הדנובה

הקדמה: 

שפתי הדנובה

 

אינני יודע הרבה על אלים;

אבל אני סבור שהנהר הוא אל חום חזק.

(טי־אס אליוט, The Dry Salvages1)

 

ברם דומה שהנהר

זורם אחור, ואני

חושב שהוא מגיע

מהמזרח.

(פרידריך הלדרלין, Der Ister2)

 

ההיסטוריה זורמת לאחור כאן

אוספת בין דפיה הרחבים

את הנהר הנורא:

מים נשפכים משלושת פיות הדנובה,

אך ברביעי זורם דם.

(אנדריי קורונגה, Canalul3)

 

היסְטְרִייָה. תמרת עשן דקה נוטה אל היבשה משורשיה בינות לקני הסוף. הבריזה הצפון־מזרחית החזקה מעלה דמעות בעיניי. להבה מבליחה; אני רואה רק את ראשיהם של שני הגברים מעל הסוּף, לצד המדורה. שתי סירות דיג קטנות שטות צפונה במעלה החוף זו לצד זו כמו סוסי מרוץ. חרטומיהן מפלחים את קצף הגלים האפור והמחוספס. בירכתיים ניצבות דמויות תאומות, ודמות אחת בחרטום. האם הגברים שאצל המדורה הם דייגים שעלו לחוף לבשל או קוצרי סוף, שהגיעו לקצה העולם? האם זו המדורה הנידחת הראשונה או האחרונה של הימאי על החוף הזה?

כאן בשוליים הממורטים של אירופה, בין ההריסות היווניות והרומאיות של היסטרייה למים הגואים של הים השחור, אני מתחיל את מסעי במעלה נהר הדנובה. לפתע פתאום התפוצצות מפלחת את מרקם הבוקר. אנחנו מתכופפים ומחפשים מחסה, אך אין כל מסתור בהריסות. השאגה מתגלגלת לאִטה סביב מחוג האופק. הפרסים בפיקוד דריָווש? האיראנים בפיקוד מחמוד אחמדינז'אד? חוף רומניה נמצא במרחק שעתיים טיסה בלבד מבגדאד או מטהראן. אך מדובר רק בצי הרומני או בבעלי בריתם הקרובים האמריקנים, הבוחנים את כוח האש של הפריגטות שלהם בים הפתוח. ההריסות לא שמות לִבָּן אליהם. חומות אלה עומדות בשיממונן זה 1,400 שנה. היסטרייה הוקמה בידי מתיישבים יוונים ממילטוּס לקראת המשחקים האולימפיים באמצע המאה השביעית לפני הספירה וננטשה ב-700 לספירה, כשסחופת מהשפה הדרומית ביותר של הדנובה הפכה את המפרץ המוגן שלה לאגם סגור.

כדי לעלות בנהר הדנובה מהים השחור אל היער השחור עליי לחקור תחילה את פאתי דוֹברוֹג'ה — ״הארץ הטובה״, על פי אחת האטימולוגיות4 — שבין הדנובה לחוף הים השחור. במוזאון הטבע והארכאולוגיה בקונסטנצה, מרחק 45 קילומטרים מהיסטרייה לאורך החוף, ניצב נחש מתפתל וזקוף ראש, עשוי שיש סגול. הנחש ידוע כגליקון, ״המתוק״, אל רפואה רומאי; הוא ניחן בפני כבש, באוזניים של אדם ובזנב של אריה. הוא מסמל עדינות, אדיבות ואומץ לב. הוא נתגלה בחפירות מתחת לתחנת הרכבת הישנה של העיר ב-1962 לצד 13 אלים אחרים, שככל הנראה הוחבאו במתכוון כדי להצילם מפני הנוצרים ותאבונם להשמדת אלילים פגאניים. האם בעליו ציפו שהנוצרים יחלפו כמו סופה פתאומית ולאחריה ישוב הנחש ויתרומם בלא פגע? בתחילת המסע במעלה הדנובה הנחש מייצג בעיניי את הנהר עצמו, גוף אחד, ירוק, חום, לבן, צהוב, אפור, כחול, כסף ושחור, מצבי רוחו וצבעיו משתנים תדיר.

