דום
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דום
מכר
מאות
עותקים
דום
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
3.5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

משחקי אילוף #2
 
דום הוא ספר ההמשך של סאבית, כי לכל סיפור יש שני צדדים…
 
נתניאל ווסט, מנכ״ל ווסט תעשיות, אף פעם לא מאבד שליטה. ביום הוא מושל ביד רמה בחברת הענק שירש מאביו. בלילה, כגבר דומיננטי עם מערכת כללים נוקשה, הוא מושל בחדר השינה. ווסט מעולם אינו טורח להתעסק עם סאביות חסרות ניסיון; אין לו סבלנות לאלף אותן.
אך כשנוחת על שולחנו טופס המועמדות של אביגייל קינג, אבּי, הוא מפר את הכללים של עצמו ומחליט לבחון את הגבולות שלה.
אבּי היפה היא שילוב משכר של תמימות עם נכונות ללמוד, ובתוך זמן קצר מאוד נתניאל מחליט להעניק לה קולר ולהפוך אותה לשלו. הוא יודע שכל עוד היא תישמע לכללים שלו ותתמסר לו לחלוטין — איש לא ייפגע.
״בזמן שניגנתי, הקווים הברורים של שחור ולבן – שהכתיבו מאז ומתמיד את עולמי – התחילו להתמזג ולהיטשטש, והפכו לגוון אפור מקסים. כשניגנתי את השיר של אבּי, הצבע האפור היה היפה מכולם. האפור היה שני אנשים, משני עולמות שונים, שמתחברים במפתיע ויוצרים יחד משהו חדש. האפור לקח את התכונות הטובות ביותר מכל אחד מאיתנו והתיך אותן יחד למשהו שהיה גדול מסך חלקיו.״
כשנתניאל מתחיל להתאהב בסאבית הטרייה שלו, הוא מבין שאמון הוא דרך דו-סטרית, ושהסודות שלו עלולים למוטט את מערכת היחסים שלהם.

פרק ראשון

פרק 1
 
הטלפון שעל שולחן העבודה שלי השמיע צפצוף כפול.
הצצתי בשעוני: ארבע ושלושים. מזכירתי קיבלה הנחיות מפורשות לא להפריע לי, אלא אם כן אחד משני אנשים מתקשר. היה מוקדם מדי לשיחה של יאנג קאי מסין, מה שהשאיר רק אדם אחד.
לחצתי על כפתור האינטרקום. ״כן, שרה?״
״מר גודווין בשלוחה אחת, אדוני.״
מצוין.
״קיבלת ממנו מעטפה היום?״ שאלתי.
שמעתי קול רשרוש ניירות ברקע. ״כן, אדוני. להכניס לך אותה עכשיו?״
״אני אקח אותה יותר מאוחר.״
ניתקתי ועברתי לאוזניות. ״גודווין, ציפיתי שתתקשר מוקדם יותר. ששה ימים מוקדם יותר.״
״מצטער, מר ווסט. הייתה מישהי שהגישה מועמדות מאוחרת, ורציתי לכלול אותה במשלוח הזה.״
אין בעיה, אמרתי לעצמי. זה לא כאילו הנשים האלה ידעו שיש לי דד ליין. זה משהו שאוכל לדבר עליו עם גודווין מאוחר יותר.
״כמה הפעם?״ שאלתי.
״ארבע.״ נשמע כאילו הוקל לו שלא התעכבתי על האיחור שלו. ״שלוש מנוסות ואחת בלי שום ניסיון או המלצות.״
נשענתי אחורה בכסאי ומתחתי את רגליי. ידעתי שאנחנו ממש לא צריכים לנהל את השיחה הזאת. גודווין הרי כבר אמור להכיר את ההעדפות שלי. ״אתה יודע מה אני חושב על סאביות חסרות ניסיון,״ אמרתי.
״אני יודע, אדוני,״ אמר, ואני דמיינתי אותו מוחה זיעה ממצחו. ״אבל זאת שונה - היא ביקשה אותך מפורשות.״
מתחתי רגל אחת, ואז את השנייה. הייתי זקוק בדחיפות לריצה ארוכה, אבל זה יצטרך לחכות. ״כולן מבקשות אותי,״ אמרתי. לא מתוך יהירות, רק בכנות.
