עמרם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
עמרם
מכר
מאות
עותקים
עמרם
מכר
מאות
עותקים

עמרם

3.5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

אסף שור

אסף שוּר (נולד בירושלים ב־1976) הוא סופר, מתרגם ועורך ישראלי.
עד כה פרסם את הספרים "עמרם", "מוטי" ו"סיגל" (הוצאת בבל), "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש", "למה דג ציפור" ו"ארזת לבד" (הוצאת כתר), ו"הדוב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).
זכה בפרס ברנשטיין לשנת 2009 ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת התשס"ט, והיה מועמד סופי לפרס רוהר לספרות יהודית בשנת 2013. ספרו "ארזת לבד" היה מועמד ברשימה הארוכה לפרס ספיר בשנת 2021. 
לצד עבודתו הספרותית הוא מלמד כתיבה וגונג-פו. הוא ואשתו פעילים למען בעלי-חיים.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3s359c9j

תקציר

אתה צריך שמישהו יאהב אותך כדי שתוכל להיות מי שאתה.

ברומן אחר יכלו עמרם ואביחי להיות חברים. ברומן הזה הם מכסים את פניהם ויוצאים אל הלילה. עמרם שבוי באהבתו לתקוה, בתו היחידה, המתאהבת בגבר צעיר. אביחי אוהב עד שיגעון את אלה, אשתו, שעומדת להרות מזרעו של אחר. שניהם דרוכים כל-כך לאהבותיהם, עד שאין להם ברירה אלא להיווכח בזרותן; לדעת שהיקר מכל פונה למקום אחר.

אהבה וזעם, אלימות ורוך: לא ניגודים, כי אם מעגלים פתוחים. שדות כהים ששני גברים בפנים מכוסים נלכדו בהם, ובגבם שתי נשים, כמה דמויות מוצללות ואי-אלו חתולי רחוב וכלבי בית, מדרכות ריקות וחצרות נטושות, מוט ברזל שהתלכלך בנתזים של דם ורסיסים של עצם, מתנות של אהבה. אסף שור זכה בפרס ברנשטיין מטעם התאחדות הוצאות הספרים בישראל על על ספרו עמרם.

"רומן הביכורים מאת אסף שור הוא ספר מפתיע בסגנונו ובמבנהו המותיר את הקורא משתאה לנוכח מפגן מבריק אך צנוע של יכולת ספרותית מרתקת. על פי הזמנתו המפורשת של מספרו, מצטרפים קוראי הרומן לריקוד מטריד, שבו אהבה, צדק, רחמים ואכזריות מומרים אלה באלה חליפות. המחבר נוהג בפרקי הספר כמו היו פרקי ידינו ומנסה לעשות לנו במלים את מה שאפשר לעשת באנטומיה. הוא מסובב את זרועותינו לאחור ומאלץ אותנו ללכת בעקבותיו, חושף אגב כך, את מעשה האלימות הכרוך בכתיבה".

מתוך נימוקי השופטים ''ספר הביכורים של אסף שוּר, "עמרם", שרואה כעת אור בהוצאת "בבל" הוא אחד הספרים המעניינים בנוף הספרותי של הזמן האחרון'' מאיה פלדמן YNET

פרק ראשון

לפני הפרק הראשון 
 
בואו נסגור את זה עכשיו, לפני הפרק הראשון אפילו, שלא תגידו אחר-כך, ידעתי, לא ידעתי, מותח, לא מותח. יש כאן שני אנשים. הם עושים דברים דומים ממניעים דומים מבחינות מסוימות ושונים מבחינות אחרות. הם עושים אותם כשפניהם מכוסים, כך שיש כאן איזשהו עניין עם בלבול הזהויות. אחד מהם עושה את זה כדי להילחם בפשע. באמת, אל תצחקו.
 
צריך לכבד את זה, לפחות מישהו מנסה לעשות איזה מעשה בהיר, זה לא מובן מאליו, בטח לא כשמסביב עסוקים כל-כך במידתיות. על כל פנים, בסופו של דבר יהרוג אחד מהם את חברו (״חברו״!). ולכל אחד מהם יש מישהי שהוא אוהב. מתוך כך הוא עושה את זה, מתוך כך עושים את זה שניהם: מתוך האהבה, ולפעמים מתוך הזעם החונק שגואה בי, למשל, כשאני תקוע בפקק ופתאום מישהו מחליט שמותר לו לעקוף מהשוליים. אם אתם מבינים, אם נחנקתם גם אתם, ברוכים הבאים. אם אתם לא מבינים, אם לא נהיר לכם הזעם הזה שאני מדבר עליו, אולי תלמדו משהו. אם אתם מהעוקפים על השוליים, אתם חתיכת מניאקים מזדיינים. ברצינות. שתישרפו בגיהנום, הספר הזה לא בשבילכם.
 
