הפלות כסוגיה מושתקת בישראל
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הפלות כסוגיה מושתקת בישראל

הפלות כסוגיה מושתקת בישראל

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

סוגיית ההפלות נתונה בלב ליבו של קונפליקט ציבורי-פוליטי אשר מנתק את הבעלות של נשים על גופן. ספר זה מנתח כיצד המאבק הפמיניסטי, על זכותן של נשים לבצע הפלה, נוצר תחת מאבקי כוח ומעוצב בהתאם לאקלים התרבותי, החברתי והדתי אשר מתקיימים ברמה המקומית, העולמית וההיסטורית. דרך השוואה בין מדיניותן של שלטונות ברחבי העולם והשפעת פעילות התנועה הפמיניסטית על החקיקה בנושא ההפלות, הספר מציג את המציאות הישראלית ומגולל את המאבקים שמעצבים את השיח והאידאולוגיה שבבסיס חוק ההפלות הקיים.
 
על בסיס הציטוט מקורות ראשוניים על אודות תהליך גיבוש חוק ההפלות בישראל, ובהסתמך על נתונים אמפיריים, המחברת מדגימה כיצד נוכחותה של "האישה" מושתקת ולרוב נעדרת מהשיח ולכן אינה מהווה גורם משפיע בעיצוב החקיקה בישראל. כמשוב למחדל זה, המחברת מציגה את סיפוריהן של נשים וחוויותיהן כמוקד בעל חשיבות לבחינת יעילות החוק הקיים ביחס לנשים המצויות במצב של הריון בלתי רצוי.
 
בחברה הישראלית כיום קיימת תודעה כוזבת המניחה שחוק ההפלות בישראל הוא חוק מתירני הנובע ממגמה עולמית של הליכה לקראת שוויון בין-מיני; למעשה, ההפך הוא הנכון – הדיון בהפלות נאלם ממוקדי השיח הפמיניסטי-ליברלי ישראלי. באופן הזה התאפשר לחוק הקיים לווסת ולשלוט על רבייה נשית לצרכים דמוגרפיים-שלטונים ופוליטיקה מגדרית נשמרת ומשועתקת.
 
דלילה אמיר היא דוקטור לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב; פעילה פמיניסטית וממייסדות תחום לימודי הנשים והמגדר בישראל. דוקטור לסוציולוגיה של הרפואה מאוניברסיטת פיטסבורג; תחום ההתמחות שלה הוא גוף האישה. מאמריה ומחקריה עוסקים בתחום של בריאות ופוריות האישה. כמי שלקחה חלק בוועדות בינלאומיות, פעילותה הענפה ברבות השנים תרמה לעיצוב מדיניות וחקיקה.

פרק ראשון

הקדמה
 
אני נזכרת באותם לילות "עוצר" ארוכים בירושלים, כאשר חברותיה של אמי היו מתכנסות בביתנו, סורגות, תופרות ומספרות, ואני כמתבגרת התאמצתי לקלוט את השיחות המלחשות. לא אחת סופר בהן סיפור על מישהי שעשתה מעשים נואשים להפסיק את הריונה באמצעים מסוכנים יותר ומסוכנים פחות (עם אלה נמנו גם מסרגות ושתיית נוזלים מחטאים). הסיפור היה נמשך אל ההסבר על הדירה שבה חדר אחד בלבד, מצוקה כלכלית וחוסר ודאות, וצורך להשקיע בילדים הקיימים. הרבה הזדהות, אמפתיה וחמלה מילאו את האווירה הנשית הדחוסה הזאת, וגם הרבה השלמה וקבלה. אף מילת התרסה, אף אמירה מערערת או מהרהרת לא נשמעה.
לימים, תוך כדי חיפוש מובאות לסטודנטים, נתקלתי בכתבה בדבר הפועלת שהתייחסה לאותה תקופה ומצאתי בה ציטוטים מדבריהם של הרופאים הממסדיים הבכירים על הנשים קלות הדעת וחסרות האחריות הלאומית ואת תגובת עורכת העיתון דאז, רחל כצנלסון־שז"ר, שראתה את עצמה מחויבת לתת מקום ולהשמיע את קולן של הנשים שכתבו לה על מצוקותיהן, על הקושי, הכאב וייסורי הנפש עד ההחלטה להפסיק את הריונן. אך גם היא, אף על פי שהגדירה את עצמה כ"פמיניסטית" בנוסח העלייה השנייה, לא התריסה על ההסדרים המייצרים חוויות נשיות אלו ולא על ה"טיעון הדמוגרפי" החוזר ומושמע מפיהם של בכירי הרופאים. בדבריה היה רק ניסיון לערער על הייחוסים שהתלוו לטענותיהם וביקורתם של הרופאים.