״כן, אדוני, אבל זאת רוצה לשרת רק אותך. היא לא מעוניינת באף גבר אחר.״
הזדקפתי בכסאי. ״באמת?״
״בטופס שלה היא מציינת מפורשות שהיא תהיה סאבית שלך ורק שלך.״
היו לי חוקים לגבי ניסיון קודם והמלצות, כי למען האמת, לא היה לי זמן לאלף סאבית. העדפתי מישהי בעלת ניסיון, שתקלוט במהירות את ההרגלים שלי. מישהי שאוכל ללמד במהירות. תמיד כללתי בטופס שלי רשימת דרישות ארוכה, כדי לוודא שהמועמדות יודעות בדיוק למה הן נכנסות.
״אני מניח שהיא מילאה כמו שצריך את הרשימה? היא הצהירה שתעשה כל דבר?״ זה כבר קרה פעם בעבר. גודווין ידע לא לחזור על זה שוב.
״כן, אדוני.״
״טוב, אז נראה לי שאעיף בזה מבט.״
״האחרונה בערימה, אדוני.״
אז זאת היא שבגללה הוא עיכב את המשלוח. ״תודה, גודווין,״ אמרתי. ניתקתי את הטלפון ויצאתי ממשרדי. שרה הושיטה לי את המעטפה.
״את יכולה ללכת הביתה, שרה,״ אמרתי לה ותחבתי את המעטפה מתחת לזרועי. ״אמור להיות כאן שקט בהמשך הערב.״
היא הודתה לי, ואני חזרתי למשרדי.
לקחתי בקבוק מים, הנחתי אותו על שולחני ופתחתי את המעטפה.
עלעלתי בטפסים של שלוש המועמדות הראשונות. שום דבר מיוחד. שום דבר חריג. יכולתי לקבוע סופשבוע-מבחן לכל אחת מהשלוש, וכנראה לא הייתי יודע להבחין ביניהן.
חיככתי את עורפי ונאנחתי. חשבתי לעצמי שאולי אני עושה את זה כבר יותר מדי זמן. אולי אני צריך לנסות שוב להתמסד ולהיות ״נורמלי,״ אבל הפעם, עם מישהי שאינה מלאני. הבעיה, כמובן, הייתה שידעתי שאני מוכרח לנהל אורח חיים של דום. רק רציתי גם משהו מיוחד שיתלווה לזה.
לגמתי ארוכות מבקבוק המים והצצתי בשעוני. חמש. פקפקתי באפשרות שאמצא בטופס האחרון את המשהו המיוחד הזה. הואיל ולבחורה הזאת אין ניסיון, חשבתי שבאמת אפילו לא כדאי לי לבזבז זמן על בדיקת הטופס. בלי לעיין בו, לקחתי את טופס המועמדות והנחתי אותו בראש הערימה המיועדת לגריסה. את שלוש האחרות הנחתי זו לצד זו על שולחני וקראתי שוב את המכתב המקדים.
כלום. לא היה שום דבר שייחד את שלוש הבחורות האלה. יכולתי לעצום עיניים ולבחור אחת באקראי. זאת שבאמצע תתאים.
אבל בעודי בוחן את הפרטים שלה, סטה מבטי לעבר הערימה לגריסה. הטופס שפסלתי ייצג מישהו שרוצה להיות הסאבית שלי. היא הקדישה זמן למילוי הטופס המדוקדק, וגודווין עיכב הכול בגלל גברת-אין-לי-ניסיון-ואני-רוצה-רק-את-נתניאל-ווסט. חשבתי שהמעט שאני יכול לעשות זה לכבד את הבחורה הזאת מספיק כדי לקרוא את הטופס שלה.
לקחתי את הטופס הנטוש וקראתי את השם.
אביגייל קינג.
הניירות נשמטו מידי והתעופפו ארצה.