זהו. מי שנוחה לו הפתיחה הזו יכול להמשיך הלאה, בפנים יש רוך גדול ומתנות, אל תתנו לכמה מלים קשות או מחזות לא נעימים להסתיר מכם את הדברים החשובים יותר. כמו סיפורים רבים אחרים, זה סיפור על גבריות. כלומר, סיפור על אהבה, על אלימות ועל אי-הבנה. זהו. שלא תגידו אחר-כך, הפתעתָ טוב, לא הפתעתָ טוב. שום הפתעות אין כאן. לא רבות, על כל פנים. אז משום כך ההקדמה הזאת, ומשום שזה מזכיר לי סיפורים של אריך קסטנר מן הילדוּת: פרק כך וכך, ובו יסופר על חבילת שטרות, על איש חשוד ועל טעמו האמיתי של מרציפן (וגם הזיכרון הזה עניין מוזר, שהרי את קסטנר לא קראתי אלא כמבוגר). על כל פנים.
 
 
 
עמרם: פרק ראשון 

 

אתה צריך שמישהו יאהב אותך כדי שתוכל להיות מי שאתה.
כך, רהוטה, באה פתאום הידיעה על עמרם היושב בארכיון שבמרתף, נדחק קרוב יותר אל השולחן, מנסה להסתיר את הכתם הרטוב שהתפשט בהפתעה כזאת על קדמת מכנסיו.
לפעמים נדמה לו שאם יזוז מהר מדי, ישקשק כמו דלעת שהושארה בשמש עד שנעשתה חלולה כמעט לגמרי. כל–כך הרבה זמן לא נגעו בו, לא נגעו בו ממש, שכבר היה נדמה לו שגופו התייבש מבפנים: משהו מחזיק לו את העור בצורה של איש, אבל בפנים נפערו חללים. לילות על לילות, שנים כבר, שהוא ישן לבד. אתה לא יכול להישאר אותו דבר אחרי זה, והמחסור הופך תחילה לכמיהה עמומה ואז לצורך נואש, ובסוף נדמה לך שאתה שונה, וכבר לא צריך את זה.
כבר עדיף שלא ייגע בך איש מעתה ועד עולם, ואתה חושב שמוטב כך כי אתה כבר לא צריך את הלחץ הזה, את הכוח שעור מפעיל על עור: מצד אחד מושך אותך החוצה, מצד שני כאילו מנסה להיכנס. אולי זה אפשרי: הרי ידוע שבין האטומים, ואפילו בין החלקיקים הזעירים שמרכיבים אותם, יש חללים עצומים (אומרים שיש אטומים שהחלל הריק שיש בהם בין הגרעין לאלקטרון הוא, יחסית לגודלם, גדול פי כמה מהמרחק שבין פלוטו לשמש).
אבל אין בה שום דבר, במחשבה הזאת העצובה, הגרוטסקית, המצחיקה כמעט, שמרוב חוסר מגע עמרם הולך בעולם ומקרקש. עובדה. מישהי (אחת הקלדניות, ברוך השם, לא עורכת–דין, לא מישהי שמגיעה לארכיון קבוע) באה לדבר איתו על איזו שטות, אולי מתנה לקלדנית אחרת, כזו שילדה, ובשיא הטבעיות לקחה כיסא והתיישבה ואז אמרה, סליחה, תזכיר לי את השם, והוא אמר ביובש, עמרם, אף שבלבו פנימה לא עשה זאת כבדרך אגב, מה, זה השם שלו שהוא מפקיד כאן בידי אחר כאילו היה מתנה, והיא כלל לא השגיחה בכך שהעניק, וכששאלה לשלומו כמעט אמר לה, גיברת, כאן זה הממלכה המסודרת שלי. אין שיחות חולין כאן. אלא שרכנה לעברו וחייכה, והוא השיב לה.
