הקדמה
לידתו של הספר הזה במקרה, לגמרי במקרה. לפני כארבע שנים הזמין חבר שלי כמה מחבריו, ובהם אותי, לסיור בעיר העתיקה בירושלים, במקומות שבהם בדרך כלל ישראלים־יהודים אינם יכולים לבקר, לרבות המסגדים שעל הר הבית. בעת הסיור נלוו אלינו אנשי אבטחה ששהו איתנו במשך כל היום. אחד מהם הציג את עצמו כצ'רקסי מכפר כמא שבגליל. תוך כדי הסיור הוא אמר: ״אתם יודעים, היה לנו ג'נוסייד" ("רצח עם"). לא ידעתי על כך דבר. שוחחתי איתו והוא סיפר על ג'נוסייד שקרה לצ'רקסים ועל מאבקם, כיום, להכרה בו. הוא גם סיפר לי שיש בקווקז כפר שתושביו הצ'רקסים הצילו ילדים יהודים והזמין אותי לבקר בכפר כמא וללמוד יותר על העניין.
נסעתי לכפר כמא שבגליל התחתון. ביקרתי במוזיאון המסורת הצ'רקסית, מוזיאון צנוע אבל מרשים מאוד. קיבלו את פניי אנשים אחדים, ולא דווקא מזקני השבט, אלא אנשים צעירים, ובהם זוהיר תחאוחא. זוהיר הקים את המוזיאון עם עוד חבר מהכפר והוא מנהל אותו. שוחחנו שעות אחדות, והוא סיפר על כפר צ'רקסי בקווקז שתושביו הצילו ילדים יהודים במלחמת העולם השנייה. ״מנין אתה יודע?" שאלתי. "הייתי שם", הוא השיב.
לאחר כמה וכמה ימי התלבטות טלפנתי לזוהיר והצעתי לו לנסוע עמי לכפר הנמצא ברוסיה. זוהיר התלבט ולבסוף החלטנו לנסוע. כמעט ברגע האחרון הצטרף אלינו הצלם רודי נאפסו, גם הוא תושב כפר כמא. הימים ששהינו בקווקז היו עבורי ימי חסד. נחשפתי לסיפורו של מעשה אנושי נדיר, מיוחד במינו, שמעטים כמוהו קרו במקום כלשהו, אם בכלל, במלחמת העולם השנייה. ראיינתי ילדים שניצלו, ואת אחיהם ואחיותיהם. הם כבר בני יותר משמונים שנה. ההורים המצילים כבר אינם עמנו. בחלקי נפלה הזכות לחשוף את סיפור ההצלה המופלא הזה. הוא אינו ידוע בישראל ואינו ידוע בעולם. בספר זה אני מבקש לחשוף את גדולתם האנושית של בני אדם שאין נעלה ממנה.
יותר מ-25 שנים אני עוסק בחקר הג'נוסייד, ושנים לא מעטות לפני כן עסקתי בחקר השואה. הג'נוסייד הוא הפשע הקיצוני ביותר שבני אדם יכולים לעשות. בני אדם רוצחים בהמוניהם בני אדם אחרים רק בגלל שייכותם לקבוצה אתנית, דתית, גזעית או לאומית אחרת. זהו שיאו של הרוע האנושי. העיסוק בנושאים אלה קשה מאוד, מדכא. אלא שהיכן שיש רוצחים יש גם מצילים, אמנם מעטים מאוד; הרוב הגדול הם האדישים, העומדים מן הצד, ״העומדים מנגד״ (bystanders), בין שכקרובים הנמצאים בקרבת האירועים ובין שכרחוקים ממנו. הם למעשה אלה שמאפשרים את ביצועו של ג'נוסייד, והם, לדעתי, שותפים באחריות למימושו - כמובן, לצד הרוצחים. העניין אינו מסובך - ככל שיקטן מספר האדישים, הקרובים והרחוקים, כך יקטן מספר מעשי הג'נוסייד והיקפם.