במעלה הדנובה? רבים מהאנשים שפגשתי במסע הארוך חשבו שאני מנסה לצלוח את הנהר בדרך הלא נכונה ושאני מטורף. נאחזתי כאילו חיי תלויים בזה בירכתי סירת הפיברגלס הקטנה של אדריאן אופרישן, רוכב על הגלים בסולינה שבדלתת הדנובה; התייגעתי על אופניים לאורך חומת המגן, כשפניי לרוח הצפון־מערבית הצחה בקרבת מוֹהאץ' בדרום הונגריה, בעוד רוכבי אופניים שווייצרים ואנגלים משייטים לעומתי בחוסר מאמץ מן העבר הנגדי, פיותיהם פעורים בהשתוממות, לוכדים את זבובי הפֵרות של שלהי הקיץ; ולבסוף רדפתי אחרי זנב הדנובה במכוניתי, מתפתל בינות לגבעות פרוורים גרמניים.

נהרות זורמים במסלול הכרחי מההרים אל הים. מחברים נועזים של מדריכי תיירים מגיחים מבתי קפה בפוּרְטְוונגֶן ובדוּנאוּשינגן, מפוטמים בעוגות היער השחור, כדי ללכת באותו הנתיב במורד הזרם, והשתאותם הולכת וגואה ככל שהם חודרים לאדמות מוכרות פחות ופחות. אבל מה חושבים המזרח־אירופים בארמונות ובבקתות שעל גדת הנהר, בעיירות ששמותיהן כמעט לעולם אינם עולים על דל שפתיהם של מורים בבון או בברייטון, בבזל או בברצלונה? בבראילה או בקָלָרָש, בסְמֵדֵרֵבוֹ או בבּאיָה? ומה על הזרם המתמשך של מהגרים וסוחרים, של חיילים והרפתקנים שנעו אתי במעלה הדנובה בחיפוש חיים טובים יותר? אילו מחשבות התרוצצו בראשם ומה היה באמתחתם? ומה השאירו מאחור?

רק במרוצת תקופה קצרה, בין 1740 ל-1790, נכנסו השוואבּים מאוּלְם לקוּפֶּה שלהם — סירות עץ פשוטות בעלות הגה ארוך, מונעות בכוח משוטים — ופנו במורד הזרם ליישב בהונגריה אדמות שחרבו במלחמה ובמחלה. וגם הם, ככל הנראה, היו נשארים בבתיהם אלמלא קסמי השכנוע של מרייה תרזה, הקיסרית לבית הבסבורג.

עם כל הכבוד למאמציהם האציליים של סופרים משכבר אני חש שביכולתי לספק משהו אחר. לאחר שחייתי מחצית מימיי במזרח אירופה, נראה שהגיע הזמן למסע מערבה, במעלה הנהר, לשפוך אור חדש על היבשת כפי שאנשים הבאים ממזרח רואים אותה; קמים השכם בבוקר והולכים בעקבות צלליתם. לפחות אדם אחד הבין אותי. איליֶה סידוּרֶנְקוֹ, דייג בגמלאות מהכפר סְפַנְטוּ גאורגֶה, בקצה הדרומי ביותר של הדנובה, שאג בהערכה כשסיפרתי לו על תכניתי. ״אתה תהיה כמו החִדקן!״ צחק; שוחה במעלה הנהר כדי להשריץ.

במסע למדתי להעריך עוד יותר את תרומתו של הדנובה לאירופה במובן שהוא סלל נתיב, חצב דרך שאנשים יכלו לנוע בה מערבה. אירופה אוכלסה ו״תורבתה״ ממזרח. חקלאים מאנטוליה התיישבו בדרום מזרח אירופה בסביבות 6200 לפני הספירה והביאו עמם פרות, כבשים, עזים וזרעים. ניתוח המבנה הגנטי של שרידי חלב שנמצאו על רסיסי כלי חרס נאוליתיים מראה שהפרות שלהם הזדווגו עם שורי בר אירופיים.5 המתיישבים הביאו עמם ידע בעיבוד מתכות. הם בנו כבשנים שהגיעו לטמפרטורה של 1,100 מעלות צלסיוס כדי להמֵס נחושת מהסלעים הירקרקים־חומים של צפון הבלקנים ברוּדְנָה גְלָבה שבסרבייה ובאָאִי בּוּנאר שבבולגריה. מהחומר החדש הזה, המסנוור ביופיו, הם הכינו תכשיטים מרהיבים, כלים ונשק.6 הסחורות שלהם התפשטו לקצות היבשת, וככל שהנהר היה ארוך יותר, כך הם הגיעו רחוק יותר. זמן לא רב לאחר מכן הם מיצו זהב מעורקים עשירים או שטפו אותו מיובלי הדנובה.