השיב לה משום שהופתע, משום שמסר את שמו ואז נתפס, ובדיעבד הוא נבוך כפליים: נבוך משום שהחל להשיב, ונבוך משום שקרה מה שקרה. אולי התכוונה סתם להיות מנומסת, אולי רצתה רק לפטפט קצת ולהאריך לעצמה את הפסקת הקפה, אבל הוא, שהשאלות שלה תפסו אותו בהפתעה, כי אף שלא זכרה את שמו זכרה בכל זאת משהו, בכל זאת כבר שנים שניהם עובדים כאן, בבניין הזה, ועל סמך הזיכרון הזה בכל זאת היו לה שאלות לעניין, אישיות, לא הרחיב, אמנם, ובכל זאת אמר איזה משהו על כך שפשוט קשה לפעמים להיות לבד, ואז, משיב לשאלה, כי אי–אפשר להותיר סתם כך, באוויר, משפט שנאמר, ציין גם שהוא מתגעגע לחוה כל–כך, גם אחרי כל השנים האלה. מה בכך? כל אחד יכול היה לנחש את זה. ואז שוב התקרבה אליו, אל גופו, האשה הזאת (השם שלה נמלט ממנו כמו חיה קטנה ומבוהלת), על עיניה החומות הגדולות, חייכה אליו חיוך אמיתי והניחה את כף ידה על כף ידו שנחה רגע על השולחן, והוא, שלא היה מוכן, משהו התכווץ בו פתאום למגע הזה, ואז נפלט במפתיע, פעימה–פעימה. הנשימה שלו נעתקה לרגע, דבר כזה לא קרה לו אף פעם, אבל כל–כך הרבה זמן שלא נגע בו אף אחד, לא ככה. והיא (לאה? תמי? אסתי? אלה? מיכל?) אולי לא הבחינה, ואולי ניסתה רק להיות מנומסת, ונשענה לאחור בכיסא ואמרה עוד כמה מלים לפני שקמה והלכה (טוב, היא אמרה, אולי כי לא שמה לב ואולי כי ניסתה רק להיות מנומסת, שלא יובך עוד יותר, אני זזה, אל תקום, אני יודעת איפה הדלת). הוא נדחק עוד ועוד אל השולחן, רק שלא ייראה הכתם.
נפל עלי איזה וירוס, אמר מיד אחר–כך בטלפון לאבנר, ואז קולו בקע מאפרכסת של מכשיר אחר, ארבע ואולי יותר קומות למעלה. נפל עלי איזה וירוס, אני הולך הביתה, נדבר מחר. קם בחופזה, ידיו התרשלו לו, התהפך לו ספל הקפה ונשפך על השולחן, ניירות נספגו שם, מה שנשאר טפטף לו על הנעליים, מילא היה מסתיר את הכתם, אבל לא. רק להשחית את הנעליים הסתדר לו, הוא כועס. כאילו חזר להיות ילד, איזה מין ילד זה, שום דבר לא הולך לו, הכל נופל מהידיים, משקופים כאילו אורבים לו בחושך, רק שייחבטו לו האצבעות הקטנות של כף הרגל. כשפניו מכוסים הכל זורם לו אחרת, הגוף פתאום נשמע לו, אבל לא הגענו לשם עדיין, ופניו של עמרם גלויים. אתה צריך שמישהו יאהב אותך כדי שתוכל להיות מי שאתה, חשב שוב, שעה ואולי שעה וחצי אחר–כך. כלום זמן. הוציא את החולצה מן המכנסיים ושוליה הקמוטים השתלשלו לו על הכתם, לפחות על רובו, וכך חמק אל הבית כגנב, נצמד אל הקירות (אך לא ממש), העיקר שלא תראה אותו תקוה ככה, והיא, תודה לאל, לא היתה בבית, ירדה רגע למכולת, והוא הספיק לחמוק אל החדר ומשם, עם זוג מכנסיים נקיים, מהר לחדר האמבטיה. היטב–היטב קבר את הזוג הקודם במכונת הכביסה שבמרפסת השירות, מהר–מהר הפעיל אותה, שמע כשתקוה נכנסה הביתה וקם נחפז מן האסלה, ועכשיו, אחרי שכבר יצא משם, והוא ותקוה זה מול זה במסדרון, שוב אינו יודע מה יעשה בעצמו, אולי יפרוץ בצחוק, הנה הוא מבין, באיחור, שוב באיחור, שהרטיב עוד זוג מכנסיים. שבמשך כל הוויכוח הזה, הקולני והמיותר, עמד מול תקוה בישבן רטוב. אבל המבוכה אינה משנה דבר, וחוסר הנוחות הפיזי אינו משנה דבר: תקוה אולי לא מבינה שאם הוא אוסר על משהו הוא עושה את זה רק לטובתה (כאן שב ונכנס לתמונה עניין האהבה, ועמרם מאמין גדול באהבה), אבל כבר לפני שנים, כשהבין עמרם סוף–סוף שהוא אבא והבין סוף–סוף מה זה אומר, הוא ידע שיעשה מה שצריך לא כדי שתקוה תאהב אותו, אלא כדי שתאהב את עצמה ותדע שהוא אוהב אותה גם כן.
