במסה זו אני מבקש להגות במה שמבדיל בין חוויית הגאולה העברית הקדומה לבין החוויה הפסיכואנליטית המודרנית. אין בכוונתי לתרום לתולדות הדתות אלא לחקור באופן שונה את הדרך שבה שתי תרבויות המרוחקות זו מזו בזמן תופסות ומביעות את עבודת הלא־מודע, את הגישה לידע הלא ידוע. עבור המקרא, ידע זה נרכש בעיקרו באמצעות מטפורות ומשלים, ואילו עבור הפסיכואנליזה הוא נרכש גם באמצעות מטפורות, אך בעיקר באמצעות מושגים וכתיבה פורמלית. לפיכך, עבודתי אינה אלא זו של פסיכואנליטיקאי אשר מנסה לחשוב על סמך מסמנים עבריים ולבחון מה תורם עיון זה לפסיכואנליזה היום.
לשם כך בחרתי לחקור התנסות מיוחדת במינה, כמעט אבטיפוסית - החוויה המסופרת בספר יונה. רוב החוקרים וההיסטוריונים של הדתות מסכימים ביניהם שההתנסות של יונה עוסקת בבעיית המוות והתחייה. באשר לי, אגש לסוגיית המוות והתחייה במסגרת המצומצמת במתכוון של מה שהפסיכואנליזה מכנה הסובייקט הנפשי.
אגביל את מחקרי להערכות על המבנה והתוכן של המשל הזה, שאותו אפרש בדרך שבה מפרשים חלום. כך, במשל יונה אניח שכל הגיבורים, כל המרכיבים - הדיבור, יונה, מלך נינווה, האונייה, הרב חובל, המלחים, הסערה, הכלים, הים, הדג הזכרי, הדג הנקבי, הקיקיון, אלפי אנשי נינווה, הבּוּרים־הבהמות - כל אלה נחשבים מטפורות לחלקים המכוננים את מבנה הנפש של יונה.2
מבוא
התנסותו של יונה
מבין שלל הפרשנויות האפשריות למשל יונה, אגביל את עיוני לחיפוש אחר ההיבט הדידקטי של הסיפור ואניח בצד את שאלת המשמעות ההיסטורית.
על איזו התנסות מלמד סיפור יונה? באיזה מובן יכול הסיפור להיחשב התנסות בגאולה?
אתהה על פשרן של כמה התייחסויות וטענות:
• מה מייצגת בסיפור ההתייחסות לעובדה שיונה מכונה "בן אמיתי",3 זה שבישר למלך ירובעם השני שממלכת ישראל תגיע בתקופתו להתפשטותה הגדולה ביותר?
• מה משמעות ההתייחסות לנינווה? מדוע על יונה להצילהּ, כפי שניצלו צור או סדום?
• אם נינווה היא כסדום, מהו החטא שעליו היא מוכרחה לעשות תשובה?4
• במה בדיוק התנסותו של יונה מייצגת התנסות בגאולה?
• מדוע יש למסור התנסות זו לעולם?
• מה הקשר בין יונה העברי לעם ישראל ולשאר האומות?
• מדוע לייחס ליונה העברי את התואר נביא? האם שליחותו הנבואית של יונה באשר לגאולה מופנית לכל בני האדם, או רק לאלה המקיימים זיקה לאמת הפנימית שלהם?
• האם ניתן להסיק מסיפור יונה שקיימת לכאורה מעין התנסות טרנס־היסטורית בגאולה, הן עבור יחידים והן עבור אומות?
נדמה לי, על סמך שאלות אלה, שהקבלה בין הפסיכואנליזה - כהתנסות מודרנית בגאולה בהקשר חילוני - לבין המקרא מאפשרת להבין מתוך הרדיקליות שלה את ההתנסות הקדומה בגאולה, שאותה סיפור יונה מבקש למסור. בתנועה חוזרת, האם אין הטקסט המקראי מצביע על כך שכל התנסות בגאולה מלווה בחובת מסירה?5
הסיפור מציין שהשליחות המצווה על יונה היא לזעוק נגד נינווה ולומר שאין לשאת את הרע. שליחותו של יונה פירושה אפוא קריאה לסדר המופנית למי שחוטאים ועושים את הרע.
1. מהו אפוא הרע שהדיבור מוקיע?
2. באיזו תשובה מדובר?
3. מדוע חשוב שעברי כיונה ילך לנינווה?
שיטת הפירוש
כפסיכואנליטיקאי, אינני מתכוון לפרש את המקרא6 באמצעות מדעי ההיסטוריה או הבלשנות, ואף לא באמצעות המסורות הפרשניות המוסכמות, המחייבות התייחסות הן למדרש והן לתלמוד. כל שאני מבקש הוא לחלץ מובן אמיתי, אמת גדולה יותר ככל שהיא נסבה על מה שהמקרא מבקש, לדעתי, למסור: התנסות בגאולה. בחקירתו של סיפור יונה אבקש את אמת הפירוש בזיקה לתועלת, במובן של התנסות בגאולה, מתוך ראייתה של אחדותו הסגורה של המקרא כנוסח קנוני לפירוש זה.