*
בעיני העולם, הייתי הצלחה מושלמת. היה בבעלותי תאגיד השקעות בינלאומי, המעסיק מאות עובדים. גרתי בווילה שפיארה את עמודי המגזין ארכיטקצ’ורל דייג’סט. הייתה לי משפחה נהדרת. בתשעים ותשעה אחוזים מהזמן, הייתי מרוצה מחיי. אבל היה גם האחוז האחד ההוא...
האחוז ההוא שאמר לי שאני כישלון מוחלט.
שהייתי מוקף במאות אנשים, אך רק קומץ קטן הכירו אותי.
שאורח החיים שלי לא היה מקובל על הבריות.
שלעולם לא אמצא מישהי שאוכל לאהוב ושתוכל לאהוב אותי בחזרה.
מעולם לא התחרטתי על ההחלטה לחיות את חיי כגבר שולט, דומיננטי. דוֹם, בקיצור. בדרך כלל, הרגשתי מסופק מאוד, ואם היו פעמים שלא, הן היו מעטות מאוד ורחוקות מאוד זו מזו.
הרגשתי לא שלם רק כשביקרתי בספרייה הציבורית וראיתי את אביגייל. אבּי. כמובן, עד שנחת הטופס שלה על שולחני, לא הייתה לי כל דרך לדעת אם היא אפילו יודעת על קיומי. עד אז, אבּי סימלה עבורי את האחוז האחד החסר. העולמות שלנו היו כה שונים, וידעתי שהם לא יכולים להיפגש אף פעם.
אבל אם אבּי היא סאבית, והיא רוצה להיות הסאבית שלי...
הרשיתי למחשבותיי לנדוד בנתיבים שחסמתי הרמטית לפני שנים. פתחתי את שערי הדמיון שלי ונתתי לתמונות להציף אותי.
אבּי, עירומה וקשורה למיטתי.
אבּי, על ברכיה לפניי.
אבּי, מתחננת לשוט שלי.
הו, כן, כן.
הרמתי את הטופס מהרצפה והתחלתי לקרוא.
שם, כתובת, מספר טלפון ועיסוק. רפרפתי על זה והגעתי לדף שעוסק בהיסטוריה הרפואית שלה - תפקודי כבד ותאי דם אדומים תקינים, אין נגיף HIV ואין הפטיטיס, בדיקת השתן נקייה מסמים. ראיתי שהתרופה היחידה שהיא לוקחת היא גלולות למניעת היריון, דרישה שלי.
ניגשתי לדף הבא, לרשימה המלאה שלה. גודווין לא שיקר כשאמר שאין לאבּי ניסיון. היא סימנה רק שבעה פריטים ברשימה: סקס וגינלי, אוננות, כיסוי עיניים, מכות בישבן, בליעת זרע, אוננות לגבר והתנזרות מינית. בשדה התגובות ליד סעיף ההתנזרות כתבה: ״חה-חה. לא בטוח שההגדרות שלנו לזה דומות.״ חייכתי ורשמתי לפניי שיש לה חוש הומור.
כמה פריטים סומנו ב״לא מוחלט.״ כיבדתי את זה - הרי גם לי היו גבולות נוקשים משלי. כשעיינתי ברשימה, גיליתי שחלק מהגבולות שלי תאם את שלה. חלקם לא. אין בכך שום רע - גבולות משתנים, רשימות משתנות. אם נהיה יחד זמן ממושך -
מה עלה בדעתי? אני באמת שוקל לזמן את אבּי למבחן? אמרתי לעצמי.
כן, לעזאזל, כן.
אבל ידעתי, ידעתי, שאילו הטופס הזה היה של כל אחת אחרת מלבד אבּי, לא הייתי מעיף בו מבט שני. הייתי גורס אותו ושוכח מקיומו. לא רציתי להתעסק באילוף סאביות.
אבל זה היה הטופס של אבּי, ולא רציתי לגרוס אותו. רציתי לחרוש את הטופס שלה עד שאדע אותו בעל פה. רציתי לעשות רשימה של כל מה שסימנה כ״מוכנה לנסות״ ולהראות לה את העונג הטמון בדברים האלה. רציתי ללמוד את גופה, עד שקימוריו ייחקקו לעד במוחי. עד שידיי יכירו כל תגובה ותגובה שלה. רציתי לראות אותה נכנעת לטבע הסאבי האמיתי שלה.
