סיפור טוב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סיפור טוב
הוספה למועדפים
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

מהו סיפור טוב? תלוי את מי שואלים. בחליפת מכתבים מרתקת הסופר ג'.מ. קוטזי והפסיכולוגית ארבלה קורץ עוסקים במקומו של הסיפור בספרות ובטיפול הפסיכולוגי ומעלים שאלות נוקבות: האם ייתכן סיפור שאינו בדיוני? האם הפסיכולוגיה והספרות צריכות לחתור בכלל אל האמת? האומנם האמת בספרות שונה ויש לה קשר ליופי, כטענת סופרים ומשוררים? ומה חשוב יותר בפסיכולוגיה — להגיע אל הסיפור האמתי או להקל על המטופל? האם יש גבול של אי אמת שאותו אין לחצות, לא בפסיכולוגיה ולא בספרות? האם הקורא והמטופל מבקשים לעצמם סיפור מוסרי?
 
קוטזי וקורץ עוסקים בפסיכולוגיה של היחיד ובפסיכולוגיה של הקבוצה — כיתה, חבורת רחוב או קבוצת מטפלים במוסד; בסיפור האישי ובסיפור הלאומי שאזרחיה של מדינה שדיכאה את ילידיה מספרים לעצמם. הם שואבים מניסיון חייהם — קוטזי מילדותו בדרום אפריקה, וקורץ מעבודתה כפסיכולוגית במתקני כליאה בבריטניה, ומסתמכים גם על סרוונטס, דוסטויבסקי וזבאלד, פרויד, ויניקוט ומלאני קליין ורבים אחרים. השניים — הסופר והפסיכולוגית — באים מתחומי דעת שונים, שלשניהם משותפת התעניינות בטבע האדם. התוצאה — דיון מעמיק שהוא סוד קסמו של הספר.
 
ג'.מ. קוטזי כתב יותר מעשרים ספרים. בשנת 2003 זכה בפרס נובל לספרות. הוא הסופר הראשון שזכה פעמיים בפרס בוקר: תחילה על "חייו וזמניו של מיכאל ק'", ולימים על "חרפה". ספריו ראו אור בעברית בהוצאת עם עובד.
 
ארבלה קורץ היא פסיכולוגית קלינית מייעצת שעומדת להשלים את הכשרתה בפסיכותרפיה פסיכואנליטית. היא שימשה בתפקידים מגוונים בשירותי בריאות הנפש בבריטניה. 