המצילים הם אלה המממשים את הגדולה האנושית - "צלם אלוהים". לא יכולה להיות התנהגות אנושית נעלה ממנה, טהורה ממנה. אלה הם צדיקים, במלוא מובן המילה ביהדות. "the Justs" או "les justes", הם נדמים בעיניי למלאכים. אבל הם אינם מלאכים אלא בני אדם, כמוני וכמוך, וגם כמו הרוצחים. "לורנצו היה אדם טוב ופשוט", כתב פרימו לוי על מצילו לורנצו, אבל בני אדם אלה בחרו, יש להדגיש, לנהוג אחרת לחלוטין. מצילים רבים חוזרים ומדגישים - "אני עשיתי את מה שהיה תמיד מובן מאליו - מה שהיה לי ברור שכל אחד יעשה במקומי", מה שאינו נכון כמובן.
במשך חמישה וחצי חודשים שהו בכפר הצ'רקסי בסלניי שבקווקז חיילים נאצים. במשך חמישה וחצי חודשים הוסתרו בכפר 32 ילדים יהודים. הגרמנים חשדו וחיפשו, אך לא מצאו את מבוקשם.
כשנכנסו החיילים לבתים וחיפשו, הציגו האמהות את הילדים כילדיהן. פעם, על פי אחת העדויות, הציגה אם את בנה המאומץ לפני הקצין הנאצי שביקר תכופות בביתה בחיפוש אחר ילדים וגם בדרישה לאכול ממאכליה, ״מסכן, אילם הילד שלי״. הילד זוכר את הקצין הנאצי, ״אני יכול לצייר לך בדיוק את פניו״, אמר לי אותו ילד ניצול, היום בן 83. האיכרים בבסלניי בחרו, באופן ספונטני, להציל ילדים יתומים ונרדפים שעברו בכפרם, והבחירה שלהם ראויה לכל שבח. המעשה שלהם מציג לפני כל אדם את השאלה כיצד הוא היה נוהג, שאלה שאין לה מענה עד שעת העמידה בניסיון.
לסיפורי המצילים יש ערכים מוסריים וחינוכיים עצומים. הם צריכים להיות מופת להתנהגות אנושית. אמרתי מופת, ולא בהכרח דוגמה לחיקוי. האדם המתוודע למעשיהם יהרהר, יתלבט, יחשוב, יימצא במתח פנימי, אולי גם יחווה את מצוקת הסתירות הפנימיות העמוקות. השקלא וטריא הפנימי חשוב, משמעותי, אבל חשוב ומשמעותי מכול הוא מעשה ההצלה עצמו. במהלך חודשי כתיבת הספר נחשפתי לכמה מעשי ג'נוסייד שידעתי עליהם מעט מאוד, ואני מניח שאינם מוכרים לרבים: נודע לי על הג'נוסייד שאירע לצ'רקסים, וכמו כן התוודעתי לג'נוסייד שאירע לקנדים הילידים (האבוריג'ינים) ולג'נוסייד הכורדי. אני מקווה שהספר יעלה את השאלות, סימני השאלה, התובנות וגם את רגשות ההערכה וההשתאות לנוכח מעשה בסלניי.
ספר זה מוקדש לקורבנות הג'נוסייד הצ'רקסי, לזכר המצילים בכפר בסלניי ולזכר מצילים באשר הם. ברצוני להודות לזוהיר תחאוחא ולרודין נאפסו, אנשי כפר כמא שעִמָם נסעתי לכפר בסלניי שבקווקז. אלה היו ימי חסד עבורי. תודה חמה במיוחד לאלכסנדר סשה אוחטוב, יליד הכפר, ולבנות ביתו אשר בלעדיהם ספר זה לא יכול היה לראות אור. תודה מקרב לב לטובה צורף, העורכת שיודעת לבור מוץ מן התבן, ולשי ווינאפל שתורם רבות למחקרי בשנים האחרונות.
יאיר אורון
חורף 2015
.jpg)
