מבוא
אבא של דיבורים מדודים, חוכמת המעשה ופלס ערכים
קל מאוד להכיר את אבא שלי — אפשר לכתוב, לתאר ולהסביר את התנהגותו המיוחדת ולמלא עמודים מרתקים רבים. אבל במקום פשוט לתאר את אופיו המיוחד, העדפתי לפתוח בארבעה סיפורים קצרים על ילדותי בחיקו של האבא האהוב והמיוחד הזה.
שתיקה רועמת
יום יפה אחרי כמה ימים גשומים. אריה ואני משחקים על האדמה שנמצאת במרכז השדרה ברחוב. סימנו על האדמה הרטובה עיגול גדול מאוד על ידי חריצה באדמה בסכין מתכתי. חצינו את המעגל לשניים, אני מצד אחד ואריה מצד אחר. אני עומד בצד שלי ואריה בצד שלו. כל אחד מאיתנו מנסה על פי הסדר לתקוע את הסכין באדמה בחלקו של היריב. אם הצליח הוא חותך פלח לכיוון הסכין עד שלאחד השחקנים נשאר רובו של העיגול והוא מצליח לכבוש את כולו.
וכך אני משחק והסכין לא ננעצת. ואריה מצליח לדקור את הקרקע שבחלקי ונוגס פלח אחר פלח מהקרקע שלי. כך אנחנו משחקים במהלך אחר הצהריים. מאוחר יותר מצטרף אלינו שרגא, שגר בצידה השני של השדרה. אנחנו חורצים עיגול גדול חדש ומחלקים לשלושה. וכך שלושה ילדים, אני ועוד שניים מחבריי ושכניי בגיל 8-7, ממשיכים, כל אחד בתורו, לדקור ולנסות להצליח לצרף חלקה גדולה יותר לעצמם.
לפתע אני רואה את הרכב של אבא מתקרב — הטנדר הירוק עם המצחייה הצהובה.
אבא מחנה את הרכב ואני ניגש אליו ומחבק אותו.
אתם ודאי שואלים למה המצחייה הצהובה, אז אספר שאבא קנה את הרכב, טנדר ישן מקיבוץ נען, והחליט שיש צורך לצבוע אותו. הוא צבע את הטנדר כולו בצבע ירוק. כאשר מסר את הרכב לתיקוני פחחות וצבע, הציע לו הפחח לרכוש מגן שמש "כי זה מאוד חשוב במדינה החמה שלנו, שבה אנחנו חיים תחת כל כך הרבה קרני שמש, אבא שלי ענה בחיוב. המגן היה צהוב ומובן שהיה צורך לצבוע אותו בירוק כמו צבע הטנדר, אבל כשאבא הגיע אחר הצהריים לקחת את הטנדר, הפחח שכח להרכיב את המגן והצבַּע לא צבע אותו. הרכיבו את המגן במקום ואבא אמר להם: "אני אגיע בהזדמנות ותצבעו לי את מגן השמש לירוק", וכך אבא שלי יצא לדרך עם מגן השמש הצהוב שנשאר צהוב הרבה שנים והיה לסמלו המסחרי של אבא.
כבר ממרחק יכולנו לזהות אותו בקלות.
אני כרגיל עולה עם אבא שלי לביתנו. אימא שלי קרוב לוודאי ראתה אותנו מהמרפסת — שבה נהגה להמתין לכל אחד שהיה צריך להגיע — והיא כבר במטבח, מחממת ומכינה את הארוחה.
אבא שואל לשלומי. אני מספר לו קצת על המורה המעצבנת שלנו ועל החברים ובכלל על כל מה שעברתי במהלך היום.
"ומה שלומך אבא?"
"בסדר", אבא עונה, ובזה מסתיימת השיחה.
אנחנו נכנסים לביתנו. אימא מקבלת אותו בחיבוק עז, שואלת לשלומו. "בסדר, ומה שלומך?" היא מתחילה לדבר ותוך כדי כך מלווה את אבא לכורסה הקבועה שלו בסלון. אני רץ מיד לחדרו ומביא את נעלי הבית שלו — נעליים שכבר דהו ומזמן היה כדאי לרכוש נעליים אחרות במקומן, אבל אבא לא זרק מעולם נעליים...
אתם בוודאי שואלים מדוע. הרבה שנים מאוחר יותר, כאשר הוריי נאלצו לעבור לדירה בפתח תקוה, עזרתי להם לפנות את ביתם, ואז בבוידעם שמעל המטבח ראיתי דלת קטנה, צבועה בצבע שמן, שבקושי השתחלתי לתוכה כדי להוציא את מה שנערם בפנים.
