פרק א'
אושוויץ
הווילון בין המטבח לחדר האורחים הוסט, ואמא נכנסה פנימה עם עוגת שוקולד וקרם נהדרת. על העוגה דלקו 18 נרות, שהם 17 שנותיה של רוז'י אחותי ואחד לשנה הבאה. הרוק מילא את פי כאשר התקרבה אמא לשולחן כדי להניח את העוגה. סביב היו בני משפחה שזמן רב לא ראיתי. היו שם אחיותיי הגדולות עם גיסיי, אחי הגדול, אבי ורוז'י, שעמדה קרוב לשולחן. פתאום מעדה אמא והעוגה הוטחה אל השולחן. בו בזמן שמעתי חריקה עזה וכל החדר ותכולתו נעלמו כלא היו. פקחתי את עיניי והנה אני יושב מכווץ בפינת קרון של בהמות עם המון אדם. חם לי ואני מזיע וסירחון איום ממלא את חלל הקרון. בין האנשים העומדים ואוספים את מיטלטליהם היו כמה אנשים, בעיקר זקנים, ששכבו על רצפת הקרון. נראה שחלק מהם מתים. טלטלה חזקה העידה על כך שהרכבת עצרה סופית. הדלתות נפתחו בנקישת מנעולי הברזל וחריקת המסילות. אור חדר פנימה וסימא את עיניי. עם האור חדר גם אוויר רענן, אך מיד אחריו חדר גם ריח של עשן צלי מתקתק ומוזר. אמא תפסה את ידי וירדנו אחרי אבא. רוז'י, שרי וארז'י ירדו מיד אחרינו. המון אדם היה על הרציף ובעצם לא ידענו לאן הגענו. בתוך זמן קצר ראינו בעלי תפקידים עם סרטים על הזרוע, מפרידים בין האנשים. רציתי ללכת עם אבא, אך הופרדתי ממנו בפראות. רצתי לאמא, אך גם הפעם הופרדנו ואמא ספגה שתי חבטות מקל בגבה, מידי אדם שנראה כשוטר. אותו שוטר תלש מידי את תיק התפילין שלי והשליכו בזדון אל מתחת לקרון. צעקתי לעברו שאלה התפילין והסידור שלי, אך הוא גיחך ודחף אותי לעבר קבוצת ילדים. עוד הספקתי לראות כי קצין יפה תואר מפנה את אחיותיי עם החברה של אחי לכיוון אחד השערים, תוך סימוני אגודל ימינה ושמאלה — הן פנו ימינה.
שיירת הילדים המשיכה לצעוד לעבר אחד השערים בליווי כמה שוטרים שהאיצו בנו. הייתי שרוי בחרדה עמוקה, משתקת ממש, ופעלתי כמו על אוטומט. לא ידעתי למי לדאוג תחילה, לאבא ולאמא, לרוז'י ולארז'י או לעצמי. מעבר לגדר נראו ילדים, חלקם צוענים, וכולם ללא שיער לראשם. הם היו מגולחי ראש. חשבתי שהם חולים או אולי משוגעים. נכנסנו בשער לאותו מקום שבו עמדו הילדים המוזרים ומיד הם התחילו לבקש מאיתנו לחם. אלה שדיברו הונגרית היו מובנים לי, אך נראה לי כי גם האחרים, שדיברו בשפות אחרות, רצו את אותו הדבר. לחלק מהילדים שהיו איתי היה מעט מזון, והם באמת חילקו אותו לאותם ילדים רעבים. לא תיארנו לעצמנו כי בקרוב מאוד יהיה מצבנו דומה.
הוכנסנו לצריף ארוך מעץ ובו ספסלים ארוכים. שם כבר המתינו לנו הספרים שהיו מצוידים במכשירי תספורת, ללא מספריים, ללא מי קולון וללא שמן שערות. שערנו קוצץ לחלוטין והפכנו לקירחים כמו אלה שראינו בכניסה. מה"מספרה" הועברנו לצריף מחסן הבגדים, שם הושלכו לעברנו פריטי לבוש מפוספסים, לא חדשים כי אם ישנים, ובמידות שונות ומשונות. את בגדינו לא היינו צריכים למסור, ולכן לבשתי חולצה ומכנסיים על הבגדים שהגעתי איתם מהבית. ביציאה מהצריף עמדו אחיות ליד סיר גדול מלא חלב ובעזרת מצקת יצקו לנו חלב לספלי מתכת, שאותם נתבקשנו לשמור אצלנו. בהמשך קיבלנו גם שתי קוביות סוכר.