מאז עברו שנים רבות, ובעולם קמה תנועת הנשים שנושא ההפלות היה ועודנו מרכזי למאבקיה. תנועה זו יצאה בתביעה להכיר בזכותן של נשים לשקול ולהחליט בנושאים אלו כתנאי הכרחי למימוש זכויותיהן האזרחיות. אחד הביטויים הראשונים לתהליכי הגלובליזציה ה"אזרחית" היה הקמתו של הארגון הבין־לאומי לזכותן של נשים לבריאות רבייתית ולשליטה בגופן. נושא זה והתביעות העולות ממנו חזרו ועלו בכל אחד מהכנסים הבין־לאומיים שארגן האו"ם ב-30 השנים האחרונות, כשהזכות להפלה עומדת בבסיסן. התביעות שהעלו נשים ניזונות משתי הנחות, שכיום מתוקפות גם אמפירית: ההנחה הראשונה היא שנשים תמיד תמצאנה את עצמן במצבים שבהם מימוש היריון נושא עמו מחירים כבדים שמן הראוי לשקול אותם. ההנחה השנייה היא שרוב הנשים, באשר הן,תעשינה הכול - למרות הקשיים, האיומים, המחסומים והסיכונים - להפסיק את ההיריון שמימושו, להגדרתן, נושא עמו משמעויות בלתי הפיכות.
בכל ההתרחשויות החשובות הללו נפקד מקומה של ישראל. הממסדים - הפוליטי, הדתי והרפואי - ממשיכים ברטוריקה של שנות ה-30 של המאה ה-20 (הפניית אצבע מאשימה כלפי הנשים "קלות הדעת" והנעדרות מחויבות קולקטיבית דמוגרפית תוך הדגשת חשיבותה של האמהות לזהותן של נשים ישראליות). אולם נשים ישראליות, ככלל הנשים באשר הן, ממשיכות להפסיק את הריונותיהן - אם באישור ועדות ואם ללא אישורן.
מציאות ייחודית זו סקרנה אותי לא רק כאישה וכאם לבנות, אלא גם כחוקרת שעיקר עבודתה ממוקד בסוגיות העוסקות בחיבור שבין נושאי גוף־מגדר (בעיקר נשים) ובין הממסד הפוליטי והרפואי, ממסדים משמעותיים בעיצוב זהותן וחוויותיהן של נשים. התעניינות זו הביאה אותי לבחינה המחקרית הראשונית של הסוגיה - הקשרה הפוליטי - בעבודה שפורסמה כדו"ח מחקר על "הפוליטיקה של הפלות בישראל" (אמיר ונבון, 1989). הדו"ח, התיאורי בעיקרו, מציג כרונולוגיה של העלאת הנושא על סדר היום הציבורי והפוליטי בישראל, ללא התייחסות לתהליכים השוואתיים בין־לאומיים מקבילים. אמנם זו גישה חשובה למיפוי הגורמים הציבוריים והפוליטיים בישראל המעורבים בעיצוב המדיניות בסוגיית ההפלות, אך היא לא נותנת מענה לשאלה המהותית שבגינה יצאתי למסע אקדמי־מחקרי זה.
סקרנות אישית ואקדמית זו קיבלה חיזוקים נוספים מהעשייה המחקרית והתיאורטית הענפה שהציפה מדפים בחנויות הספרים בארצות הברית ובאירופה. במקביל נוצרה בארץ מציאות חדשה עם העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, שבעקבותיה הועלתה על סדר היום הציבורי והתקשורתי הטענה שהעולות החדשות לא רק שחלקן עוסקות בזנות, אלא שהן "לא למדו" להשתמש באמצעי מניעה והן "מציפות" את הוועדות להפסקות היריון או משתמשות בשירותי רופאים לא מורשים על מנת לבצע הפלות.
התרחשויות מקבילות אלו האירו את מגבלות הדו"ח ואת ריבוי הפנים והסוגיות שיש לתת עליהם את הדעת, אם רצוני לתת מענה לשאלות שהטרידו אותי ביחס לישראל. התרחשויות אלו ייצרו את ה"מנוע", הנעדר שיקולי כובד המטלה ומורכבותה, לכתיבתו של טקסט שיתחבר לעשייה המחקרית והתיאורטית הגלובלית ולהקשריה הישראליים הייחודיים, ובמקביל יביא בפני הקוראות והקוראים פנורמה של הנעשה ב"עולם הרחב". מחויבויות אלו הזינו את שיקולי לגבי תוכן הפרויקט, העיקרון המארגן שלו וכותרתו: "הפלות כסוגיה משותקת בישראל: על פרספקטיבה פמיניסטית ובין־לאומית ועל דילמות ממסדיות ואישיות".