והוא עומד מאחורי ההחלטה הזאת, כן? אם תקוה לא שומרת על עצמה, ישמור הוא עליה. הוא ישמור עליה גם בישבן רטוב. ישמור עליה אף שמישהו (ואף שלא נעים לזרוק כך סתם האשמות, יש לומר ברורות: תקוה) הזיז את מתקן הבישום של האסלה לאמצע, וכשעמרם סיים מה שסיים, ותקוה נכנסה הביתה, הזרוע הפלסטית נתפסה לו במכנסיים הנקיים והוא יצא כך מחדר הנוחיות והמתקן המקולל נוטף סבון תכלכל על אחוריו. רק כשנספגו המכנסיים לגמרי, התחתונים אחריהם, קר ודביק זה היה, רק אז הבין עמרם מה קרה. וגם אז חשב על אהבה. תראו מה זה.
אם היה יכול, היה עומד עכשיו עם הגב קרוב לקיר. היה מגן עליה מפני מראה אביה במכנסיים רטובים ממש כשם שהוא מגן עליה כל הזמן. יותר מעשר שנים זה כבר, עוד רגע, בלי שירגיש, עשרים שנה כבר, מאז שחוה מתה, כל השנים האלה הוא מגן עליה, ולמה להפסיק עכשיו.
הרי דברים כמו הגנה ואהבה אינם דברים שצריך להבהיר.
הם דברים בהירים. גם כשסטר לה (בפעם הראשונה והיחידה) כשניסתה להכניס אצבע לשטקר, בת כמה היא היתה אז, זה היה שנתיים–שלוש אחרי שחוה מתה, בטח היתה בת חמש, אולי ארבע, היה ברור לשניהם שהוא אוהב אותה כשהוא סוטר וכשהוא מסביר מדוע וכשהוא מתנצל על זה שדווקא ככה התבטאו הדאגה שלו והבהלה. יש סיפור כזה, עם מלכה וחוט של זהב שהולך מלבה ועד לבו של הילד שלה, והוא הולך ומתארך ככל ששניהם גדלים, עולמות שלמים מתמלאים בהם. אין מספריים שיכולים לחתוך את החוט הזה. אם היתה אפשרות לעשות דבר כזה, בשני צדי החוט שמתארך ממנו אל תקוה היה עמרם תולה גביעים ריקים של לבֶּן. כשהיתה הדאגה שמלווה אותו תמיד מגיעה לדרגה הבלתי נסבלת, במקום לעזוב את המשרד ולנסוע מהר לגן או לבית–הספר (או לסיני, פעם אחת, כשנסעה לשם עם חברות בחופש הגדול) היה יכול לרכון אל הלב הדואג שלו וללחוש, תקוה, את שם? זה אבא, אני אוהב אותך.
ואפילו רק להאזין לפעימות הלב שלה, לדעת שהיא חיה ושקטה (הוא קנה לה סלולרי, כמובן, אבל מעדיף שתשתמש בו כמה שפחות. אומרים שזה מסרטן).
גם עכשיו הוא לא יאמר דבר על המכנסיים שנרטבו, בטח שלא יעיר לה על החלק שלה בעניין. הוא לא יפתח עוד ויכוח לפני שיסגור את הסיפור הזה. זה הרי עניין של חיים ומוות. חיים ומוות, כן. "זה דבר שאסור לך לשחק בו, תיקי," הוא חותם את השיחה בטון רך יותר. "אני לא מריח את השיער שלך? לא רואה את הצבע של השיניים? באמת.
שנינו יודעים שאת יותר חכמה מזה. את אמא שלך זה הרג, הסיגריות, ואני לא אתן לזה להרוג גם אותך." הרי גם הוא בעצמו הפסיק לעשן ככה, במכה, ביום שכבר היה ברור שמבית–החולים חוה כבר לא תצא. ולא בשביל עצמו. הוא, מצדו, היה מת איתה יחד. בשביל תקוה. בשבילה הוא שומר על עצמו.

