גוסטב פְלוֹבֵּר נולד ב-12 בדצמבר 1821 באגף המגורים של ה"אוֹטֶל דְיֵה", בית החולים העירוני של רוּאַן. אביו, ד"ר אַשִׁיל-קְלֵאוֹפָס פלובר, היה הכירורג הראשי של בית החולים. הילד פלובר גדל לצד מחלות, דם, אִזמלים וניתוחים. "החלון של חדר הניתוחים," כתב לימים, "ניבט אל הגן שלנו. כמה פעמים טיפסנו, אחותי ואני, על הסבכה, וכשאנו תלויים על הגפנים הצצנו בסקרנות על הגופות המוטלות! השמש זרחה עליהן; אותם זבובים שהתעופפו סביבנו וסביב הפרחים יתיישבו עליהן בקרוב, יחוגו, יזמזמו!"
עם אחותו הקטנה קרולין היו לו יחסים חמים ואוהבים. אך הוא גדל בצל אחיו הבכור, אשיל, שהוכשר מילדותו להיות היורש של אביו בבית החולים. גוסטב, לעומת זאת, היה איטי בהתפתחותו. הוא התקשה מאוד ללמוד קריאה וכתיבה ונחשב בשנותיו הצעירות מאד "אידיוט המשפחה" (כשם הספר המונומנטלי שכתב עליו סארטר). הפיגור הלימודי הזה חלף בגיל צעיר; הוא גילה את הספרות והפך לקורא ספרים נלהב וחסר מנוח, ויותר מזה: בעיני עצמו היה סופר לעתיד.
הנה הוא בן תשע.
לאֶרנֶסט שֶׁבאליֶה*
[* ארנסט שֶבאליֶה: חבר הילדות הראשון של פלובר ושותפו הראשון לחלומות הספרותיים. בהמשך הדרך הלך במסלול שמשפחתו של פלובר ייעדה לפלובר עצמו ונעשה עורך דין מצליח.]
רואן, 1 בינואר 1831
חבר יקר,
אתה צודק בהחלט כאשר אתה אומר שראש השנה הוא יום מטופש. ידידי, הם נפטרו זה עתה מלה-פאיֵיט לבן השער, משחרר שני העולמות.* חבר, אני אשלח לך כמה מן הנאומים הפוליטיים שלי... אתה צודק כשאתה אומר שאני אהנה מביקורך ברואן, הדבר יסב לי עונג עצום. אני מאחל לך שנת 1831 טובה... אשלח לך גם כמה מהמחזות שלי. אם מתחשק לך לכתוב ביחד, אני יכול לכתוב מחזות ואתה יכול לרשום את החלומות שלך, וכיוון שיש גברת אחת שבאה לבקר את אבא ותמיד מספרת לנו סיפורים טיפשיים, אני אעלה אותם על הנייר. אני לא כותב טוב כי אני מצפה לחבילה מנוֹזַ'ן.**
[* המרקיז דה לה-פאייט: גיבור מלחמת האזרחים האמריקנית וממובילי המהפכה הצרפתית. בדצמבר 1830 בוטלה בצעד ריאקציונרי משרתו כמפקד המשמר הלאומי.]
[** חבילת ממתקים שסבתו של פלובר היתה שולחת מדי שנה. בנוז'ן התגוררו רבים מבני משפחת פלובר מצד האב.]
היה שלום, איחולי בריאות, ידידך לחיים,
גוסטב פלובר
לארנסט שבאליה
15 בינואר 1832
ידידי היקר, ...אני כותב הערות לדון קיחוטה ומסיה מינְיוֹ* אומר שהן טובות מאוד... שולחן הביליארד** עומד מיותם, הפסקתי להעלות הצגות מאז שאתה לא כאן. יום א' שבו עזבת התארך יותר מכל יום א' אחר. שכחתי לספר לך שאני מתכוון להתחיל לכתוב מחזה. הוא ייקרא המאהב הקמצן והוא יהיה על מאהב קמצן שלא רוצה להעניק לאהובתו מתנות וידידו מפיל אותו בפח. דרישת שלום למשפחה שלך, אני אספר לך את סוף המחזה שלי במכתב אחר שאכתוב לך... היה שלום ידידי הטוב ביותר עד המוות...
[* אַמֶדֶה מיניו: סבו של ארנסט שבאליה ושכן של משפחת פלובר. הוא שקרא באוזניו לראשונה את דון קיחוטה, אחד מן הספרים שליוו את פלובר כל חייו. הוא גם שעודד את הילד לכתוב, ואף הכין העתקים אחדים של יצירות הביכורים שלו תחת הכותרת: "שלושה דפים ממחברתו של תלמיד - או: כתבים נבחרים מאת גוסטב פ".]
[** על שולחן הביליארד העלה פלובר הילד את מחזותיו בפני קהל שהורכב מהוריו ומהמשרתים. קרולין אחותו הקטנה היתה מופקדת על התלבושות והתפאורה, ושימשה גם כשחקנית לצד גוסטב עצמו, ארנסט שבאליה, ובהמשך גם חבר נוסף - אלפרד לה-פּוּאטְוָון.]
ערב טוב,
ידידך הוותיק,
גוסטב פלובר
לארנסט שבאליה
רואן, יום שישי 14 באוגוסט 1835
בעונג רב הריני יכול להודיע לך כעת בוודאות מסוימת כי אנו נראה אותך בקרוב (מלותיו של אבא).
...מאז שראית אותי קראתי את קתרין הווארד ואת מגדל נֶל.* כמו כן קראתי את כתבי בּוֹמַרְשֶׁה, שם אפשר למצוא רעיונות חדשים. כרגע אני עסוק במחזות של שייקספיר הזקן, אני קורא את אותלו, ולמסע אני מתכוון לקחת את ההיסטוריה של סקוטלנד בשלושה כרכים מאת וו. סקוט, ואז אקרא את וולטר. אני עובד כמו שד וקם בשלוש וחצי לפנות בוקר.
[* שתי דרמות היסטוריות מאת אלכסנדר דימא.]
אני רואה בתרעומת שמתכוונים לחדש את הצנזורה על התיאטרון ולבטל את חופש העיתונות; כן, החוק הזה יעבור כי נציגי העם אינם אלא חבורת בוגדים מטונפים, מטרתם היא אינטרסים, טעמם נחות, כבודם יוהרה מטומטמת, נשמותיהם ערימת רפש, אבל יום אחד, והוא לא רחוק, יפתחו האנשים במהפכה השלישית; היכון אז לראשי מלכים מתגלגלים, היכון לנהרות של דם. כעת מנשלים את איש העט ממצפונו, מצפון האמן שלו. כן, המאה שלנו משריצה כאלה תהפוכות מגואלות בדם. שלום בינתיים, והבה נעסיק את עצמנו לנצח באמנות, שהיא גדולה מאומות, כתרים ומלכים, והיא תמיד קיימת, מתנשאת מעל הכול ועטורה זר אלוהי.
לארנסט שבאליה
רואן, 24 ביוני 1837
שבת בערב ה-24 בחודש, 1837 (יום יוחנן הקדוש, היום הארוך ביותר בשנה, שבו, בין כל יתר שטויותיו, לובש השמש הלץ את חליפת השבת שלו, מאדים כגזר, שוטף בזֵעה את הירקנים, את כלבי הציד, את אנשי המשמר הלאומי - ומייבש את הגללים שהוטלו בצד הדרך.)
אני מקווה שכמיהתך לקריירה דעכה בינתיים ומכתבך מיום שישי מעודד אותי, שכן היה נדמה לי שעוד מעט ייכנס לחדרי גדוד של טופסי הרשמה ומשרות, כולם מקפצים, מרקדים, מתערבלים בעננים סמיכים סביב מיטתי, על שולחנותי ובווילונות שלי. היו לנו חמישה ימי חופש, שבמהלכם עשיתי את מה שאני עושה כבר כמעט 16 שנים - חייתי, במילים אחרות השתעממתי... המים זרמו בנהר כהרגלם, הכלב שלי אכל את ארוחת הערב שלו כמנהגו, בני האדם אצו, שתו, אכלו, ישנו, והציביליזציה - אותה ילדת-פג מצומקת של מאמצי האדם - צעדה לה, הידסה על המרצפות, השקיפה מן המפרץ על סירות הקיטור, על הגשר התלוי, על הקירות הלבנים והנאים, על הרציפים שהמשטרה שומרת עליהם, ובדרכה, שיכורה ועולצת, הניחה בקרנות הרחוב, לצד קליפות של אצות וקלחי כרוב, כמה מאמונותיה, כמה קרעים דהויים של שירה, ואז, כשהיא מסיבה את עיניה מן הקתדרלה ויורקת על צלליתה החיננית, הנערונת המסכנה, מטורפת וקפואה, אחזה בטבע, שרטה אותו בציפורניה והחלה לצחוק ולצווח בקול רם, רם מאוד, חד ופולח: אני צועדת קדימה. סלחי לי שאני עולב בך - הו סלחי, שהרי את זנזונת גדולה ואיתנה הצועדת בנחישות דרך דמים ומעל פגרים, צוחקת בעודך דורכת עליהם, חולצת את שדייך הגדולים והמטונפים לכל ילדייך, וחזך עודו מוכתם וסמוק מן הנשיקות שאת מוכרת להם תמורת זהב - הו ציוויליזציה נאה, זונה טובה שכמוך, את שהמצאת את פסי הרכבת, את הרעלים, החוקנים, את עוגות הקצפת, המלוכה והגיליוטינה. אתה רואה שתקפה אותי קדחת רצינית של השראה והתרוממות רוח - וחי אלוהים, כשהעט רץ לו על הנייר למה לבלום את תנועתו, למה להשליך אותו מחום הרגש אל צינת הקסת, ולגרום לו לדלקת ריאות כשהוא מזיע כך, עט מסכן. כעת כשאינני כותב יותר, כשהפכתי להיסטוריון* (בעיני עצמו), כעת כשאני קורא ספרים, כשאני מאמץ צורות רציניות, ובכל זאת יש בי מספיק קור רוח ומספיק כובד ראש כדי לראות את עצמי בראי מבלי לצחוק, אני שמח דיי כאשר אני יכול באמתלה של מכתב לקרוא לעצמי דרור, להפחית את זמן שיעורי הבית שלי... שכן האשה היפה ביותר בתבל אינה יפה כלל וכלל על שולחן הניתוחים כשמעיה סביב אפה, רגלה האחת קלופה ופעורה לרווחה וחצי סיגר כבוי נח על כף רגלה. הו, אין דבר עצוב מן הביקורת, מן הלימוד, מלרדת למעמקי המדע על מנת למצוא שם רק יוהרה; לנתח את הלב האנושי על מנת למצוא בו אגואיזם; להבין את העולם על מנת לראות בו רק אומללות. הו, כמה שאני אוהב יותר את השירה הטהורה, את זעקות הנשמה, את ההתעלות הפתאומית שאחריה האנחה העמוקה, את קולה של הנשמה, את מחשבות הלב. ישנם ימים שבהם הייתי נותן את כל המדע של פטפטני העבר, ההווה והעתיד, את כל הלמדנות המטופשת של המתפלפלים, המתפלמסים, המתפלספים, כותבי הרומנים, הרוקחים, הירקנים ואנשי האקדמיה בעד שתי שורות של לַמַרטין וויקטור הוּגוֹ. הנה הפכתי לאנטי פרוזה, אנטי היגיון, אנטי אמת, כי מהו היופי אם לא הבלתי אפשרי, מהי השירה אם לא ברבריות - לב האדם ואיפה למצוא את הלב הזה כאשר אצל רוב האנשים הוא חצוי בלי מנוח בין שתי מחשבות שעל-פי רוב ממלאות את חיי האדם: לעשות כסף ולחיות את חייך הקטנים, במילים אחרות, להגביל את לבך לחיות בין החנות שלך לבין העיכול שלך.