הבוידעם כמעט כולו היה מלא בזוגות נעליים...
אלה היו זוגות הנעליים שלו, שלי ושל אחי.
ואז עם דמעות בעיניים, המעורבבות בזיכרונות הנעליים שנעלתי לפני 20 או 30 שנה, פתאום יכולתי לספר את סיפור נעליי — הנעליים שאיתן הלכתי לבית הספר, הנעליים שהדודה מחיפה קנתה לי, הנעליים שלא מצאו חן בעיניי ובכל זאת נעלתי, על אף תרעומתה של אימא, נעלי הספורט, נעליים גבוהות לטיולים בזמן שהייתי בתנועה, אוי — נעלי הבר-מצווה שלי... בקיצור, כל זוגות הנעליים שלי מאז ילדותי עמדו והמתינו שם.
אני מתיישב למרגלות אבא, פותח את שרוכי הנעל ומסיר הנעליים, מוריד לאט-לאט את הגרביים ומכניס את רגליו של אבא בעדינות לתוך נעלי הבית.
אבא מתרווח על הכורסה, אבל לא מדבר. שואל את אימא שאלה. אימא עונה לו במשפטים ארוכים ומורכבים ביידיש, והוא שותק...
אני מביא לאבא את העיתון. לאחר עיון קצר בו אימא קוראת לו לארוחה. אבא קם מכיסאו וניגש למטבח ואני ואחי שמעון מתיישבים יחד איתו. שמעון ואני משוחחים קצת, אבל אבא ממשיך לשתוק. אחר כך הוא שואל את שמעון על הבחינה שלו בחשבון, שמעון עונה לו, ואז אבא שואל את אימא אם הגיעו מכתבים. אימא נזכרת ואומרת: "כן, בוודאי". יוצאת מהמטבח, מביאה את המכתב מבולק שהגיע היום ומקריאה. אנחנו לא מבינים כי זה כתוב בפולנית, אבל הבנו שבולק אמור להגיע בקיץ ושהפעם הוא רוצה להגיע באונייה עם הרכב שלו, כדי שיוכל לטייל איתנו בארץ.
אבא לא מוסיף מילה וממשיך לאכול.
אנחנו מקבלים את המנות שלנו ואבא את המרק הצח שלו. רבע עוף מהמרק ואיזו מנה ראשונה של חציל או סלט אחר. מסובים לשולחן ללא דיבורים, ללא תלונות. מקבל הכול כמו שהוא. תקשורת מיוחדת במינה.
אחרי הקומפוט הוא נרדם על הכורסה...
ארגון מסמכים
בשבת בבוקר במשפחת הוברמן המצומצמת ארוחת הבוקר הייתה הארוחה המרכזית וכמובן העשירה ביותר, ארוחה של שיחות ערניות ואפילו קצת צחוקים, אף על פי שהצחוק לא היה החלק הבולט. אבא ואימא דאגנים מאוד ואפילו חרדים.
הרבה שתיקות שהפכו לאורח חיים...
אבא ניגש לשולחן הקטן באזור ההול — חדר הכניסה לדירה, שממנו יוצאות הכניסות לסלון, לחדר ההורים, לשירותים, לחצי החדר שלנו ולמטבח. הוא ניגש לעבר התיק הקטן שלו, המונח על אחד הכיסאות, ומוציא מתוכו ניירות שקיבל במהלך השבוע.
הוא פותח את המעטפות וחלק מן הניירות, הטפסים והמסמכים.. הוא מעיין בכל דף ודף ואז מניח כל דף בערימה המיועדת לו. כך הוא ממיין את המסמכים ואת המכתבים לפי נושאים, כל נושא בערימה נפרדת. אני, כמו בכל שבת, ניגש אליו, מתיישב וממתין להוראות.
היו ערימות שאני מכיר, כמו דפי הבנק שהייתי אחראי להניח אותם לפי תאריך עולה. הייתי מביא את המנקב ואת הקלסר הרלוונטי מחדר ההורים, מנקב את המסמכים, פותח את הקלסר ומוסיף את המסמכים החדשים. מסמכים שלא ידעתי היכן לתייק, שאלתי את אבא ומיד קיבלתי תשובה פשוטה. ואז שוב — הקלסר, אני מתייק ומחזיר את הקלסר למקום. אבא עובר מסמך אחר מסמך, ללא הבעת פנים וללא כעס, ללא שמחה אבל גם ללא איזו "קללה" עסיסית. הכול בשקט מוחלט ללא דיבורים.
המיון מסתיים ואני יכול לגשת לעיסוקיי.