"סוגיה מושתקת" מתייחסת לשאלה שהצגתי לפני כן - מה מייצר את השונות והייחודיות הישראלית ביחס לפרקטיקת ההפלות ולהתייחסות אליה? מטרות הפרספקטיבה הבין־לאומית הן ליידע את הקוראים והקוראות בישראל על התהליכים הגלובליים והספציפיים במדינות העולם השונות, וכן להדגיש את הפרספקטיבה הפמיניסטית המציבה את הנשים במרכז ונותנת להן קול, והרי זו תחילתו של כל הסיפור. כל זאת בעיקר בזכות העובדה שרוב הטקסטים שנכתבו בעשורים האחרונים בנושא זה נכתבו על ידי נשים המחויבות לנשים ומחוברות לעשייה מחקרית, תיאורטית ופוליטית־פמיניסטית. עם הכותבות נמנות סוציולוגיות, נשות מדעי המדינה, משפטניות, חוקרות תרבות ואחרות. מכאן שכל מחקר מקומי חייב גם בפרספקטיבה משווה ובהתייחסות לכתיבתן ולמכלול המושגים וההקשרים שהן מייצרות בניתוחיהן.
הפרק הראשון בספר דן בסוציולוגיה ובפוליטיקה של הגוף. לאחר מכן יוקדשו שלושה פרקים להצגת הפרספקטיבה הבין־לאומית. הפרק החמישי יהווה קישור בין הפרספקטיבה הבין־לאומית לסיפור הישראלי הייחודי, וארבעת הפרקים שלאחריו יוקדשו לתיאור וניתוח "הסיפור הישראלי".
הספר פותח בדיון רחב על הסוציולוגיה והפוליטיקה של הגוף, והשאלה הנשאלת היא: מדוע לפתוח ספר, שעניינו בהפלות, בפרק אשר דן בגוף ובהקשרים התרבותיים והחברתיים־פוליטיים של הגוף? התשובה היא: מכיוון שההיריון מתרחש ראשית בגוף. היריון והפסקתו הם בראש ובראשונה התרחשויות גופיות, אך היווצרות ההיריון, המשכיותו או הפסקתו ממוקמות ומחוברות למערכות יחסים מורכבות, שעתיד ההיריון נתפס על ידי ממסדים שונים כעניינם, מעבר לעניינה הבלעדי של נושאת ההיריון. היריון הוא אפוא תהליך המתרחש בגוף האישה, אך השלכותיו העתידיות מצויות בקו התפר שבין הפרטי לציבורי ובין הקיים לעתידי.
מיקום מורכב זה מייצר את התנאים שבגינם ממסדים שונים רואים את עצמם לא רק כזכאים אלא כמחויבים בפיקוח, במעורבות ובבקרה על התהליך ואף בניהולו ובהבטחת תקינותו - התפתחותו התקינה של העובר והילד העתידי.
בהקשר ההריוני, המתח בין הפרטי לציבורי הוא ייחודי לנשים, אך ניתן להביא דוגמאות למתח זה שמוקדו הוא הגוף הגברי: למשל טקס ברית המילה לגברים יהודים ומוסלמים, לחזקה המוקנית לצבא ביחס לגופם של המשרתים בו, או בהגבלות מסוימות של בתי החולים ביחס למאושפזים בהם. דוגמאות והקשרים נוספים יובאו בפרק העוסק בסוציולוגיה ובפוליטיקה של הגוף. הפרק מציג שאלות אלו, על הצורות השונות והניסוחים השונים שהנושא קיבל בהקשריו ההיסטוריים והתרבותיים. מדיון זה עולה ההתייחסות הכללית לגופן של נשים, במיוחד לגופן המיני או ההריוני. כמו כן, הפרק פורש את משנתן של חוקרות והוגות פמיניסטיות בהקשרים אלו ובוחן את השלכות משנותיהן על השיח הכללי בנושאי נשים וגוף, ועל השיח הייחודי בנושא הפסקות היריון או הפלות. מתוך הקשר מורחב זה של הסוציולוגיה והפוליטיקה של הגוף, הפרק מציג את המסגרת התיאורטית לדיון בסוגיית ההפלות כפי שהיא מיושמת בפרקיו האחרים של הספר.