[* תחת השפעתו של המורה שלו להיסטוריה כתב פלובר בין 1836 ל-1837 שני מאמרים היסטוריים ארוכים.]
ארנסט היקר שלי, שלח לי מכתבים ארוכים כמו זה...
לארנסט שבאליה
רואן, 13 בספטמבר 1838
הערותיך בנוגע לויקטור הוגו נכונות ממש כשם שהן לא בדיוק שלך. זוהי הדעה הכללית המקובלת כעת בביקורת המודרנית... תקפו את האיש הזה רבות כיוון שהוא גדול וכיוון שעורר קנאה. בהתחלה הם נדהמו ממנו ואחר-כך חשו נבוכים למצוא את עצמם מול גאון ברמתם של אלה שהיו נערצים לאורך הדורות. שכן הגאווה האנושית אינה אוהבת לכבד זרי דפנה ירוקים עדיין...
אני עדיין קורא את רַבְּלֶה והוספתי גם את מוֹנטיין. אני אפילו שוקל לכתוב פעם על שני האנשים הללו עיון מיוחד בספרות ופילוסופיה - לדעתי, הם עומדים בבסיס הספרות והמחשבה הצרפתיות.
אני באמת מוקיר עמוקות רק שני אנשים: רבלה ובּיירוֹן, רק שניהם כתבו במטרה לפגוע במין האנושי ולצחוק לו בפרצוף. איזו עמדה אדירה יש לו לאדם שניצב כך מול העולם!...
הגעתי עכשיו לנקודה שממנה אני רואה את העולם כחיזיון מעורר צחוק. מה לעולם ולי? אני לא אתחשב בו במיוחד, אתן לעצמי לעקוב אחר הלב והדמיון, ואם אשמע צעקות רמות מדי, אולי אסתובב כמו פוֹקיוֹן* לשאול מהו הקרקור הזה.
[* פוקיון: מצביא אתונאי בן המאה הרביעית לפנה"ס.]
לארנסט שבאליה
רואן, 24 בפברואר 1839
מה יפה ועליז הוא הקיום שלך!* לחיות מיום ליום בלי דאגה למחר, בלי מחשבה על העתיד, בלי ספקות, בלי פחדים, בלי תקוות, בלי חלומות, חיים של אהבות הילולים וכוסיות קירש. חיים מופקרים, פנטסטיים, אמנותיים, הומים, מנתרים, מדלגים, חיים שמעשנים ומשכרים את עצמם. נשפי מסכות, מסעדות, שמפניה, כוסיות, נערות שעשועים, ענני טבק גדולים, שם אתה מהלך, שם אתה מגשש, שם אתה מעביר את הימים, ולמה לא, ייקח אותך השד! הרוח נושאת אותך, הגחמה היא מורת הדרך שלך, אשה עוברת ואתה הולך אחריה, אתה שומע מוזיקה ומתחיל לדלג, לרקוד קנקן, להניף ברכיים, להסתחרר במחולות. והאורגיות! אורגיות פרועות! בנהמות! בגעיות! בשאגות! (פה היה אמור לבוא שיר על האורגיות הפרועות, אני מדלג עליו). כך תחיה במשך שלוש שנים, ואלה תהיינה ללא ספק שנות חייך הטובות ביותר, אלה שאליהן תתגעגע גם כשתהפוך למפוכח ופיקח, כשתגור בקומה הראשונה, תשלם מסים ותשכנע את עצמך להאמין בחסדיהן של רעיה חוקית ואגודות לכיבוש היצר. אבל מה תעשה? מה אתה רוצה להיות? לאן ייקח אותך העתיד? אתה שואל את עצמך לפעמים את השאלה הזאת? לא, מה איכפת לך. ואתה צודק בהחלט. העתיד הוא הגרוע מכול - בהווה... לבד מן העתיד המטאפיזי (שעליו אני יורק, כיון שאיני יכול להאמין שגופינו, אותם גושי בוץ וחרא שחושיהם נחותים יותר מאלה של החזיר ושל כינת הערווה, אוצרים בחובם משהו טהור ולא חומרי כאשר הכול מסביב טמא כל כך וגס), לבד מן העתיד הזה, קיים העתיד של החיים. אל תחשוב, בכל זאת, שאני חסר החלטה באשר לקריירה שלי. מנוי וגמור איתי שלא תהיה לי. שכן אני מתעב את בני האדם כל כך שאין ברצוני לעשות להם טוב או רע. בכל מקרה אני אשלים את לימודי המשפטים, אקבל הסמכה של פרקליט, אפילו אעשה דוקטורט כדי להמשיך להתבטל עוד שנה. סביר להניח שלעולם לא אקבל על עצמי תיק בבית המשפט אלא כדי להגן על איזה פושע מפורסם או במקרה זוועתי במיוחד. באשר לכתיבה? אני מוכן להתערב שלעולם לא אודפס או אוצג. בכלל לא בשל החשש מכישלון, אלא כי מפח הנפש שבמכירת ספרים או בהצגת תיאטרון יגעיל אותי. על כל פנים, אם אטול על עצמי אי פעם תפקיד פעיל בעולם, זה יהיה בתור הוגה דעות ומשבית שמחות. אומר רק את האמת, אבל זו תהיה נוראה, אכזרית ועירומה. אבל מה אני יודע, אלוהים! אני אחד מאלה שתמיד חשים גועל בבוקר שלמחרת, רדופים לנצח על-ידי העתיד, אלה החולמים או למעשה חולמים בהקיץ, חמוצים, מפיצי מגיפה, אינם יודעים מה הם רוצים, משועממים מעצמם ומשעממים אחרים. הייתי בבית הזונות כדי להתבדר ורק השתעממתי... טבק? הגרון שלי כבר נשרף ממנו... אלכוהול? התמלאתי בו די. רק הארוחות, שבהן אני מפטם את עצמי, שומרות על מעמדן. כתוצאה מכך תפחתי באופן משמעותי, אך הצטמקתי מוחית באופן חמור. פעם הייתי חושב, הוגה, כותב, שופך על הנייר את כל החיוניות שהיתה לי בלב. כיום איני חושב יותר, איני הוגה יותר, אני אפילו כותב פחות. ייתכן שהשירה פרשׁה מרוב שיעמום ונטשה אותי. בת מלאך מסכנה, האומנם לא תשובי! ובכל זאת אני יכול לחוש, אך באופן מבולבל, משהו זע בתוכי. אני שרוי בעיצומה של תקופת מעבר, ואני סקרן לראות מה ינבע ממנה, איך אבקע מתוכה לאחר שאשיל את עורי (במובן האינטלקטואלי). האם אשאר עירום או שאהפוך למשהו מופלא? מסופקני. נראה. המחשבות שלי מבולבלות, אני לא מסוגל לעבודה יצירתית כלשהי. כל מה שאני מייצר יבש, מאומץ, מאולץ, מחולץ בכאב... לא משנה, לפחות הצצתי אל אופקים נשגבים, אבל העננים באו והדפו אותי שוב אל אפלת הוולגרי. חיי, שחלמתי כי יהיו יפים כל כך, פיוטיים כל כך, מלאים כל כך, אוהבים כל כך, יהיו בסופו של דבר כחייהם של כל האחרים; חד גוניים, שפויים, מטופשים. אני אשלים את לימודי המשפטים, אקבל תואר ואז, כדי לגמור בכבוד, אלך לחיות באיזו עיירה פרובינציאלית כמו איוְוטוֹ או דְיֶיפּ במשרה של תובע מחוזי. טיפש אומלל שחלם על תהילה, אהבה, זרי דפנה, מסעות, האוריינט, מי יודע מה עוד?... את כל הדברים הנפלאים ביותר בעולם, אני מודה בצניעות, הענקתי לעצמי מראש. אבל כמו כולם יהיה לך רק שיעמום במהלך חייך, מצבה אחרי מותך, וריקבון בנצח.
[* ארנסט שבאליה נסע לפריז ללמוד משפטים.]
אבל קקה על הכול ויהיה כפי שיחליטו השמים...
ענה לי, פושע; כל מה שצריך זה לזלול את הפּאטֵה, להרביץ נוד שקט ולשלשל על המגפיים. אה אה אה מפגר אחד, בהמה שכמוך.
לארנסט שבאליה
רואן, 14 בנובמבר 1840
...מעצבן אותי להיות שוב בארץ הארורה הזאת* שבה רואים את השמש בשמים בתדירות שבה רואים יהלום בתחת של חזיר. שייחרבו נורמנדי וצרפת היפה. אה! לו הייתי חי בספרד, באיטליה, או אפילו בפרובנס! יום אחד אני חייב לנסוע ולקנות לי שפחה בקונסטנטינופול, שפחה גרוזינית למעשה, כי אני חושב שאיש שאין לו שפחות הוא ללא ספק מטומטם. אין דבר אווילי יותר משוויון, במיוחד לאלה שאותם הוא משתק, ואותי הוא משתק באופן נורא. אני שונא את אירופה, את צרפת, ארצי, את מולדתי העסיסית שהייתי משגר אותה בשמחה לכל השדים, עכשיו כשפתחתי את הדלת החוצה. אני מאמין שהרוח נשאה ושתלה אותי בארץ הבוץ הזאת, ולמעשה נולדתי במקום אחר, שכן מאז ומעולם היו לי זיכרונות ורגשות אינסטינקטיביים לחופים מבושמים וימים כחולים. נולדתי להיות הקיסר של סין הקוצ'ינית, לעשן מקטרות באורך של שבעים ושניים מטר, להחזיק ששת-אלפים נשים ואלף ארבע מאות נערי חיק, חרב מתעקלת כדי לערוף את ראשו של כל מי שמרגיז אותי, סוסות נומידיות ובריכות מרוצפות שיש, אבל אין לי אלא תשוקות עצומות שלא יודעות שובע, שיעמום מחריד ופיהוקים תמידיים! ונוסף לזה, מקטרת גדומה וטבק יבש מדי.
[* באוגוסט 1840 יצא פלובר בן ה-18 בהמלצת אביו למסע בדרום צרפת ובקורסיקה בלוויית ידיד המשפחה ד"ר ז'יל קְלוֹקֶה. במרסיי השתכנו במלון "רישֵלְיֶה" שנוהל בידי אֶלָלי פוקו בת ה-35. במלון ההוא איבד פלובר את בתוליו. ארבעה ימים ולילות העביר במחיצתה, והקשר ביניהם נמשך במכתבים עוד כשמונה חודשים. פלובר הנציח את דמותה ברומן הביכורים שלו, נובמבר.]