בין 5000 ל-3500 לפני הספירה צמחו כפרים גדולים ועיירות ברחבי דרום מזרח אירופה, בייחוד בין נהר הדנובה לנהר דְנִיֶפֶּר. הגדולים שבהם, במיידנצקו ובטַלייַנקי, התהדרו ב-2,700 בתי אב ובכ-10,000 תושבים, וכל זאת 500 שנה לפני ייסוד ערי המדינה השומריות בין הפרת לחידקל.7 באותה העת, יש לזכור, רוב תושבי מרכז אירופה היו פזורים בשבטים קטנים, לועסים עצמות במערות טחובות. עיירות או כפרים כאלה צמחו לגובה מהאדמות הסובבות אותם לכדי תלים או ערים מורמות, בשעה שדור אחרי דור בנו על ההריסות שמתחתם. אוסף התרבויות העצמאיות הללו, הידועות בקרב ארכאולוגים בשמות טריפּוֹליֶה־קוּקוּטֵני, הָמַנְגִ'יאה, גוּמֶלְניצָה, וִינצָ'ה וקָרָנוֹבוֹ, כוננו בפעם הראשונה באירופה סחר ארוך טווח בקונכיות ורדרדות קוצניות ויפהפיות של Spondylus gaederopus.8 הקונכיות השקופות למחצה לא רק החזירו את האור, אלא אף דומה היה שהן נושאות אותו אתן, לוכדות ומאחסנות את אור הלבנה ברחבי הים האגאי ששם נאספו. היה בהן ניגוד בולט לכלי החרס הכהים והחינניים עם הקווים המעוטרים, שלהם מכסים וידיות בצורת ראשי חיות שכוירו באותן תרבויות. הקונכיות נקברו עם בעליהן, גברים ונשים כאחד, כחפצי קודש שהקלו את המסע הקשה לעולם הבא. מלח היה חשוב לאנשי האזור כמו התכשיטים והכלים שלהם. ״הזהב הלבן״ שנחצב במכרות בקרבת טוּזלה בבוסנייה, ורנה בבולגריה, טוּרדה בטרנסילבניה והלשטאט באוסטרייה, אפשר להם לשמר את הבשר והדגים שצדו ולסחור בהם למרחקים עצומים.9

התרבויות הללו כונו ״אירופה הישנה״ בפי הארכאולוגית הליטאית־אמריקנית מרייה גימבוטס, ובעיניי השם גם היום הולם יותר מהכינוי ״אירופה החדשה״, שהוצמד לאזורים הללו בפי מדינאים אמריקנים וקומיקאים בריטים. אלפי אלפים של פסלוני חמר, בעיקר של נשים, עם קווים וספירלות על גופם, נתגלו ברחבי נהר הדנובה התיכון והתחתון. מרייה גימבוטס טענה שהם בגדר הוכחה לכוחן הרוחני והחברתי של נשים וכינתה את הקבוצות הללו ״מועצות האלה״, בהיותן עדות לחברה מטריארכלית.10 מאוחר יותר טענו ארכאולוגים שהפסלונים היו בסך הכול צעצועים, חפצים ביתיים שמספרים לנו על חוש האופנה של בעליהם יותר מאשר על אמונותיהם.11

מחלוקת גדולה יותר נסבה על הסימנים המופיעים בכלי החרס היפים של אותן תרבויות. כמה חוקרים טוענים שהם מייצגים ״כתב״ קדום מזה של השומרים, שטרם פוענח.12 הסימנים שנמצאו על כלי חרס בקברים שונים מאלה שנמצאו בבתים — עדות להבדלה בין המידע הדרוש בעולם הזה ובעולם הבא. תרבות עידן הנחושת הזו שלחופי הדנובה רוסקה כשפלשו אליה אנשי עידן הברונזה; אלה נשאו כלי נשק חזקים יותר ורכבו על סוסים שבויתו לא מכבר, אף שהידע שלהם בעבודת האדמה היה פחות. ואף שאיכות כלי החרס ירדה, זו של כלי מתכת חדים השתפרה וכך גם שימושיהם. אסכולת מחשבה אחת טוענת שבתקופה זו התחולל משבר בין עולם מטריארכלי ורודף שלום ובין עולם פטריארכלי ומחרחר מלחמה.