בפרק השני נבחנת העמדה המקובלת כיום, אשר לפיה אמצעי מניעה והפלות הן שתי חלופות המוציאות זו את זו ואינן יכולות להופיע תחת כותרת רחבה של פרקטיקות או טכניקות המנתקות את הקשר בין יחסי מין להתעברות והיריון. היבט חשוב של ההבחנה "המובנת מאליה" בין אמצעי מניעה להפלות הוא שכשמדברים על הפלות לא מדברים עליהן כאמצעי מניעה, אלא מתמקדים בשאלות מוסריות וערכיות. לעומת זאת כשמדברים על אמצעי מניעה, לא מדברים על שאלות מוסריות אלא על טכנולוגיה המנוטרלת מכל משמעות ערכית. הפרק יוּחד לבחינת התנסחויות אלו ול"מובנים מאליהם" ביחס לאמצעי מניעה, לאיתור בעלי "זכויות היוצרים" עליהם, להרשאות ולאיסורים הקשורים בהם, להיבט המגדרי המוטמע בהם ולהשלכותיהם המעשיות ביחס לנשים.
הפרק השלישי עוסק במקום המדינה ביחס לסוגיית ההפלות.הפרק עוסק במידת מעורבותה של המדינה בחיי אזרחיותיה, בעיקר במידת ההרשאה הניתנת למדינה ולנציגיה להתערב ולחדור לאותם התחומים המוגדרים כ"פרטיים". שאלות אלו לגבי מעורבות המדינה חידדו את המודעות בקרב חוקרות והוגות והפנו את התעניינותן לבחינת שאלות נוספות, למשל מקומה של המדינה כמעצבת או משפיעה על המבנה המגדרי ועל חלוקת העבודה בין המינים ובעיקר על מעמדן של נשים.
בפרק הרביעי אתמקד בתביעות ובמאבקים לשינוי חוקי ההפלות במדינות שונות בעולם. בלב המאבקים ניצבה הסטת מוקד הדיון לזירה הפוליטית, מאחר שבמובחן מהעבר, לב העניין אינו ממוקד בהוספת עילות המאפשרות הפלה, אלא בתביעה לשינוי רדיקלי של החוק. הדיון במאבק יציג יריעה בין־לאומית כרקע לתיאור המציאות הישראלית בהקשרה לתהליכים אלו.
הפרק החמישי יוצג כסיפור כרונולוגי המתאר מה קרה בישראל מאז הקמת המדינה ועד היום בהתייחסות הממסדית, ובעיקר בהתייחסות המדינה לסוגיית ההפלות. נקודת זמן זו מחברת את הדיון על ישראל לסיפור המרכזי של הספר - ה"סיפור הפוליטי של סוגיית ההפלות".
הפרק השישי עוקב אחר ההליך והמנגנונים ליישום חוק ההפלות החדש ובוחן האם יישומו מבטא את המשמעות החברתית והלאומית שיוחסה לחוק ההפלות בתהליך חקיקתו. אחד העקרונות המרכזיים בתהליך החקיקה היה שחוק ההפלות חייב להיות "סוציאלי" ולענות לא רק על מצוקות אישיות, אלא (ובעיקר) על מצוקות חברתיות, כגון צמצום פערים, עשיית צדק חברתי, תיקון מציאות מפלה ומניעת אפליה בין נשים, וכל זאת תוך שמירה על האינטרס הדמוגרפי של הקולקטיב היהודי. פן נוסף שנדון בפרק הוא השתקפות נושא ההפלות באמצעי התקשורת, בפעילותם של ארגונים שונים, בהתארגנויות חדשות והגדרותיהם לסוגיית ההפלות. כאן נשאל: האם נושא ההפלות הוא נושא מושתק או מדובר? על ידי מי? את מה משתיקים ועל מה מדברים? מהן השלכות ההתנהלויות האלו על כלל הנשים ועל נשים הנזקקות להפסקת היריון?
בפרק השביעי יוצגו גישות ביקורתיות וספרות השוואתית על מנת לנתח את מהות החוק ואת ההנחות הנורמטיביות המוטמעות בו ביחס לנשים והפסקות היריון. מאחר שהחוק הישראלי הוא, חשוב לא רק להצביע על ארבעה סעיפים אלו כמובנים מאליהם, אלא גם לשאול למהותם, או לייחודיותם, שבגינה הופכת הפסקת ההיריון ללגיטימית.
הפרק השמיני יציג את עיקרי הדברים הנובעים מתמונת ה"מספרים", או כפי שמקובל לכנותם "נתונים", במטרה להציג בפני הקוראות והקוראים את תהליך הבניית הנתונים הממסדי ביחס להפסקות היריון. התובנות מבוססות בעיקרן על פרסומים רשמיים של מדינת ישראל, למשל. בהמשך נדונות שאלות ביחס למאפייני הצגתם של הנתונים וההשלכות של אופן הצגת הנתונים על סוגיית ההפלות ועל הנשים המפסיקות את הריונן. "שיח המִספרים", כך נטען, תורם לכינונה הסטייתי של האישה הישראלית היהודייה, שבהליך חוקי או עוקף־חוק מפסיקה את הריונה, ועם זאת אינה מגדירה את עצמה ואינה מוגדרת על ידי מבקריה כעוברת על החוק, כלומר היא מוגדרת כסוטה אך לא כעבריינית.