שלום שלום, חתיכת קקה, שמור על עצמך. אם אתה מזועזע מן הציניות של המכתב שלי, מה לעשות, סימן שאתה טיפש ואני מעדיף לחשוב שאתה לא...
אדיו קארו.
לאנרי-אונורה גוֹרגוֹ-דוּגַזוֹן*
[* אנרי-אונורה גורגו-דוגזון: מורה לשעבר של פלובר שעודד את שאיפותיו הספרותיות של תלמידו.]
רואן, 22 בינואר 1842
...עכשיו יותר מאי-פעם אני זקוק לשיחה איתך, לניסיונך ולידידותך. עמדתי המוסרית מצויה בנקודה קריטית, כפי שהבחנת בפעם האחרונה שבה נפגשנו. ממך איני מסתיר דבר, ואני מדבר איתך לא כמורי לשעבר, אלא כאילו היית רק בן עשרים וישבת פה, מולי, ליד האח.
אני אכן לומד משפטים, כלומר, קניתי כמה ספרי משפטים ונרשמתי. בקרוב אתחיל לעבוד ואני מצפה לעבור את הבחינות ביולי. אני ממשיך להעסיק את עצמי ביוונית ובלטינית, ואולי תמיד אעסוק בהן. אני אוהב את ניחוח השפות היפהפיות האלה; עבורי טַקיטוס הוא כמו תבליט ברונזה והוֹמרוֹס יפה כמו הים התיכון: יש בו אותם מים צלולים וכחולים, אותה שמש ואותו אופק. אך מה ששב וחוזר אלי כל הזמן, מה שעוקר את העט מידי כשאני כותב הערות-שוליים, מה שמסתיר את הדף מעיני כשאני קורא, זוהי אהבתי הישנה, הדיבוק הזה: הכתיבה!
...הגעתי לרגע מכריע: או שאסוג או שאצעד קדימה, הכול מונח על כף המאזניים. זו שאלה של חיים ומוות. לאחר שאגיע להחלטה, דבר לא יעצור אותי, גם אם כל העולם ישרוק לי בוז ויירק עלי. אתה מכיר את עקשנותי ואת הסטואיזם שלי מספיק כדי להיות משוכנע בזה... כשאנשים מדברים איתי על המשפטנות ואומרים: "הבחור הזה יטען יפה בבית המשפט", כי יש לי כתפיים רחבות וקול מהדהד, אני מתוודה באוזניך שאני מתחלחל בתוכי ומרגיש שאיני בנוי לחיים החומריים והטריוויאליים הללו. מיום ליום, לעומת זאת, אני מעריץ יותר ויותר את המשוררים, אני מגלה אצלם אלף דברים שלא הבחנתי בהם בעבר. אני מזהה שם יחסים וניגודים שהדיוק בהם מדהים אותי, וכו'. הנה אפוא מה שהחלטתי. יש לי בראש שלושה רומנים, שלושה סיפורים מסוגים שונים בתכלית, שכל אחד מהם מצריך אופן כתיבה משלו. בזה יהיה די על מנת להוכיח לעצמי אם יש לי כישרון, כן או לא. אשים בהם את כל מה שאני יכול מבחינת סגנון, רגש והשראה, ואז נראה.
באפריל אני מקווה שיהיה לי משהו להראות לך. זהו אותו תבשיל סנטימנטלי ורומנטי שסיפרתי לך עליו.* פעולה אין בו בכלל. איני יודע כיצד לתת לך תקציר שלו, כיוון שאין בו דבר מלבד ניתוח וביתור פסיכולוגיים. הוא עשוי להיות יפה מאוד; אך אני חושש פן יהיה שרלטני מאוד, יומרני ומאולץ למדי.
[* הכוונה לרומן הביכורים האוטוביוגרפי של פלובר נובמבר. שני הרומנים או הסיפורים האחרים שמוזכרים כאן הם כנראה מעשייה אוריינטאלית בסגנון וולטר, בתו השביעית של הדרוויש, ומהתלה שיש בה רמזים ראשוניים לרומן האחרון שיכתוב פלובר בחייו, בובאר ופקושה.]
...הייתי שמח בכל לבי להתכתב איתך לעתים מזומנות יותר, שכן בכל פעם שאני גומר מכתב אני מוצא שאני רק בתחילת מה שאני מבקש לומר לך.
לארנסט שבאליה
רואן, 24 בפברואר 1842
לא איכפת לי מכלום, אני לא עושה כלום, לא קורא ולא כותב כלום, אני בכלל לא כלום... התזתי שלולית קטנה בחלום מלוכלך.
...בששת השבועות האחרונים לא הצלחתי לבנות שום דבר. וחוץ מזה, התחלתי לקרוא את החוק האזרחי, כלומר, קראתי את ההקדמה שלא הבנתי, ואת סקירת מוסדות המשפט, שם קראתי את שלושת המאמרים הראשונים, שכבר שכחתי; פארסה! אולי בימים הקרובים יחזור החשק ואתחיל שוב לעבוד בשלוש לפנות בוקר. בינתיים אני מעשן את המקטרת שלי ומייחל לאביב. באפריל אהיה בפריז לשבועיים; אני מקווה שניפגש ונחסל כמה גלונים. דאג שהמה-שמו יהיה חי ועירני בתקופה הזאת.
בשבת האחרונה הלכתי לנשף תחפושות בתלבושת בורגנית, מגפי עור וכו'; סעדתי בחברת שתי קורטיזנות זקנות... הן שתי ידידות, פילגשים מן האריסטוקרטיה של רואן... צריך להתרגל לראות את האנשים שסביבך אך ורק כספרים; אדם בעל אבחנה לומד אותם, משווה ביניהם והופך את כל זה לסינתזה לשימושו העצמי. העולם אינו אלא צ'מבלו עבור האמן האמיתי. בידיו האפשרות להפיק ממנו צלילים שמציפים בתענוג או מקפיאים באימה. יש ללמוד את החברה הטובה וגם את הרעה. האמת מצויה בכול. הבה נבין הכול ולא נוקיע דבר, זוהי הדרך להבין הרבה ולהיות שליו, ולהיות שליו זה דבר גדול, זה כמעט להיות מאושר.
...מה אתה מעולל? אתה מבלה קצת? שעשוע הוא דבר טוב כשהוא משעשע. מתן את הצמא שלך לידע והקדש את עצמך אך ורק למקטרת שלך. זה דבר שאני הופך אותו לדת של ממש בקנאות הולכת וגוברת. אין דבר בעולם שמשתווה לעשן המיתמר ולאפר הטבק הנערם. מקטרות נשברות, נכון, אבל ניתן להחליף אותן; שלא כמו אשליות...
בקיץ 1842 עובר פלובר לפריז ומתחיל בלימודי המשפטים.
לארנסט שבאליה
פריז, 22 ביולי 1842
מדע נחמד, החוק! אה כמה יפה! בעיקר כמה ספרותי! שדים ורוחות! איזה סגנון יפה יש להם, לאדונים אוֹדוֹ ודוּקוֹדְרֶה! איזה פרצוף של אמן יש לו לאדון דוּראנטוֹן!* אה! ואיזה גוף מקסים! יווני מאל"ף ועד ת"ו. לחשוב שחודש תמים לא קראתי חרוז אחד, לא שמעתי תו אחד, לא חלמתי בנחת שלוש שעות, לא חייתי דקה! למעשה, ידידי היקר, תאר לך שהרוגז שלי הגיע לממדים כאלה שבלילה הקודם חלמתי על החוק. נעלבתי בשם כבוד החלומות... אתמול הלכתי להביט באנשים נבחנים; זה כנראה הדבר הטוב ביותר שביכולתי לעשות. בקרוב גם אני איאלץ להעמיס את הרתמה השמנונית הזאת על גבי. אין לי שום דבר נגד חוק ומשפט, כל עוד אני רשאי לעשן את המקטרת שלי ולהביט בעננים המיתמרים סביבי בעודי שוכב על גבי בעיניים עצומות למחצה. זה כל מה שאני רוצה. האם יש לי תשוקה כלשהי לכוח, להיות איש חשוב, להיות אישיות ידועה ברובע, במחוז, בשלושה מחוזות, איש צנום עם בעיות עיכול? האם יש לי שאיפות, כמו למצחצחי נעליים החולמים להיות סנדלרים, לרכבים החולמים להיות סייסים, למשרתים החולמים להיות אדונים, שאיפות להיות בא כוח או שר, בעל עיטור כבוד או יועץ עירוני?... לא, הבה נישאר בבית; ממרום מרפסתנו נשקיף על העולם העובר ושב, ואם מפעם לפעם נשתעמם מדי, אז טוב, הבה נירק לו על הראש, ואז נמשיך לשוחח בשלווה ולהתבונן בשמש השוקעת באופק.
[* מר אודו היה הפרופסור למשפט אזרחי. אלכסנדר דורנטון - מחבר הקורס בחוקת צרפת על-פי הקודקס האזרחי.]
לילה טוב.
לאחותו קרולין
פריז, 25 ביולי 1842
...לימודי המשפטים ממררים את המזג שלי באופן קיצוני; אני רוטן, רוגן ומקלל בלי הרף; אני נוהם קללות אפילו כנגד עצמי, ועוד לבדי. בליל שלשום הייתי נותן מאה פרנק (שאין לי) אילו יכולתי להצליף במישהו - לא משנה בכלל מי...
לאחותו קרולין
פריז, 10 בדצמבר לערך, 1842
העצבים שלי מתוחים כל כך שאני מוכרח להתפרק קצת במכתב אלייך. ביום שישי הבא אלך להירשם לבחינה שלי. אני רוצה להיפטר מזה כמה שיותר מהר כי כך אי אפשר להמשיך, סופי יהיה להידרדר למצב של טמטום או חֵמה. הלילה, למשל, אני נהנה משילוב של שני מצבי הנפש הנעימים הללו. אני זועם כל כך, אני רוצה כל כך להיות כבר אחרי הבחינה שאני מסוגל לבכות. אני חושב שאפילו אשמח אם אכשל, כל כך מעיקים עלי החיים שניהלתי בששת השבועות האחרונים. ימים מסוימים גרועים מאחרים; אתמול, למשל, מזג האוויר היה נוח כמו בחודש מאי: כל הבוקר היה לי חשק עז לקחת כרכרה ולצאת לטייל בטבע. לא הפסתי לחשוב שלוּ הייתי בדוויל* הייתי ודאי יושב מתחת לסככה עם נֶאוֹ,** וצופה בגשם בעודי מעשן בשלווה את המקטרת שלי. כשמתכוננים לבחינה אסור לשים לב לכל הדברים הטובים והמקסימים שחודרים לראש: אני גוער בעצמי על בזבוז זמן בכל פעם שאני פותח את החלון שלי להביט בכוכבים (יש אור ירח יפהפה כרגע)... האינסטיטוציות*** כתובות בלטינית והקודקס האזרחי במשהו שדומה לצרפתית אפילו פחות. האדונים שחיברו אותו לא העלו קורבנות גדולים למוזות. הם חיברו משהו יבש, קשה, מסריח ושטוח בצורה בורגנית ממש כמו ספסלי העץ בבית הספר שאליו הולכים כדי להקשות על העכוז כששומעים את באורי יצירתם. אנשים עדינים פחות בנוגע לרווחה אינטלקטואלית אולי אינם מוצאים בזה פסול. אבל עבור אריסטוקרטים כמוני, הרגילים להושיב את דמיונם על כס מקושט, עשיר, ומעל לכול רך יותר, זה מציק ומשפיל עד מוות...