רציתי להיות הדום שלה.
האם אוכל לעשות זאת? האם אוכל להניח בצד את המחשבות שלי על אבּי, את הפנטזיה הערטילאית, ובמקומה לקבל את אבּי הסאבית? תהיתי.
כן. ידעתי שאני יכול.
כי ידעתי שאני נתניאל ווסט, ונתניאל ווסט לא נכשל.
ואם אבּי קינג לא תתקיים יותר, או אם תוחלף על ידי אביגייל קינג...
הרמתי טלפון לגודווין.
״כן אדוני, מר ווסט,״ אמר. ״החלטת?״
״תשלח לאביגייל קינג את הרשימה האישית שלי. אם היא תהיה מעוניינת אחרי שתעיין בה, תגיד לה להתקשר לשרה ולקבוע פגישה לשבוע הבא.״

עוד על הספר

דום טרה סו מי
פרק 1
 
הטלפון שעל שולחן העבודה שלי השמיע צפצוף כפול.
הצצתי בשעוני: ארבע ושלושים. מזכירתי קיבלה הנחיות מפורשות לא להפריע לי, אלא אם כן אחד משני אנשים מתקשר. היה מוקדם מדי לשיחה של יאנג קאי מסין, מה שהשאיר רק אדם אחד.
לחצתי על כפתור האינטרקום. ״כן, שרה?״
״מר גודווין בשלוחה אחת, אדוני.״
מצוין.
״קיבלת ממנו מעטפה היום?״ שאלתי.
שמעתי קול רשרוש ניירות ברקע. ״כן, אדוני. להכניס לך אותה עכשיו?״
״אני אקח אותה יותר מאוחר.״
ניתקתי ועברתי לאוזניות. ״גודווין, ציפיתי שתתקשר מוקדם יותר. ששה ימים מוקדם יותר.״
״מצטער, מר ווסט. הייתה מישהי שהגישה מועמדות מאוחרת, ורציתי לכלול אותה במשלוח הזה.״
אין בעיה, אמרתי לעצמי. זה לא כאילו הנשים האלה ידעו שיש לי דד ליין. זה משהו שאוכל לדבר עליו עם גודווין מאוחר יותר.
״כמה הפעם?״ שאלתי.
״ארבע.״ נשמע כאילו הוקל לו שלא התעכבתי על האיחור שלו. ״שלוש מנוסות ואחת בלי שום ניסיון או המלצות.״
נשענתי אחורה בכסאי ומתחתי את רגליי. ידעתי שאנחנו ממש לא צריכים לנהל את השיחה הזאת. גודווין הרי כבר אמור להכיר את ההעדפות שלי. ״אתה יודע מה אני חושב על סאביות חסרות ניסיון,״ אמרתי.
״אני יודע, אדוני,״ אמר, ואני דמיינתי אותו מוחה זיעה ממצחו. ״אבל זאת שונה - היא ביקשה אותך מפורשות.״
מתחתי רגל אחת, ואז את השנייה. הייתי זקוק בדחיפות לריצה ארוכה, אבל זה יצטרך לחכות. ״כולן מבקשות אותי,״ אמרתי. לא מתוך יהירות, רק בכנות.
״כן, אדוני, אבל זאת רוצה לשרת רק אותך. היא לא מעוניינת באף גבר אחר.״
הזדקפתי בכסאי. ״באמת?״
״בטופס שלה היא מציינת מפורשות שהיא תהיה סאבית שלך ורק שלך.״
היו לי חוקים לגבי ניסיון קודם והמלצות, כי למען האמת, לא היה לי זמן לאלף סאבית. העדפתי מישהי בעלת ניסיון, שתקלוט במהירות את ההרגלים שלי. מישהי שאוכל ללמד במהירות. תמיד כללתי בטופס שלי רשימת דרישות ארוכה, כדי לוודא שהמועמדות יודעות בדיוק למה הן נכנסות.
