, המשניים לכאורה, שמתוכם שבים להדהד עולם ומלואו. אך גם כאן מדובר בהתמסרות מהפכנית. הספרות גואלת את הדברים משגרתם על ידי הוצאתם מהקשרם הראשוני, המנוון, וטווייתם בהקשרים חדשים, קיצוניים. מחווה זו, הקרויה בלשונו ״ציטוט״, היא העומדת גם ביסוד קריאותיו בקפקא ובקראוס. אף כאן - בביקורת הספרויות הקטנות - מדובר לדידו של בנימין בשאלות גדולות. כמבקר ספרות נותר בנימין נאמן לשאלה הפוליטית, או בניסוח אחר (ניסוחו שלו) - לשאלת הצדק. אצל קפקא וקראוס רואה בנימין את משקעיהן של רדיפת הצדק ומידת הדין גם בקשירותיהן עם המסורת היהודית. עוד ידובר כאן מעט על אותן פרשנויות מופלגות (מקצתן קלושות) שהעניק ליסוד היהודי הפועם כביכול בכתביהם של הסופר מפראג והמבקר מווינה. ואכן מדובר בכתבים - במושגי הכתב, השפה והדיבור - שאותם קורא בנימין ומפרש אל תוך משלב תיאו–פואטי. מעט ממשקעים אלה ניכר - על דרך המחסור, דרך ההעדר, גם בקריאותיו בהבּל ובשטיפטר.
החלק הרביעי בכרך עניינו כאמור ״בנימין לילדים״: רשימות קצרות על ספרות ילדים, צעצועים ובובות, שבהן שב בנימין להרהר על מושג המשחק (Spiel) ולדון בו בהקשריו החומריים. המשחק אינו נדון רק במשלב המושגי שלו אלא גם מתוך זיקתו לחפצים, אוספים, כלומר מתוך הטבעתו בדברים עצמם. במידת–מה שבה להדהד גם כאן - בטקסטים קטנים על עולם הילדים - התזה האלגורית של בנימין בדבר תיאטרון העולם הנעשה כתיאטרון הדברים - כמחזה תוגה שבו שבים הדברים להתגלות מתוך מצבי הדומם, בעת שקיעה בחומריות ובאלם. וגם כאן, בדומה למחזות הבארוק, שב השוטה (החצרן, העוזר, הכפיל, הליצן) לנצח על העלילה. כי רק השוטה, כפי שאמר פעם בנימין עצמו, נידון להיגאל.