[* דוויל-לה-רואן, בית הכפר של משפחת פלובר לפני קניית הבית שבו הוא עתיד להעביר את רוב ימיו, בקרואסה.]
[** כַּלבו.]
[*** האינסטיטוציות של יוסטיניאנוס: אסופה בסיסית של עקרונות החוק למטרות לימוד, מהמאה הששית לספירה.]
לאחותו קרולין
פריז, 12 במאי 1843
...כמה הייתי רוצה להיות איתך! אבל אני עובד בפרך כמו משוגע, ומעכשיו עד אוגוסט אהיה נתון בקדחת בלתי פוסקת. לפעמים אני נתון להתקפות עווית, ואני משליך את עצמי לכל עבר עם הספרים והרשימות שלי כאילו פצחתי במחול ויטוס הקדוש פטרון החייטים,* או כאילו לקיתי במחלת הנפילה...
[* סימנה של מחלת העצבים הנקראת "מחול ויטוס הקדוש" הוא תנועות בלתי רצוניות של שרירי הגוף. ויטוס הקדוש הוא גם פטרונם של הסובלים ממחלות עצבים נוספות וממחלת הנפילה. ואכן, לא ירחק היום שבו ילקה פלובר בסימפטומים ממשיים של מחלת עצבים ושל מחלת הנפילה.]
לארנסט שבאליה
נוֹזַ'ן, 2 בספטמבר 1843
אה! בלי מקטרת החיים היו צחיחים, בלי סיגר הם היו אפורים, בלי קמצוץ טבק הם היו בלתי נסבלים. הטפשים אומרים תמיד "תענוג משונה! הרי הכול עולה בעשן". כאילו כל מה שטוב ויפה אינו עולה בעשן! והתהילה? והאהבה? והחלומות? לאן הם הולכים, לאן הם הולכים, ידידַי? אִמרו לי אפוא אם הריטוטים הנפלאים ביותר של הנעורים, הנשיקות הלוהטות ביותר של נשים איטלקיות, מכות החרב העזות ביותר של הגיבורים הותירו אחריהם בעולם משהו שונה כהוא זה מן המקטרת האחרונה שעישנתי. צריך להודות שאנשים רציניים הם מגוחכים ושהאלמנטים הקומיים הספורים שיש במאה הזאת נובעים מהם. לדעתי, אף כומר על מזבח, אף חמור עמוס בדשן, אף משורר שופע דימויים ואף אשה מהוגנת אינם משתווים לקומיות שבאיש רציני.
סיפרתי אפוא שאני מעשן, עלי להוסיף שאני קורא קצת את רוֹנסאר,* רונסאר הגדול והנפלא שלי, שלא רק אני פיתחתי כלפיו סגידה מיוחדת. עניין משונה, המוניטין. כשאני חושב שפדאנט כמאלֵרְבּ ודג קר כבּוּאלוֹ** מחקו איש כזה, ושהצרפתים, העם הרוחני הזה, עדיין מחזיקים בדעתם! הו טעם! הו חזירים! חזירים לבושים. חזירים על שתיים עם פראקים.
[* פייר דה רונסאר (1585-1524): בדורו נחשב "נסיך המשוררים", אך במאות ה-17 וה-18 ועד מחצית המאה ה-19 נהגו לזלזל בו ולהמעיט בערכו.]
[** פרנסואה מאלֵרבּ (1628-1555): משורר. ניקולא בואלו (1636-1711), משורר, סטיריקן ומבקר. ספרו ארס פואטיקה השפיע במידה רבה על עיצוב האידיאל הקלסיציסטי במאה ה-17.]
סיפרתי לך אפוא שאני קורא את רונסאר, ומה עוד אני עושה? אני מתרחץ בסֶן, אללי, במקום בים... בימים הקרובים אצא לכמה סיורים בחיק הטבע, ובעוד שבוע אני חושב שנחזור לרואן, בירתה העתיקה של נורמנדי... יש בה כנסיות יפהפיות ותושבים מטופשים, אני מתעב אותה, שונא אותה... קללה על הקירות שגוננו עלי! על הבורגנים שהכירו אותי כזאטוט ועל המרצפות שעליהן התקשחו עקבי! הו אטילה, מתי תשוב, נדיב חביב, עם ארבע-מאות פרשים כדי להעלות באש את צרפת היפה הזאת, ארץ קישוטי הקרסול והצמידים? התחל, אני מפציר בך, עם פריז ורואן בעת ובעונה אחת.
בינואר 1844 ביקר פלובר אצל משפחתו ברואן. המחשבה על חזרתו לפריז לצורך המשך הלימודים נעשתה יותר ויותר בלתי נסבלת ומבעיתה. ערב אחד, בעת שנסע בכרכרה עם אחיו אשיל, השתלטו עליו עוויתות אפילפטיות, והוא נפל על הרצפה הוזה וחנוק למחצה. בימים הבאים הוא יסבול התקפים דומים שוב ושוב. אביו מכריז עליו כחולה, וגוזר כי עליו להישאר רתוק לבית ולא לחזור לפריז. כך נמנע העימות שהיה מתלקח עקב החלטתו של גוסטב להודיע כי אינו מתכוון להמשיך בלימודיו. הסטטוס החדש שלו כאיש חולה מתקבל אצל פלובר כמעט כמין ברכה. בהדרגה מתרבים פסקי הזמן שבין התקפי האפילפסיה, וסופם שהם נעלמים.
לארנסט שבאליה
רואן, 1 בפברואר 1844
ארנסט הזקן שלי, בלי שידעת זאת ניצלת מתקופת אבל על האדם הנכבד הכותב לך שורות אלה. כן, ישישי, כן, נערי, זה עתה חסכתי לעצמי ביקור אצל פּלוּטוֹ, רַדַמַנטוֹס ומינוֹס.* אני עדיין במיטה, עם חבישה על הצוואר, מין צווארון גמיש פחות מזה של קצין במשמר הלאומי, עם אינספור גלולות, תרופות, וגרוע מכול - מעונה בידי אותה רוח רפאים הגרועה פי אלף מכל המחלות שבעולם, זו המכונה דיאטה. דע, אפוא, ידיד יקר, שהיה לי שטף דם מוחי, במילים אחרות שבץ קל, מלווה בהפרעות עצבים שלהן אני עדיין נתון כיוון שהן מעידות על טוב טעם. כמעט שהתפגרתי בחיק משפחתי... עשו לי שלוש הקזות דם בבת אחת ובסופו של דבר פקחתי שוב את עיני. אבי רוצה להשאיר אותי פה לזמן ארוך ולטפל בי בקפידה... אני במצב אומלל, עם ההתרגשות הפעוטה ביותר כל עצבי רוטטים כמו מיתרים של כינור, הברכיים, הכתפיים והבטן שלי רועדות כעלים. בקיצור, אלו החיים, sic est vita, such is life. נראה שלא אחזור לפריז בינתיים, אלא אולי ליומיים-שלושה באפריל לסיים את ענייני עם בעל הבית שלי וכמה סידורים קטנים. ישלחו אותי השנה לשאוף אוויר ים, יתנו לי הרבה תרגילים ובעיקר ישמרו שאהיה שקט. אני בוודאי משעמם אותך כשאני מתנה את צרותי, אבל מה אני יכול לעשות? אם יש לי כבר מחלות של זקנים, לפחות מותר לי להתלונן כמותם...
[* פלוטו: אל השאול. רדמנטוס ומינוס: שופטי המתים בממלכת השאול.]
ללואי דה קוֹרמֶנַן*
[* לואי דה קוֹרמנַן: משורר ועיתונאי, ידיד של חברו הקרוב של פלובר, מקסים די-קאן.]
רואן, 7 ביוני 1844
מתי שוב נתראה כולנו בפריז בריאים ועליזים? כמה נפלא היה להקים חוג קטן של חברים, כולם אנשי אמנות, שחיים בצוותא ונפגשים פעמיים-שלוש בשבוע לאכול משהו טעים שנשטף לגרון ביין טוב, תוך שהם מתענגים על איזה משורר עסיסי! זה חלום שמלווה אותי זמן רב, והוא פחות שאפתני מהרבה חלומות אחרים, אבל האם גם הוא - כמו האחרים - לא יתגשם? זה עתה ביליתי בצפייה בים, ושוב אני בעיר המטופשת שלי, ולכן אני עצבני יותר מתמיד. התבוננות בדברים יפים תמיד מעציבה אותך לזמן-מה. אפשר לומר שאנחנו מסוגלים לסבול רק מנה מסוימת של יופי, טיפה יותר ואנחנו מתייגעים. זו הסיבה שנשמות בינוניות מעדיפות את מראה הנהר על זה של האוקיאנוס, ושאנשים רבים כל כך מכריזים על בֵּראנְזֵ'ה* כעל גדול משוררי צרפת... ירחם אלוהים על אלה שיכולים לקרוא את סווֶטוֹנְיוּס** בלי צמרמורת!... ההמונים איבדו כל פיוט מאז השתלטות הנצרות.
[* פייר-ז'אן ברנז'ה, 1857-1780: משורר ומחברם של פזמונים פופולריים ופטריוטיים.]
[** סווטוניוס: היסטוריון רומאי, מחבר חיי הקיסרים.]
מחניף לי לראות שאתה שותפי לשנאת סַן-בֶּוו* וכל הכנופיה שלו. מעל לכול אני אוהב משפטים חזקים, משמעותיים, צלולים, עם שרירים בולטים, עם עור שחום: אני אוהב משפטים גבריים ולא את המשפטים הנשיים מן הסוג שלמרטין כותב לא אחת... האנשים שאני קורא, הספרים שליד מיטתי, הם מונטיין, רבלה, רֶנְיֵיה, לָה-בּרוּיֵיר ולֶה-סאז'.** אני מודה שאני מוקיר את הפרוזה של וולטר, ולסיפוריו יש לטעמי פלפל מצוין. קראתי את קאנדיד עשרים פעם, תרגמתי אותו לאנגלית, וחזרתי לקרוא אותו בכל הזדמנות. כעת אני קורא שוב את טַקיטוּס. עוד מעט, כשיוטב לי, אטול שוב את הומרוס ושייקספיר שלי. הומרוס ושייקספיר, הכול נמצא שם! המשוררים האחרים, אפילו הגדולים ביותר, נראים קטנים לצדם.
[* שארל-אוגוסטין סן-בוו, 1869-1804: המבקר הספרותי המוביל של הדור.]