אסף שור

אסף שוּר (נולד בירושלים ב־1976) הוא סופר, מתרגם ועורך ישראלי.
עד כה פרסם את הספרים "עמרם", "מוטי" ו"סיגל" (הוצאת בבל), "כה אמר וינסנט, החתול הטיפש", "למה דג ציפור" ו"ארזת לבד" (הוצאת כתר), ו"הדוב" (הוצאת הקיבוץ המאוחד).
זכה בפרס ברנשטיין לשנת 2009 ובפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים לשנת התשס"ט, והיה מועמד סופי לפרס רוהר לספרות יהודית בשנת 2013. ספרו "ארזת לבד" היה מועמד ברשימה הארוכה לפרס ספיר בשנת 2021. 
לצד עבודתו הספרותית הוא מלמד כתיבה וגונג-פו. הוא ואשתו פעילים למען בעלי-חיים.

מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/3s359c9j

סקירות וביקורות

ספרים טובים לא מתמסרים בקלות, והרומן הראשון של אסף שור, "עמרם", בכללם מיכל זמיר הארץ 21/06/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
הרומאן "עמרם" עוסק בזעם, בכתיבה ובקשר ביניהם, והרומאן חודר באמצעות עלילתו לטריטוריה גברית של מעשה השליטה בסיפור. עמרי הרצוג הארץ 21/06/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
ספר הביכורים של אסף שוּר, "עמרם", שרואה כעת אור בהוצאת "בבל" הוא אחד הספרים המעניינים בנוף הספרותי של הזמן האחרון. מאיה פלדמן ynet 21/06/2024 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

סקירות וביקורות

ספרים טובים לא מתמסרים בקלות, והרומן הראשון של אסף שור, "עמרם", בכללם מיכל זמיר הארץ 21/06/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
הרומאן "עמרם" עוסק בזעם, בכתיבה ובקשר ביניהם, והרומאן חודר באמצעות עלילתו לטריטוריה גברית של מעשה השליטה בסיפור. עמרי הרצוג הארץ 21/06/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
ספר הביכורים של אסף שוּר, "עמרם", שרואה כעת אור בהוצאת "בבל" הוא אחד הספרים המעניינים בנוף הספרותי של הזמן האחרון. מאיה פלדמן ynet 21/06/2024 לקריאת הסקירה המלאה >
עמרם אסף שור
לפני הפרק הראשון 
 
בואו נסגור את זה עכשיו, לפני הפרק הראשון אפילו, שלא תגידו אחר-כך, ידעתי, לא ידעתי, מותח, לא מותח. יש כאן שני אנשים. הם עושים דברים דומים ממניעים דומים מבחינות מסוימות ושונים מבחינות אחרות. הם עושים אותם כשפניהם מכוסים, כך שיש כאן איזשהו עניין עם בלבול הזהויות. אחד מהם עושה את זה כדי להילחם בפשע. באמת, אל תצחקו.
 
צריך לכבד את זה, לפחות מישהו מנסה לעשות איזה מעשה בהיר, זה לא מובן מאליו, בטח לא כשמסביב עסוקים כל-כך במידתיות. על כל פנים, בסופו של דבר יהרוג אחד מהם את חברו (״חברו״!). ולכל אחד מהם יש מישהי שהוא אוהב. מתוך כך הוא עושה את זה, מתוך כך עושים את זה שניהם: מתוך האהבה, ולפעמים מתוך הזעם החונק שגואה בי, למשל, כשאני תקוע בפקק ופתאום מישהו מחליט שמותר לו לעקוף מהשוליים. אם אתם מבינים, אם נחנקתם גם אתם, ברוכים הבאים. אם אתם לא מבינים, אם לא נהיר לכם הזעם הזה שאני מדבר עליו, אולי תלמדו משהו. אם אתם מהעוקפים על השוליים, אתם חתיכת מניאקים מזדיינים. ברצינות. שתישרפו בגיהנום, הספר הזה לא בשבילכם.
 