יישובים יווניים נוסדו, התפוררו וחושקו מחדש בידי מתיישבים רומאים — דוגמה נדירה באזור לתרבות שהגיעה מהמערב. הנצרות הניחה חנית ביד הפרש התראקי, דרקון תחת פרסותיו, וכינתה אותו ג'ורג' הקדוש. הרומאים בנו דרכים וכפו סדר כלשהו על הנוף, ואז ניגפו בפני ה״ברברים״ שבשורותיהם שלהם. הסקיתים והסַרמָטים, האלאנים, ההונים והסלאבים רכבו על סוסים באותם נתיבים של פולשי עידן הברונזה, מהערבות מצפון לים השחור, במורד רצועת האדמה הצרה שבין מפנה הקרפטים והים, ואז מערבה כשהגיעו לדנובה.

הטורקים העות'מאנים הביאו גל נוסף של תרבות מהמזרח ושיקמו את המרחצאות החמים שהוזנחו מאז ימי הרומאים. הסובלנות שלהם כלפי הנצרות והיהדות עודדה רוסים אורתודוקסים למצוא שם מפלט מפני רדיפות הצארים, והם העניקו מחסה ליהודים שנמלטו מפני אכזריותם של המלכים הספרדים. מנורות שמן קטנות מחמר, שנתגלו במחנה הצבאי הגדול וימינציוּם סמוך לבלגרד, חושפות את התשוקה הרומאית לרחצה לאור נרות לפני צאת החיילים מזרחה לאורך הדנובה להילחם בדאקים.13

המרחצאות החמים ששרדו בבּוּדָה, עם החדרים המרהיבים וגגות הנחושת, הם הוכחה לתאוות ניקיון דומה של הטורקים. בימי הביניים הגיעו הצוענים מהמזרח וסחררו את קהלם בכישוריהם בחישול מתכות, במוזיקה ובאילוף חיות. מסעם מערבה נמשך, למרות המאמצים של ממשלות צרפת השונות לשלוח אותם ״הביתה״.

 

ספר זה נבע מכמה מעיינות. בפברואר 1995 מצאתי את עצמי גבוה מעל אפריקה, טס הביתה מניירובי לבודפשט ביום בוקר צלול. המטוס התחקה אחרי הנילוס הלבן, תשעת אלפים מטרים למטה, כמו ציפור נודדת. שעה אחרי שעה צפיתי בפס הלבן בחול, לפרקים עבה יותר, לפרקים דק יותר, מתנפח להכיל איים וביצות, מכסיף ומכחיל ושוב מכסיף. ראיתי את הנילוס הכחול מצמיד את מימיו לנילוס הלבן, צפיתי בו משסע את קאהיר כמו גרזן, ואז מתפזר אל תוך האגם הגדול של הים התיכון. חצינו את קפריסין, מנותקת למחצה, מרחפת כענן מעל הים, אנטוליה, ואז קצה השלולית של הים השחור. עד מהרה דומה היה שהנילוס מופיע שוב, הפעם פס כחול מתפתל במישורים ירוקים, נע באבחה בין הרים לבנים עדיין מרוב שלג. עלתה בי אז המחשבה שהנילוס והדנובה הם בעצם נהר אחד. הדנובה הוא הנילוס העליון, והנילוס הוא הדנובה התחתון. ובדיוק כפי שמגלי הארצות הוויקטוריאנים ריצ'רד ברטון וג'ון הנינג ספּיק יצאו למצוא את מקורות הנילוס, למה לא לנסות לגלות מחדש את מקורות הדנובה? מצרים הייתה ״מתנת היאור״, כך כתב הרודוטוס.14 מדוע לא לראות באירופה את ״מתנת הדנובה״?