[** מישל דה מונטיין, מגדולי ההוגים וכותבי המסות, בן המאה השש-עשרה; פרנסואה רבלה, מחבר יצירת המופת הקומית גרגנטואה ופנטגרל (1532); מַתוּרִין מֵנְיֶה, מן המשוררים המקוריים ביותר של המאה השש-עשרה, שהעניק לשפה הצרפתית דיוק, אנרגיה ועושר חדשים; ז'ן לה-ברוייר, בן המאה השבע-עשרה, מחבר הספר טיפוסים, תיאור פילוסופי של מאפיינים אנושיים; אלן רנה לה-סאז', בן המאה השמונה-עשרה, סופר ומחזאי, הידוע במחזותיו הוא ז'יל בלאס.]
...אירע לי עסק ביש גדול. המקטרת שלי אבדה במהלך פינוי הדירה ברחוב דה לֶסְט: מקטרת שחורה ויפה שהובאה מקונסטנטינופול, ועישנתי אותה שבע שנים. במחיצתה עברו עלי השעות היפות ביותר של חיי. האין זה מצער עד כאב לדעת כי אבדה, חוּללה! אתה המבין את הקיום במאוזן, האין אתה יכול לחוש את אובדן אלף הזיכרונות הקסומים שהעניקה לי מקטרת זקנה זו? מקטרת מסכנה זו שהחזיקה אותי בימי המלנכוליה שלי, שהיתה שותפה לשמחות ימי המאושרים.
לארנסט שבאליה
רואן, 7 ביוני 1844
...אשר לעבדך הנאמן, מצבו משתפר, מבלי להיות בדיוק שפיר. אין יום שלא חולפים מול עיני מדי פעם מה שנראה כצרור אבקנים או אש כחולה. משכי הזמן שזה אורך משתנים. בכל זאת, ההתקף הגדול האחרון שלי היה קל מן הקודמים. צווארי עדיין לפות בחבישה, תענוג שאינני מאחל לך, כמו גם שלילת המקטרת - עינוי מחריד שנחסך מן הנוצרים הקדמונים. ועוד אומרים שהקיסרים היו אכזרים!!!
...אבי קנה נכס בסביבת רואן, בקרוּאַסֶה. אנו עוברים לגור שם בשבוע הבא. הכול במהפכה מוחלטת בגלל המעבר. נחיה שם בתנאים לא נוחים הקיץ, מוקפים פועלים, אבל בקיץ הבא אני חושב שיהיה שם מצוין. אני יוצא לשיוטים עם אשיל...
לעמנואל ואס דה סֵנְט-וּוֵן*
[* ידיד מתקופת בית הספר.]
רואן, ינואר 1845
...אני בקושי יוצא את חדרי. אינני רואה איש מלבד את אלפרד לה פּוּאַטְוַון. אני חי לבד כמו דוב. את כל הקיץ ביליתי בשיט סירות ובקריאת שייקספיר. מאז ששבנו מחוץ לעיר קראתי ועבדתי לא מעט. אני עוסק הרבה ביוונית כעת ומעיין שוב בהיסטוריה. למחלה שלי יש מעלה אחת, והיא שאני רשאי לבלות את זמני כרצוני, וזה דבר גדול בחיים. אינני יכול להעלות על הדעת דבר בעולם המשתווה לחדר נעים ומחומם היטב, עם הספרים שאתה אוהב וכל הפנאי שאתה רוצה בו. באשר לבריאותי, היא משתפרת באופן כללי, אבל במחלות העצבים השטניות הללו ההתאוששות היא כה איטית שהיא כמעט בלתי מורגשת. אני אמשיך לחיות במשטר זמן רב. אבל אני סבלני, ובינתיים הזמן עובר. סבלתי הרבה, זקן מסכן, מאז הלילה האחרון שבילינו יחד בקריאת פֶּטרוֹניוּס. שמו לי סד שגורם לי כאבים עזים. כמעט שאיבדתי את ידי הימנית כתוצאה מכוויה, שהשאירה צלקת אדומה וגדולה, ובתור סיום נאות לפארסה גם עקרו לי שלוש שיניים מהלסת...
לאלפרד לֶה פּוּאַטְוַון*
[* אלפרד לה פואטוון, 1848-1816: חבר קרוב, מעין "אח בוגר" של פלובר. הוא היה עלם בעל הילה של משורר רומנטי, להוט לספרות ולפילוסופיה. בניגוד לפלובר, גמר במצוות אביו את לימודי המשפטים שלו, ותיעובו למקצוע גרר אותו לאלכוהול, לחיק הזונות, לנישואים בלי אהבה, לדיכאון ובסופו של דבר לכניעה למוות בגיל צעיר.]
נוז'ן-על-הסן, 2 באפריל 1845
...זה היה עונג לראות שוב את פריז. התבוננתי בשדרות, ברחוב ריבוֹלי, במרצפות, כאילו שבתי לראות כל זאת לאחר מאה שנות היעדרות, ואינני יודע למה נשמתי בקלות כשחשתי את עצמי בלב כל ההמולה והדוחק האנושי הזה. (אבל לא היה שם איש איתי! אויה! ברגע שאנחנו נפרדים, אנו מציבים את רגלנו בארץ זרה שבה איש אינו מדבר את שפתנו ואנו איננו מדברים את שפתו)...
בכל מקום צעדתי בתוך עברי, טיפסתי בו כמו בזרם שאתה עולה בו כשהגלים לוחשים סביב ברכיך. הלכתי לשאנז-אליזה, ושם ראיתי את שתי הנשים שאיתן נהגתי בשעתו לבלות אחרי צהריים שלמים (דבר שככל הנראה לא הייתי עושה כיום, נהפכתי לכזה ילדון). החולה מבין השתיים היתה רבוצה עדיין בכורסה, היא קידמה את פני באותו חיוך ובאותו קול. הריהוט עדיין היה שם, השטיח לא נראה בלוי מאי פעם... על-פי צירוף מקרים מוזר, כמו באחת ההרמוניות הללו שרק האמן תופש, החלה תיבת נגינה לנגן מתחת לחלון, כמו פעם כאשר קראתי באוזניהן את אֶרְנָאנִי או רֵנֵה...*
[* ארנאני: דרמה שירית מאת ויקטור הוגו; רנה: סיפור אהבה מלנכולי מאת שטוֹבּריאן.]
לאחר שהשגתי את כתובתה של מאדאם פְּראדְיֵיה* חשתי לרחוב לָאפִיט וביקשתי מן השוערת במס' 42 את מספר דירתה של האשה החוטאת. אה! איזה אטיוד יפה הצגתי שם! ואיזו ארשת יפה היתה לי!... הצדקתי את מעשיה, הצהרתי על עצמי כתומך הניאוף וייתכן שאפילו הדהמתי אותה בסובלנות שלי. מה שבטוח הוא שהביקור שלי החניף לה מאוד... כל זה ראוי להיכתב, בפרוטרוט, להיות מצויר, מגולף. הייתי עושה את זה בשביל איש כמוך, אבל שלשום שרטתי את האצבע, מה שמאלץ אותי לכתוב לאט ולהתעוות עם כל מילה. ריחמתי על עליבותם של כל האנשים שגינו את האשה המסכנה על שום שפתחה את הרגליים לזין אחר מזה שאושר לה על-ידי הרשויות.
[* מאדאם לודוביקה (לוּאיז) פְּרָאדְייֶה: אשתו של הפסל ג'יימס פְּרָאדְייֶה (המכונה "פִידִיאָס"), חיה כעת בנפרד ממנו לאחר שהאשימוה בבגידה. בית הפסל בפריז היה מקום שפלובר פקד לעתים קרובות. היה זה מקום מפגש לאמנים, סטודנטים ונשים, ונערכו בו מסיבות עליזות רוויות עשן ואלכוהול.]
...היום הייתי משועמם באופן נורא. איזה דבר יפה, הפרובינציה, והשיק של בעלי הנכסים שמתגוררים בה... השכן במיוחד הוא יצור ראוי להערצה. יש לכתוב את המילה הזאת כך, בהתאם למעמדו החברתי: שכן.
...היה שלום, ידיד זקן ויקר. אתה עובד על הרומן שלך? עבוד עליו בזהירות והטל גלל יפה.
לאלפרד לה פואטוון
מרסיי, 15 באפריל 1845
אה! אה! אה! דמיין לעצמך אדם נושם לרווחה לאחר טיפוס ארוך, סוס שנעצר לאחר מרוץ הגון, מה שמתחשק לך, למעשה, כל עוד זה כולל את רעיון החירות, השחרור, המנוחה, ותקבל תמונה שלי כותב לך. ככל שאני מתבגר, אני מרגיש כשיר פחות לחיות את החיים הרגילים, ליטול חלק בשמחות המשפחה, להשתלהב ממה שמתלהבים ממנו, להתרעם על מה שמעורר מורת רוח. אני מכריח את עצמי ככל יכולתי להסתתר במקלט של נשמתי; לשווא! הקרניים חודרות מבחוץ וחושפות לאור את האל הפנימי. אומנם יש בי שלווה עמוקה, אך כל דבר מטריד אותי על פני השטח. קל יותר לשלוט על הלב מאשר על פני השטח. בשם כל מה שקדוש בעיניך, אם משהו קדוש בעיניך, בשם כל מה שהוא אמיתי וגדול, הו אלפרד היקר והאוהב, אני משביע אותך בשם שמים, בשם עצמי, לעולם אל תצא למסע עם אף אחד! עם אף אחד!* רציתי לראות את אֶג-מוֹרְט ולא ראיתי את אג-מורְט, את סנט-בּוֹם והמערה שבה התייפחה מדלן, את שדה הקרב של מאריוּס וכן הלאה.** לא ראיתי דבר מכל זה, כי לא הייתי לבדי, לא הייתי חופשי. הנה זו כבר הפעם השנייה שאני מבקר בים התיכון כמו חנווני.
[* קרולין, אחותו של פלובר, התחתנה ב-3 במרס, וחודש לאחר מכן יצאו החתן והכלה לירח דבש בליווי הורי הכלה ואחיה גוסטב. הם נוסעים לארל, למרסיי ולאיטליה. במהלך המסע סבל פלובר משני התקפים נוספים. אצל פלובר האב התפתחה דלקת עיניים, קרולין סבלה מתשישות, האם פלובר בכתה, והמסע נקטע באמצע הדרך.]
[** אג-מורט: עיר עתיקה בדרום צרפת, הידועה בחומות המקיפות אותה. סנט-בוֹם (המערה הקדושה): זו נחשבת למקודשת כי על פי המסורת של פרובאנס, הקדושה מרי-מדלן חיה בתוכה בשלושים השנים האחרונות של חייה.]
ראיתי את האַרֵנָה שראיתי לראשונה לפני חמש שנים. מה עשיתי מאז (את זה אפשר לכתוב עם סימן קריאה או סימן שאלה באותה הצלחה)... טיפסתי עד לשורה העליונה וחשבתי על כל אלה ששאגו ומחאו שם כפיים, ואז נאלצתי לעזוב את כל זה. כשאתה מתחיל להזדהות עם הטבע או עם ההיסטוריה, מיד אתה נקרע מהם באופן כזה שקרביך שותתים דם... באַרל ביליתי ערב עם אַמָאר* בקפה דֶה רוֹטוֹנְד והזמנתי שוטר אחד לכוס קירש. לא יפה? סקרתי את כל הנערות. היו שם כמה מצוינות, בייחוד שתיים. ביום ראשון הלכתי למיסה כדי לראות אותן ביתר ניחותא. על אחת שמתי עין במיוחד, בחורה חיוורת ורזה, שהיתה לה לחות חמימה... שוחחתי עם נקבה אחת מבית הזונות שמול התיאטרון, מול התיאטרון העתיק הזה... לא עליתי לחדרים. לא רציתי לאבד את הפיוט (גם באַביניוֹן שוחחתי עם הגברות האלה ברחוב). אספר לך על כל זה אחר כך אם תרצה.