ולבסוף, הפרק התשיעי עוסק בהתנהלותן של נשים ישראליות ש"לוקחות את העניינים בידיים" ומפסיקות את הריונן ללא אישורה של הוועדה להפסקות היריון. נבחן את משמעויותיה של התנהלות זו ואת מחירן של פרקטיקות "משתיקות".
כאמור, הספר עוסק במורכבותה של סוגיית ההפלות ובהקשריה השונים, בפרספקטיבה בין־לאומית ובייחודיותה הישראלית. הסוגיה מחברת בין האישי לפוליטי בכל הרמות. עם זאת, ההתמודדות עם חיבור זה ועם משקלו של כל אחד מהמרכיבים היא מגוונת, רבת־פנים ומושפעת רבות מהקונטקסט החברתי־פוליטי־תרבותי והמגדרי שבמסגרתו היא מתרחשת. עם זאת, ברוב המדינות הנושא היה ועודנו במוקד הפוליטיקה המגדרית והאג'נדה הפעילה של תנועת הנשים.

עוד על הספר

הפלות כסוגיה מושתקת בישראל דלילה אמיר
הקדמה
 
אני נזכרת באותם לילות "עוצר" ארוכים בירושלים, כאשר חברותיה של אמי היו מתכנסות בביתנו, סורגות, תופרות ומספרות, ואני כמתבגרת התאמצתי לקלוט את השיחות המלחשות. לא אחת סופר בהן סיפור על מישהי שעשתה מעשים נואשים להפסיק את הריונה באמצעים מסוכנים יותר ומסוכנים פחות (עם אלה נמנו גם מסרגות ושתיית נוזלים מחטאים). הסיפור היה נמשך אל ההסבר על הדירה שבה חדר אחד בלבד, מצוקה כלכלית וחוסר ודאות, וצורך להשקיע בילדים הקיימים. הרבה הזדהות, אמפתיה וחמלה מילאו את האווירה הנשית הדחוסה הזאת, וגם הרבה השלמה וקבלה. אף מילת התרסה, אף אמירה מערערת או מהרהרת לא נשמעה.
לימים, תוך כדי חיפוש מובאות לסטודנטים, נתקלתי בכתבה בדבר הפועלת שהתייחסה לאותה תקופה ומצאתי בה ציטוטים מדבריהם של הרופאים הממסדיים הבכירים על הנשים קלות הדעת וחסרות האחריות הלאומית ואת תגובת עורכת העיתון דאז, רחל כצנלסון־שז"ר, שראתה את עצמה מחויבת לתת מקום ולהשמיע את קולן של הנשים שכתבו לה על מצוקותיהן, על הקושי, הכאב וייסורי הנפש עד ההחלטה להפסיק את הריונן. אך גם היא, אף על פי שהגדירה את עצמה כ"פמיניסטית" בנוסח העלייה השנייה, לא התריסה על ההסדרים המייצרים חוויות נשיות אלו ולא על ה"טיעון הדמוגרפי" החוזר ומושמע מפיהם של בכירי הרופאים. בדבריה היה רק ניסיון לערער על הייחוסים שהתלוו לטענותיהם וביקורתם של הרופאים.
מאז עברו שנים רבות, ובעולם קמה תנועת הנשים שנושא ההפלות היה ועודנו מרכזי למאבקיה. תנועה זו יצאה בתביעה להכיר בזכותן של נשים לשקול ולהחליט בנושאים אלו כתנאי הכרחי למימוש זכויותיהן האזרחיות. אחד הביטויים הראשונים לתהליכי הגלובליזציה ה"אזרחית" היה הקמתו של הארגון הבין־לאומי לזכותן של נשים לבריאות רבייתית ולשליטה בגופן. נושא זה והתביעות העולות ממנו חזרו ועלו בכל אחד מהכנסים הבין־לאומיים שארגן האו"ם ב-30 השנים האחרונות, כשהזכות להפלה עומדת בבסיסן. התביעות שהעלו נשים ניזונות משתי הנחות, שכיום מתוקפות גם אמפירית: ההנחה הראשונה היא שנשים תמיד תמצאנה את עצמן במצבים שבהם מימוש היריון נושא עמו מחירים כבדים שמן הראוי לשקול אותם. ההנחה השנייה היא שרוב הנשים, באשר הן,תעשינה הכול - למרות הקשיים, האיומים, המחסומים והסיכונים - להפסיק את ההיריון שמימושו, להגדרתן, נושא עמו משמעויות בלתי הפיכות.