״אני מניח שהיא מילאה כמו שצריך את הרשימה? היא הצהירה שתעשה כל דבר?״ זה כבר קרה פעם בעבר. גודווין ידע לא לחזור על זה שוב.
״כן, אדוני.״
״טוב, אז נראה לי שאעיף בזה מבט.״
״האחרונה בערימה, אדוני.״
אז זאת היא שבגללה הוא עיכב את המשלוח. ״תודה, גודווין,״ אמרתי. ניתקתי את הטלפון ויצאתי ממשרדי. שרה הושיטה לי את המעטפה.
״את יכולה ללכת הביתה, שרה,״ אמרתי לה ותחבתי את המעטפה מתחת לזרועי. ״אמור להיות כאן שקט בהמשך הערב.״
היא הודתה לי, ואני חזרתי למשרדי.
לקחתי בקבוק מים, הנחתי אותו על שולחני ופתחתי את המעטפה.
עלעלתי בטפסים של שלוש המועמדות הראשונות. שום דבר מיוחד. שום דבר חריג. יכולתי לקבוע סופשבוע-מבחן לכל אחת מהשלוש, וכנראה לא הייתי יודע להבחין ביניהן.
חיככתי את עורפי ונאנחתי. חשבתי לעצמי שאולי אני עושה את זה כבר יותר מדי זמן. אולי אני צריך לנסות שוב להתמסד ולהיות ״נורמלי,״ אבל הפעם, עם מישהי שאינה מלאני. הבעיה, כמובן, הייתה שידעתי שאני מוכרח לנהל אורח חיים של דום. רק רציתי גם משהו מיוחד שיתלווה לזה.
לגמתי ארוכות מבקבוק המים והצצתי בשעוני. חמש. פקפקתי באפשרות שאמצא בטופס האחרון את המשהו המיוחד הזה. הואיל ולבחורה הזאת אין ניסיון, חשבתי שבאמת אפילו לא כדאי לי לבזבז זמן על בדיקת הטופס. בלי לעיין בו, לקחתי את טופס המועמדות והנחתי אותו בראש הערימה המיועדת לגריסה. את שלוש האחרות הנחתי זו לצד זו על שולחני וקראתי שוב את המכתב המקדים.
כלום. לא היה שום דבר שייחד את שלוש הבחורות האלה. יכולתי לעצום עיניים ולבחור אחת באקראי. זאת שבאמצע תתאים.
אבל בעודי בוחן את הפרטים שלה, סטה מבטי לעבר הערימה לגריסה. הטופס שפסלתי ייצג מישהו שרוצה להיות הסאבית שלי. היא הקדישה זמן למילוי הטופס המדוקדק, וגודווין עיכב הכול בגלל גברת-אין-לי-ניסיון-ואני-רוצה-רק-את-נתניאל-ווסט. חשבתי שהמעט שאני יכול לעשות זה לכבד את הבחורה הזאת מספיק כדי לקרוא את הטופס שלה.
לקחתי את הטופס הנטוש וקראתי את השם.
אביגייל קינג.
הניירות נשמטו מידי והתעופפו ארצה.
*
בעיני העולם, הייתי הצלחה מושלמת. היה בבעלותי תאגיד השקעות בינלאומי, המעסיק מאות עובדים. גרתי בווילה שפיארה את עמודי המגזין ארכיטקצ’ורל דייג’סט. הייתה לי משפחה נהדרת. בתשעים ותשעה אחוזים מהזמן, הייתי מרוצה מחיי. אבל היה גם האחוז האחד ההוא...
האחוז ההוא שאמר לי שאני כישלון מוחלט.
שהייתי מוקף במאות אנשים, אך רק קומץ קטן הכירו אותי.
שאורח החיים שלי לא היה מקובל על הבריות.
שלעולם לא אמצא מישהי שאוכל לאהוב ושתוכל לאהוב אותי בחזרה.
מעולם לא התחרטתי על ההחלטה לחיות את חיי כגבר שולט, דומיננטי. דוֹם, בקיצור. בדרך כלל, הרגשתי מסופק מאוד, ואם היו פעמים שלא, הן היו מעטות מאוד ורחוקות מאוד זו מזו.