פרק ראשון

1
 
לחבר בעצמך את סיפור חייך (להמציא לך עבר) או להיות מספר הסיפור ותו לא. ליצור סיפור בנוי לתלפיות או לספר את הסיפור האמתי.
האנליטיקן כמאזין הקשוב האידאלי לסיפור. האזנה לנרטיב וניתוח ההתנגדויות שבו. מטרת הטיפול: לשחרר את קולו של המטופל, את דמיונו הנרטיבי.
***
קוטזי — מה הן תכונותיו של סיפור טוב (סביר, אולי אפילו משכנע)? כשאני מספר לאנשים את סיפור חיי — וחשוב עוד יותר, כשאני מספר לעצמי את סיפור חיי — האם מוטב לי לנסות להפוך אותו לארטיפקט בנוי לתלפיות, לדלג במהירות מעל תקופות שלא קרה בהן דבר, להדגיש את הדרמה של התקופות שקרה בהן המון, לשוות לנרטיב צורה, ליצור ציפייה ומתח; או להפך, להיות ניטרלי, אובייקטיבי, לנסות לספר סוג של אמת שתהלום את אמות המידה המקובלות בבית המשפט: האמת, כל האמת ורק האמת?
מה הם היחסים ביני ובין תולדות חיי? האם אני המחבר המודע שלהן או שמא מוטב לי לראות בעצמי פשוט קול המבטא בהפרעות מעטות ככל האפשר זרם של מילים הבוקע מתוכי? ויותר מכול, לנוכח עושר החומר האצור בזיכרוני, חומר שנצבר לאורך חיים שלמים, מה אני אמור או חייב להשמיט, אם נזכור את אזהרתו של פרויד שדווקא מה שאני משמיט מבלי משים (כלומר ללא חשיבה מודעת) עשוי להיות המפתח לאמת העמוקה ביותר עליי? ועם זאת, האם ייתכן בכלל לדעת מה אני משמיט בהיסח הדעת?
***
קורץ — אני חושבת שתפקידה של הפסיכואנליזה הוא לנסות לספר את האמת העמוקה ביותר. בניסוח צנוע ומדויק יותר: לנתח את ההתנגדויות לסיפורהּ כדי שבכל רגע נתון יוכל סיפורו של הפרט להופיע בצורה המלאה והלכידה והמחויבת ביותר האפשרית, שכן זהו תהליך מתמשך והסיפור משתנה ללא הרף. הסיפור האמתי שיספר אדם בילדותו יהיה שונה מהסיפור שיספר על אותן חוויות בגיל ההתבגרות, בבגרות וכדומה.
פרויד הניח שהדרך הטובה ביותר לגעת בחוויה הלא מודעת בחדר הטיפול היא שיטת האסוציאציות החופשיות, אבל מניסיוני למדתי שהיא אינה פועלת באמת כמצופה ממנה. המטופל מוזמן לדבר באופן החופשי ביותר שהוא מסוגל לו, ללא התייחסות לכללים החברתיים ולנימוסים המקובלים, אלא שאז הוא מגלה בדרך כלל עד כמה הביטוי החופשי מוגבל — אפילו במרחב הפרטי של מחשבתו. והדבר הזה מאפשר לנו לראות כיצד ההגנות1 (defences) פועלות אצל הפרט ולעבוד על ניתוח ההתנגדות (resistance), וברוב הטיפולים זוהי משימה לא מבוטלת.
1 להסבר מונח זה ושאר המונחים בגופן זה פנו למילון המונחים שבסוף הספר.
אחת הדרכים להתבונן בפסיכואנליזה היא לומר שמטרתה היא לשחרר את הנרטיב או את הדמיון האוטוביוגרפי. אם נמשיך את קו המחשבה הזה, ייתכן שסופר כמוך יוכל להציע תובנות בדבר הצורה שהנרטיב לובש בחדר הטיפול.
***
קוטזי — יפה. אז הרי לך שאלה שמטרידה אותי לא מעט זמן: מה מדרבן אותך, כמטפלת, לרצות שהמטופל שלך יתעמת עם האמת על עצמו, ולא למשל ישתף פעולה או יקשור קשר ביצירת סיפור — נקרא לזה בדיון, אבל בדיון מעצים — שיעניק לו הרגשה טובה, טובה מספיק כדי שיצא אל העולם מצויד ביכולת משופרת לאהוב ולעבוד?
אותה שאלה בניסוח רדיקלי יותר תיראה כך: האם כל האוטוביוגרפיות וכל נרטיבי החיים אינם בדיון, לפחות מבחינה זו שהם קונסטרוקציות (המילה האנגלית fiction, בדיון, גזורה מהפועל הלטיני fingere, שפירושו לצור צורה או לעצב או לתבנת)? אינני טוען כאן שהאוטוביוגרפיה חופשית במובן זה שאנחנו רשאים להמציא לעצמנו סיפור חיים ככל העולה על רוחנו. הטענה היא שבהמצאת אוטוביוגרפיה אנחנו משתמשים באותו חופש שיש לנו בחלומותינו, שבהם אנחנו אוכפים על אלמנטים של מציאות זכורה צורה נרטיבית שכולה שלנו, גם אם היא מושפעת מגורמים שנסתרים מעינינו.