בכל ההתרחשויות החשובות הללו נפקד מקומה של ישראל. הממסדים - הפוליטי, הדתי והרפואי - ממשיכים ברטוריקה של שנות ה-30 של המאה ה-20 (הפניית אצבע מאשימה כלפי הנשים "קלות הדעת" והנעדרות מחויבות קולקטיבית דמוגרפית תוך הדגשת חשיבותה של האמהות לזהותן של נשים ישראליות). אולם נשים ישראליות, ככלל הנשים באשר הן, ממשיכות להפסיק את הריונותיהן - אם באישור ועדות ואם ללא אישורן.
מציאות ייחודית זו סקרנה אותי לא רק כאישה וכאם לבנות, אלא גם כחוקרת שעיקר עבודתה ממוקד בסוגיות העוסקות בחיבור שבין נושאי גוף־מגדר (בעיקר נשים) ובין הממסד הפוליטי והרפואי, ממסדים משמעותיים בעיצוב זהותן וחוויותיהן של נשים. התעניינות זו הביאה אותי לבחינה המחקרית הראשונית של הסוגיה - הקשרה הפוליטי - בעבודה שפורסמה כדו"ח מחקר על "הפוליטיקה של הפלות בישראל" (אמיר ונבון, 1989). הדו"ח, התיאורי בעיקרו, מציג כרונולוגיה של העלאת הנושא על סדר היום הציבורי והפוליטי בישראל, ללא התייחסות לתהליכים השוואתיים בין־לאומיים מקבילים. אמנם זו גישה חשובה למיפוי הגורמים הציבוריים והפוליטיים בישראל המעורבים בעיצוב המדיניות בסוגיית ההפלות, אך היא לא נותנת מענה לשאלה המהותית שבגינה יצאתי למסע אקדמי־מחקרי זה.
סקרנות אישית ואקדמית זו קיבלה חיזוקים נוספים מהעשייה המחקרית והתיאורטית הענפה שהציפה מדפים בחנויות הספרים בארצות הברית ובאירופה. במקביל נוצרה בארץ מציאות חדשה עם העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר, שבעקבותיה הועלתה על סדר היום הציבורי והתקשורתי הטענה שהעולות החדשות לא רק שחלקן עוסקות בזנות, אלא שהן "לא למדו" להשתמש באמצעי מניעה והן "מציפות" את הוועדות להפסקות היריון או משתמשות בשירותי רופאים לא מורשים על מנת לבצע הפלות.
התרחשויות מקבילות אלו האירו את מגבלות הדו"ח ואת ריבוי הפנים והסוגיות שיש לתת עליהם את הדעת, אם רצוני לתת מענה לשאלות שהטרידו אותי ביחס לישראל. התרחשויות אלו ייצרו את ה"מנוע", הנעדר שיקולי כובד המטלה ומורכבותה, לכתיבתו של טקסט שיתחבר לעשייה המחקרית והתיאורטית הגלובלית ולהקשריה הישראליים הייחודיים, ובמקביל יביא בפני הקוראות והקוראים פנורמה של הנעשה ב"עולם הרחב". מחויבויות אלו הזינו את שיקולי לגבי תוכן הפרויקט, העיקרון המארגן שלו וכותרתו: "הפלות כסוגיה משותקת בישראל: על פרספקטיבה פמיניסטית ובין־לאומית ועל דילמות ממסדיות ואישיות".
"סוגיה מושתקת" מתייחסת לשאלה שהצגתי לפני כן - מה מייצר את השונות והייחודיות הישראלית ביחס לפרקטיקת ההפלות ולהתייחסות אליה? מטרות הפרספקטיבה הבין־לאומית הן ליידע את הקוראים והקוראות בישראל על התהליכים הגלובליים והספציפיים במדינות העולם השונות, וכן להדגיש את הפרספקטיבה הפמיניסטית המציבה את הנשים במרכז ונותנת להן קול, והרי זו תחילתו של כל הסיפור. כל זאת בעיקר בזכות העובדה שרוב הטקסטים שנכתבו בעשורים האחרונים בנושא זה נכתבו על ידי נשים המחויבות לנשים ומחוברות לעשייה מחקרית, תיאורטית ופוליטית־פמיניסטית. עם הכותבות נמנות סוציולוגיות, נשות מדעי המדינה, משפטניות, חוקרות תרבות ואחרות. מכאן שכל מחקר מקומי חייב גם בפרספקטיבה משווה ובהתייחסות לכתיבתן ולמכלול המושגים וההקשרים שהן מייצרות בניתוחיהן.