אובדן מצלמה
"אבקש שתחזיר את המצלמה מיד!"
אני שומע את אבא פונה לנהג המונית בצורה חדה וסמכותית.
איך אבא שלי החליט שהמצלמה נמצאת אצל הנהג הזה?
בבוקר מוקדם אני נוסע במונית מרמת גן, בדרך לתחנת הרכבת "הדר" שסמוכה לתחנה המרכזית של תל אביב. אני יורד מהמונית, נמצא בדרכי לפגישה עם החברים ברכבת, כדי לעלות יחד לירושלים, עיר אהבתנו. זה היה סיור קבוע שהיינו נוהגים לערוך בכל הזדמנות. הייתי אז בן 16.
היינו מגיעים לתחנת הרכבת בדרום ירושלים והולכים צפונה, תוך כדי חציית העיר המערבית דרך גן הפעמון, צומת הלל-אגרון, לרחוב יפו ההומה האדם, אבל את פעמינו שמנו לגבעת התחמושת, בצפונה של העיר, דרך מאה שערים. שם היינו עורכים סיור מקיף בין התעלות ועיון בכל אירוע שהתרחש שם במלחמת ששת הימים. לאחר גבעת התחמושת, היינו עולים להר הצופים דרך שיח-ג'ראח ומשם הולכים להר הזיתים דרך מנזר אוגוסטה ויקטוריה. לאחר מכן היינו יורדים לכיוון שער האריות, דרך בית הקברות, יודעים שהמבנים סביב בנויים ממצבות של יהודים, עוברים בירידה הצרה בין חומות המנזרים של הרוסים, חולפים על פני כנסיית גת שמנים וכנסיית מרים, חוצים את נחל קידרון ומתעכבים ליד מצבת הסיירת ואנשי השריון שטעו בדרכם בדרך להר הזיתים וירדו לכיוון נחל קידרון — טעות שעלתה לכוחות באבדות כבדות במלחמת ששת הימים. לאחר מכן אנו נכנסים דרך שער האריות והולכים בוויה דולורוזה, ומשם למסעדה הקבועה שבה הזמנו תמיד חומוס שבעל המקום היה טוחן לנו במקום. את תפוחי האדמה עבור מנת הצ'יפס הוא נאלץ לרכוש מהחנות הסמוכה, מה שלקח זמן, לכן הארוחה הייתה גם זמן המנוחה שלנו, שאותו ניצלנו, לפעמים, כדי להסתפר אצל הספר הקבוע.
אבל... הופ — התיק לא איתי! שכחתי את התיק במונית.
לכן חיכיתי עד שיעקב, ראשון החברים, יגיע לתחנת הרכבת "הדר" בתל אביב והודעתי לו על המקרה. החלפנו מילה והחלטתי שלצערי לא אצטרף הפעם לנסיעה לירושלים ושאקח מונית הנוסעת לצד השני של הקו, לפתח תקוה. ייתכן שבעל המונית השאיר את האבדה בתחנה.
תוך כדי נסיעה לפתח תקוה אני מנסה להתייעץ עם הנהג והוא שואל אם אני זוכר עם מי נסעתי ומצביע על המיקום שבין החלון הקדמי לאחורי. נדמה לי שהיה כתוב שם ז'בוטינסקי 71, אולי הוא מכיר. הוא עונה בשלילה ומסיע אותי לתחנה בפתח תקוה. שם הוא מנסה לבדוק אילו נהגים עובדים היום ומי גר בז'בוטינסקי 71, אבל ההתייחסות כלפיו הייתה מזלזלת והתשובה שלילית. לא הייתה בתחנה שום מוכנות לעזור לי, פרט לנהג שהביא אותי, ושאיתו גם חזרתי לרמת גן, לביתי, ואני בלי המצלמה שלי, שהייתה כל כך חשובה לי. זו הייתה מצלמה שאבא רכש עבורי. לאחר שחסכתי כסף כדי לקנות אותה בעצמי, אבא ביקש ממני שאמשיך לחסוך את הכסף והוא ירכוש את המצלמה. יותר מכך, אבא גם דאג לי לצלם שילמד אותי לצלם שהגיע מבת ים אלינו לרמת גן ולימד אותי כיצד לפתח את הפילם וגם להגדיל תמונות שצילמתי. ואת הכול עשה אבא ברוגע ובחיוך כזה שאף אחד לא יכול לסרב לו.