סיבה נוספת למסע במעלה הנהר היא פוליטית. במרוצת שנות מגוריי הרבות בבודפשט, במרחק זריקת אבן מהדנובה, הייתי עֵד לפירוק הכְּעִירוּת המזעזעת ביותר שהכתימה את האופק השכלי והפיזי של יבשת אירופה: גוש הבטון והפלדה, מגדלי התצפית והביצורים, שנודעו בשם מסך הברזל. כשבאתי בראשונה לחיות במזרח אירופה, נתקלתי באנשים שמעולם לא ראו צבעוני הולנדי או את המים הכחולים המושלמים של הים האדריאטי, הגם שהיו במרחק כמה שעות נסיעה. פגשתי אנשים ממערב למסך שלא ידעו, ועדיין אינם יודעים, את ההבדל בין בודפשט לבוקרשט, בין סלובניה לסלובקיה.15

בהיותי עֵד לאיחוד המחודש של אירופה שדרכה זורם הדנובה, חזיתי בשחצנות המערב ביחסו למזרח. מבחינתי, המהפכות של 1989 היו ניצחון הרוח האנושית, הלל לצורך שלנו בחופש על כל צורותיו, וביניהן זו הכלכלית. לא חזיתי ב״ניצחון הקפיטליזם״ או ב״ניצחון המלחמה קרה״. התמוטטות מסך הברזל קרתה בהשראת התשוקה לחשוב, לכתוב, לנסוע, לעבוד ולשחק ללא הבל פיה הקר של מדינה טוטליטרית על העורף או ציתות לטלפון או פתיחה בגנבה של מכתבים או סחיטה של חברים.

במסע לאורך הדנובה ממזרח למערב כוונתי היא לייצג את החיים וההשקפות של האנשים שחיים לצד הנהר ומתכלכלים מהנהר. אינני מתכוון לשוות גוון רומנטי למזרח. הוא סובל מבעיות עמוקות, כלכליות ומבניות, שרובן נפתרו בחלק המערבי ובר המזל יותר של היבשת. מעל לכול, הוא סובל מבעיה של נרטיב. חלקים גדולים מהעבר הקרוב אינם מעובדים. הסיפור הנורא של שואת יהודי מזרח אירופה סופר, וסופר היטב.16 אבל טרגדיות אחרות לא תועדו טוב כל כך, וכאשר סופרו, הן כמעט שלא תורגמו. כמו זו של הצוענים, שהמוזיקה והניידות נשללו מהם על ידי הקומוניזם בתמורה למזרן בבית פועלים ועבודה במפעל, ואז נשללה מהם מחייתם עם בוא הקפיטליזם; וכמו זו של האיכרים ההולכים ומתמעטים של מזרח אירופה, שזכו באדמותיהם בחזרה בשנות ה-90, אך איבדו אותן בגלל ספקולטורים בשנות האלפיים או פשוט בגלל העשב השוטה כאשר סירבו ילדיהם ונכדיהם ללכלך את הידיים; וכמו זו של הילדים הרומנים והבולגרים שנשארו מאחור כשהוריהם נעלמו לספרד ולאיטליה בחיפוש עבודה. הדנובה זורם דרך אזור משופע זהויות, אבל הנהר עצמו, המשתנה חליפות, הוא אחד.

יצאתי מדלתת הדנובה ברומניה במרץ 2011 והגעתי למקורות הדנובה בגרמניה במרץ 2012 במסע שהתנהל בכמה שלבים. בין השלבים חזרתי לבודפשט להתקיים כעיתונאי ולבלות זמן עם המשפחה. נעתי בעיקר ברכב וגם ברגל, באופניים, בסירה, ברכבת, במטוס, ופעם אחת, בקְלָדוֹבוֹ שבסרבייה, על הסקייטבורד של מתיו בני.17 שחיתי בנהר בכל הזדמנות, לרוב בשעות הבוקר המוקדמות של הקיץ, באגמי עצלתיים ליד סכרים או מתקדם בקושי כנגד זרם בריא של שישה קילומטרים לשעה.