זהו. מי שנוחה לו הפתיחה הזו יכול להמשיך הלאה, בפנים יש רוך גדול ומתנות, אל תתנו לכמה מלים קשות או מחזות לא נעימים להסתיר מכם את הדברים החשובים יותר. כמו סיפורים רבים אחרים, זה סיפור על גבריות. כלומר, סיפור על אהבה, על אלימות ועל אי-הבנה. זהו. שלא תגידו אחר-כך, הפתעתָ טוב, לא הפתעתָ טוב. שום הפתעות אין כאן. לא רבות, על כל פנים. אז משום כך ההקדמה הזאת, ומשום שזה מזכיר לי סיפורים של אריך קסטנר מן הילדוּת: פרק כך וכך, ובו יסופר על חבילת שטרות, על איש חשוד ועל טעמו האמיתי של מרציפן (וגם הזיכרון הזה עניין מוזר, שהרי את קסטנר לא קראתי אלא כמבוגר). על כל פנים.
 
 
 
עמרם: פרק ראשון 

 

אתה צריך שמישהו יאהב אותך כדי שתוכל להיות מי שאתה.
כך, רהוטה, באה פתאום הידיעה על עמרם היושב בארכיון שבמרתף, נדחק קרוב יותר אל השולחן, מנסה להסתיר את הכתם הרטוב שהתפשט בהפתעה כזאת על קדמת מכנסיו.
לפעמים נדמה לו שאם יזוז מהר מדי, ישקשק כמו דלעת שהושארה בשמש עד שנעשתה חלולה כמעט לגמרי. כל–כך הרבה זמן לא נגעו בו, לא נגעו בו ממש, שכבר היה נדמה לו שגופו התייבש מבפנים: משהו מחזיק לו את העור בצורה של איש, אבל בפנים נפערו חללים. לילות על לילות, שנים כבר, שהוא ישן לבד. אתה לא יכול להישאר אותו דבר אחרי זה, והמחסור הופך תחילה לכמיהה עמומה ואז לצורך נואש, ובסוף נדמה לך שאתה שונה, וכבר לא צריך את זה.
כבר עדיף שלא ייגע בך איש מעתה ועד עולם, ואתה חושב שמוטב כך כי אתה כבר לא צריך את הלחץ הזה, את הכוח שעור מפעיל על עור: מצד אחד מושך אותך החוצה, מצד שני כאילו מנסה להיכנס. אולי זה אפשרי: הרי ידוע שבין האטומים, ואפילו בין החלקיקים הזעירים שמרכיבים אותם, יש חללים עצומים (אומרים שיש אטומים שהחלל הריק שיש בהם בין הגרעין לאלקטרון הוא, יחסית לגודלם, גדול פי כמה מהמרחק שבין פלוטו לשמש).
אבל אין בה שום דבר, במחשבה הזאת העצובה, הגרוטסקית, המצחיקה כמעט, שמרוב חוסר מגע עמרם הולך בעולם ומקרקש. עובדה. מישהי (אחת הקלדניות, ברוך השם, לא עורכת–דין, לא מישהי שמגיעה לארכיון קבוע) באה לדבר איתו על איזו שטות, אולי מתנה לקלדנית אחרת, כזו שילדה, ובשיא הטבעיות לקחה כיסא והתיישבה ואז אמרה, סליחה, תזכיר לי את השם, והוא אמר ביובש, עמרם, אף שבלבו פנימה לא עשה זאת כבדרך אגב, מה, זה השם שלו שהוא מפקיד כאן בידי אחר כאילו היה מתנה, והיא כלל לא השגיחה בכך שהעניק, וכששאלה לשלומו כמעט אמר לה, גיברת, כאן זה הממלכה המסודרת שלי. אין שיחות חולין כאן. אלא שרכנה לעברו וחייכה, והוא השיב לה.