אני חוזר לביתנו. אימא שואלת למה חזרתי. סיפרתי לה את מה שקרה ואנחנו מתכננים איך נרכוש מצלמה בלי להגיד לאבא, כי אבא לא יכעס ואולי ההפך, ידאג מיד למצלמה חדשה. זה אבא שלי... אני הרי מכיר אותו, הוא יודע כמה זה חשוב לי. וכך אני ואימא בארוחת הצהריים חושבים איך נרכוש מצלמה בלי ידיעתו.
אבל לא הייתי רגוע, היה לי קשה לקבל את המצב. לא יכולתי לעשות שום פעולה אחרת מלבד לחשוב על האבדה — ואולי לא חיפשתי בתחנה הנכונה? שהלא רחוב ז'בוטינסקי יש בכל עיר — תל אביב, פתח תקוה, רמת גן, גבעתיים...
מכיוון שלא הייתי רגוע, החלטתי שאגש לרחוב ז'בוטינסקי 71 שברמת גן, שהיה בטווח הליכה של רבע שעה בערך. אני מגיע לכתובת ומסתובב סביב, מחכה שמישהו יֵצא מהבניין. לבסוף יוצאת משם אימא עם בתה ואני שואל אם היא מכירה בבניין נהג מונית. היא עונה בשלילה ואני ממשיך לחכות ושוב יוצא אדם, הפעם מבוגר, ושוב אני שואל:
"אדוני, האם אתה מכיר בבניין נהג מונית?" האדם חושב ועונה בשלילה. אני מתייאש ומתחיל לצאת מהחצר לכיוון הבית. ואז בדיוק האימא שיצאה עם הילדה הקטנה חוזרת, רואה אותי ומציינת שהיא חושבת שבקומה הרביעית מצד ימין גר מישהו שעובד באיזו חנות, אבל הוא גם נהג מונית.
אני מיד קופץ, עולה למעלה. מצלצל בפעמון הדלת, אבל אין תשובה. אני יורד לאט-לאט, אולי הדלת תיפתח... וכך אני חוזר בידיים ריקות לביתנו שבשדרות התמרים.
כעבור זמן מועט אבא חוזר. כרגיל אימא מקבלת אותו בחיבוק אוהב. הוא שואל לשלומי וניגש לכורסה שהוא רגיל אליה. אני מגיע כרגיל עם נעלי הבית, אבא מסתכל עליי ושואל אותי איך היה בירושלים. אני מתחיל לגמגם... הוא שואל מה קרה ואני פורץ בבכי ומספר לו.
אבא מודיע: הולכים לז'בוטינסקי 71. אני מנסה לומר לו שלא צריך... מיותר... אבל, כרגיל, לאבא אי אפשר לסרב. אנחנו יורדים לרחוב, נכנסים לרחוב ז'בוטינסקי, מגיעים לבניין מספר 71 ועולים לקומה הרביעית. הדלת נפתחת על ידי אדם שאני לא מזהה אותו כנהג שאותו אנחנו מחפשים.
אבל אבא שואל אותו "האם אתה נהג מונית?" והוא עונה בחיוב.
"האם אתה נוסע על הקו פתח תקוה-תל אביב?" הוא עונה בחיוב.
"האם תיק עם מצלמות נמצא אצלך?" הוא עונה בשלילה.
שקט...
אבא מודיע לו בצורה אסרטיבית: "אנחנו בדרכנו למשטרה להודיע שאתה גנבת מצלמות מהילד".
"מה פתאום גנבתי... אני לא הנהג, אבל אני יכול לדאוג לך אם תפצה אותי ב-200 לירות".
אבא שלי עונה לו: "הפסדת 300 לירות. כי התכוונתי לתת לך את הכסף, אם הייתה בך הנכונות המיידית למסור ביוזמתך את התיק עם המצלמות... אבקש שתחזיר את המצלמה מיד!"
אני שומע את אבא שלי פונה לנהג המונית וקולו חותך את האוויר: "אם תמסור מיד את תיק המצלמות תחסוך את התלונה במשטרה... אז כדאי שתחזיר מיד את תיק המצלמות בשלמותו".
הבחור קצת נרעש. כשאנחנו כבר בקומה השנייה הוא קורא לנו ומוסר לידינו את התיק.
בדרך הביתה אני פוסע לצידו של אבא, מלא הערכה וגאווה. איך באופן רגוע, בלי להרים את הקול, אבל עם הרבה סמכותיות שקטה, הוא גרם לכך שנקבל בחזרה את מה ששלנו.
נכון. מסקרן. אופי מיוחד.
וכדי להכיר את אבא שלי וללמוד עליו יותר, נצא למסע בעקבות מסכת חייו.
אבא, מכאן הסיפור הוא שלך, כפי שבוודאי היית רוצה שהוא ייקרא.