[* אמיל אמאר: בעלה של קרולין.]
במרסיי לא הצלחתי למצוא את גברת השדיים המעולה שנתנה לי בילוי מתוק כל כך בזמנו. הן כבר לא במלון רישליה.* עברתי לפניו, התבוננתי במדרגות ובדלת. הווילונות היו סגורים; המלון נטוש. בקושי הצלחתי להכירו. האין זה סמלי? כי כבר זמן רב שווילונות הלב שלי סגורים, מדרגותיו נטושות. בימים עברו היה המלון הומה, אבל עכשיו הוא ריק ומהדהד כמו קבר גדול בלי גופה! עם קצת יותר השקעה ונחישות הייתי אולי מסוגל לגלות איפה היא מתגוררת. אבל המידע שנתנו לי היה כל כך בלתי שלם שוויתרתי. חסַר לי מה שחסֵר לי בכל דבר מלבד באמנות: להיטות. וחוץ מזה, יש בי התנגדות קיצונית לחזור לעבר שלי... קוֹבְיֵיר הזקן** בא לכאן קודם לארוחת ערב. בפעם האחרונה שסעדתי אתו חזרתי למלון (זה היה הלילה האחרון) ויריתי לתוך גופה ארבעה מתזים. היום אני כותב אליך, דבר נעלה פי כמה...
[* אללי פוקו ואמהּ, גברת לאנגלאד (ראו הערה בעמ' 27).]
[** רופא עמית של פלובר האב.]
לאלפרד לה פואטוון
מילאנו, 13 במאי 1845
פעם נוספת עזבתי את הים התיכון המסכן!! נפרדתי ממנו לשלום בשברון לב מוזר. בבוקר שבו היה עלינו לעזוב את גנואה יצאתי מן המלון ב-6 כאילו הלכתי לטיול. שכרתי סירה וחתרתי אל כניסת הנמל לשלוח מבט אחרון בגלים הכחולים שאני אוהב כל כך. הים היה סוער. הנחתי לעצמי להיטלטל בסירה בעודי חושב עליך ומתגעגע אליך. כשהתחלתי להרגיש שמחלת הים מתקרבת, חזרתי לחוף ויצאנו לדרך. במשך שלושה ימים הייתי עצוב כל כך עד שהאמנתי כמה פעמים שאני הולך להתפגר. פשוטו כמשמעו. כל כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי לפצות את פי. אני בפירוש מתחיל להאמין שלא מתים מצער, כי אני חי.
...אתה מתנוון משעמום, מתפוצץ מחֵמה, גווע מצער, אתה נחנק... סבלנות, הו ארי המדבר! גם אני נחנקתי לא פעם. קירות חדרי ברחוב דה לֶסט עדיין זוכרים את הקללות הנמרצות, את רקיעות הרגליים וקריאות הייאוש שנבעו ממני כשהייתי לבדי. כמה שאגתי ופיהקתי שם לסירוגין! למד את ריאותיך לשאוף מעט אוויר, כך הן תתרחבנה ביתר אושר כשתמצא את עצמך על הפסגות הגבוהות ותצטרך לנשום את פרץ הסופה. חשוב, עבוד, כתוב, הפשל את שרווליך עד בית השחי, ופסל את גוש השיש שלך כמו האומן הטוב שאינו מרים את עיניו ממשימתו, והוא מזיע וצוחק בעמלו: החלק השני בחייו של אמן הוא זה שטוב למסעות; אבל בחלק הראשון מוטב לתת דרור לכל מה שבאמת פנימי, מקורי ואישי בך. תאר לך אפוא מה ייתן לך מסע ארוך באוריינט בעוד כמה שנים. הנח למוזה שלך לנדוד כרצונה בלי לדאוג לָאדם, ובכל יום תרגיש איך האינטליגנציה שלך מתפתחת בקצב שידהים אותך. הדרך היחידה לא להיות אומלל היא להסתגר בתוך האמנות ולהחשיב את כל השאר כחסר ערך. הגאווה מפצה על הכול אם היא יושבת על בסיס מוצק. אני עצמי, מצבי בהחלט לא רע מאז שהסכמתי להיות חולה באופן תמידי... אני לא משתוקק לעושר, לאהבה, או לבשר, וכולם המומים לראות אותי מתנהג באופן נבון כל כך. אמרתי שלום בלתי הפיך לחיים המעשיים. מחלת העצבים שלי היתה המעבר בין שני המצבים הללו. אינני מבקש מעכשיו והלאה אלא חמש או שש שעות של שקט ושלווה בחדרי, אח מוסקת היטב בחורף, ושני נרות כל ערב שיתנו לי מאור.
אני משתוקק לראות מה עשית מאז שנפרדנו. בעוד ארבעה או חמישה שבועות נקרא את זה ביחד, לבדנו, לעצמנו, אצלנו, הרחק מן האספסוף ומן הבורגנים, מסוגרים כמו דובים, ונוהמים מתחת לשלוש שכבות הפרווה שלנו. אני עדיין מתחבט במעשייה האוריינטלית שלי שאכתוב בחורף הבא... ראיתי ציור של ברויגל, פיתויי אנטוניוס הקדוש, שגרם לי לשקול להתקין את פיתויי אנטוניוס הקדוש לתיאטרון. אבל לכך נחוץ טיפוס אחר ממני. הייתי בהחלט נותן את כל אוסף המוֹניטֶר* אילו היה לי, ועוד מאה אלף פרנק ביחד אתו כדי לקנות את הציור הזה, שבעיני רוב המתבוננים בו נחשב ללא ספק נחות.**
[* מוניטר: עיתון יומי שנוסד ב-1789.]
[** כתיבת פיתויי אנטוניוס הקדוש לא נתנה לפלובר מנוח שנים רבות. בשלוש תקופות שונות בחייו, כפי שנראה בהמשך, הוא שקד על הספר.]
...כפי שהמלצת וכפי שהבטחתי, אני אלך לסעוד עם מאדאם פְּרַאדְיֶיה הטובה, אבל אני בספק אם אעשה יותר מזה, אלא אם כן היא תזמין אותי באופן מפורש מאוד. זיונים כבר לא מלמדים אותי כלום. התשוקה שלי אוניברסלית מדי, מתמדת מדי ועזה מכדי שתהיינה לי תשוקות. אין לי חפץ בנשים, אני נוהג כמו המשורר ברומן שלך, אני משתמש בהן כדי להתבונן.
לאלפרד לה פואטוון
ז'נבה, 26 במאי 1845
...אתה מספר לי שאתה מתאהב בטבע יותר ויותר - אני ממש מסוחרר ממנו. לפעמים אני מתבונן בחיות או אפילו בעצים ברגש שהופך להיות רגש של אחווה: אני חווה תחושות חושניות כמעט מן ההתבוננות לבדה, אבל רק כשאני מתבונן היטב. לפני כמה ימים נתקלתי בשלוש נשים מפגרות שביקשו ממני נדבה. הן היו מחרידות, מעוררות גועל בכיעורן ובניוונן. לא היה להן כושר דיבור; בקושי יכלו ללכת. כשראו אותי החלו לעשות סימנים כדי להגיד לי שהן אוהבות אותי; הן חייכו אלי, העבירו את ידיהן על פניהן והפריחו לעברי נשיקות. בפּון-לֶבֶק יש לאבי שדה מרעה ולשומר שם יש בת הלוקה בשכלה. בפעמים הראשונות שראתה אותי, גם היא הפגינה כלפי חיבה משונה. אני מושך שוטים ובעלי חיים. האם זה כיוון שהם תופשים שאני מבין אותם? שהם מרגישים שאני נכנס לעולמם?...
בדוֹמוֹדוֹסוֹלָה ביקרתי במנזר קפוצ'יני... הנזיר שערך לנו את הסיור הציע לנו כוסית יין, אני נתתי לו שני סיגרים ונפרדנו בלחיצת יד אמיצה. הוא נראה טיפוס יוצא מן הכלל. אתה מגרד את פני השטח של ידידויות כה רבות במסעות. אינני מתכוון לפרשיות אהבה.
דבר מיוחד במינו הוא עד כמה אני מתנזר מנשים. הגעתי לשובע מהן, כפי שמן הסתם קורה לאלה שנאהבו יותר מדי. או אולי אני הוא שאהב יותר מדי. האוננות היא האשמה בכך, אוננות מוראלית אני מתכוון. הכול יצא מתוכי החוצה, הכול שב אלי פנימה. הפכתי לאימפוטנט באשמת אותן הפרשות מצוינות שהרגשתי אותן מבעבעות בי כל כך הרבה שלעולם כבר לא אראה אותן ניתזות. בקרוב תמלאנה שנתיים להתנזרותי ממעשה ההזדווגות, ובעוד כמה ימים תמלא שנה להתנזרותי ממעשה תאווה כלשהו. כשאני מביט בחצאית, אינני חווה עוד אפילו את אותה תשוקת סקרנות שדוחפת אותך לקרוע את צעיפי הבלתי נודע בחיפוש אחר החידוש. בוודאי הידרדרתי לשפל המדרגה, שכן אפילו בית זונות לא מעורר בי את החשק להיכנס אליו...
לאלפרד לה פואטוון
קרואסה, 17 ביוני 1845
שוב במאורה שלי!
שוב בהתבודדות שלי. הודות לכך שאני מרגיש כאן רע, אני מצליח להרגיש טוב; מיום זה והלאה, ולהרבה שנים, אינני מבקש עוד דבר. מה אני צריך, ככלות הכול? רק חרות ופנאי, לא? גמלתי את עצמי מרצון מדברים רבים כל כך ואני מרגיש עשיר בלב המחסור המוחלט ביותר. עם כל זאת יש עוד כברת דרך שעלי לעשות. החינוך הסנטימנטלי שלי עדיין לא הושלם, אבל נדמה לי שאני בדרך.* עלה בדעתך, חבר זקן ויקר, כמה דמעות אנוסות להישפך בגלל המילה הנוראה הזאת, "אושר"? בלי המילה הזאת אפשר היה לישון ביתר רוגע ולחיות ביתר נועם. לפעמים אני עדיין נתקף כמיהות משונות לאהבה, אף-על-פי שהן מבחילות אותי עד הקרביים. ייתכן שהן היו חולפות על פני מבלי שארגיש, אלמלא הייתי כה קשוב ודרוך תמיד לרַגל אחר משחקי הלב שלי.
[* הכוונה כאן אינה לספר בשם זה, אלא לחינוכו הסנטימנטלי של פלובר עצמו.]