כידוע לשנינו, יש מגוון של טיפולי עזרה עצמית שמטרתם הברורה היא לשפר את הרגשתו של הסובייקט כלפי עצמו, והם נוטים להמעיט בחשיבותו של קריטריון האמת כאשר קשה מדי להתמודד עם האמת. אנחנו נוטים להתייחס בזלזול לטיפולים מן הסוג הזה. אנחנו אומרים שהריפוי שהם מספקים הוא רק ריפוי לכאורה, שבמוקדם או במאוחר יתרסק שוב הסובייקט אל קרקע המציאות. אבל מה היה קורה אילו יכולנו ליצור הסכמה חברתית כללית כלשהי שאל לנו לטלטל את הספינה, אלא דווקא לעמוד יחד כדי שכולנו ניתן תוקף זה לפנטזיות של זה, כפי שקורה בקבוצות טיפול מסוימות? במקרה כזה לא תתקיים קרקע מציאות מרסקת.
בתרבות הליברלית הפוסט־דתית שלנו אנחנו נוטים להתייחס אל הדמיון הנרטיבי כאל כוח חיובי בתוכנו. אלא שאפשר לראות את הדמיון הנרטיבי גם אחרת, על סמך הניסיון המלמד כיצד נרטיבים עצמיים פועלים בחייהם של רבים: כיכולת המשמשת אותנו להרחיב למען עצמנו ולמען חוג מכרינו את הסיפור המתאים ביותר לצרכינו, סיפור המצדיק את התנהגותנו בעבר ואת התנהגותנו בהווה, סיפור שבו אנו צודקים ככלל ואחרים טועים ככלל. כשנרטיב עצמי זה מתנגש עם המציאות, עם התנהלותם האמתית של הדברים, אנו כצופים מסיקים כי הסובייקט שוגה באשליות, כי האמת למען העצמי שמייצר דמיונו של הסובייקט נמצאת בקונפליקט עם האמת האמתית. האין זו חובתו של המטפל להבהיר למטופל שהוא אינו רשאי להמציא את סיפור חייו, שהמצאת סיפורים על עצמנו עלולה להוליד תוצאות חמורות בעולם האמתי?
***
קורץ — אבל נרטיב שאדם מספר על חייו ונועד יותר מדי לשרת את צרכיו, כפי שאתה מתאר זאת, ילווה תמיד בחולשה, בשבריריות, בנטייה להתפורר מאליו. אפשר לתאר את פעילות הפסיכואנליזה כשילוב של האזנה קשובה והשמעת הערות סלקטיביות — על אותם היבטים בסיפור החיים שאינם נראים איתנים או מרמזים על האפשרות שמתחתם יגיח סיפור משכנע יותר. לכך התכוונתי כשאמרתי שהפסיכואנליזה מכוונת, על פי תפיסתי, לשחרור הדמיון הנרטיבי. אני רוצה לשאול אותך, בהיותך סופר, אם הרעיון הזה מדבר אליך — הרעיון שצריך לעבוד באמצעות נרטיבי מסֵכה כדי להגיע לנרטיב אמתי יותר. המילים ״אמתי יותר״ מתייחסות בעיניי לאמת פואטית או רגשית, לדבר מסוים שהוא נאמן לעצמו, קוהרנטי בפנימיותו ומצוי בהקבלה לדברים בחוץ, אבל לא בהכרח בשקיפות או במישרין. ומה שהסופרים יודעים, והפסיכולוגים יכולים לדעתי ללמוד מהם, הוא שהדרך הטובה ביותר לנסות להגיע למשהו שהוא אמתי וגם חדש או מודע בראשונה היא במקרים רבים דרך יצירתית או לפחות דרך המנוגדת למה שמקובע ונחשב לאמת במציאות המשותפת והקיבוצית שלנו ואינו עומד עוד למבחן.
אני מאמינה שהפסיכולוגים הטובים יותר, וכך גם המאזינים הטובים והמזדהים יותר, קשובים יותר ללכידות הפנימית של הנרטיב — לרצונות ולתסכולים שאינם מבוטאים במילים, אך מתגלים בהדרגה מתוך חוסר העקביות ושיבושי הצורה והתוכן — וכופים את עצמם פחות באמצעות רעיונות חיצוניים על המציאות של מצב נתון או באמצעות תפיסות מגובשות מראש שקובעות לאדם כיצד עליו לחיות את חייו.