הרגשתי לא שלם רק כשביקרתי בספרייה הציבורית וראיתי את אביגייל. אבּי. כמובן, עד שנחת הטופס שלה על שולחני, לא הייתה לי כל דרך לדעת אם היא אפילו יודעת על קיומי. עד אז, אבּי סימלה עבורי את האחוז האחד החסר. העולמות שלנו היו כה שונים, וידעתי שהם לא יכולים להיפגש אף פעם.
אבל אם אבּי היא סאבית, והיא רוצה להיות הסאבית שלי...
הרשיתי למחשבותיי לנדוד בנתיבים שחסמתי הרמטית לפני שנים. פתחתי את שערי הדמיון שלי ונתתי לתמונות להציף אותי.
אבּי, עירומה וקשורה למיטתי.
אבּי, על ברכיה לפניי.
אבּי, מתחננת לשוט שלי.
הו, כן, כן.
הרמתי את הטופס מהרצפה והתחלתי לקרוא.
שם, כתובת, מספר טלפון ועיסוק. רפרפתי על זה והגעתי לדף שעוסק בהיסטוריה הרפואית שלה - תפקודי כבד ותאי דם אדומים תקינים, אין נגיף HIV ואין הפטיטיס, בדיקת השתן נקייה מסמים. ראיתי שהתרופה היחידה שהיא לוקחת היא גלולות למניעת היריון, דרישה שלי.
ניגשתי לדף הבא, לרשימה המלאה שלה. גודווין לא שיקר כשאמר שאין לאבּי ניסיון. היא סימנה רק שבעה פריטים ברשימה: סקס וגינלי, אוננות, כיסוי עיניים, מכות בישבן, בליעת זרע, אוננות לגבר והתנזרות מינית. בשדה התגובות ליד סעיף ההתנזרות כתבה: ״חה-חה. לא בטוח שההגדרות שלנו לזה דומות.״ חייכתי ורשמתי לפניי שיש לה חוש הומור.
כמה פריטים סומנו ב״לא מוחלט.״ כיבדתי את זה - הרי גם לי היו גבולות נוקשים משלי. כשעיינתי ברשימה, גיליתי שחלק מהגבולות שלי תאם את שלה. חלקם לא. אין בכך שום רע - גבולות משתנים, רשימות משתנות. אם נהיה יחד זמן ממושך -
מה עלה בדעתי? אני באמת שוקל לזמן את אבּי למבחן? אמרתי לעצמי.
כן, לעזאזל, כן.
אבל ידעתי, ידעתי, שאילו הטופס הזה היה של כל אחת אחרת מלבד אבּי, לא הייתי מעיף בו מבט שני. הייתי גורס אותו ושוכח מקיומו. לא רציתי להתעסק באילוף סאביות.
אבל זה היה הטופס של אבּי, ולא רציתי לגרוס אותו. רציתי לחרוש את הטופס שלה עד שאדע אותו בעל פה. רציתי לעשות רשימה של כל מה שסימנה כ״מוכנה לנסות״ ולהראות לה את העונג הטמון בדברים האלה. רציתי ללמוד את גופה, עד שקימוריו ייחקקו לעד במוחי. עד שידיי יכירו כל תגובה ותגובה שלה. רציתי לראות אותה נכנעת לטבע הסאבי האמיתי שלה.
רציתי להיות הדום שלה.
האם אוכל לעשות זאת? האם אוכל להניח בצד את המחשבות שלי על אבּי, את הפנטזיה הערטילאית, ובמקומה לקבל את אבּי הסאבית? תהיתי.
כן. ידעתי שאני יכול.
כי ידעתי שאני נתניאל ווסט, ונתניאל ווסט לא נכשל.
ואם אבּי קינג לא תתקיים יותר, או אם תוחלף על ידי אביגייל קינג...
הרמתי טלפון לגודווין.
״כן אדוני, מר ווסט,״ אמר. ״החלטת?״
״תשלח לאביגייל קינג את הרשימה האישית שלי. אם היא תהיה מעוניינת אחרי שתעיין בה, תגיד לה להתקשר לשרה ולקבוע פגישה לשבוע הבא.״