...נעורי היו באמת מרים, ואין לי שום רצון לחזור עליהם. אבל כיום נראה שחיי מאורגנים באופן סדיר. האופק שלי רחב פחות, אבוי, ובעיקר מגוון פחות, אך ייתכן שהוא עמוק יותר דווקא משום שהוא מצומצם יותר. הנה הספרים שלי על השולחן לפני, החלונות שלי פתוחים, הכול רוגע, הגשם עדיין יורד מעדנות על העלים, והירח חולף מאחורי עץ שושְנן הצבעונים הגדול, המזדקר שחור כנגד השמים הכחולים כהים...
לאחותו קרולין
קרואסה, 10 ביולי 1845
...כמה מלבב הוא המכתב שלך, אחות יקרה, מלבב ופשוט כמוך, עכברה טובה... אין לי כבר את מי לחנוק בשתי ידיים תוך כדי קריאת "עכברה זקנה! עכברה זקנה!" או "חנקתי כבר אישים נעלים ממך!"* אני חושב לעתים קרובות על חדר ההצגות היקר שלנו, על התחתונית שלך המוכתמת בצבע לטובת הסגנון הנכון; מיס ג'יין היקרה שישבה שם צוחקת!** כמה כל זה רחוק, אלוהים! אני כבר לא עובד על שייקספיר בבקרים כי אני כבר לא עושה שום דבר כזה. זה טיפשי, אני יודע, אבל אחזור לעבוד ברצינות ברגע שאשתלט על הפעלים היווניים שלי. אז כשתחזרי, אם תרצי, נוכל להתחיל לעבוד על מחזה. תוכלי להתגלגל על המיטה שלי שוב כמו הכלב, ואני אהיה הכושי: "כן, אני אוהב גיברת, אני לאהוב גיברת"... לפעמים יש לי חשק בפה לנשק את לחייך היפות, הרעננות והסגורות כקונכייה. עלייך אני יכול לומר את מה שאמר איזה קלסיקן של המאה השבע-עשרה בהקשר לאני-לא-יודע-מה: "חיזיון שנוצר במיוחד על מנת לענג את העין"... אני שומע את קולך ורואה את עינייך מחייכות. אם את אוהבת אותי הרי זה בצדק, כי אני אהבתי אותך מאוד. כן, כשאני חושב על זה וקולט שתחושת האובדן שלי אינה גדולה כפי שתיארתי לעצמי שתהיה, הרי שחייב להיות לי לב נדיב במיוחד, או שאני מחבב מאוד את אמיל הטוב. אני עוף מוזר... היה זמן שבו חשבתי שאני מכיר את עצמי, אבל מרוב שניתחתי את עצמי אין לי מושג יותר מה אני; כמו כן נפטרתי מן היומרה הטיפשית לִרצות למצוא את דרכי באותה לשכה אפלה של הלב, המוארת לעתים בהבזק פתאומי שבו מתגלה הכול, אומנם, אך במחיר שעות רבות של עיוורון. אתה אומר לעצמך: "ראיתי את זה ואת זה, אה! אני יודע טוב את דרכי," ואתה יוצא לדרך ונחבט בכל פינה, נשרט בכל קרן זווית. השד ייקח אותי אם אני יודע בקשר למה צצה לי ההשוואה הזאת. פשוט זמן רב לא כתבתי, ויש לי צורך מפעם לפעם לתרגל קצת סגנון, כמו שחוטפים צורך לצאת לשאוף אוויר או לשתות יין טוב, כמו כל הצרכים המיותרים שהם האמיתיים ביותר והקשים ביותר לסיפוק. שלום לך, הנייר התמלא, זה מזלך, כי בדיוק נכנסתי לקצב. שלום לך, קַריסימָה.
[* פרודיה על קטע ממחזה של אלכסנדר דימא.]
[** האומנת של קרולין.]
לאלפרד לה פואטוון
קרואסה, 16 בספטמבר 1845
...אני משתוקק מאוד לראות את הסיפור שלך על מגף הפלא ואת מקהלת הבַּככַנטיות שלך וכל היתר. עבוד, עבוד, כתוב, כתוב ככל יכולתך, כל עוד המוזה סוחפת אותך. היא הטובה שבסוסות, הטובה שבכרכרות שנועדו להוליך אותך בעולם. יגע הקיום לא מכביד על כתפינו כשאנחנו יוצרים. נכון שרגעי התשישות והחולשה שבאים בעקבות זאת נוראים פי כמה. אבל מה לעשות! מוטב לשתות שתי כוסות חומץ וכוס יין מאשר כוס אחת של מי ורדים. אני כשלעצמי איני מרגיש עוד את התשוקות הלוהטות של הנעורים, ולא את התקפי המרירות הנוראים של פעם. הם התערבבו זה בזה, ונוצר מין גוון כללי אחד שבו הכול נמחץ ונמהל. שמתי לב שכמעט אינני צוחק יותר ואינני עצוב יותר. אני בשל. אתה מדבר על השלווה שלי, זקן יקר, ואתה מקנא בה. נכון שהיא עשויה להיראות מפתיעה. דואב, מרוט עצבים, קורבן אלף פעם ביום לרגעי חרדה מענים, בלי נשים, בלי יין, בלי שום פעמונים, אני ממשיך בעמלי האיטי כמו האומן הטוב אשר בעוד שרווליו מופשלים ושערו שטוף זיעה הוא הולם לו בקורנסו מבלי שיטרידוהו הרוח או הגשם, הסופה או הרעם. פעם לא הייתי כזה. השינוי התרחש באופן טבעי. גם לכוח הרצון שלי היה בזה חלק. הוא יוביל אותי עוד רחוק יותר, אני מקווה. דאגתי היחידה היא שהוא יבגוד בי, שכן ישנם ימים שבהם ההתפנקות שלי מפחידה אותי. אני חושב שסוף-סוף הבנתי דבר אחד, דבר גדול. והוא שהאושר, עבור אנשים כמונו, מצוי ברעיון, ולא בשום דבר אחר. חפש את טבעך האמיתי, וחיה בהרמוניה אתו... עשה כמוני. התנתק מן החיצוני, חיה כמו דוב - דוב לבן - זרוק לעזאזל כל דבר אחר, הכול לרבות עצמך, רק לא את התבונה שלך. תהום כזאת פעורה כעת ביני לבין שאר העולם עד שלפעמים אני נדהם לשמוע את הדברים הטבעיים והפשוטים ביותר. המילה הבנאלית ביותר מכה אותי לעתים בהשתאות יוצאת דופן. יש מחוות או נימות קול שאיני יכול להתאושש מהן, הערות טיפשיות שכמעט גורמות לי לסחרחורת. הקשבת פעם בתשומת לב לאנשים המדברים שפה זרה שאינך מבין? זה המצב שבו אני נתון. מרוב רצון להבין הכול, הכול גורם לי לחלום. עם זאת נראה לי שהתימהון הזה איננו טיפשות. הבורגני, למשל, הוא עבורי משהו שאין לו חקר... כדי שדבר כלשהו יהפוך למעניין צריך רק להתבונן בו זמן רב.
אני לומד יוונית שלוש או ארבע שעות כל יום. עד סוף השנה, תוך שלושה חדשים, אני מקווה שאוכל להבין את הרודוטוס בקלות... אחר הצהריים אני קורא את שייקספיר... קראתי את שיעורים בספרות הדרמטית מאת איש המופת הנקרא סן מרק ז'ירַארְדַן.* שווה להכיר את זה רק כדי לראות כמה רחוק מסוגלות הטיפשות והחוצפה להגיע. הנה עוד אחד מאלה שהייתי פושט להם את העור ומטפטף לבטנם עופרת רותחת על מנת ללמד אותם רטוריקה.
[* סן מרק ז'ירארדן: יליד פריז, 1801, מבקר ספרותי ופוליטיקאי. ב-1844 התמנה לחבר באקדמיה הצרפתית.]
כולם פה בסדר גמור.
אביו של פלובר מת ב-15 בינואר 1846. המשפחה כולה בהלם. שבוע לאחר מותו הביאה קרולין בת לאוויר העולם, ושמה כשם אמה - קרולין, אך מצבה של היולדת בכי רע.
לארנסט שבאליה
רואן, סוף ינואר 1846
כבר חלפו שבועיים מאז שהכול נגמר, ארנסט היקר שלי, ועדיין לא שלחתי לך אף מילה, אף מזכרת קטנה! ולא מחוסר מחשבה עליך, ידיד ותיק שלי! שכן הרגשתי כאילו אתה חסר באבל המשפחתי.
אתה הכרת, אתה אהבת את האיש הטוב והנבון שאיבדנו, את הנפש הנדיבה והנעלה שעזבה אותנו.
הייתי רוצה עכשיו להסתגר בשקט בחדרי ולשוחח אתך ארוכות על כל זיכרונותינו הישנים.
אבל אין לי זמן. אני המום, מוכה מכל הצדדים. קרולין ילדה בת קטנה. אבל חמישה או שישה ימים לאחר הלידה היא לקתה בהתקף קדחת חמור שגרם לכולנו דאגה רצינית...
מה לומר לך על אודות אמי? היא העצב בהתגלמותו! הלב נשבר למראיה. אם אינה מתה, ולא תמות מזה, הרי זה משום שלא מתים מצער...
למקסים די-קאן*
[* מקסים די-קאן, 1894-1822: חבר קרוב מתקופת פריז. יחסיהם ידעו במשך השנים עליות ומורדות שונים, כפי שנראה בהמשך.]
רואן, 15 במרס 1846
אמאר יצא את חדרי, שבו עמד מתייפח ליד האח. אמי היא נציב דמעות.
קרולין מפטפטת, מחייכת, מלטפת אותנו, מרעיפה על כולנו מלות חיבה. היא מאבדת את הזיכרון, הכול מתבלבל בראשה, היא לא ידעה אם אני או אשיל הוא זה שהיה בפריז...
התינוקת יונקת ובוכה. אשיל אינו אומר דבר ואינו יודע מה לומר. איזה בית! איזה גיהינום!
ואני, עיני יבשות כשיש. משונה עד כמה אני חש רחב לב, זורם, מוצף ושופע מול סבל בדיוני, בעוד שהאמיתות היושבות בלבי צורבות וקשות; הן הופכות לגבישים כשהן נכנסות אליו.
למקסים די-קאן
קרואסה, 25 במרס 1846
...אתמול באחת-עשרה קברנו אותה, נערה מסכנה.* טמנו אותה בבגדי הכלולות שלה, עם זרי שושנים וסיגליות. שמרתי על גופתה כל הלילה... בבוקר הענקתי לה נשיקה ארוכה ואחרונה של פרידה בארונה. רכנתי קדימה, הכנסתי את ראשי פנימה והרגשתי כאילו עופרת מכבידה על זרועותי...
[* קרולין, אחותו של פלובר, מתה ב-22 במרס 1846.]
הקבר היה צר מדי, הארון לא נכנס בשום פנים ואופן. טילטלו אותו, משכו אותו, הפכו אותו לכל כיוון, לקחו מעדר וכמה מוטות, ובסופו של דבר קברן אחד דרך עליו (בדיוק במקום שבו מונח ראשה) כדי שייכנס פנימה. אני עמדתי בצד, כובעי בידי, והשלכתי אותו ארצה ביבבה.