עוד על הספר

סיפור טוב ג'. מ. קוטזי, ארבלה קורץ
1
 
לחבר בעצמך את סיפור חייך (להמציא לך עבר) או להיות מספר הסיפור ותו לא. ליצור סיפור בנוי לתלפיות או לספר את הסיפור האמתי.
האנליטיקן כמאזין הקשוב האידאלי לסיפור. האזנה לנרטיב וניתוח ההתנגדויות שבו. מטרת הטיפול: לשחרר את קולו של המטופל, את דמיונו הנרטיבי.
***
קוטזי — מה הן תכונותיו של סיפור טוב (סביר, אולי אפילו משכנע)? כשאני מספר לאנשים את סיפור חיי — וחשוב עוד יותר, כשאני מספר לעצמי את סיפור חיי — האם מוטב לי לנסות להפוך אותו לארטיפקט בנוי לתלפיות, לדלג במהירות מעל תקופות שלא קרה בהן דבר, להדגיש את הדרמה של התקופות שקרה בהן המון, לשוות לנרטיב צורה, ליצור ציפייה ומתח; או להפך, להיות ניטרלי, אובייקטיבי, לנסות לספר סוג של אמת שתהלום את אמות המידה המקובלות בבית המשפט: האמת, כל האמת ורק האמת?
מה הם היחסים ביני ובין תולדות חיי? האם אני המחבר המודע שלהן או שמא מוטב לי לראות בעצמי פשוט קול המבטא בהפרעות מעטות ככל האפשר זרם של מילים הבוקע מתוכי? ויותר מכול, לנוכח עושר החומר האצור בזיכרוני, חומר שנצבר לאורך חיים שלמים, מה אני אמור או חייב להשמיט, אם נזכור את אזהרתו של פרויד שדווקא מה שאני משמיט מבלי משים (כלומר ללא חשיבה מודעת) עשוי להיות המפתח לאמת העמוקה ביותר עליי? ועם זאת, האם ייתכן בכלל לדעת מה אני משמיט בהיסח הדעת?
***
קורץ — אני חושבת שתפקידה של הפסיכואנליזה הוא לנסות לספר את האמת העמוקה ביותר. בניסוח צנוע ומדויק יותר: לנתח את ההתנגדויות לסיפורהּ כדי שבכל רגע נתון יוכל סיפורו של הפרט להופיע בצורה המלאה והלכידה והמחויבת ביותר האפשרית, שכן זהו תהליך מתמשך והסיפור משתנה ללא הרף. הסיפור האמתי שיספר אדם בילדותו יהיה שונה מהסיפור שיספר על אותן חוויות בגיל ההתבגרות, בבגרות וכדומה.
פרויד הניח שהדרך הטובה ביותר לגעת בחוויה הלא מודעת בחדר הטיפול היא שיטת האסוציאציות החופשיות, אבל מניסיוני למדתי שהיא אינה פועלת באמת כמצופה ממנה. המטופל מוזמן לדבר באופן החופשי ביותר שהוא מסוגל לו, ללא התייחסות לכללים החברתיים ולנימוסים המקובלים, אלא שאז הוא מגלה בדרך כלל עד כמה הביטוי החופשי מוגבל — אפילו במרחב הפרטי של מחשבתו. והדבר הזה מאפשר לנו לראות כיצד ההגנות1 (defences) פועלות אצל הפרט ולעבוד על ניתוח ההתנגדות (resistance), וברוב הטיפולים זוהי משימה לא מבוטלת.
1 להסבר מונח זה ושאר המונחים בגופן זה פנו למילון המונחים שבסוף הספר.
אחת הדרכים להתבונן בפסיכואנליזה היא לומר שמטרתה היא לשחרר את הנרטיב או את הדמיון האוטוביוגרפי. אם נמשיך את קו המחשבה הזה, ייתכן שסופר כמוך יוכל להציע תובנות בדבר הצורה שהנרטיב לובש בחדר הטיפול.
***
קוטזי — יפה. אז הרי לך שאלה שמטרידה אותי לא מעט זמן: מה מדרבן אותך, כמטפלת, לרצות שהמטופל שלך יתעמת עם האמת על עצמו, ולא למשל ישתף פעולה או יקשור קשר ביצירת סיפור — נקרא לזה בדיון, אבל בדיון מעצים — שיעניק לו הרגשה טובה, טובה מספיק כדי שיצא אל העולם מצויד ביכולת משופרת לאהוב ולעבוד?