השמש כבר עמדה לשקוע כאשר הוכנסנו לצריף המגורים. אני בטוח שהוא היה מיועד למגורי סוסים, אך הוסב למגורי אנשים. לאורך הצריף היה מבנה לבנים מאורך ושתי ארובות בקצוות. לאורך הקירות, מלמטה למעלה, מדפי עץ ועל כל מדף שמיכה צבאית מקופלת שהדיפה ריח חריף של חיטוי. פתאום שמעתי צעקה בגרמנית: "!Achtung — שימו לב! — אני נורמה קלאוס, אחראית הבלוק שלכם, וזה בלוק המגורים שלכם. עליכם לשמור על הסדר ועל הניקיון בבלוק. הדבר ייבדק כמה פעמים ביום ואם יימצא פגם יימצא גם העונש המתאים על כך". את הדברים האלה אמרה אישה במדים שחורים, מגפיים מעור לרגליה ושוט בידה, שאיתו היא הצליפה כשהוא מקופל על צידי המגף הימני שלה בשעה שדיברה. שערה היה בלונדיני, אסוף בצמה מגולגלת על עורפה ונתון בכובע סירה של חיילים, ועיניה היו חומות ויוקדות. ניגוד גמור היה בין המראה שלה לקולה החד כתער. כאשר יצאה, סגרה את הדלת ונעלה אותה בבריח מבחוץ. כל מה שנשאר לנו לעשות הוא ללכת לישון. איך אוכל לישון בלי תפילת ערבית? חשבתי לעצמי, הן גם תפילת מנחה לא הספקתי לומר לפני הירידה מהרכבת ואין סידור ואין טלית ותפילין לתפילת שחרית.
"למה נפלו פניך?" שאל הנער שכבר התמקם במדף התחתון והשאיר לי את המדף השני. "אני רגיל להתפלל לפני השינה", עניתי לו.
"אתה צריך להתחיל מהר מאוד להתרגל לחיים חדשים", הוא השיב. "מאיפה אתה?" שאל.
"מ-Nagykaroly", השבתי, "בנו הקטן של קליין החייט. גרנו לא רחוק מהטירה, לאצי שמי, ומי אתה?"
"אני שנדור מוראי מסטמר. אני חושב שראיתי אותך כמה פעמים בגטו לפני המשלוח. באחת הפעמים ראיתי אותך מדבר עם איזו נערה בכובע מעור. מי זו הייתה?"
"זאת החברה שלי מהגימנסיה, ולצערי הרב אין לי מושג היכן היא היום".
פתאום נדלק האור בשתי נורות שהיו בתקרה ודלת הצריף נפתחה. "אפל, אפל!" צעקה נורמה, אחראית הבלוק. "מה זה אפל?" התחלנו לשאול זה את זה. "אני אראה לכם מה זה אפל!" צעקה, תפסה שניים באוזניים וגררה החוצה. "תסתדרו בשורות. חמש שורות אחת אחרי השנייה". השתדלנו מאוד להסתדר בחמש שורות, למרות העייפות הרבה. הזמן שלקח לנו והעובדה שחלק מאיתנו הורידו את חולצות הפסים לא מצאו חן בעיניה והיא סטרה לכמה ילדים ללא חולצות הפסים. "יש לכם שעה להתכונן למסדר הבא!" צעקה והתחילה לדחוף ילדים בחזרה לבלוק. היינו המומים מהמחזה שעברנו. חלק מהילדים בכו "ממה, ממה" ביידיש וחלק בהונגרית. חזרנו למדפים שלנו, שנקראו פריץ'. לא יכולנו להירדם, גם לא היה טעם, מאחר שהמסדר הבא בעוד שעה וצריך להתכונן טוב יותר. התחלנו לדבר, שנדור סיפר שהגיע עם אחותו ועם הוריו. את הוריו הפנו שמאלה והוא חושש מאוד לגורלם מפני שמסתובבת שמועה כי הורגים יהודים בגז ושורפים בקרמטוריום (משרפה). הוא אמנם לא מאמין לשמועה כזאת, אך בכל זאת הוא מודאג. את אחותו ראה בקבוצת נשים ההולכות לעבר מחנה C. היא בסך הכול בת 16 אבל לפעמים היא דואגת לו כמו אמא. "גם שתי האחיות שלי עם החברה של אחי הגדול הלכו למחנה C", אמרתי, "מעניין אם נוכל לפגוש אותן, הרי זה מעבר לגדר".
המסדר הבא עבר פחות או יותר בשלום, דבר שלא מנע מנורמה להכות כמה ילדים על פניהם, אולי מפני שלא עמדו כפי שרצתה, או דיברו ביניהם.