עמוד השדרה של ספר זה הוא מסע חדש במעלה הדנובה, אבל מדי פעם בפעם שזרתי בסיפור מסעות אחרים. באמצע שנות ה-80 הסתכנתי בגירוש מהונגריה כאשר דיווחתי על הפגנות נגד פרויקט הסכר ההידרואלקטרי גַבְּצִ'יקוֹבוֹ־נָגִימָרוּש על הדנובה, בין הונגריה לצ'כוסלובקיה. תיק המשטרה החשאית בהונגריה מכיל דיווחים מפורטים על שיחותיי באותן ביצות. ״העיתונאי לכאורה לא עושה כל ניסיון להסוות את אהדתו למפגינים״, כתוב באחת הרשימות החביבות עליי, שכתב מודיע שעמד לידי במעבורת באסטרגום. ב-1 במאי 1986 בעודי הולך עם חברים בביצות הדנובה בזיגֶטְקז שבמערב הונגריה, החל לרדת גשם. לא הבנו שהגשמים הרכים הכילו את מנות הקרינה הראשונות מהאסון הגרעיני בצ'רנוביל, מרחק אלף קילומטרים מזרחה. ב-1991 נסוגה הונגריה חד־צדדית מתכנית הסכר ההידרואלקטרי, אבל הסלובקים המשיכו בפרויקט שהחשיבו כעניין של גאווה לאומית, על אף הנזק לסביבה. באוקטובר 1992 הוסטו לתעלה ארבע חמישיות ממי הנהר במקטע של שלושים קילומטרים. היובל הישן של הדנובה יבש בתוך שעות, ודייגים שכשכו במי אופסיים בבוץ שנותר, מנסים להציל את הדגים שפעם ניסו לדוג. אנשים משני עברי הנהר עדיין מנסים לאמוד את המחיר.

במרץ 1999 צפיתי ממלון היאט בבלגרד החדשה בזמן שנאט״ו המטירה טילים על בָּטַייניקָה, שדה התעופה של צבא יוגוסלביה מצפון, ועל פַּנְצֵ'בוֹ, בית זיקוק לנפט על גדות הדנובה.

בשנת 2000 צילמתי שקנאים בדלתת הדנובה, במקום החיות הגדול האחרון שנותר להם באירופה. ב-2005 שבתי לדלתא למשימה נעימה הרבה פחות — לתעד את ההשפעה של שפעת העופות על קהילות כפריות שתלויות למחייתן בתרנגולים ובאווזים לא פחות משהן תלויות בדגים.

בשלהי מרץ 2010 נתגלו סימנים ראשונים ליוד רדיואקטיבי מהאסון הגרעיני בפוּקוּשימה, יפן, בחלב כבשים רומניות שרעו לא רחוק מהדנובה, מרחק עשרת אלפים קילומטרים משם.18

בשיחותיי עם אנשים על גדת הנהר וסמוך לו ביקשתי גם לכתוב על החלומות והשירים שלהם, על החזיונות והסיוטים שלהם. בתא הכלא שלו בבֵּלֵנֶה, אי על הנהר בבולגריה, צפה טודור צאנֶב ביתושים אוכלים את גופו ובפשפשים מוצצים את דמו במשך עשר שנים ארוכות. באוֹרְשׁוֹבָה, סמוך לסכר שערי הברזל, אחמד אֶנגוּר, לשעבר מהאי אָדָה קאלֶה, עדיין חולם שהוא מהלך ברחובות העיירה הטורקית העתיקה, לפני שהבניינים הוחרבו בדינמיט והמים שטפו אותה. אין זה מפתיע שאדם אחד חולם על ביתו משכבר, אבל אחרים מספרים אותו סיפור. בחלומו נטווית היסטוריה חדשה של חמישים השנים האחרונות. אולי, בעולם שונה אך מעט מעולמנו, הפרויקט ההידרואלקטרי של שערי הברזל לא היה מעולם. אולי הסכר והטורבינות מעולם לא נבנו בגבצ'יקובו. אולי פֵרֵנְץ זמלוביץ' עדיין מנפה זהב בדנובה בזְלַטְנָה נָה אוֹשְטְרוֹבֶה, ולא נאלץ להפוך למגדל יענים ככלות הכול.

קולין ת'וּבּרוֹן כתב שקולו של התייר הוא ״קולה של תרבות אחת המדווחת על אחרת״. אני תקווה שקולי שלי נשמע בסטראו. בכוונתי להיות נוסע מהמערב המגלה מחדש את המזרח, ובה בעת נוסע מהמזרח המגלה את המערב. לפני צאתי לדרך חשבתי שאני מכיר את הנהר, פחות או יותר, אך לא אחת נדהמתי, הוקסמתי, ורק פה ושם התאכזבתי. הספר מכיל יותר ארכאולוגיה משציפיתי, יותר שרידים של רומאים וקודמיהם, יותר מזון ויין, ואפילו יותר דמויות נהדרות משהעזתי לקוות.

אלה הסיפורים של אנשי הדנובה ושל הנהר הכהה החולמני שלהם.