• אעדיף את חיפוש המובן על פני החיפוש אחר המשמעות הקשורה לאותיות (גימטריה).7 בשונה מחסידי הגימטריה, ארשה לעצמי למצוא מקבילות של מובן המבוססות על חקירה של שורשי המילים ושל מבנה השפה העברית.
• מובן מאליו שאותו חיפוש אחר המובן יהיה תלוי מצד אחד בתהודה שיש עבורי למסמנים העבריים של הטקסט ומצד אחר בידע שמקורו בהתנסותי הפסיכואנליטית.
• מנקודת המבט הרדוקציוניסטית שלי כפסיכואנליטיקאי, אני אכן רואה במקרא, כפי שנהגו במאה ה-17, טקסט שנועד לפענוח; אך אטען שהמקרא, לא פחות מכך, נושא גם מסר: דיבור־כתב המצפין את מבנה הלא־מודע.
• על כן אנסה לחשוף את מה שאפשר לכנות "גרעין האמת הפנימית" של הטקסט, אותו גרעין שהמונח חוכמה מצביע עליו לדעתי. אמקד אפוא את תשומת לבי בהוראה שאותו כתוב, [שהוא גם] דיבור, נושא עמו.
מכל הסיבות האלה, הפרשנות לסיפור יונה שאני מציע תתחשב: א. בלכידותן של הפרשנויות ההיסטוריות והפילולוגיות שעליהן אסתמך; ב. בלכידותו של גרעין האמת בנוגע להתנסות המוצגת במשל יונה.
בעיות התרגום
מאחר שאינני פרשן מקצועי ולא היסטוריון של הדת, נטלתי לעצמי חירות מועטה בלבד באשר לתרגום מעברית לצרפתית. הסתמכתי על הבנתי את העברית המדוברת, מתוך ניסיון זהיר לחתור ללשון שתהיה קרובה ללשון הפסיכואנליטית המודרנית. נקטתי עמדה מכוונת שלא להיכנס אלא באופן חלקי לבעיות התרגום, מתוך הכרה בעובדה שהן מצריכות תיאוריה מקיפה של הלשון והשיח, אשר הייתה מסיטה אותי מכוונת דבריי. משום כך התבססתי על כמה תרגומים לספר יונה. כדי לנסות ולשקף את המקצב ואת הפיסוק של הטקסט העברי, השתמשתי באופן חלקי בתרגום של אנרי משוניק,8 ושילבתי את ההמצאה המושגית9 והטיפוגרפית של אנדרה שוראקי כדי לכתוב YHWH-Adonaï (יהוה־אדוני), שהוא "שם־האב" בעברית, מבלי לתרגם אותו. לבסוף, כדי לכבד את התואם הפנימי של שפת היעד (דבר שתרגומו של שוראקי אינו מצליח בו), נעזרתי בתרגום האקוֹמני של התנ"ך (TOB), בתנ"ך של ירושלים (Bible de Jérualem) וכן בתנ"ך הרבנות (Bible du Rabbinat).
מלבד זאת נטלתי סיכון מסוים והצעתי את תרגומיי למסמנים מסוימים:
• אני מתרגם את המסמן "חסד" (פרק ב, ט) באמצעות סדרת המונחים "אהבה־גילוי עריות/גאולה".
• מונחים עבריים מסוימים כמו יהוה, אדוני, אלוהים, לא תורגמו.
• את המונח "מעי", המתורגם לעתים קרובות כ־"entrailles" (שפירושו "קרביים"), העדפתי לתרגם למונח "intestins" ("מעיים"). כל זאת מכיוון שהטקסט העברי מציין שיונה, כאשר הוקא, לא הועבר מהפה אל פי הטבעת אלא חזר אל הפה. תרגום זה יוצר לכידות בין המונחים "נקיא" (פרק א, יד), "לבלוע" (פרק ב, א) ו"קיקיון", צמח שהשמן המופק ממנו משמש כידוע סם משלשל.
• כמו כן, כתבתי בצרפתית Yonah עם הסיומת h (המילה יונה מתורגמת ל־colombe), שכן, כאשר מסירים את הה"א הסופית, ניתן לקרוא יָוֵן ("טיט, רפש").
נוסף על כך, הקדשתי תשומת לב מיוחדת לתרגומים הצרפתיים השונים שמצטט משוניק עבור פסוק ט', פרק ב': "מְשַׁמרים הבלי־שוא חסדם יעזבו" (תנ"ך הרבנות, תנ"ך סגון, תנ"ך ירושלים, תנ"ך דּוֹרְם, התרגום האקומני, תנ"ך שוראקי ותרגומו של משוניק עצמו). ואכן, יש הבדלים לא מעטים ואף משמעותיים ביניהם. אשר לי, ככל שפסוק זה מפעיל את המסמן "הבל" ואת משמעות המונח "חסד", אני מציע תרגום ההולם את טקסט החוכמה של קוהלת:
"Ceux qui révèrent (sont au service) des vanités, leur salut/amour10 abandonneront."
["אלה המוקירים (משרתים) את ההבלים, גאולתם/אהבתם יעזבו".]