השיב לה משום שהופתע, משום שמסר את שמו ואז נתפס, ובדיעבד הוא נבוך כפליים: נבוך משום שהחל להשיב, ונבוך משום שקרה מה שקרה. אולי התכוונה סתם להיות מנומסת, אולי רצתה רק לפטפט קצת ולהאריך לעצמה את הפסקת הקפה, אבל הוא, שהשאלות שלה תפסו אותו בהפתעה, כי אף שלא זכרה את שמו זכרה בכל זאת משהו, בכל זאת כבר שנים שניהם עובדים כאן, בבניין הזה, ועל סמך הזיכרון הזה בכל זאת היו לה שאלות לעניין, אישיות, לא הרחיב, אמנם, ובכל זאת אמר איזה משהו על כך שפשוט קשה לפעמים להיות לבד, ואז, משיב לשאלה, כי אי–אפשר להותיר סתם כך, באוויר, משפט שנאמר, ציין גם שהוא מתגעגע לחוה כל–כך, גם אחרי כל השנים האלה. מה בכך? כל אחד יכול היה לנחש את זה. ואז שוב התקרבה אליו, אל גופו, האשה הזאת (השם שלה נמלט ממנו כמו חיה קטנה ומבוהלת), על עיניה החומות הגדולות, חייכה אליו חיוך אמיתי והניחה את כף ידה על כף ידו שנחה רגע על השולחן, והוא, שלא היה מוכן, משהו התכווץ בו פתאום למגע הזה, ואז נפלט במפתיע, פעימה–פעימה. הנשימה שלו נעתקה לרגע, דבר כזה לא קרה לו אף פעם, אבל כל–כך הרבה זמן שלא נגע בו אף אחד, לא ככה. והיא (לאה? תמי? אסתי? אלה? מיכל?) אולי לא הבחינה, ואולי ניסתה רק להיות מנומסת, ונשענה לאחור בכיסא ואמרה עוד כמה מלים לפני שקמה והלכה (טוב, היא אמרה, אולי כי לא שמה לב ואולי כי ניסתה רק להיות מנומסת, שלא יובך עוד יותר, אני זזה, אל תקום, אני יודעת איפה הדלת). הוא נדחק עוד ועוד אל השולחן, רק שלא ייראה הכתם.
נפל עלי איזה וירוס, אמר מיד אחר–כך בטלפון לאבנר, ואז קולו בקע מאפרכסת של מכשיר אחר, ארבע ואולי יותר קומות למעלה. נפל עלי איזה וירוס, אני הולך הביתה, נדבר מחר. קם בחופזה, ידיו התרשלו לו, התהפך לו ספל הקפה ונשפך על השולחן, ניירות נספגו שם, מה שנשאר טפטף לו על הנעליים, מילא היה מסתיר את הכתם, אבל לא. רק להשחית את הנעליים הסתדר לו, הוא כועס. כאילו חזר להיות ילד, איזה מין ילד זה, שום דבר לא הולך לו, הכל נופל מהידיים, משקופים כאילו אורבים לו בחושך, רק שייחבטו לו האצבעות הקטנות של כף הרגל. כשפניו מכוסים הכל זורם לו אחרת, הגוף פתאום נשמע לו, אבל לא הגענו לשם עדיין, ופניו של עמרם גלויים. אתה צריך שמישהו יאהב אותך כדי שתוכל להיות מי שאתה, חשב שוב, שעה ואולי שעה וחצי אחר–כך. כלום זמן. הוציא את החולצה מן המכנסיים ושוליה הקמוטים השתלשלו לו על הכתם, לפחות על רובו, וכך חמק אל הבית כגנב, נצמד אל הקירות (אך לא ממש), העיקר שלא תראה אותו תקוה ככה, והיא, תודה לאל, לא היתה בבית, ירדה רגע למכולת, והוא הספיק לחמוק אל החדר ומשם, עם זוג מכנסיים נקיים, מהר לחדר האמבטיה. היטב–היטב קבר את הזוג הקודם במכונת הכביסה שבמרפסת השירות, מהר–מהר הפעיל אותה, שמע כשתקוה נכנסה הביתה וקם נחפז מן האסלה, ועכשיו, אחרי שכבר יצא משם, והוא ותקוה זה מול זה במסדרון, שוב אינו יודע מה יעשה בעצמו, אולי יפרוץ בצחוק, הנה הוא מבין, באיחור, שוב באיחור, שהרטיב עוד זוג מכנסיים. שבמשך כל הוויכוח הזה, הקולני והמיותר, עמד מול תקוה בישבן רטוב. אבל המבוכה אינה משנה דבר, וחוסר הנוחות הפיזי אינו משנה דבר: תקוה אולי לא מבינה שאם הוא אוסר על משהו הוא עושה את זה רק לטובתה (כאן שב ונכנס לתמונה עניין האהבה, ועמרם מאמין גדול באהבה), אבל כבר לפני שנים, כשהבין עמרם סוף–סוף שהוא אבא והבין סוף–סוף מה זה אומר, הוא ידע שיעשה מה שצריך לא כדי שתקוה תאהב אותו, אלא כדי שתאהב את עצמה ותדע שהוא אוהב אותה גם כן.