הבוקר הגיע עם קרקוש בריחי הברזל של דלת הבלוק ועם פתיחתה במה שנשמע כבעיטה עזה. "לקום כולם למסדר!" צווחה נורמה כמשוגעת. הצצתי החוצה וראיתי שעדיין חשוך. נוסף על כך חדרה הצינה פנימה, כמו נהר של אוויר קר, אף על פי שכבר היה סוף חודש מאי. למזלי ישנתי בבגדיי ובנעליי, פשוט אינני זוכר מתי נרדמתי. הבטן קרקרה לי מרוב רעב, דבר שגרם לי להרגיש ממש בחילה. שוב מהומה במסדר, חלק מהילדים הסירו את בגדיהם ואת נעליהם במשך הלילה ולא הספיקו להתלבש בזמן האפסי שהקציבה נורמה. "דאס איס אינע שווינע ראי!" צעקה נורמה — "זו היא חזירות!" ותוך כדי צעקות שלפה את השוט מחגורתה והצליפה לכל עבר. נשמעו קולות בכי של ילדים אחדים, דבר שהרתיח את דמה של נורמה יותר. בסופו של דבר הסתדרנו וגם הבכי פסק. נורמה עברה בין השורות ובדקה את הילדים במבט אכזר. כאשר סיימה, פנתה אלינו ופקדה: "הילדים המדממים, לצאת מהשורות ולעמוד מלפנים". שלושה ילדים יצאו ונעמדו לידה, אף על פי שראיתי לידי לפחות עוד שני ילדים עם פסי דם בפניהם ובזרועותיהם.
"פריץ", היא קראה לעבר חייל שעמד במרחק מה מהמסדר שלנו. "קח אותם לאמבולנס לטיפול", היא אמרה. לא ראינו יותר את הילדים האלה, הם לא חזרו מהטיפול.
לפחות חמישה מסדרים כאלה מדי יום ביומו, אני זוכר. בכל מסדר ספרו ובדקו אותנו מחדש. בצהריים קיבלנו 200 גרם לחם ומרק דלוח בספל המתכת שלנו. ברגע הראשון חששתי להגיש את ספל המתכת שלי, אתמול הרי הגישו לנו חלב בספל ומי יודע אם המרק לא מכיל בשר. "אל תהיה טיפש", סינן לי שנדור מבין שיניו, "אם לא תאכל תמות". האמת היא שלא הבחנתי בטעם של בשר במרק, אני חושב שזה היה מרק סלק בהמות. גם הלחם היה מוזר, נראה שערבבו בו נסורת עץ דקה. בהתחלה ניסיתי לירוק פרורים, אך עד מהרה גיליתי שאין זה אפשרי והרגלתי את עצמי לאכול את הלחם כמו שהוא. בערב שוב קיבלנו ספל חלב ושתי קוביות סוכר.
בימים שלאחר מכן לא הייתה תוכנית מוגדרת עבורנו, לבד מהיציאה למסדרים. ריח הצלי היה מגיע אלינו בכל פעם שהייתה רוח מערבית. ערב אחד נכנסה נורמה לבלוק לצורך הוצאתנו למסדר ונראה שעמידתה הייתה לא יציבה לחלוטין, גם פניה היו אדומות ודיבורה כבד יותר. באותו רגע נשבה רוח מערבית וריח הצלי מילא את האוויר. "אתם מרגישים את הריח הזה?!" צווחה בהיסטריה. "זה הריח של ההורים שלכם שנשרפים כרגע בקרמטוריום", השיבה בעצמה על השאלה. חרדה משתקת תקפה את כולנו. השמועה הייתה למציאות. אכן אנו במחנה השמדה. את מי הורגים? התחלתי לחשוב, על פי מה בוחרים? האם על פי התנהגות? או אולי על פי כושר עבודה? או אולי על פי הופעה?
בוקר אחד התעוררנו כאשר שמענו משאית פורקת אבנים. לאחר המסדר פקדה עלינו נורמה לצעוד לכיוון הגדר המפרידה את המחנה שלנו ממחנה C. אכן עמדה שם ערמת אבנים גדולה. הבטתי סביב, גם במחנה C עמדה ערמת אבנים דומה. הגדר שהפרידה בינינו לא הייתה גדר רגילה כפי שהכרתי, כי אם חוטי תיל דוקרניים המחוברים לעיגולי חרסינה לבנים ולא נוגעים בעמודים. לאורך הגדר היו שלטים כתובים בגרמנית וברוסית — "עצור" — HALT בגרמנית ו-STOY ברוסית. פנסים היו על כל עמוד שלישי.