הפרק הראשון בספר דן בסוציולוגיה ובפוליטיקה של הגוף. לאחר מכן יוקדשו שלושה פרקים להצגת הפרספקטיבה הבין־לאומית. הפרק החמישי יהווה קישור בין הפרספקטיבה הבין־לאומית לסיפור הישראלי הייחודי, וארבעת הפרקים שלאחריו יוקדשו לתיאור וניתוח "הסיפור הישראלי".
הספר פותח בדיון רחב על הסוציולוגיה והפוליטיקה של הגוף, והשאלה הנשאלת היא: מדוע לפתוח ספר, שעניינו בהפלות, בפרק אשר דן בגוף ובהקשרים התרבותיים והחברתיים־פוליטיים של הגוף? התשובה היא: מכיוון שההיריון מתרחש ראשית בגוף. היריון והפסקתו הם בראש ובראשונה התרחשויות גופיות, אך היווצרות ההיריון, המשכיותו או הפסקתו ממוקמות ומחוברות למערכות יחסים מורכבות, שעתיד ההיריון נתפס על ידי ממסדים שונים כעניינם, מעבר לעניינה הבלעדי של נושאת ההיריון. היריון הוא אפוא תהליך המתרחש בגוף האישה, אך השלכותיו העתידיות מצויות בקו התפר שבין הפרטי לציבורי ובין הקיים לעתידי.
מיקום מורכב זה מייצר את התנאים שבגינם ממסדים שונים רואים את עצמם לא רק כזכאים אלא כמחויבים בפיקוח, במעורבות ובבקרה על התהליך ואף בניהולו ובהבטחת תקינותו - התפתחותו התקינה של העובר והילד העתידי.
בהקשר ההריוני, המתח בין הפרטי לציבורי הוא ייחודי לנשים, אך ניתן להביא דוגמאות למתח זה שמוקדו הוא הגוף הגברי: למשל טקס ברית המילה לגברים יהודים ומוסלמים, לחזקה המוקנית לצבא ביחס לגופם של המשרתים בו, או בהגבלות מסוימות של בתי החולים ביחס למאושפזים בהם. דוגמאות והקשרים נוספים יובאו בפרק העוסק בסוציולוגיה ובפוליטיקה של הגוף. הפרק מציג שאלות אלו, על הצורות השונות והניסוחים השונים שהנושא קיבל בהקשריו ההיסטוריים והתרבותיים. מדיון זה עולה ההתייחסות הכללית לגופן של נשים, במיוחד לגופן המיני או ההריוני. כמו כן, הפרק פורש את משנתן של חוקרות והוגות פמיניסטיות בהקשרים אלו ובוחן את השלכות משנותיהן על השיח הכללי בנושאי נשים וגוף, ועל השיח הייחודי בנושא הפסקות היריון או הפלות. מתוך הקשר מורחב זה של הסוציולוגיה והפוליטיקה של הגוף, הפרק מציג את המסגרת התיאורטית לדיון בסוגיית ההפלות כפי שהיא מיושמת בפרקיו האחרים של הספר.
בפרק השני נבחנת העמדה המקובלת כיום, אשר לפיה אמצעי מניעה והפלות הן שתי חלופות המוציאות זו את זו ואינן יכולות להופיע תחת כותרת רחבה של פרקטיקות או טכניקות המנתקות את הקשר בין יחסי מין להתעברות והיריון. היבט חשוב של ההבחנה "המובנת מאליה" בין אמצעי מניעה להפלות הוא שכשמדברים על הפלות לא מדברים עליהן כאמצעי מניעה, אלא מתמקדים בשאלות מוסריות וערכיות. לעומת זאת כשמדברים על אמצעי מניעה, לא מדברים על שאלות מוסריות אלא על טכנולוגיה המנוטרלת מכל משמעות ערכית. הפרק יוּחד לבחינת התנסחויות אלו ול"מובנים מאליהם" ביחס לאמצעי מניעה, לאיתור בעלי "זכויות היוצרים" עליהם, להרשאות ולאיסורים הקשורים בהם, להיבט המגדרי המוטמע בהם ולהשלכותיהם המעשיות ביחס לנשים.
הפרק השלישי עוסק במקום המדינה ביחס לסוגיית ההפלות.הפרק עוסק במידת מעורבותה של המדינה בחיי אזרחיותיה, בעיקר במידת ההרשאה הניתנת למדינה ולנציגיה להתערב ולחדור לאותם התחומים המוגדרים כ"פרטיים". שאלות אלו לגבי מעורבות המדינה חידדו את המודעות בקרב חוקרות והוגות והפנו את התעניינותן לבחינת שאלות נוספות, למשל מקומה של המדינה כמעצבת או משפיעה על המבנה המגדרי ועל חלוקת העבודה בין המינים ובעיקר על מעמדן של נשים.