אותה שאלה בניסוח רדיקלי יותר תיראה כך: האם כל האוטוביוגרפיות וכל נרטיבי החיים אינם בדיון, לפחות מבחינה זו שהם קונסטרוקציות (המילה האנגלית fiction, בדיון, גזורה מהפועל הלטיני fingere, שפירושו לצור צורה או לעצב או לתבנת)? אינני טוען כאן שהאוטוביוגרפיה חופשית במובן זה שאנחנו רשאים להמציא לעצמנו סיפור חיים ככל העולה על רוחנו. הטענה היא שבהמצאת אוטוביוגרפיה אנחנו משתמשים באותו חופש שיש לנו בחלומותינו, שבהם אנחנו אוכפים על אלמנטים של מציאות זכורה צורה נרטיבית שכולה שלנו, גם אם היא מושפעת מגורמים שנסתרים מעינינו.
כידוע לשנינו, יש מגוון של טיפולי עזרה עצמית שמטרתם הברורה היא לשפר את הרגשתו של הסובייקט כלפי עצמו, והם נוטים להמעיט בחשיבותו של קריטריון האמת כאשר קשה מדי להתמודד עם האמת. אנחנו נוטים להתייחס בזלזול לטיפולים מן הסוג הזה. אנחנו אומרים שהריפוי שהם מספקים הוא רק ריפוי לכאורה, שבמוקדם או במאוחר יתרסק שוב הסובייקט אל קרקע המציאות. אבל מה היה קורה אילו יכולנו ליצור הסכמה חברתית כללית כלשהי שאל לנו לטלטל את הספינה, אלא דווקא לעמוד יחד כדי שכולנו ניתן תוקף זה לפנטזיות של זה, כפי שקורה בקבוצות טיפול מסוימות? במקרה כזה לא תתקיים קרקע מציאות מרסקת.
בתרבות הליברלית הפוסט־דתית שלנו אנחנו נוטים להתייחס אל הדמיון הנרטיבי כאל כוח חיובי בתוכנו. אלא שאפשר לראות את הדמיון הנרטיבי גם אחרת, על סמך הניסיון המלמד כיצד נרטיבים עצמיים פועלים בחייהם של רבים: כיכולת המשמשת אותנו להרחיב למען עצמנו ולמען חוג מכרינו את הסיפור המתאים ביותר לצרכינו, סיפור המצדיק את התנהגותנו בעבר ואת התנהגותנו בהווה, סיפור שבו אנו צודקים ככלל ואחרים טועים ככלל. כשנרטיב עצמי זה מתנגש עם המציאות, עם התנהלותם האמתית של הדברים, אנו כצופים מסיקים כי הסובייקט שוגה באשליות, כי האמת למען העצמי שמייצר דמיונו של הסובייקט נמצאת בקונפליקט עם האמת האמתית. האין זו חובתו של המטפל להבהיר למטופל שהוא אינו רשאי להמציא את סיפור חייו, שהמצאת סיפורים על עצמנו עלולה להוליד תוצאות חמורות בעולם האמתי?
***
קורץ — אבל נרטיב שאדם מספר על חייו ונועד יותר מדי לשרת את צרכיו, כפי שאתה מתאר זאת, ילווה תמיד בחולשה, בשבריריות, בנטייה להתפורר מאליו. אפשר לתאר את פעילות הפסיכואנליזה כשילוב של האזנה קשובה והשמעת הערות סלקטיביות — על אותם היבטים בסיפור החיים שאינם נראים איתנים או מרמזים על האפשרות שמתחתם יגיח סיפור משכנע יותר. לכך התכוונתי כשאמרתי שהפסיכואנליזה מכוונת, על פי תפיסתי, לשחרור הדמיון הנרטיבי. אני רוצה לשאול אותך, בהיותך סופר, אם הרעיון הזה מדבר אליך — הרעיון שצריך לעבוד באמצעות נרטיבי מסֵכה כדי להגיע לנרטיב אמתי יותר. המילים ״אמתי יותר״ מתייחסות בעיניי לאמת פואטית או רגשית, לדבר מסוים שהוא נאמן לעצמו, קוהרנטי בפנימיותו ומצוי בהקבלה לדברים בחוץ, אבל לא בהכרח בשקיפות או במישרין. ומה שהסופרים יודעים, והפסיכולוגים יכולים לדעתי ללמוד מהם, הוא שהדרך הטובה ביותר לנסות להגיע למשהו שהוא אמתי וגם חדש או מודע בראשונה היא במקרים רבים דרך יצירתית או לפחות דרך המנוגדת למה שמקובע ונחשב לאמת במציאות המשותפת והקיבוצית שלנו ואינו עומד עוד למבחן.
אני מאמינה שהפסיכולוגים הטובים יותר, וכך גם המאזינים הטובים והמזדהים יותר, קשובים יותר ללכידות הפנימית של הנרטיב — לרצונות ולתסכולים שאינם מבוטאים במילים, אך מתגלים בהדרגה מתוך חוסר העקביות ושיבושי הצורה והתוכן — וכופים את עצמם פחות באמצעות רעיונות חיצוניים על המציאות של מצב נתון או באמצעות תפיסות מגובשות מראש שקובעות לאדם כיצד עליו לחיות את חייו.