והוא עומד מאחורי ההחלטה הזאת, כן? אם תקוה לא שומרת על עצמה, ישמור הוא עליה. הוא ישמור עליה גם בישבן רטוב. ישמור עליה אף שמישהו (ואף שלא נעים לזרוק כך סתם האשמות, יש לומר ברורות: תקוה) הזיז את מתקן הבישום של האסלה לאמצע, וכשעמרם סיים מה שסיים, ותקוה נכנסה הביתה, הזרוע הפלסטית נתפסה לו במכנסיים הנקיים והוא יצא כך מחדר הנוחיות והמתקן המקולל נוטף סבון תכלכל על אחוריו. רק כשנספגו המכנסיים לגמרי, התחתונים אחריהם, קר ודביק זה היה, רק אז הבין עמרם מה קרה. וגם אז חשב על אהבה. תראו מה זה.
אם היה יכול, היה עומד עכשיו עם הגב קרוב לקיר. היה מגן עליה מפני מראה אביה במכנסיים רטובים ממש כשם שהוא מגן עליה כל הזמן. יותר מעשר שנים זה כבר, עוד רגע, בלי שירגיש, עשרים שנה כבר, מאז שחוה מתה, כל השנים האלה הוא מגן עליה, ולמה להפסיק עכשיו.
הרי דברים כמו הגנה ואהבה אינם דברים שצריך להבהיר.
הם דברים בהירים. גם כשסטר לה (בפעם הראשונה והיחידה) כשניסתה להכניס אצבע לשטקר, בת כמה היא היתה אז, זה היה שנתיים–שלוש אחרי שחוה מתה, בטח היתה בת חמש, אולי ארבע, היה ברור לשניהם שהוא אוהב אותה כשהוא סוטר וכשהוא מסביר מדוע וכשהוא מתנצל על זה שדווקא ככה התבטאו הדאגה שלו והבהלה. יש סיפור כזה, עם מלכה וחוט של זהב שהולך מלבה ועד לבו של הילד שלה, והוא הולך ומתארך ככל ששניהם גדלים, עולמות שלמים מתמלאים בהם. אין מספריים שיכולים לחתוך את החוט הזה. אם היתה אפשרות לעשות דבר כזה, בשני צדי החוט שמתארך ממנו אל תקוה היה עמרם תולה גביעים ריקים של לבֶּן. כשהיתה הדאגה שמלווה אותו תמיד מגיעה לדרגה הבלתי נסבלת, במקום לעזוב את המשרד ולנסוע מהר לגן או לבית–הספר (או לסיני, פעם אחת, כשנסעה לשם עם חברות בחופש הגדול) היה יכול לרכון אל הלב הדואג שלו וללחוש, תקוה, את שם? זה אבא, אני אוהב אותך.
ואפילו רק להאזין לפעימות הלב שלה, לדעת שהיא חיה ושקטה (הוא קנה לה סלולרי, כמובן, אבל מעדיף שתשתמש בו כמה שפחות. אומרים שזה מסרטן).
גם עכשיו הוא לא יאמר דבר על המכנסיים שנרטבו, בטח שלא יעיר לה על החלק שלה בעניין. הוא לא יפתח עוד ויכוח לפני שיסגור את הסיפור הזה. זה הרי עניין של חיים ומוות. חיים ומוות, כן. "זה דבר שאסור לך לשחק בו, תיקי," הוא חותם את השיחה בטון רך יותר. "אני לא מריח את השיער שלך? לא רואה את הצבע של השיניים? באמת.
שנינו יודעים שאת יותר חכמה מזה. את אמא שלך זה הרג, הסיגריות, ואני לא אתן לזה להרוג גם אותך." הרי גם הוא בעצמו הפסיק לעשן ככה, במכה, ביום שכבר היה ברור שמבית–החולים חוה כבר לא תצא. ולא בשביל עצמו. הוא, מצדו, היה מת איתה יחד. בשביל תקוה. בשבילה הוא שומר על עצמו.