אספר לך את היתר פנים אל פנים, כי לא אצליח לכתוב את כל זה היטב. הייתי יבש כמו אבן מצבה, אבל זועם עד מוות. רציתי לספר לך את האמור לעיל מתוך מחשבה שזה יגרום לך עונג. אתה נבון מספיק ואוהב אותי מספיק כדי להבין את המילה הזאת "עונג", שהיתה גורמת לבורגנים לצחוק.
אנחנו שוב בקרואסה מאז יום ראשון (איזה מסע, לבד עם אמי ועם התינוקת הבוכה!)... מן הארבעה שחיו פה נותרו רק שניים. בעצים עדיין אין עלים, הרוח נושבת, הנהר גואה, החדרים קרים ושוממים.
אמי במצב טוב מכפי שניתן היה לקוות. היא מעסיקה את עצמה בתינוקת של בתה, ישנה בחדרה, מערסלת אותה, מטפלת בה ככל יכולתה. היא מנסה להפוך את עצמה שוב לאם. האם תצליח? היא עדיין לא קלטה את האסון, ואני מתיירא מן הרגע שבו תקלוט.
...אני המום, שבור, אני זקוק כל כך לשוב לחיים שקטים, שכן אני נחנק מעוגמת נפש ועצבים. מתי אמצא שוב את חיי המסכנים, חיים של אמנות שלווה והגיגים ארוכים! אני צוחק ברחמים על יהירותו של הרצון האנושי כשאני חושב שזה שש שנים אני מנסה ללמוד יוונית והנסיבות היו כאלה שלא הגעתי עדיין לפעלים...
למקסים די-קאן
קרואסה, 7 באפריל 1846
...השמים אפורים, נהר הסן צהוב, הדשא ירוק, בעצים בקושי יש עלים. הוא מתחיל, האביב, עונת העליצות והאהבות: "אך בלבי אין יותר אביב מאשר בשביל הפתוח שבו חום השמש מעייף את העין והאבק מיתמר ומסתחרר." אתה זוכר מאיפה זה? זה מתוך נובמבר הישן שלי. הייתי בן תשע-עשרה כאשר כתבתי את זה, עוד מעט שש שנים. מוזר כיצד נולדתי עם אמונה קטנה כל כך באושר. היתה לי משחר ילדותי תחושה מוקדמת מלאה של החיים. זה היה כמו ריח בישול מחליא הנודף מחלון פתוח. אין צורך לאכול כדי לדעת שזה יגרום לך להקיא. ובכל זאת, אני לא מתלונן על כך. האסונות האחרונים שלי העציבו אותי אך הם לא הדהימו אותי.
...יצא לך לחשוב עד כמה אנחנו בנויים לאומללות? אנחנו מתעלפים מתענוג, לעולם לא מכאב. הדמעות ללב הן כמים לדג. אני השלמתי עם הכול, אני מוכן לכול, מתחתי את כל המפרשים שלי ואני ממתין למשב כשגבי אל הרוח וראשי מורכן...
אתמול הטבילו את אחייניתי.* הילדה, הקהילה, אני והכומר עצמו, שבא מארוחה והיה סמוק כולו, לאיש מאתנו לא היה מושג מה אנחנו עושים. כשהגיתי בכל הסמלים הללו, משוללי החשיבות לגבינו, חשתי כאילו אני נוכח בטקס של איזו דת נידחת שנחפרה מן העפר. זה היה פשוט מאוד ומוכר מאוד ובכל זאת לא הצלחתי להתגבר על התדהמה שלי. הכומר ממלמל במהירות הבזק לטינית שאיננו מבין, כולנו - כל היתר - לא מקשיבים, ראשה הקירח של הילדה מתחת למים ששפכו עליה, הנר בוער והשמש עונה אמן. בלי שום ספק הדבר הנבון ביותר שם היו האבנים שפעם הבינו את כל זה ואולי עדיין נוצרות בחובן משהו...
[* קרולין הקטנה עתידה לגדול בבית בקרואסה עם סבתהּ ודודהּ גוסטב.]
אולי זה כיוון שנגעתי באופן מוחשי יותר מאי פעם בהבל של חיינו, של תוכניותינו, של אושרנו, של היופי, של הטוב, של הכול, אבל לעצמי אני נראה יצור מוגבל ובינוני ביותר. אני מפתח קשיים אמנותיים כאלה שזה מעיק עלי, סופי יהיה שלא אכתוב שורה נוספת. אני מאמין שאני יכול ליצור דברים טובים, אבל אני שואל את עצמי תמיד מה הטעם... אני בספק רב אם אחבר משהו הקיץ... המעשייה האוריינטלית שלי נדחית לשנה הבאה או אולי לשנה שאחריה או אולי לנצח. אם אמי תמות, התוכנית שלי ערוכה: אמכור הכול ואלך לחיות ברומא, או בסירקוז, או בנאפולי. תבוא אתי?... ומה אתך, מקס יקר, מה אתה מעולל? הישמר מלאהוב את מרתה זו יותר מדי. אתה טועם אִתה שמחות גדולות, זה עצוב. האושר הוא אדרת אדומה עם בִטנת סמרטוטים. כשאתה מבקש להתכסות בה הכול מתפזר ברוח, ואתה נותר כרוך בסחבות הקרות האלה שחשבת כי יחממו אותך. אני דואג לך כשאני רואה אותך מאוהב ברצינות. עגבת מפחידה פחות מתשוקה. את הפצעים על הזין ניתן לצרוב, אבל לא את אלה שעל הלב.
למקסים די-קאן
קרואסה, מאי 1846
...יש לי אלף דברים לספר לך. והם עצובים כל כך! נראה לי שמצבי עכשיו אינו ניתן לשינוי. זו אשליה, בלי ספק, אבל היא היחידה שנותרה לי, אם אכן זו אשליה. כאשר אני חושב על כל מה שעשוי להיות, איני רואה דבר שיכול לשנות אותי, אני מתכוון את היסוד, את החיים, את השגרה היומיומית שלי. ואני מתחיל לאמץ לי הרגלי עבודה שעליהם אני מודה לשמים. אני קורא או כותב באופן קבוע שמונה או עשר שעות ביום ואם מישהו מפריע לי לכמה רגעים, זה גורם לי להרגיש איום ונורא. ימים רבים חולפים בלי שאלך אפילו עד קצה המרפסת. הסירה שלי פשוט שטה. יש לי רעב ללימודים ארוכים ולעבודה קשה. החיים הפנימיים שעליהם חלמתי תמיד מתחילים סוף-סוף לזרום. ייתכן שבכל זה הפיוט ילך לאיבוד, אני מתכוון להשראה, לתשוקה, לתנועה האינסטינקטיבית. אני חושש להפוך עקר מעודף למדנות, אבל מצד שני אני בור כל כך שאני מסמיק לנוכח עצמי. מוזר איך מאז מות אבי ואחותי איבדתי לחלוטין כל תשוקה להיות מפורסם. הרגעים שבהם אני חושב על הצלחה עתידית של חיי האמנותיים, על הפקה מעשית של הדברים שאני עובד עליהם, הם ספורים ובודדים. לעתים קרובות אני בספק אם אוציא בדפוס אפילו שורה אחת. אתה לא חושב שזה יכול להיות רעיון מצוין לא להוציא לאור דבר עד גיל חמישים ואז, יום בהיר אחד, לפרסם פתאום את כל כתביך וחסל?... נראה מה יקרה כשאתקרב לגיל שלושים, בינתיים אתמיד בלימודי יוונית ובעיון בבודהיזם.
...כן, כפי שאתה אומר, הנוף הכפרי מקסים, העצים ירוקים, הציפורים מזמרות והלילך פורח. אבל מכל אלה, כמו מכל דבר אחר בעולם, אני נהנה רק מבעד לחלוני.
...קראתי מחדש את דברי ימי רומא של מישלה. לא, העולם העתיק מסחרר אותי ממש. אני משוכנע שחייתי ברומא, בימי קיסר או נירון. אתה חושב לפעמים על ערב ניצחון, כשהלגיונות היו שבים עם קטורת בוערת סביב כרכרת המנצח והמלכים השבויים צועדים מאחור, ואז הקרקס העתיק הזה! אז היה צריך לחיות, אתה יודע... אה! יום אחד אתן לעצמי מנה גדושה של סיציליה ויוון. האם תהיה אישי אז, ביום שבו אומר: "זקן שלי, קנה לעצמך רובה והתקן לך מעיל דק"? האם תענה: "לדרך, ותחי המוזה"?
מי ייתן שכן.
לאלפרד לה פואטוון
קרואסה, 31 במאי 1846
כיוון שלא ביקשת ממני עצות,* יהיה זה נאות אם לא אציע אותן. אז הבה לא נדבר על זה. יש לי לא מעט תחזיות. לרוע המזל, יש לי ראייה לטווח רחוק - נדמה לי שאתה קורבן לאשליה, אשליה גדולה, כפי שקורה תמיד כשעושים מעשה מסוג כלשהו. האם אתה בטוח, הו איש גדול, שלא תהפוך בסופו של דבר לבורגני? בכל תקוותי האמנותיות תמיד שילבתי אותך. זה מה שמכאיב לי כל כך.
[* פלובר גילה כי אלפרד התארס.]
מאוחר מדי! יהיה מה שיהיה! תמיד תוכל למצוא אותי מחדש. נותר רק לראות אם אני אמצא אותך. לא, אל תמחה! הזמן וענייני העולם הזה חזקים מאתנו...
האם ימשיכו לזרום בינינו אותן תעלומות של רעיונות ושל רגשות שאינן מובנות לשאר העולם? מי יענה לי? אף אחד...
היה שלום, קאריסימו.
לארנסט שבאליה
קרואסה, 4 ביוני 1846
רוצה שאספר לך משהו שיגרום לך להגות "הו" עם כמה סימני קריאה? הרי אלה נישואיו - של מי? של איש צעיר אחד ממכריך - לא שלי, השקט את רוחך; אלא של אחד המכונה לה פואטוון עם מדמואזל דה מופסאן. אני משאיר לך מקום להתמסר לתדהמה ולהגיגים...............
הכלולות הקדושות תחגגנה בעוד כשבועיים, אם איני טועה. חוזה הנישואים אמור היה להיחתם ביום חמישי האחרון. לאחר החתונה הם ייסעו לאיטליה ובחורף הבא הם יתגוררו בפריז. הנה כך עוד אחד אבד לי, וכפליים - ראשית, כי הוא מתחתן, ושנית, כי יחיה במקום אחר. איך הכול הולך! איך הכול הולך! העלים נכרכים שוב סביב העצים, אך איה אותו חודש מאי שישיב לנו את הפרחים היפים שאיבדנו, ואת הניחוחות הגבריים של עלומינו? גם עליך זה משפיע כך? לי יש תחושה שאני זקן בלי שיעור, בא בימים יותר מאובליסק. חייתי לאין קץ, וסביר מאוד שכאשר שאהיה בן שישים ארגיש צעיר מאוד. זה מה שהופך את העניין לבדיחה מרה כל כך.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