בפרק הרביעי אתמקד בתביעות ובמאבקים לשינוי חוקי ההפלות במדינות שונות בעולם. בלב המאבקים ניצבה הסטת מוקד הדיון לזירה הפוליטית, מאחר שבמובחן מהעבר, לב העניין אינו ממוקד בהוספת עילות המאפשרות הפלה, אלא בתביעה לשינוי רדיקלי של החוק. הדיון במאבק יציג יריעה בין־לאומית כרקע לתיאור המציאות הישראלית בהקשרה לתהליכים אלו.
הפרק החמישי יוצג כסיפור כרונולוגי המתאר מה קרה בישראל מאז הקמת המדינה ועד היום בהתייחסות הממסדית, ובעיקר בהתייחסות המדינה לסוגיית ההפלות. נקודת זמן זו מחברת את הדיון על ישראל לסיפור המרכזי של הספר - ה"סיפור הפוליטי של סוגיית ההפלות".
הפרק השישי עוקב אחר ההליך והמנגנונים ליישום חוק ההפלות החדש ובוחן האם יישומו מבטא את המשמעות החברתית והלאומית שיוחסה לחוק ההפלות בתהליך חקיקתו. אחד העקרונות המרכזיים בתהליך החקיקה היה שחוק ההפלות חייב להיות "סוציאלי" ולענות לא רק על מצוקות אישיות, אלא (ובעיקר) על מצוקות חברתיות, כגון צמצום פערים, עשיית צדק חברתי, תיקון מציאות מפלה ומניעת אפליה בין נשים, וכל זאת תוך שמירה על האינטרס הדמוגרפי של הקולקטיב היהודי. פן נוסף שנדון בפרק הוא השתקפות נושא ההפלות באמצעי התקשורת, בפעילותם של ארגונים שונים, בהתארגנויות חדשות והגדרותיהם לסוגיית ההפלות. כאן נשאל: האם נושא ההפלות הוא נושא מושתק או מדובר? על ידי מי? את מה משתיקים ועל מה מדברים? מהן השלכות ההתנהלויות האלו על כלל הנשים ועל נשים הנזקקות להפסקת היריון?
בפרק השביעי יוצגו גישות ביקורתיות וספרות השוואתית על מנת לנתח את מהות החוק ואת ההנחות הנורמטיביות המוטמעות בו ביחס לנשים והפסקות היריון. מאחר שהחוק הישראלי הוא, חשוב לא רק להצביע על ארבעה סעיפים אלו כמובנים מאליהם, אלא גם לשאול למהותם, או לייחודיותם, שבגינה הופכת הפסקת ההיריון ללגיטימית.
הפרק השמיני יציג את עיקרי הדברים הנובעים מתמונת ה"מספרים", או כפי שמקובל לכנותם "נתונים", במטרה להציג בפני הקוראות והקוראים את תהליך הבניית הנתונים הממסדי ביחס להפסקות היריון. התובנות מבוססות בעיקרן על פרסומים רשמיים של מדינת ישראל, למשל. בהמשך נדונות שאלות ביחס למאפייני הצגתם של הנתונים וההשלכות של אופן הצגת הנתונים על סוגיית ההפלות ועל הנשים המפסיקות את הריונן. "שיח המִספרים", כך נטען, תורם לכינונה הסטייתי של האישה הישראלית היהודייה, שבהליך חוקי או עוקף־חוק מפסיקה את הריונה, ועם זאת אינה מגדירה את עצמה ואינה מוגדרת על ידי מבקריה כעוברת על החוק, כלומר היא מוגדרת כסוטה אך לא כעבריינית.
ולבסוף, הפרק התשיעי עוסק בהתנהלותן של נשים ישראליות ש"לוקחות את העניינים בידיים" ומפסיקות את הריונן ללא אישורה של הוועדה להפסקות היריון. נבחן את משמעויותיה של התנהלות זו ואת מחירן של פרקטיקות "משתיקות".
כאמור, הספר עוסק במורכבותה של סוגיית ההפלות ובהקשריה השונים, בפרספקטיבה בין־לאומית ובייחודיותה הישראלית. הסוגיה מחברת בין האישי לפוליטי בכל הרמות. עם זאת, ההתמודדות עם חיבור זה ועם משקלו של כל אחד מהמרכיבים היא מגוונת, רבת־פנים ומושפעת רבות מהקונטקסט החברתי־פוליטי־תרבותי והמגדרי שבמסגרתו היא מתרחשת. עם זאת, ברוב המדינות הנושא היה ועודנו במוקד הפוליטיקה המגדרית והאג'נדה הפעילה של תנועת הנשים.