"הקשיבו!" אמרה נורמה, "את האבנים עליכם לקחת לאורך הגדר ומאחורי הבלוקים, עד מעבר לכביש העובר מצפון למחנה, ושם להניחן. לאחר מכן עליכם לחזור ולקחת אבנים נוספות". שנדור היה לצידי לאורך כל העבודה. מאחר שהיה בן איכרים, הוא נראה חזק ממני והרגיש צורך לתמוך בי בשעת הצורך. בשלב מסוים ראינו כי גם במחנה C התחילו הבנות לסחוב אבנים באותו כיוון שלנו, ומדי פעם בפעם, כאשר נורמה לא הייתה לצידנו, הגנבנו מבטים לעבר הבנות. כל מחשבתי הייתה לזהות ביניהן פנים מוכרות. הדבר לא היה קל, כולן היו מגולחות ראש כמונו ולראשן חבשו מטפחות ראש. פתאום שמעתי קול דקיק קורא: "שנדור".
שנדור הרים את ראשו וצעק: "קלארי".
קלארי הייתה אחותו והם החליפו כמה מילים על הדרך לשמירת הקשר ביניהם, עד שנורמה זקפה את ראשה מעל הילדים והם היו חייבים להפסיק את השיחה. בדרך חזרה לערמת האבנים לא יכולתי לגרוע את מבטי מהבנות שהלכו לאורך הגדר. פתאום זיהיתי אותה, את רוז'י.
"רוז'י!" צעקתי, "זה אני, לאצי!" היא העיפה בי מבט של תימהון והראיתי לה שאני לבוש טוב, עם בגדים מהבית מתחת לבגדי הפסים, ושאני מקבל חלב וסוכר בכל יום ויש מרק ולחם בצהריים. עיניה היו שקועות ונוגות ועצמות לחייה בלטו. השיער השטני הנהדר פינה מקומו לראש קירח עטוף במטפחת ראש. סיפרתי לה שיש לי אולר ועיפרון ושנוכל להתכתב על ידי השלכת מכתבים עטופים באבן מעבר לגדר המחושמלת.
למחרת שוב המתינו לנו ערמות האבנים בשני צידי הגדר וגם הבנות היו שם. זרקתי לרוז'י מכתב עם אבן ועם מחצית העיפרון שלי. הנייר היה משקי המלט שנמצאו ריקים במקום. גם שנדור זרק מכתב כזה לקלארי, והוא נפל קרוב מאוד לגדר המחושמלת. הבטתי מודאג, כיצד היא חושבת לקחת את המכתב? אך לא נראה שהיא שמה לב לדאגה זאת. היא פשוט ניגשה להרים את המכתב שהאבן התגלגלה מתוכו. באותו רגע נשבה רוח קלילה שהדפה את המכתב אל מתחת לתיל המחושמל. היא הושיטה את ידה וגב היד נגע בתיל, ניצוצות נראו ממגע זה והיא צווחה תוך ניסיון להסיר את התיל, שנראה כי נדבק לידה הימנית, בעזרת ידה השמאלית. בו ברגע הוטחה לקרקע ולא זזה יותר. שנדור צפה במחזה ופרץ בצרחות איומות. "תצילו אותה! תצילו אותה!" צרח תוך כדי ששרט את פניו בציפורניו.
"מה קורה פה?" קראה נורמה בשעה שהשוט שלה התעופף מעל ראשי הילדים. "חזרו לעבודה מהר!" קראה. עוד הספקתי לומר לרוז'י: "נמצא דרך אחרת להעברת המכתבים ואל תתקרבי לגדר". מרחוק עוד יכולנו לראות כי אחד הפועלים מפנה את הגופה על גבי לוח עץ יבש.
למחרת ראיתי שוב את אותו אדם שפינה את גופתה של קלארי. הפעם הוא עבר בצד שלנו ליד ערמת האבנים. "סליחה דוד", פניתי אליו בגרמנית. "מה שפת האם שלך?" שאלתי.
"מיין מאמע לושן איז ידיש", השיב לי.
"אני רואה שאתה יכול לעבור בין המחנות, איך ייתכן הדבר?" שאלתי.
"אני שייך לצוות שבונה את החומה הצפונית מהאבנים שאתם סוחבים לשם", השיב. "בבקשה אדוני, האם תוכל להעביר מכתבים לאחותי רוז'י במחנה C?"
"זה אמנם סיכון רב", השיב, "אבל אני מוכן לעשות זאת". מאותו יום היה לי גם דוור וגם אספקת נייר של שקי מלט.
הקיץ התקרב לסופו, ניתן היה להרגיש זאת על פי הרוחות הקרירות שהחלו לנשב וכן על פי השמש שנראתה נמוכה יותר. מישהו אמר שלפי הספירה שלו, מחרתיים צריך להיות ערב ראש השנה. באורח פלא התחילו לבצבץ כמה ספרי תפילה קטנים. לי כמובן לא נשאר דבר. בערב ראש השנה הצלחנו לארגן תפילה חרישית בין מסדר אחד לאחר. הייתה לנו כוונה לעשות זאת גם בערב קול נדרי.
